שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    צילום: חגי אהרון

    איפה טעינו?

    בגין חיפש נכס אלקטורלי מזרחי, המפלגה העלימה עין, המקורבים ידעו וסייעו, ומשה קצב חשב שמגיע לו הכל ופספס את המהפכה במעמד האשה. ומה עם התקשורת? גם לה כדאי לעשות חשבון נפש מעמיק. איך הפך אנס לאזרח מספר 1

    אחת העובדות המטלטלות, השזורה כחוט השני לאורך הכרעת הדין במשפטו של הנשיא והאנס משה קצב, היא שאנשים בסביבתו הקרובה והרחוקה ידעו ושמעו על מעשיו. חלקם אף היו שותפים במהלכי ההטעייה, השיבוש והמניפולציות שבהם נקט. אז איך קרה שאנס, עבריין מין ומטריד סדרתי הגיע הכי רחוק שאפשר בפוליטיקה הישראלית. כיצד הפך לאזרח מספר 1. איפה היינו? האם נרדמנו בשמירה? ומי הגן במשך שנים ארוכות על הפושע?

     

  1. נשיא ואנס. כל הכתבות בעמוד מיוחד ב-ynet
  2. קצב ביטל פגישה עם פרקליטיו: "הוא נראה שבור"
  3. "שליחיו הנאמנים" של קצב: מי ראה? מי שמע?
  4. ש"ס בחרה בקצב לנשיאות: "היה נכון להמליכו"
  5. האסיר מספר 1? עברייני מין סובלים מהתנכלויות

     

    אם תשאלו את שולמית אלוני, חברת הכנסת לשעבר, היא תאמר לכם שכדי להבין את משה קצב ואת הנסיבות שהביאו אותו למעמד המשפיל על כס הנאשם בבית המשפט, צריך פשוט להביט על ההיסטוריה הפוליטית שלנו. סוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80, ימי המהפך, כשמנחם בגין והליכוד עלו לשלטון.

     

    "בגין הפך לראש ממשלה והוא רצה להראות שהוא מסוגל לקחת את 'המזרחי הקטן', המקופח,

     המסכן, ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי מהמערכת השלטונית, ומשה קצב, התאים בול לתוכנית. הוא היה בן טיפוחיו של בגין, שגידל אותו ונסך בו תחושת ביטחון. בגין ראה בקצב נכס אלקטורלי ולכן גם שמר עליו מכל משמר, משה כנראה האמין אז וגם היום שהשררה בידיו ולכן מותר לו לעשות הכל".

     

    בתקופה שמתארת אלוני, נחשב קצב למטאור פוליטי. הוא כיהן בממשלת מנחם בגין בתפקיד סגן שר הבינוי והשיכון ובממשלת האחדות הראשונה הוא מונה לשר העבודה והרווחה, אז גם הפך לשר הצעיר ביותר בתולדות המדינה באותה תקופה. אבל יש מי שחולק על התיאוריה שמציגה אלוני. הסופר ואיש הרוח אלי עמיר, טוען שהמקרה של קצב הוא פרטני: "זה נכון שמנחם בגין עודד ודחף קבוצה של צעירים מזרחיים שעלו עמו לשלטון, אבל צריך לזכור שהיו שם גם דוד לוי, מאיר שטרית ואחרים. זה היה צעד פוליטי נבון מצידו של בגין ואני לא מסכים עם הסברה שקושרת את פרשת קצב לעניין, עובדה היא שכל השאר חוץ מקצב לא נהגו כמוהו".

     

    סמי סמוחה, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה, מאמין שבמקרה של קצב - דווקא בגלל מוצאו המזרחי, הוא נהנה לא פעם מהנחות. למפלגה, שביקשה למתג עצמה מול קהל הבוחרים של עדות המזרח, היה אינטרס לשמור ולהגן על משה קצב. "צריך לזכור שקצב היה מועמד לנשיאות מטעם הליכוד והקרב היה בינו לבין שמעון פרס". אומר סמוחה. "קשה לי להאמין שראשי הליכוד לא ידעו אז מיהו משה קצב. אין לי ספק שכבר אז היו תלונות, ובסביבתו הקרובה ידעו על מעלליו, אבל בליכוד רצו נשיא בכל מחיר והם כנראה העדיפו להעלים עין". סמוחה טוען שזה אחד הסימפטומים של ההשחתה הפוליטית, "הבחירה של קצב לנשיאות התנהלה על רקע ההתנהלות הפוליטית הקלוקלת של המפלגה ומוסדותיה, כולנו זוכרים כיצד פעל באותה תקופה מרכז הליכוד. זו הייתה מערכת פוליטית בעייתית ומסואבת ומשה קצב היה חלק בלתי נפרד ממנה".

     

    "ניצל באופן בוטה את מוצאו"

    העיתונאית לשעבר והסופרת בהווה רונית מטלון לא הצליחה לפענח עד היום כיצד הפך קצב לנשיא השמיני של מדינת ישראל: "מעולם לא הבנתי במה הוא הצטיין, לדעתי הוא אחד מהפוליטיקאים שמנצלים באופן בוטה את מוצאם האתני, מדובר באישיות חלולה וזה מכעיס אותי פי כמה כמזרחית. במקרה של קצב הדברים נרקחו במחשכי הכנסת ובמרכז המפלגה. מפאת כך הוא יכול היה להמשיך במעלליו וכך גם נבחר לנשיא. מדובר בהסכמים אינטרסנטיים ובעבירות של שתיקה, אבל אני לא חושבת שמדובר רק בליכוד. זה תהליך כולל של הזדהמות שהמפלגות הגדולות עברו בכל המישורים. אתה לא יכול היום לצפות מפוליטיקאי שיהיה ערכי, ישר, נקי. חלק גדול מהפוליטיקאים של היום הם פשוט לא בני אדם".

     

    לתפיסתה של שולמית אלוני, הבעיה פחות עדתית ויותר מגדרית. "מספר האנשים שאין להם מעצורים וחושבים שמכוח תפקידם מותר להם לעשות הכול, הוא גדול מאוד. מדובר בעיקר בגברים, וזה בולט אצל פוליטיקאים עם כוח והשפעה. לקצב סלחו במשך השנים על מעשיו, פשוט התעלמו מהשמועות ומהלחשושים בלשכה, בדומה לאחרים שגנבו מהקופה הציבורית ומעלו בתפקידים. הרי למה כבר אפשר לצפות, אצלנו כל אחד שמגיע לתפקיד רם רוצה שישרתו אותו, זו גם הייתה הראייה של קצב לגבי הבנות בלשכה".

     

    צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    יש מי שרואה בהרשעתו של קצב אירוע מכונן, שיביא עימו שינוי תפיסתי מרחיק לכת. הגבר המצ'ואיסטי, המנצל את מעמדו כדי לקבל תמורה מינית מהכפופות לו, ספג מכה אנושה. ההלם על פניו של קצב בבית המשפט אמר הכל. "צריך לייחס את מה שקרה לנו", אומר סמי סמוחה, "גם לשינוי במעמד האשה ולתנועה הפמיניסטית. ההתנהגות של קצב לא החלה עם כהונתו כנשיא, אלא הרבה קודם. בזמנים ההם לא היה מקובל שנשים יתלוננו, הן היו אמורות לשתוק, ולקבל את ההתנהגות הגברית בהבנה".


    קצב, לפני 3 שנים. "יכול היה להמשיך במעלליו" (צילום: צפריר אביוב)

     

    "עם השנים חלו שינויים והמסר הפמיניסטי חדר, אבל קצב פשוט לא קרא את המפה, הוא פספס את השינוי שחל בחברה הישראלית, וסרב להפנים שמעמדו כגבר בעל מעמד השתנה", אומר סמוחה. "התנהגויות שנחשבו נסבלות בתקופה מסוימת, הן בלתי מקובלות ובנות עונשין בתקופה אחרת. עד לפני 15 שנה, מפאת חולשת מעמד האשה בחברה שלנו, גברים הרשו לעצמם להתנהג לנשים כפי שקצב התנהג, ראו את זה בכל מקום בו היו גברים בעלי עמדה וכוח שהטרידו נשים באופן בוטה, בעסקים, בפוליטיקה, בצבא".

     

    גם לדעת הסופרת רונית מטלון, מה שהיה נכון לפני שנים, פשוט לא נכון לתקופתנו. "אני לא חושבת שבעבר למעשי פשע כמו אלו שהורשע בהם הנשיא לשעבר, היה איזשהו סיכוי לעלות לדיון ציבורי. חל פה שינוי והוא מתרחש לצד תהליכים הפוכים. מצד אחד עדיין יש כאן כוחות אפלים שקשורים לרמה האישית של אנשי ציבור. מצד שני משהו עמוק באקלים החברתי, באלימות כלפי נשים השתנה. מה שעצוב זה שאני לא מרגישה שפסק הדין הזה ימנע ניצול שררה בעתיד, הרי אנחנו מוקפים בניצול לרעה של עמדות כוח. עבירות המין הן רק חלק מהעניין, בישראל אפשר לומר שמדובר במגיפה".

     

    תהליך הפמיניזציה התרחש גם בתוך האקלים התקשורתי, טוענת ד"ר אורית גלילי-צוקר, חוקרת תקשורת פוליטית. "יש היום הרבה יותר נשים בעלות השפעה בתוך העיתונות, מה שמקשה על אחוות הגברים הקלאסית, שחיפתה על מעשים של פוליטיקאים גברים. היו ימים שבהם עיתונאים גברים התעלמו באופן מסורתי ממעשיהם על מושאי הסיקור שלהם. בימינו, כניסת נשים לתקשורת לא מאפשרת את המשך המגמה הזאת".

     

    חשבון נפש עיתונאי

    התחזקות הפמיניזם בשנים האחרונות היא אולי רק סיבה אחת לגילוי המאוחר של מעשי קצב, אבל קשה להתעלם משחקן נוסף בזירה שגילה את המעשים באיחור ניכר. כמו כל המעורבים בפרשה, גם לכלי התקשורת זה רגע של חשבון נפש, שבו נדרשת ביקורת עצמית. הרי קצב ודומיו הסתובבו במערכת שנים ארוכות ומעשיהם היו בבחינת "סוד גלוי". רק כשמישהי העזה להתלונן, הצטרפה גם התקשורת למערכה.


    התקשורת מחכה לקצב. "מדוע העיתונאים לא התערבו?" (צילום: רויטרס)

     

    "למה כשהכנסת נדרשה להצביע ולהחליט מי יהיה הנשיא הבא, משה קצב או שמעון פרס, מדוע אז התקשורת לא התערבה?", תמה סמי סמוחה, "הרי העיתונאים ידעו כבר אז מיהו משה קצב. הם ידעו על הדרכים שבהן נהג, הם ידעו על ההתנהגות ולא עשו דבר. אם תשאל היום, יטענו העיתונאים המקורבים שהכול היה בגדר שמועות, שהיה בלתי אפשרי להתערב, אבל התקשורת חייבת לעשות חשבון נפש עם עצמה בעניין הזה. בדיעבד, כתבת תחקיר אמיצה אחת הייתה יכולה למנוע את בחירתו של קצב לנשיא".

     

    כדי להבין את התנהלות התקשורת, כדאי להזכיר כיצד התנהלה הפרקטיקה העיתונאית במשך שנים. עד לא מזמן, נמנעה התקשורת הישראלית מלדווח על התנהגותם של נבחרי ציבור בהיבט המוסרי של היחסים הבין-אישיים, שבינו לבינה, שבינו לבינו וגם בינה לבינה.

     

    "לציבור לא הייתה זכות לדעת", טוענת ד"ר אורית גלילי צוקר, "זה אפיין בעיקר את עיתונות הזרם המרכזי, כשוערי הסף הם קבעו מה המידע שצריך להביא בפני הציבור. יחסים שבינו לבינה היו מחוץ לתחום, ולכן מנהיגים נהנו מחסינות. התופעה הזו נכונה לא רק לישראל. אם ניקח לדוגמה את הנשיא האמריקני קנדי - כולם ידעו על חולשתו לנשים יפות, אך רק 12 שנים לאחר מותו נחשפו פרשיותיו בתקשורת האמריקנית.

     

    "גם אצלנו יש מנהיגים שכבר נפטרו, אחרים אף חיים איתנו היום ובמשך שנים נהנו מהחסינות שהתקשורת נתנה למנהיגים גברים. הייתה הסכמה בשתיקה בין הציבור, קהל צרכני התקשורת לבין העיתונאים, ששר נמדד על פי תפקודו ולא על-פי חיי המין שלו. במקרה של קצב, הוא נפל לתקופה שבה השתנו הכללים".

     

    האינטרנט חולל שינוי

    השינוי המשמעותי ביותר עליו מדברת ד"ר אורית גלילי צוקר נוגע לכך שהעיתונות הקלאסית כבר לא השחקן היחיד בזירה, "האינטרנט מהבחינה הזאת חולל שינוי אדיר, חלק מהאתרים, בייחוד העצמאיים והפחות ממוסדים לא כפופים לכללי האתיקה שהכתיבו בעבר עורכי העיתונים, והם מפרסמים את מה שבעבר חששו, או פשוט לא רצו לפרסם. בנוסף התקשורת הפכה היום להרבה יותר סנסציונית והעיתונות עטה על הסיפורים האלה גם משיקולי רייטינג".

     

    "באיזה מקרה הייתה כתבת תחקיר בלי שתהיה מתלוננת?", שואלת הסופרת רונית מטלון, "צריך שאשה אחת תשים את נפשה בכפה, כדי שהיא תהיה הגשר שאפשר לדרוך עליו, זה ציון לא משגע לעיתונות".

     

    "העיתונות הישראלית גם היום לא מסקרת את חיי המין של הפוליטיקאים", טוענת ד"ר גלילי, "יחסים מחוץ לחיי המשפחה, מאהבות, מאהבים, סטיות, כל אלה עדיין מחוץ לתחום מתוך תחושה שהציבור שמרני". "לדעתי זו הנחה מוטעית, ולכן כל הפרשות אצלנו - פרשת יצחק מרדכי, פרשת בר-לב ופרשת קצב - כולן נחשפו עקב תלונות שהגישו נשים, ולא בגלל גילויים של העיתונות. כאן טמון הבדל עצום בין העיתונות שלנו לעיתונות הבריטית, הגרמנית, או האמריקנית. העיתונאים ידעו במשך שנים, אבל כנראה שכשהוא המשיך עם זה בתור נשיא זה הפך בלתי נסבל, נשיא המדינה הוא סוג של סמל זה ובדומה לפרשת בר-לב, כל עוד הוא לא התמודד למפכ"לות, איש לא ראה צורך להוציא את הדברים החוצה".

     

    סוף תקופה

    "לשאול איך זה קרה, זה נחמד, אבל השאלה היא מה יקרה מהיום והלאה ומה משמעות ההכרעה לחברה הישראלית", אומר הסופר אלי עמיר. "החברה שלנו עברה טלטלה במשך יותר מ-4 שנים ואת מה שקרה אתמול בבית המשפט, אפשר להגדיר כשבר, נשיא מדינה שמורשע בעבירות כה חמורות. הכרעת בית הדין לדעתי היא ההחלמה, היציאה מהמשבר, התחלה חדשה. החברה הישראלית בעשורים הראשונים הייתה סלחנית לעבירות מהסוג הזה, ואתמול שמנו לזה סוף פסוק".


  6.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קצב. כולם ידעו, ושתקו
    צילום: EPA
    צילום: סער יעקב, לע"מ
    בגין. קצב היה בן טיפוחיו
    צילום: סער יעקב, לע"מ
    סמוחה. "היה מקובל שנשים ישתקו"
    צילום: שי איגנץ
    מטלון. "פסק הדין לא ימנע ניצול שררה"
    צילום: שי איגנץ
    מומלצים