שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אוהב, לא אוהב

    "סתיו בניו יורק" שקוף, "בית האשליות" כובש, "אחות זרה" מרגש ו"בסמה מוצ'ו" מביש



    סתיו בניו יורק

    קל, אפילו קל מדי, לחבוט ב"סתיו בניו יורק". מנגנון ההדמעה שלו כל כך שקוף, והשימוש של הסרט בו הוא כה מיכאני, עד שהדבר עלול להמאיס אותו אפילו על צופות נלהבות של ערוץ "ויוה". זוהי מתקפה שקולה ומחושבת על בלוטת הדמעות, שהתגובה לה אינה יכולה להיות אלא צינית ולועגת. מוזר, משום שעל הסרט חתומה במאית-שחקנית סינית מוערכת, ג'ואן צ'ן, ולא אחרון טכנאי ההבכה של הוליווד. מצד שני, ביציאה מהאולם נחזו כמה צופות אדומות עיניים, ואליהן גם פונה, מן הסתם, מסע יחסי הציבור שמבליט את נוכחותו בסרט של ריצ'רד גיר על פני ווינונה ריידר.
    גיר הוא פה מסעדן מנהטני מצוחצח, רודף שמלות קר ושרמנטי, שיחסו לנשים מתמצה ב"השתמש וזרוק". ריידר היא מעצבת כובעים, שעליצותה מחפה על מחלת לב סופנית, יתומה מאב ואם החיה אצל סבתה (איליין סטריץ' הוותיקה). מרגע שעיניו של הרווק הנחשק נחות על הכובענית, הוא זומם לצרף אותה לאוסף הנשים לשימוש חד פעמי שלו – בהמשך מתברר גם, שבינו לבין אמה המנוחה היה בעבר קשר רומנטי קצר מועד – אך הידיעה על הזמן הקצוב שנותר לה לחיות, מביאה אותו לכדי גאולה רגשית.
    כבר צפינו בסרט הזה בעבר, אלא שאז קראו לו "סיפור אהבה", ובדרכו הצינית הסרט ההוא זיהה היטב את הקשר בין ניצול רגשי ושטף מזומנים בקופות. במחשבה שניה, "סתיו בניו יורק" מזכיר יותר את המלודרמות ההוליוודיות של שנות ה-40, ולא את המוצלחות שבהן. ניכר אמנם בסרט שהוא מבקש לספק איזו תשוקה עמומה לרומנטיקה קולנועית בטעם של פעם, אבל הרצינות התהומית שבה הוא מתנהל, השעמום הרב שהוא משרה, הדיאלוגים הבלתי אפשריים (שאין בהם שמץ של מודעות עצמית), הכימיה המצומצמת שבין הוא והיא, והתחושה שמישהו פתח את ברז הקלישאות ופשוט שכח לסגור – הופכים את הצפיה בו לבלתי נסבלת כמעט. סרט חסר בושה.

    בית האשליות

    החברה הגבוהה היא מלכודת פרושה, וחבריה המעומלנים משחרים לטרף. הקורבן הקל עבור זאבי האריסטוקרטיה הניו יורקית של ראשית המאה הקודמת הן נשים שמסרבות לגבר בכל מחיר. אחת כזו היא לילי בארט (ג'יליאן אנדרסון), הגיבורה הנשית של "בית האשליות", סרטו של הבריטי טרנס דיוויס לפי הרומן מאת אדית וורטון, שמעדיפה אמנם גברים בעלי כיס תפוח, אך לא פחות מזה היא חפצה בערך מוסף רגשי. משום כך היא דוחה מעליה את כללי הדקורום, הם תקנות ההתנהגות החברתית הנאותה, הרואים באישה ללא בעל כמייצגת מוסריות מפוקפקת. הרומן הפמיניסטי (בתקופה שבה עוד לא קראו לדבר בשם המפורש), והסרט בעקבותיו, מגולל את גורלה המר של אותה אחת, קורבן לעקרונותיה, שאינה מוכנה להסתפק רק בפן הכלכלי של המושג "בעל".
    הכל ב"בית האשליות" נע סביב הכסף, ובחברה החיה על רווחי הון לילי בארט סובלת ממחלה חשוכת מרפא: היא מרוששת. ליתר דיוק, היא הפסידה את המעט שהיה לה במשחקי קלפים, ומתקיימת בחסדי דודתה הקשישה. פגיעותה הכלכלית מושכת אליה גברים מסוגו של גאס טרנור הנשוי (דן אקרויד), שבעורמתו מציע להשקיע את כספה בבורסה, רק כדי לתבוע אחר כך דיבידנדים מהסוג שהיא איננה מוכנה לספק. מצד שני, נמצא שם גם לורנס סלדן (אריק סטולץ), עורך דין לא עשיר דיו, ואתו אפשר אמנם להרגיע את מחסורו של הלב, אך לא את חסרונו של הכיס. כך, בלי יכולת לפשר בין מילוי צרכי הרגש והממון, לילי – אישה בודדה בחברה שאינה מוכנה לקבל נשים עצמאיות – היא “sitting duck” עבור מזימותיה של אצולת מנהטן.
    כזכור, גם "עידן התמימות" המופתי-כמעט התבסס על רומן מפורסם של וורטון (1862-1937), שמפנה בכתביה חיצים מורעלים אל עבר הצמרת החברתית של ניו יורק דאז. אך בעוד שעיבודו ההוא של מרטין סקורסיזי שם במתכוון דגש מופרז על גינונים פורמליים וכללי האטיקטה – כלומר, דרכי ההתנהלות הראויה בציבור – שבתוכם כלוא הגיבור הגברי המיוסר של הסרט (דניאל דיי לואיס), סרטו של דיוויס מתנהל בכיוון שונה לחלוטין.
    דיוויס מוכר בארץ בעיקר בזכות סרטו האוטוביוגרפי הנפלא מ-1988, "קולות רחוקים, דוממים", שבו בחן את ייצוגו הקולנועי של הזיכרון באמצעות מערך היחסים בין תמונה וצליל (בעיקר שירים תקופתיים פופולאריים), וגולל את סיפורה של משפחה ממעמד הפועלים הבריטי. כאן, ולא כל כך להבדיל, תנועות המצלמה המשתהות, פס הקול שנמלא לפתע בקולות שבאים לכאורה משום מקום, והעושר האימפרסיוניסטי יוצרים תחושה של זרם תודעה, פחות מזה של שחזור תקופתי מוקפד. סרט כובש ביופיו המהפנט.

    אחות זרה

    במרכז סרטו היפה של דן וולמן עומד הדיכוי. דיכויה של אישה ישראלית בורגנית על ידי משפחתה, ודיכויו של הזר, כאן בדמותם של עובדים נוצרים מאתיופיה השוהים בארץ באופן לא חוקי. אל שני אלה מחבר הסרט, בדרכו המרומזת, דיכוי נוסף – זה של הפלשתיני – והוא חושף באמצעותם את דיוקנה המדכא והכובש של החברה הישראלית. לזכותו של הסרט יאמר, שלא מדובר בעוד סיפור נדוש של שיחרור (נשי) מכיבוש (גברי) באמצעות המגע המפכח עם "האחר".
    מצד שני, נקודת המבט שמתוארת פה היא בלעדית זו של האם-רעיה הישראלית, שדרכה נחשפת מצוקתם האיומה של אותם פועלים. ה"תיווך" הזה מעניק אולי לסרט מימד מעט צדקני, אך וולמן משכיל שלא לגלוש לצעקנות בעלת אופי חינוכי, ויוצר דרמה כנה, פשוטה להפליא ומרגשת.
    מסופר פה על נעמי (תמר ירושלמי), אישה בורגנית החשה שהיא מתמוטטת תחת לחץ השיגרה היומיומית, ודמותה כאן היא סטריאוטיפ נשי מודע לעצמו. ברגע אחד היא אף נדרשת – ממש כך – לנקות את החרא שהשאיר מאחוריו בעלה הטרוד (צבי סלטון). ומשום שאי אפשר להאשים את וולמן בחוסר טעם, יש להתייחס אל השקט וההשלמה שאיתם מפנה נעמי את הפסולת הגופנית של בעלה כביטוי (אולי מופרז מעט) של השילוש הבלתי קדוש אישה-אם-עבד נרצע.
    נעמי שוכרת את שירותיה של נגסט (אסקלה מרקוס), אתיופית נוצריה, כדי שתסייע לה בניקיון בית אמו הקשישה (מרים נבו) של הבעל, שחוסר הרגישות שלו מתואר כאן בצורה מוגזמת במקצת. בהדרגה, מתפתח בין השתיים קשר רגשי, ונעמי נחשפת למצוקתם של נגסט וחבריה. שיאו של הסרט בהתרחשות טראגית בה מעורבים כמה מהם, שמביאה את נעמי להכרה בחוסר המוצא שבו נתונים גם חייה שלה. יש משהו בלתי זהיר בהכנעה (המעט לא משכנעת) שבה היא מקבלת את גורלה, והופכת אותה למרטירית המקריבה את עצמה על מזבח הבית והמשפחה – מבחינה זו, סרטו של וולמן מציג את אחד הדיוקנאות הנשיים המיוסרים ביותר שידע הקולנוע הישראלי מזה זמן רב – ובאופן שבו ההכרה הזו מקושרת לאותה טרגדיה, והדבר פוגם קצת בכוונותיה הטובות של הדרמה החשובה הזאת.
    וולמן, והעובדה הזו בולטת לאורך הקריירה הקולנועית בת שלושת העשורים שלו, הוא מדריך שחקנים מעולה, והבחירה שלו נופלת, בדרך כלל, על פנים אלמוניות יחסית. כל השחקנים בסרט עושים עבודה מצויינת, אבל ליהוקה של ירושלמי לתפקיד האישה הישראלית הוא בבחינת הברקה. גוון עורה השחום, בשילוב עם תוספת השיער הקלוע שעמה מקשטים את ראשה נגסט וחברותיה בהמשך הסרט, כמו מטמיעים אותה בקרב האתיופים, והזיהוי הפיזי שנוצר כאן, בינה לבינם, הוא בעל מטען פוליטי משמעותי. סרט אנושי, אוהב אדם, צנוע ובלתי מתחסד.

    בסמה מוצ'ו

    "בסמה מוצ'ו" הוא קודם כל סרט מכעיס. מכעיס, משום שכשרונו הרב של הבמאי שלו, יוסף פיצ'חדזה, מתבזבז כאן על מה שנראה כשטויות. כמו עם סרטו הקודם – והמוצלח יותר – "לנגד עיניים מערביות" מ-1996, גם פה נדמה שפיצ'חדזה חי בתחושה (המתנשאת) שהקולנוע הישראלי הוא פרובינציאלי, אנטי-אסתטי אפילו, אבל דווקא סרטו הנוכחי (ובמידה רבה גם זה שקדם לו) מטפח את הפרובינציאליות הזו, ונראה כמו חיקוי מתבטל של "פילם נואר" אמריקאי וקולנוע אירופאי מנוכר וסימלי, נוסח זה שעשה ונדרס בשנות ה-70 (כולל, אגב, ציטוט של אחת הדמויות כאן את המשפט המפורסם "אין לנו לפחד אלא מהפחד עצמו", שמופיע באחד מסרטיו המוקדמים של ונדרס, "תנועה מוטעית").
    זהו סרט מנייריסטי שמבקש, כך נראה, להגיד משהו על התרבות הישראלית, ולא פחות מזה לגולל סיפור שעניינו אהבה ואובססיה. שמו הספרדי (שפירושו "נשק אותי הרבה"), האיקונה הנוצרית הגנובה שבמרכזו, בינלאומיותם של אנשי השוליים המאכלסים אותו, והעברית השגויה שבה מתנסחת אחת הדמויות – כל אלה (מותר להניח) תוהים לגבי זהותה של התרבות הישראלית ברגע הנתון הזה, וחושפים תחושה של תלישות מקומית ותודעתית. אולי. פיצ'חדזה צוטט כמי שאומר שאף הוא לא היה מסוגל להבין את סרטו שלו עצמו אחרי צפיה אחת בלבד. תנוח דעתכם. גם בעקבות צפיה נוספת נדמה שאין מה להבין בסרט הזה.
    כי הכל ב"בסמה מוצ'ו" מסריח מ"פיוטיות". אלה הדמויות ה"סהרוריות" – "סהרוריות" זה טוב, דמויות "סהרוריות" לא צריכות להיות מנומקות. חוץ מזה, "סהרוריות" גם מצטלמת יפה, אפרפר-חורפי כזה – ה"אובססיביות" (סיבה טובה לאייל שכטר לצעוק ולהתפרע), התחושה שעמימות האמירה היא מכוונת, שהאקסצנטריות האופפת את כולם כאן – אלוהים ישמור, אחת הדמויות פה מאמינה שרוחו של בעלה המנוח התגלגלה בתוך עץ! – היא בעלת משמעות, שאתרי הצילום המתפוררים (יפו וסביבותיה) יוצרים "אווירה", ושמבקרי הקולנוע כבר יתפתלו בניסוחיהם כדי למצוא טעם ופשר בפוזה המסוגננת (והמיושנת) הזאת.
    כמעט שכחנו את הסיפור (ואולי מוטב היה שכך): אלתר (מוני מושונוב), בעל מועדון לילה כושל, וכרמי (כרמל בתו), פושע זעיר שיצא זה עתה מהכלא, מתכננים לשדוד איקונה נוצרית גנובה הנמצאת ברשותו של סוחר העתיקות אוגוסט (עזרא כפרי), ואמורה להגיע לידיו של גנגסטר לונדוני (מייקל סרנה), השולח לשם כך ארצה את בנו הפסיכופט (ריאן ארלי). איכשהו מסתובבים פה גם דדה (שירה פרבר), בתו הצלמת של אלתר, והחבר שלה איגי (שכטר), גיטריסט מעצבן שיש לו אובססיה בלתי נשלטת לג'ימי הנדריקס; פיבי (אילה ורטא), המאהבת-ציירת של אלתר (זו היא המשוכנעת שרוחו של בעלה המת וכו'), וגם זמרת בארים ארגנטינאית בשם לילה (לילה מלקוס), חברתו של אוגוסט המנהלת מאחורי גבו רומן עם האסיר המשוחרר כרמי.
    קורבנו העיקרי של סרט מזוייף זה הוא אייל שכטר. אמנם לא נעים לחבוט במי שממילא כבר מוטל על הארץ, מוכה וחבול על ידי הביקורת, אבל הופעתו המופרזת והצעקנית כאן היא בגדר בושה ממש. האמת, הוא אפילו לא אשם. אשם מי שכתב לו את התפקיד הבלתי אפשרי הזה, ומי שהורה לו לשחק כמו אחת הדמויות שמאכלסות את "מלון מיליון דולר" המביך.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ריידר וגיר. תתביישו לכם!
    אנדרסון. הקשר בינה לבין נשיות מקרי בהחלט
    אחות זרה. בלתי מתחסד
    צילום: יוני המנחם
    בסמה מוצ`ו. מכעיס
    צילום: יוני המנחם
    לאתר ההטבות
    מומלצים