אופטימיות לא זהירה

"כמעט מפורסמים"

איך זה שמעריצו הנלהב של בילי וויילדר הארסי, ומי שאחד מאבותיו הרוחניים היה עיתונאי רוק ציניקן, מתגלה שוב ושוב כצלופח הוליוודי, יצרן של סרטים חנפים מסוגו של "ג'רי מגווייר", שחלקלקות, התחפרות בקלישאות וטפיחה מלאת חיבה על ראשו של הקהל מזוהים עמו בעיקר. בכך אין כדי לטעון ש"כמעט מפורסמים", סרטו הסמי-אוטוביוגרפי של קמרון קרואו, אינו ראוי לצפיה. להיפך – זהו סרט מהנה, סוחף, מתקתק ואופטימי. בעצם, אולי יותר מדי מתקתק ואופטימי. סרט שבו סצינת הרוק של שנות ה-70, הס פן תכעיס, מתוארת באותה התפעמות ילדותית של נער בן 15, תוך העדפה של סנטימנטליות שטחית על פני פרספקטיבה מעמיקה. התנדפה לה נקודת המבט המאוחרת, זו של הבמאי-תסריטאי קרואו על עצמו לפני 30 שנה, שאמורה היתה לספק בחינה פחות מתרפקת וחדורת אידיאליזציה של המתרחש בחדרי החדרים של להקות הקצב.
"כמעט מפורסמים" מתרחש ב-1973, השנה בה פצח קרואו הצעיר בקריירה של כתב רוק ב"רולינג סטון" המיתולוגי. מאוחר יותר הוא התפרסם בזכות כתבות הדיוקן שהכין, בין היתר, על דיוויד בואי, לד זפלין ואריק קלפטון, והפך לאחד מעורכיו. בן דמותו בסרט הוא וויליאם בן ה-15 (פטריק פוגיט, תגלית מקסימה), שעוזב את בית אמו הטרחנית והמגוננת יתר (פרנסס מקדורמנד), ויוצא למשימה העיתונאית הראשונה שלו בעבור המגזין: סיקור מסע ההופעות של להקת רוק (פיקטיבית) עולה בשם "סטילווטר". בדרכו הוא פוגש בחבורה של להקניות-גרופיות, ומתיידד עם אחת מהן, מזדנבת קלת דעת המכנה את עצמה "פני ליין" (קייט הדסון, בתה המעצבנת של גולדי הון); נועץ ללא הרף בגורו שלו, עיתונאי הרוק האגדי (והמנוח), לסטר בנגס (פיליפ סימור הופמן); ומערים על עורכיו של ירחון המוזיקה, שאינם מעלים על דעתם שהרכש העיתונאי החדש שלהם הוא נער בגיל ההתבגרות.
במקום לזכות את הצופים שלו בהצצה ביקורתית ממרחק הזמן על הזיוף והניצול השוררים בעולמן של להקות הרוק, לספק מבט מבפנים על שחצנותה של הזירה העיתונאית המכסה אותה, ולנסות לפענח את תרבות הגרופיס, קרואו מעדיף לגולל מעשיה נוסטלגית תמימה, נטולת התפכחות כואבת. הדברים אמורים במיוחד באופן שבו נחצה כאן העיתונאי המתבגר בין התאהבותו ההדרגתית באותה חסידה שוטה, הערצתו לגיטריסט הכריזמטי של "סטילווטר" (בילי קרודופ המבטיח), ומחויבותו לכיסוי ג'ורנליסטי מהימן, וכן בדרך המאולצת שבאמצעותה פותר קרואו את סבך יחסי האהבה-הערצה הזה, ואשר מערימה על סרטו מספר סיומים עודפים. ומה שהכי מוזר הוא, שבעיצומו של הסרט קוטפות המזדנבות את בתוליו של האלטר-אגו של קרואו הצעיר, ובתור סרט שמתבולל בנוסטלגיה אישית, המאורע הזה אינו מוצג, לפחות כפי שהדברים מובאים על הבד, כבעל משמעות עבורו. כן, דווקא החוויה המעצבת הזו.

"לונה פאפא"

הנה מסתבר כי השמועות על מותו של ז'אנר סרטי הבורקס היו מוקדמות, והוא חי ונושם ובועט במדינת טג'יקיסטן הנידחת. העלילה המופרכת, המשחק המוגזם, הבימוי המופרז, קולניותה של ההבעה האנושית – כולם שם, ב"לונה פאפא", סרט המגולל מעשיה אבסורדית שובת לב, תוך שהוא מאמץ לעצמו – כמקובל בקרב לא מעט סרטים מ"השוליים" – דווקא נקודת מבט מערבית מתנשאת קמעא, הצופה בכפריים הגסים של השממה הטאג'יקית כאילו היו מוצרי צריכה אקזוטיים.
מסופר פה על ממלקאט (צ'ולפן חמטובה), בת כפר התרה אחר הגבר האלמוני, ככל הנראה שחקן בלהקה נודדת, שהרתה לו. מתלווים אליה בחיפושיה אביה חם המזג (אטו מוחמדזנוב) ואחיה, שנפגע בראשו במלחמת אפגניסטן, והוא מתרוצץ בשבילי כפרו ומעמיד פני מטוס קרב. העלילה כולה מובאת, באופן מקורי, מבעד לעיניו של העובר שנהרה זה לא מכבר, ושיאו המרנין של הסרט בפשיטה שמוביל אותו לונה-אבא על חבורה של שחקני תיאטרון נודדים – אחד מהם הוא הלוא האב הנעלם – המעלים את מיטב הקלאסיקה העולמית בפני תושבי המחוז.
עקבותיה של הפנטזיה העממית מבית מדרשו של אמיר קוסטוריצה ניכרים היטב בסרטו של בחטיאר חודוז'נזרוב (סרטו הראשון, "אחים", הוצג בפסטיבל ירושלים ב-1992), ולמען הסר ספק באשר למקור ההשראה – סיום הסרט מזכיר מאוד את זה של "מתחת לפני השטח", ומערב ריאליה קסומה עם מה שיכול להתפרש כהצהרה פוליטית על מעמד האישה העצמאית בחברה של נחשלות מחשבתית.
אכן, החברה הסובבת אינה רואה בעין יפה את הריונה מחוץ לנישואים של ממלקאט, ו"לונה פאפא", בדרכו, תוקף את העמדות המיושנות שבהן מחזיקים תושביה של אותה רפובליקה מרכז אסיאתית מאובקת, כמו גם את ההווה הכאוטי שלה. ואף שיש מן האילוץ בהתפרעות שמתחוללת על הבד, זהו סרט צבעוני, סוריאליסטי, חושני ומטורף, שאינו נח לרגע, ובו פר הצונח משמיים מחסל לפתע כמה דמויות מפתח, וגורלו של גניקולוג כפרי נגזר דווקא כאשר הצעירה ההרה באה אליו כדי לבצע הפלה. ברוכים הבאים לאבסורדיסטן.

"בית מרחץ"

מה שעל פניו נראה כמו גירסה סינית ל"איש הגשם" – ישנם כאן איש עסקים מצליח ואחיו הצעיר והמפגר, ששבים ומתוודעים זה לזה אחרי שנים של נתק – הוא בעצם קומדיה נפלאה ומרגשת בפשטותה, שעניינה, ממש כמו ב"הדרך הביתה" שרץ במקביל על המסכים, מתח בין קידמה ומסורת בסין של ימינו. ההתנגשות הזו מתוארת כבר מתמונת הפתיחה של "בית מרחץ", ובה מוצג מתקן קילוח חדיש ואוטומטי, שמזכיר מכונה לרחיצת רכב, ובתווך שרוי המתקלח בבדידות קיומית מול זרמי המים וספוגיות הקרצוף המופעלות מכנית. ומנגד – מקווה שכונתי ישן בבייג'ינג. מעוז של מנהגים קדומים המאויים על ידי העולם המודרני המנוכר, שבתוכו משתמרים עדיין ערכים של קהילתיות, חום אנושי וקשרים בין-אישיים.
הסיפור מתחיל בגלויה שמקבל אותו יאפי סיני טרוד בעסקיו מאחיו, שממנה משתמע כאילו אבי המשפחה (ז'ו קסיו, "מלך המסכות") מת, או לפחות מוטל על ערש דווי. הוא חש חזרה הביתה, רק כדי לגלות ששלומו של האב טוב, וכי הוא מוסיף לנהל בנמרצות את בית המרחץ המשפחתי, מקום שם מתכנסים גברים מזדקנים, נציגי העבר והמסורת, שכתליו משמשים בעבורם חיץ מפני העולם המשתנה שבחוץ, ובו הם מקיימים מבוקר עד ערב חיי חברה שוקקים. בועה של עולם שקפא על שמריו, המבטאת אידיאל הולך ונגוז של שוויון, בהיותם כולם עירומים ואחידים בפני הכל. והבן המרוחק, נציגו של הקפיטליזם המחלחל, נעתר ונשאר, ובהדרגה נחשף לעומק משמעותו של חדר האמבט הציבורי שבבעלות אביו ואחיו.
כמעט מתבקש להשוות בין סרט זה לבין "סטימינג", סרטו האחרון של ג'וזף לוסי מ-1984, לפי מחזה מאת נל דאן, המתרחש בתוככי מרחץ תורכי, ובו התערטלותן הפיזית של מספר נשים משמשת מקבילה לחשיפה נפשית. "בית מרחץ", סרטו השני של יאנג ז'אנג, מעמיד דווקא חלל גברי ולא נשי, בטריטוריה שהיא לכאורה מוגנת ומחוסנת, וקריסתה מבטאת את התנדפותה של הסמכות המסורתית-הגברית. כמו "הדרך הביתה", גם סרט מקסים ומענג זה, שהבמאי הצעיר שלו הוא דווקא אחד מחלוצי סצינת הוידיאו-קליפ בסין, מתרפק על המסורת הנזנחת ועל סיפורי אגדה, ובתוך כך חושף את יחסם האמביוולנטי של בני דור זה כלפי השתלטות עולם המושגים הקפיטליסטי של פיתוח וקידמה.