תשע בכיכר

בשבועות האחרונים נושבת באוויר איזו רוח ניאו-מזרחית, ששיאה בתוכנית הטלוויזיה החדשה של שאול ביבי, כנראה האחרון (להוציא פוליטיקאים בעתות מצוקה) שממשיך להנשים את גוויית השד העדתי. בראיון בתוכנית "רוח מזרחית" בערוץ בריזה בלווין, כבר היתה תחושה שביבי דוחק ביוסף שילוח, מכוכבי "כיכר החלומות", לשחרר איזו כותרת "פרענקית" שערורייתית. עד כדי כך הגיעו הדברים, ששילוח נאלץ לבקש מביבי להירגע. צריך להשתחרר כבר מהשטויות הישנות האלה; ספרדים, אשכנזים - מי בכלל זוכר? כנראה אף אחד, חוץ מהזועם התורן, שהוא בדרך כלל מישהו המבקש לקושש לעצמו איזה הון ממהומה שהוא עצמו מקים.
גם בני תורתי, הבמאי, שחרר לאחרונה כמה התבטאויות מתריסות נגד איזה "אשכנזים", שהיו כה פשטניות ונאיביות, עד שקשה להאמין שאותו האיש הוא שביים את הסרט שלפנינו. כנראה עקב כל אלה, הגעתי ל"כיכר החלומות" מחומם-משהו; חשבתי שמדובר ב"סרט נושא", שיעסוק שוב בתלאות הקיפוח, המעברות וה-די.די.טי. ולא כך הוא; "כיכר החלומות" הוא סרט עדין ויפה על העצב השזור בחייהם של בני אדם, כפי שהוא מתבטא גם בסרטים שהם אוהבים וזוכרים. אין בו שמץ של זעם או תוכחה, ולמעשה הוא אוניברסלי לגמרי ובשינויים קלים יכול היה להתרחש גם בעיירה בפולין או בכפר בסיציליה. נכון שמבחינה קולנועית אין פה שום חידוש, נכון שמבחינה בימוי ותסריט הסרט רצוף טעויות והחמצות, שניכושן ותיקונן היה רק מיטיב עימו. אבל כל אלה הם דקדוקי עניות, מפני שב"כיכר החלומות" פועם לב גדול. ובסרט העוסק באהבה, ברגשות ובזכרונות - זה העיקר.
במרכז "כיכר החלומות" בית קולנוע, הניצב סגור ומסוגר בלב שכונה עלובה בדרום תל אביב, מאז שבעליו, מוריס מנדבון, הורה לפני מותו לא להקרין בו סרטים שוב לעולם. לילה אחד מופיע מוריס בחלומו של בנו נסים (ניר לוי בתפקיד מצוין) ומבקש ממנו לפתוח את הקולנוע. עד כאן, הדמיון ל"סינמה פרדיסו", סרטו הפופולרי של הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, ברור לגמרי. בניו של מוריס (השני הוא ג'ורג', בגילומו של שרון רג'יניאנו) מחליטים להפעיל שוב את הקולנוע ומחפשים את הסרט המתאים לבכורה. המקרין הוותיק, תושב השכונה ארון גברדין (אורי גבריאל) מספר להם על סרט הודי, "סנגם" שמו, שהיה להיט גדול בימי הזוהר של הקולנוע השכונתי. "סנגם" הוא אפוס הודי (238 דקות אורכו, כולל שירה וריקודים) משנת 64', בכיכובו, בימויו ועריכתו של הקולנוען ההודי הדגול ראג' קאפור, שנפטר בשנת 88'.
כמה ימים לפני כן חוזר לשכונה, אחרי שנים רבות של היעדרות, אברם מנדבון (מוחמד בכרי), אחיו של מוריס שנפטר. מסתבר, שהעותק האחרון של "סנגם", נמצא ברשותו, אך הוא מסרב למסור אותו. כשבניו של מוריס מנסים לברר מדוע, הם מגלים שהסרט עסק בשני אחים, שהיו מאוהבים באותה נערה, אך אחד מהם נאלץ לוותר עליה ולצאת לנדודים. סוד משפחתי ישן הולך ומתברר להם; ממנו הם רואים את דמותה של אמם סניורה (יונה אליאן) באור חדש ומבינים את הסיבה שבגללה הורה אביהם לסגור את הקולנוע. לא נגלה כאן את הסוד, שהוא מרכזו העלילתי והרגשי של הסרט - אבל ההקבלה המתבררת והולכת בין הסרט הפנימי, דהיינו "סנגם", לבין הסרט שאנחנו רואים, "כיכר החלומות" - היא מלאכה תסריטאית טובה מאוד. כדי להקל במעט על העומס הרגשי הכרוך בחשיפת הסוד, הסרט משובץ אתנחתות קומיות מוצלחות ביותר, שהופקדו בידיהם של שלושה ליצנים שכונתיים, שניים מהם לא-שחקנים. מלבדם, יוסף שילוח הוותיק מגלם את דמותו של ישראל ההודי, והופך את מה שהיתה יכולה להיות קריקטורה ריקה לפנינה קומית - ממש כפי שעשה ב"משפחת צנעני" ב- 76' וב"ספיחס" של בועז דויזדון ב- 82'.
מעולם לא קיבלתי את הטענות על הלעגה מכוונת של דמויות מזרחיות, מסלאח שבתי של קישון, דרך חכם חנוכה של זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר" ועד ימי הרס"ר הפרסי המפורסם שגילם שילוח עצמו. הקצנה של מצבים ותכונות היא כלי עבודה דרמטי כשמדובר בקומדיה, ולא עמדה פוליטית-חברתית. עובדה היא שבאותם סרטי "בורקס" משנות ה-70, גם דמויותיהם של האשכנזים (ע"ע סרג'יו קונסטנצה הרומני ב"גבעת חלפון" של אסי דיין) הוקצנו והיו נלעגות (זאת אומרת - משעשעות) באותה מידה. הסצינה שבה ישראל ההודי יושב על גג הקולנוע, חובש פיאה מגוחכת לראשו, צופה ב"סנגם" כמתפלח ומייבב חרישית, היא סצינה נפלאה - לא רק מפני שהמטען הרגשי שלה הוא עז ונקי, אלא גם בגלל האלגנטיות שבה היא מבוצעת - זום-אאוט סולידי, משולב בתנועת מצלמה הנעה על מנוף היורד לאטו מהגג וחושפת את התמונה פרט אחרי פרט. למעשה, לא סצינה אלא שוט בודד ואילם, שעל כמותו מתנפצות לאבק כל התיאוריות העדתיות למיניהן.
כאמור, "כיכר החלומות" עמוס גם בפגמים שיד עורך, כבר בשלב התסריט, היתה צריכה לתקן: מצפייה בדמויות שני האחים, ברור לגמרי למשל שאחד מהם פשוט מיותר. הם ממילא חושבים ועושים את אותם הדברים. אז לשם מה נחוצים שניים? מערכות יחסים רבות המופיעות בסרט אינן מפותחות ואינן תורמות דבר; כך למשל הרומן האיטי והחיוור המתנהל בין האח ג'ורג' לגילה המלצרית (איילת זורר). ועוד רומן לא מפוענח בין דוד מדוזה (אורי רן קלאוזנר) לאחת שרה (תמרה דיין). גם עם השמות ה"אותנטיים"; דוד מזודה, שלמה פירמידה, משה חלטורה - אפשר היה להירגע קצת. ועוד: רצונו של תורתי להקיף שכונה ומלואה, מפריע לפעמים. לסרט אין גיבור אחד מוגדר, אלא מיני-גיבורים רבים, שמבזרים את המוקד הרגשי. לקראת הסוף, כשמסתיימת הקרנת הבכורה החגיגית המחודשת של "סנגם", יוצאים הכל למדורת ל"ג בעומר וצופים באש. וכך, סרט שהחל בחלום (שהוא קולנוע בצורתו האינטימית ביותר) מסתיים באש, שהיא הדבר הראשון שבני אדם, אי-שם בשחר ההיסטוריה, התכנסו כדי להביט בו יחד. לאור האש הזאת, הסרט מסתיים בסדרה של קלוז-אפים אילמים, וכמעט כל גיבוריו, כמו בכל סרט ודי שמכבד את עצמו, בוכים. הרבה יותר כיף לבכות מאשר לכעוס.

"כיכר החלומות". תסריט ובימוי: בני תורתי. שחקנים: יוסף שילוח, יונה אליאן, אורי גבריאל, מוחמד בכרי, שרון רג'יניאנו, י.ר מורד, איילת זורר.