אך כדאי לזכור שמה שנכון לעצים וליער נכון גם לתוכניות ולשלום. מרוב תוכניות לא רואים את האור בקצה כביש המנהרות, אך רואים הבזקי תאורת תקשורת לכל שביב ביזארי של תוכנית-שלום-חדשה. אבל אם טומי לפיד ומועצת יש"ע לא מתביישים, למה שאתם תתביישו?
הכשל הקונספטואלי של מנפיקי התוכניות למיניהן נובע מחיפוש אחרי נוסחה "חדשה", "יצירתית", "ניתנת לשיווק" ו"מצטלמת היטב". משמאל ומימין מנסה כל תוכנית להגיע אל קהל היעד שלה בגימיקים מיותרים, שכל תפקידם לטשטש את העובדה שאין שום דבר חדש ברעיונות שהיא מציעה, שלא יכול להיות שום רעיון חדש, שהכל כבר כתוב וידוע מראש.
גם "יוזמת ז'נווה" קרסה ואיבדה את אמינותה. התוכן הפך שולי למפגני הבזבוז והגאווה. מצלמות הטלוויזיה ("עובדה") בשעת הדיונים, חוברות הכרומו הראוותניות וישראל אהרוני בטקס החתימה, מדגישות כי לא מדובר פה ביוזמת שלום אמיתית, אלא בהפקה מטורפת של אליבי שמאלני (כמו שאמר יוסי ביילין למצלמה של אילנה דיין: "יוכלו להגיד עלינו שאנחנו בוגדים, אבל אף אחד כבר לא יוכל להגיד שאנשי השלום משני הצדדים לא יכולים להגיע להסכמה"). הכסף האירופי המפוקפק עיוור את עיניי היוזמים הנלהבים. הפתרון המהותי לסכסוך מצוי אי-שם בין דפי התוכנית, אך קשה להגיע אליו עם כל הרעש והצלצולים.
משמאל ומימין מבינים את היתרונות (האמת) והחסרונות (שיווק ויחסי ציבור בלתי הולמים) של תוכנית ז'נווה, וקופצים מייד אל חלון ההזדמנויות התקשורתי הזה.
טומי לפיד מנסה לצמצם את הפער בין יוזמת ז'נווה למועצת יש"ע על-ידי פינוי נצרים, סרי נוסייבה ועמי איילון מסתובבים בשטח בניסיון לשכנע שהם רציניים, חיים רמון מעתיק את תוכנית ז'נווה אך מעניק לה את חסות מפלגת העבודה, ראש-הממשלה בהתקף מתוזמן מראש מנער את הימין מתרדמתו, ומועצת יש"ע מתרגמת את ניתוקה מהמציאות לעוד תוכנית משעשעת. המון עוד מאותו דבר.
הנייר סובל הכל וגם המציאות הישראלית לא ממש מוטרדת מהניסיונות העונתיים לנער רעיונות של טרנספר כזה או אחר בין פלסטין למדינת ישראל. אז ויקי קנפו ואביב גפן יסעו לפסטיבל ז'נווה, מתן וילנאי ודליה איציק ידברו בפופוליטיקה, מועצת יש"ע תאיים על ראש-הממשלה, כולם יפתחו עוד ועוד אתרים וירטואליים לקידום השלום באינטרנט ויחתימו את כל העולם. ממש אין מה לדאוג, תכף זה יעבור.
כולם מדברים על תוכניות שלום, אף אחד לא מדבר על שלום.