"זה יהיה יותר גרוע"

ארבע שנים אחרי הביקור הקודם, עדי וחברו יאיר מגשימים חלום ילדות ובמחווה לנביא זעם אלמוני הם יוצאים ל"פינת הנואמים" בהייד פארק הלונדוני עם שלטים מבשרי רעות

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.

  

הפרקים הקודמים במדריך הקומבינה: 

פרק 1: אצל ילה באמסטרדם

פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה

פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת

פרק 4: יום ולילה לבד בברלין

------------------------------------------------------------------------------ 

 

לפני ארבע שנים (ע"ע הפעם האחרונה שהיינו בלונדון), כשעוד היינו צעירים וחדורי אידיאולוגיה, כל מה שרצינו היה לנאום בהייד פארק. לעמוד על שרפרף קטן ולשפוך את משנתנו האידיאולוגית-כלכלית-פוליטית-מוסרית בפני כל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. מאז עבר הרבה זמן. עזוז הנעורים התמוסס והפך לציניות קלה של זיקנה, והשאיפה, שלא מומשה בזמנו עקב תחינת ההורים המודאגים וביישנות משתקת, גם היא הושמה בצד ותוייקה כגחמת נעורים.

 

ביקורנו הנוכחי בפינת הנואמים בהייד פארק היה, על כן, יותר ביקור נוסטלגי מאשר חוויה שקשורה לחיינו כיום. הנואם שהשאיר עלינו את הרושם העז ביותר באותו ביקור ישן נושן למעשה לא נאם כלל וכלל: בין בליל הצועקים על השרפרפים והנצעקים על המדרכה, התהלך אדם מבוגר עם שלט קרטון תלוי על חזהו ובו הכתובת - "IT'S GOING TO BE WORSE" .

 

השלט היה עשוי חתיכת קרטון שנראתה כאילו נקרעה מקופסה, הכיתוב היה בטוש שחור עבה. כך הוא התהלך בין האנשים, עם המסר הסתום, לא מסביר ולא מפרש, לא צועק ולא מתלהם, לא מזהיר מפני אלוהים או מפני הממשלה.

 

אתמול בלילה, בדרכנו חזרה להוסטל, בדיוק על מפתן המדרגות, הציע יאיר שנכין שלטים כאלה ונלך איתם.

 

ברבע ל-11 בבוקר יום ראשון, שלטינו מתחת לבית שחיינו, ומצב רוח מרומם באמתחתנו, התחלנו לצעוד להייד פארק. הסיני בקבלה של ההוסטל אמר שכדאי שנמהר, כי 11 זו השעה הכי טובה להיות שם. אמר וטעה, מכיוון שכל "החבר'ה הרציניים" מגיעים רק בסביבות השעה אחת, אבל את זה נדע רק אחר כך.

 

שליחים פטליסטים

 

אדם די זקן, עם מקל הליכה, עמד על קופסת חשמל קטנה ונשען על מנורת רחוב. הוא דיבר בקול מלא תוכחה על משהו פוליטי, אבל אני לא בטוח על מה.

 

נואם אחר השתמש בטכניקה מתוחכמת הרבה יותר: הוא עמד על המדרגה השלישית בסולמו הקטן ושתק. האסטרטגיה עבדה, ואחרי כמה דקות של שתיקה כבר הקיף אותו קהל רב ששאל בקול גדול ובפיות רבים "מה אתה אומר?" הוא פשוט חייך, ושתה עוד שלוק גדול מכוס הקפה הריקה שלו (אני יודע שהכוס היתה ריקה כי הסתכלתי עליו כמה דקות. המשקה נגמר לו מזמן). אחרי עוד שהייה קלה של בניית מתח מצידו, וקולות רמים והולכים של הקהל, הוא נכנע בשמחה והתחיל לנאום על כך שאין לו, בעצם, מה להגיד.

 

היו גם שייח מוסלמי שדיבר על כך שחברות התרופות מבזבזות את הכסף שניתן להן כדי למצוא תרופה לאיידס, כשהפתרון האמיתי הוא לשנות את דפוסי ההתנהגות של החברה, אבל גם לתת יותר כסף על מנת למצוא תרופה למחלה; אדם שהפציר בנו שנקבל את "תורת ישו", אבל הכריז שהוא אתאיסט; אחד שהכריז שהוא נוצרי וניסה לשכנענו לנטוש את הדת ואדם שהסתובב עם דגל ישראל וטלאי צהוב על מעילו, שהכריז שהשואה קרתה בגלל שהעם היהודי נטש את אלוהים.

 

מעט מאוכזבים מההיצע, ומכך שחברנו עם השלט לא הראה את פרצופו, שלפנו יאיר ואני את השלטים והתחלנו להסתובב בין האנשים. לא חלפו דקותיים והחלו נשלחים לעברנו מכל כיוון מבטים ומצלמות, בעודנו מנסים לשמור על פרצוף רציני, כיאה לתורה הפטליסטית שאנחנו שליחיה היום.

 

לזה לא היינו מוכנים

 

ראשונים היו שני נערים צעירים ושמנמנים שביקשו לדעת מה זה ה-“it" שהולך להיות יותר גרוע. לא היינו מוכנים לזה. את האיש עם השלט מלפני ארבע שנים אף אחד לא שאל כלום. "הכל", ענינו בלי לחשוב פעמיים. "בני כמה אתם?" שאלתי אותם כשהם רצו לדעת איך אני יודע שהכל הולך להיות יותר גרוע. "יש לי איזה שש-שבע שנים ניסיון יותר מכם, ותאמינו לי שבשנים האלו דברים ייעשו יותר גרועים", עניתי תשובה לא כל כך הגונה.

 

הטיעון הזה אולי ריצה שני נערים יהודים מלונדון, אבל לא יכולנו להשתמש בו עם כל השאר, שכן הם כולם

היו מבוגרים מאיתנו. חלקם הסכימו שאכן הדברים נעשו יותר גרועים, חלקם השתכנעו שיש סבירות שהדברים ייעשו גרועים יותר, כמו גם שיש סבירות שהדברים ייעשו טובים יותר. העקשנים במיוחד רצו לדעת מה אנחנו עושים כדי שהדברים ייעשו טובים יותר. אחד הציע במרומז להרוג אותנו, והשייח' המוסלמי אמר שאנחנו צריכים להתפלל לאלוהים ואז הכל יהיה יותר טוב. שומר הראש שלו הסכים איתו, אז מי אנחנו שנסרב.

 

בוהמייני אחד בזבז עלינו איזה פילם שלם במצלמת ה"אלכס ליבק" שלו, ולפי הערכתי תמונותינו תופסות סך של 700 מגה בייט במידע האלקטרוני במצלמותיהם של העוברים ושבים.

 

כל מי ששאל על פשר השלטים שלנו קיבל תשובה אחרת, כי למען האמת, למרות שבלילות מסוימים זה כך, זאת לא דעתנו, אנחנו רק העברנו מסר של מישהו אחר. בסוף, אחרי כל השאלות, ניסחתי מסר די אופטימי: "אל תחכה לכך שהדברים ייעשו טובים יותר, כי אין סיבה מיוחדת שכך יקרה. במקום זה, תהנה מהזמן שלך עכשיו, כי מחר יכול להיות יותר גרוע - וגם עם זה תצטרך ללמוד להסתדר". אני די מרוצה מהפילוסופיה בגרוש הזאת, רק חבל שאף אחד לא זכה לשמוע אותה.

 

בואו נדבר על זה

 

השעה היתה כבר אחת בערך, התחיל להיות קר, ורוח רעה החלה לנשוק את בשרי דרך הסוודר. החלטנו לשים פעמינו לכיוון אחר. בחצי הדרך, מבעד לקהל, ראינו - מגיע עם סולם שלושה שלבים ותיק גדול, שיער פרוע ושני מעילים - אדם שנראה לנו מוכר. אמנם זרקה שיבה בשערו והוא נראה זקן בעשר שנים מהפעם האחרונה שראינו אותו, אבל זיהיתי אותו כנואם היחיד שהבנו אז על מה לעזאזל הוא מדבר, בערך.

 

ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא נאם כאן לפני ארבע שנים. הוא ענה שהוא נואם כאן כבר 18 שנה. נתפסנו לנוסטלגיה והחלטנו להישאר ולשמוע אותו. בלי בושה, הבחור הלך לקהל שהתגודד סביב נואמים אחרים והחל משכנע אותם שיבואו להקשיב לו.  כשהתאספו סביבו אנשים הוא עלה על הסולם שלו, עליו היה תלוי שלט ובו כתובת האינטרנט www.speakerscorner.net, ואז החל לנאום בלהט של נואם רוסי משנת 1917.

 

הוא דיבר על המצב הפוליטי, על מלחמת המעמדות ועל מצב התעסוקה - דבר שהוביל מיד לוויכוח על המלחמה בעיראק. לשאלה שלא שמעתי הוא ענה: "טייסון, את זה שאלת אותי בשבוע שעבר ובשבוע שלפני זה. אני

עונה לך על השאלה הזו כל שבוע". "זה לא נכון, הייקן, זה לא נכון", הקול מהקהל לא נשאר חייב. "זה נכון ואני יכול להוכיח לך את זה, יש לי את זה מוקלט באתר האינטרנט", השיב הנואם נחרצות לקול תרועת הקהל. עובר אורח קבוע צעק "טיפש, טיפש, תלמד את הטיפש". אחר התנגד נחרצות בטענה שהוא עיראקי, והחבר'ה ידעו להגיד שזה נכון. הוויכוח הוסיף להתנהל בשצף קצף ובשמות פרטיים, מופרע מדי פעם על ידי שאלות של תיירים מזדמנים.

 

רגע לפני שאנרכיה מוחלטת פרצה, כשמושכות השיחה עוד בידיו, הפסיק הנואם את הדיון ואמר שיחזור לדבר בעוד 25 דקות. כולם התפזרו ונפרדו כידידים.

 

"המשפט הזה לא שלכם, הוא של בוב", אמר לנו זקן על אופניים, כשראה אותי ואת יאיר נסוגים מההמון עם השלטים בידינו. סיפרנו לו שזכרנו את בוב מהביקור הקודם שלנו, אבל אפילו לא ידענו שקוראים לו בוב, ושאנחנו הולכים עם השלטים כמחווה לו, ושקיווינו לפגוש אותו. "כן, אבל בוב לא כאן היום, הוא בגרמניה. הוא יהיה פה בשבוע הבא, כמו בכל יום ראשון. הוא בא לכאן כבר עשר שנים עם השלט הזה", הוא אמר. "כולנו באים לפה כל יום ראשון. אין מה לעשות, אז לפחות אפשר לדבר על זה". 

 

לפני שהזקן על האופניים נפרד מאיתנו הוא אמר: "בוב התחיל עם השלט הזה כדי להצחיק אנשים, אבל הדברים באמת נעשו גרועים יותר"!