שני סיבובים מסביב לבלוק

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.

הפרקים הקודמים במדריך הקומבינה: 

פרק 1: אצל ילה באמסטרדם

פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה

פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת

------------------------------------------------------------------------------ 

מה לעזאזל אני עושה כאן לבד בברלין, היתה המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש ברגע שהרגשתי שיצאתי מכלל סכנה. לא להגנה הייתי זקוק באותו הרגע, אלא לשותף. מישהו לחוות איתו, או לפחות לספר לו על היום שעבר עלי. יום שבו רצו לקנות ממני סמים, רצו למכור לי סמים או לשדוד אותי, יום שבו הלכתי ברגל לרוחבה של ברלין כשמונה שעות, פגשתי את השלג הראשון בטיול, בזבזתי שני יורו שלושים על אוכל ושלושה על בובה של אריק (מאריק ובנץ).

אולי בגלל שכבר נמאס לו ממני, יאיר התנדב "להקפיץ" את אסף ושרה חזרה הביתה בצהרי יום ראשון, אחרי שהם בילו איתנו את סוף השבוע בברלין. אני הייתי עסוק בנבירה בדוכני שוק הפשפשים ברובע הטורקים כאשר התבשלה התוכנית להשאיר אותי לבד בברלין ליום וחצי. אסף ושרה גרים בצידה השני של גרמניה, מרחק כשלוש שעות דהירה על האוטו-באן, ויאיר עתיד על כן לבלות אצלם את הלילה ולחזור רק למחרת.

לשוק הפשפשים שבצפון העיר כבר מיהרתי בגפי, אחרי שנפרדתי יפה מהחבורה בעודם מחפשים מקום חניה ליד בית הכנסת החדש. מאושר על חירותי הזמנית ומלא ציפיות ליום נהדר ומלא הרפתקה, צעדתי ברחובות הארוכים העולים לצפון העיר, עוצר

לא לשימוש שלג ברלין מדריך הקומבינה (צילום: עדי ליפשיץ)

אחרי כל כמה פינות להתבונן על העצים הירוקים יותר, השמיים הכחולים יותר, ממלא את הריאות באוויר קריר של עצמאות ומסתכל ב"מפת המרגלים" שלי, שקיבלתי מבעליו של ההוסטל בו אני מתאכסן בלילה מלא אבסינט ואחריו בוקר מלא כאב ראש.

לאחר סיבוב מסביב לבלוק מצאתי בגינה ציבורית את שוק הפשפשים הצפוני, שהיה קטן בהרבה מזה הדרומי אך מלא בכול טוב. במחצית הסיבוב השני על פני הדוכנים החל יורד עלי ועל ברלין שלג שכיסה את הכל בלבן בוהק ולא נמס גם בתום שלושה ימים. בין קניותי הנבונות בשוק ובין הלבן המופלא שירד עלי מהשמיים, כל הסימנים הראו שאכן זה הולך להיות יום נפלא.

חוקי כמו מרלבורו לייט

חיבתי לפאנקיסטים עזה. יותר מהמוזיקה אני אוהב את הסטייל הכללי. שיערי הקצר-ארוך לחליפות, בגדיי הלא תואמים ונעלי הצבא שלי יכולים אף ליצור אצל מי שאינם מביני דבר את הרושם שאני "איזה סוג של", אבל לצערי אני לא חרוץ מספיק כדי להיצמד לדיסיפלינת לבוש או התנהגות אחת. עודני בלי יאיר, זו נראתה לי הזדמנות פז לחפש פאנקיסטים.

בתים ישנים שנשארו ריקים במרכזי הערים, עליית המחירים ונפילת החומה, יחד עם הצורך של צעירים

דלפונים במקום מגורים, הולידו בגרמניה בפרט וברחבי אירופה בכלל את תופעת הסקוואטים, שכשמה באנגלית כן היא - "פלישה". בשיחה על הנושא עם אב הבית של סקוואט בווימאר הגענו למסקנה שבישראל הסקוואטים היחידים הם ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים, ולפיכך הנוער המהפכני היחידי בארץ הוא נוער הגבעות. כמו הסקוואט בווימאר וכמו הסקוואטים בהתנחלויות גם בברלין קיבלו רוב הסקוואטים הכשר על ידי הרשויות ועכשיו הם חוקיים לחלוטין, אך יושביהם, כך קיוויתי, עדיין מגניבים ת'תחת.

במפת המרגלים שלי, שהיא בעצם מפה רגילה אבל קוראים לה spy map, והיא כאילו מראה לך את המקומות ה"באמת שווים", "באמת מגניבים", שהברלינאים "האמיתיים" הולכים אליהם, היתה כתובת של בניין אחד כזה, שהיה פעם סקוואט, אבל היום הוא חוקי כמו מרלברו לייט ומשמש את יושביו האמנים כחלל יצירה ותצוגה. אחרי שני הסיבובים הרגילים מסביב לבלוק הגעתי לחדר מדרגות פתוח, מכוסה בכרזות אנטי אמריקניות וגרפיטי עד לקומה השלישית. הבנתי שהגעתי למקום הנכון.

עליתי עד לקומה החמישית והאחרונה רק כדי למצוא את כל הדלתות נעולות ואת עצמי לא מבין מה בדיוק אני מחפש כאן. כמעט שיצאתי

לא לשימוש בית נטוש ברלין מדריך הקומבינה (צילום: עדי ליפשיץ)

כשחלפו על פני יאפי שנראה לי ספרדי, אישה שנראתה לי אשתו ושני זקנים שנראו לי הוריה. כולם בחליפות שחורות, עגילי יהלום ותסרוקות מוקפדות. שאלתי אותם מה זה המקום הזה והבחור סיפר לי שהכניסה לבניין היא בכלל מגרם המדרגות השני. אמרתי תודה והלכתי. האמנות לא היתה כל כך טובה - אישה במדרגות שיחקה עצמה משוגעת, אחד מדיירי הבית הקפיד לא לכעוס עלי כשלא רציתי לתת לו יורו וכל השאר פשוט נעצו בי מבטים שבטח הייתי אני נועץ במי שהיה נכנס לי לבית או לסטודיו כשאני עובד. את הדלת הסגורה בקומה האחרונה לא פתחתי, גם מתוך ביישנות וגם בגלל שהמפה הבטיחה שמסתתר מאחוריה בר, אך השעה היתה מוקדמת מכדי להתחיל לשתות לבד.

כשיצאתי מהבניין היה לי קצת יותר קר, הייתי קצת יותר רעב ובעיקר לא ידעתי מה לעשות עכשיו. פתחתי שוב את המפה והתלבטתי, קורא כל תיאור לגבי כל חור בילוי במפה, כשאיזה מסומם ניגש אלי וביקש שאמליץ לו על מקום טוב לשבת בו. לא ידעתי אם הוא רוצה לקנות ממני סמים, למכור לי סמים או לגנוב ממני משהו, אבל הייתי בטוח שהוא לא הולך להיות החבר הכי טוב שלי. החלטתי שלאן שלא אלך הערב, כדאי שאתחיל ללכת לשם עכשיו.

חובת היציאה

התחלתי ללכת לכיוון ההוסטל שלי שנמצא בצידה השני של ברלין, מתוך כוונה לראות איזה הופעת רוק גרמני ב“wild at heart“ או לפחות לשבת בקרבתו, בפאב אפל של רוקרים. ברלין כל כך גדולה, שלקח לי ארבע שעות להגיע למועדון - כולן  הליכה רצופה, למעט הזמן שלוקח לקנות המבורגר קטן בברגר-קינג, לפתוח בקבוק קוקה קולה מפולין ולהשאיר את התיק בחדר. מוטרד מהשעה המתאחרת מיהרתי בחזרה לכיוון שממנו באתי. לאחר ששני הזקנים על הבר הבהירו לי ש"הופעה לא תהיה כאן היום", קיוויתי לפחות למצוא איזה פאב טוב לאיזו בירה.

חצי שעה אחרי זה, שני הסיבובים הרגילים מסביב לבלוק ועוד סיבוב בניסיון נואש למצוא משהו טוב יותר, ואני יושב ולוגם בירה קרה מהחבית ב"בר המטאל של פול". הבאר היה ריק, כיאה לימי ראשון בערב, פול היה שמן מקריח עם קוקו ולבוש בשחור, והמוזיקה שהתנגנה היתה מטאל שנות השמונים, על כל הנורא שמשתמע מכך. כשנכנס בחור בלי שיער ועם מגפיים ושרוכים לבנים, עברתי לצד השני של הבאר. כשהוא יצא, חזרתי לצד הראשון. לא היה מעניין באף אחד מהצדדים ואחרי שכיליתי את שארית הבירה החלטתי שחובת היציאה קוימה ואפשר לחזור להוסטל לישון. יצאתי לקור עני יותר ומפוכח יותר.

לא הספקתי להגיד "ג'ק ניקולסון" ומולי עמדו שני פאנקיסטים לא הכי צעירים ברחוב שומם ואפל. האחד, היותר חברותי מבין השניים, היה שמן שיכור ובלי הרבה שיניים קדמיות. חברו, היותר מרוחק, היה הר אדם ובטח מאגיסט לשעבר בצבא האדום. חישבתי את האפשרויות שלי לברוח בעוד השמן צועק לי "סיגרטה, סיגרטה", וידידו משגיח עלי מטר רחוק יותר ובערך מטר גבוה יותר. איך בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו שלא רק שאיני מעשן, אלא שגם אין לי גרוש לתת לו, את זה אני יכול לזקוף רק לקדוש ברוך הוא, שלא האמנתי בו רגע לפני המקרה ולא האמנתי בו רגע אחרי. לאחר השיחה הידידותית נעלמתי במהרה ברחוב הראשון שמצאתי, בלי קשר לדרך שהייתי צריך לעשות בחזרה להוסטל.

עייף, רעב ובעיקר אבוד הסתובבתי ברחובות אפלים שמשום מה לא הופיעו לי במפה. מתוך צעד אחרון של ייאוש פניתי לאיזה דמות בחשיכה. "סליחה, אתה יודע איך מגיעים לגרבר-סטרסה?", שאלתי באנגלית שבורה שלא היה לי הכוח למרק במבטא האמריקני שלמדתי מהטלויזיה.

"גרבר שטרסה?", היא ענתה לי בקולה הנעים, בהיגוי גרמני מושלם ופסעה לתוך אורו של פנס רחוב. באצבעותיה הדקות הורתה לי כיוונים וחייכה במבוכה כשהשלמתי את משפטיה באנגלית. לא שמעתי אף מילה ממה שאמרה כי הייתי עסוק מידי בחיוכה. היא הלכה לפני שהספקתי להגיד לה את מה שבאמת רציתי ואני נשארתי לבד, מחייך לעצמי וטועה בכל פניה.