"סליחה, אבל לא"

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.

הפרקים הקודמים במדריך הקומבינה:

• פרק 1: אצל ילה באמסטרדם
• פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה

------------------------------------------------------------------------------

המשתתפים:

עדי – אני.

יאיר – חברי, שותפי למסע.

אסף – חבר משותף שלי ושל יאיר עוד מימי התיכון. התחתן עם גרמניה שפגש במשלחת חילופי נוער בגיל 17; גר בגרמניה אצל פרופסור משוגע; מסיים שנת לימודים שלישית באוניברסיטה.

שרה – כרגע מסיימת את שנת ההתמחות שלה כמורה (כן, יש פה שנת התמחות למורה); זהובת שיער, נשואה זה 4 שנים ליהודי גולה (כן, זה אסף).

שיחה 1:

ישראל-גרמניה (מרץ 2004)

- "מה זאת אומרת חינם?"

- "חינם, חינם אין כסף, בלי לשלם... חינם!".

בלעתי רוק בצידה השני של שיחה בין יבשתית, ארוכת טווח.

- "אתה רוצה להגיד לי שהלימודים בגרמניה לא עולים כסף? כלום? איך?".

- "כן, עדי! גרמניה היא מדינה מתועשת, מתוקנת ומערבית, שרוצה שהאזרחים שלה ילמדו, ורוצה סטודנטים זרים באוניברסיטאות שלה, כדי שהיא תיראה נאורה ומשלבת תרבויות אחרות בחברה".

- "אבל אסף, אנחנו נצטרך ללמוד משהו".

- "עדי, זאת אוניברסיטה, לאף אחד לא אכפת אם אתה לומד או לא. חוץ מזה, אתה נרשם לתואר פיקטיבי ועושה קורס שפה לפני שאתה מתחיל את הלימודים. בזמן הזה זה גם לא עולה לך כלום, אתה גם מקבל מגורים במעונות וגם אישור עבודה. ואחרי שלושה חודשים אתה אומר: 'ביי ביי' והולך".

חיוך גדול התפשט על פניי הממאנות להאמין, ותחושת אושר והתרוממות רוח אחזו בי.

שיחה 2:

ישראל-ישראל (אפריל 2004)

- "כמה עולה אוטו???".

- "אמרתי לך כמה עולה אוטו...".

- "אבל יאיר, אוטו לא עולה 500 יורו, זה 3000 שקל. אוטו לא עולה 3000 שקל. גרטואה עולה אולי 3000 שקל, גרוטאה שלא נוסעת. אתה בטוח שזה מה שאסף אמר?".

- "כן, עדי! אני בטוח. הוא רק עכשיו הסתכל בעיתון על המחירים של המכוניות יד-שנייה".

- "אתה בטוח שזה מה שהוא אמר?".

- "טוב, עדי, עזוב אותי, תדבר איתו אתה אם אתה רוצה...".

ניתקתי את הטלפון במחשבה שהעולם משוגע ואלוהים בעצמו יורד מהשמיים לעזור לי בטיול.

שיחה 3:

ישראל-ישראל (יולי 2004)

- "...ולמה שהם יארחו אותנו?", יאיר שאל אותי בהבעת ספק.

- "הרעיון של האתר הזה הוא שהם מסכימים לארח אותך אצלם ואז אתה תארח אנשים אצלך בבית. אבל מי ירצה לבוא לישראל? וגם אם הם ירצו, אתה לא חייב לארח אותם. אתה יכול להגיד שאתה לא בבית או שאתה עסוק".

"אז למה נראה לך שמישהו יארח אותנו אצלו בבית?!"

- "למה לא? הם אירופאים, משעמם להם בחיים. אם נגיד שתי נערות צרפתיות היו רוצות להתארח אצלך בבית, לא היית נותן להן?"

- "נותן... בטח נותן...".

- "ביי יאיר".

- "ביי עדי".

שיחה 4:

גרמניה-גרמניה (דצמבר 2004)

- "אסף, אתה בטוח שזה כדאי, לזייף את תעודת הסטודנט?".

- "עדי, זה רכבות בחינם, כניסה בחינם למוזיאונים ואוכל בהנחה בחדר האוכל של האוניברסיטה".

- "כן, אבל מה יקרה אם הם ישימו לב?".

- "מי ישים לב?! הם לא בודקים פה, לא אכפת להם, וחוץ מזה תגיד שאתה סטודנט זר מישראל. מי יגיד לך משהו?" 

שיחה 1-ב':

ישראל-ישראל (יולי 2004)

- "אז בסוף לא מקבלים אישור עבודה?".

- "לא כל עוד אתה בקורס שפה".

- "אבל אנחנו נהיה רק בקורס שפה".

- "אז אין אישור עבודה".

- "ואיך לא ידענו את זה לפני זה?".

- "עדי, אני לא יודע איך לא ידענו את זה לפני זה. עכשיו דיברתי עם זאת מהשגרירות והיא אמרה שאם אתה בקורס שפה, גם אם זה באוניברסיטה, אתה לא נחשב לסטודנט ואתה לא מקבל אישור עבודה".

- "טוב, אז אנחנו לא הולכים על זה?".

- "ברור!".

- "נאצים, חארות".

- "כן".

שיחה 2-ב':

גרמניה-גרמניה (דצמבר 2004)

- "האוטו שרצינו לקנות עבר את הבדיקה, אבל אין לו מסמכים לבדיקת פליטת גזים, ובדיקה כזאת עולה יותר מהאוטו", יאיר בלבל לי את השכל מעברו השני של קו משובש בין זיגן לאופנהאוזן.

- "נו, אז מה עכשיו?". 

- "אני ואסף ראינו עוד אוטו שעולה 1,100 יורו, אבל לפחות הביטוח שלו עולה רק 400 יורו... ואני ואסף לא יכולים לחזור לאופנהאוזן אם אנחנו לא קונים אוטו".

- "טוב, אז מה אתה רוצה עכשיו?". 

- "לא יודע. מה אתה אומר?".

- "אני יודע? תקנה איזה אוטו שנראה לך, תעזוב אותי בשקט!".

שיחה 3-ב':

גרמניה-גרמניה (דצמבר 2004)

- "אז הם ענו?", אני שואל את יאיר בעודנו בוהים במחשבי האוניברסיטה של אסף.

- "כן, הנה...", יאיר מקליק. "לא, לא, לא, סליחה, אבל לא".

- "מה? אבל מחר אנחנו בברלין. נצטרך לישון בהוסטל".

- "מניאקים. בטח רשמו את עצמם ולא מתכוונים לארח אף אחד בבית שלהם".

- "כמונו".

- "כן".

- "אנטישמים".

- "כן".

שיחה 4-ב':

גרמניה-גרמניה (דצמבר 2004)

- "נו, אסף?!".

- "אבל שרה, אני לא חשבתי".

- "אתה לא ילד קטן, אסף, כן?! זה בסדר לעשות דברים כאלה כשאתה ילד קטן אבל אתה כבר לא ילד. להדפיס את התעודת סטודנט בקופי-שופ? נו באמת".

- "אני יודע".

- "אז מה הבחור בחנות אמר?".

- "הוא אמר שגם לו אסור היה לעשות מה שהוא עשה, ושזה נקרא זיוף מסמכים".

- "אההההה", שרה צועקת ויוצאת מהחדר בטריקת דלת. "זה יכול להיות מאוד רע בשבילך אם הוא יילך עם זה לאוניברסיטה".

סוף דבר

חודש לפני חגי המולד מתקיים בברלין בכל ערב שוק שנקרא "שוק חג המולד". יש שם דוכני בירה, יין חם, ממתקים, והשלאגר הגדול – נקניקיות ענקיות, שאם לא שמים לב באות בלי לחמניה וצריך לאכול אותן עם היד.

תחת משטר החיסכון בו אנו חיים, גם נקניקיה היא הוצאה מיותרת, וחוץ מזה כבר בזבזתי היום מספיק על אוכל ככה שאין סיכוי שאני הולך לשלם על נקניקיה עכשיו. על כן, בשעת הסגירה (שהיא בין 20:00 ל-22:00), למראה ערימת הנקניקיות המיותמות על הגריל ולמראה העובדים המנקים וסוגרים את הדוכן, הבנתי שחייבת להתקבל החלטה וחייב להיעשות מעשה.

שיחת בונוס:

ברלין (דצמבר 2004)

- "סליחה, אתם הולכים לזרוק את כל אלה?", שאלתי והצבעתי על הנקניקיות. 

הוא עשה רגע פרצוף של לא-מבין, ואז בידו עשה תנועה של זריקה לפח וענה: "כן... לפח".

- "אז אני יכול לקבל אחת?", ניסיתי להגיד במבטא הכי יגאל-צורי שלי.

זה עבד. הוא פשוט נתן לי נקניקיה חינם-אין-כסף, וגם לחמניה.

זאת היתה הנקניקיה הכי טעימה בחיי.