חג קטן היה פה

הסינים מנסים להתחבר אל העולם הגדול ולציין את חג המולד, למרות שלרובם אין מושג מה הקשר בין ישוע לקריסמס. במקביל הם נשארים מחוברים למסורת המקומית וממשיכים לחגוג, כמדי שנה, את חג שחיטת החזיר. רק שבמקום לרקוד בכיכר הם הולכים עכשיו לראות טלוויזיה

בבית מתכוננים לחנוכה, החנוכיות מוצבות בחלון וכמה בקבוקי שמן שמנמנים עומדים בהיכון. זו העונה של געגועים הביתה ולריח של גשם. כאן, החורף הוא העונה היבשה. יבשה ובהירה וקרה מאד. בלי קשר למזג האוויר, כל חצי הכדור הצפוני חוגג בעונה הזו חגים של אור ואש. חגים שממלאים את הבטן ומחממים את הלב ומספרים ליושבים בחושך שהנה, הימים כבר מתחילים להתארך, וגם אם החורף קר נורא, האביב כבר מגיח מעבר לפינה. לנו יש חנוכה, לנוצרים חג המולד, והסינים מתחילים בהכנות לפסטיבל האביב שיפציע בעוד חודש.

 

על חנוכה רוב הסינים לא שמעו עדיין, אבל חג המולד הוא סיפור אחר. סין המתחדשת והמתמערבת מאמצת בהתלהבות את החג במובן המסחרי שלו, עם עצי אשוח מקושטים בפתחי החנויות ועובדי סופרמרקט שחובשים פתאום מצנפות סנטה-קלאוס אדומות, ושלטים בחזיתות בתי המלון שמברכים את הבאים בmerry Xmas. אין לחג משמעות דתית עבור רוב האנשים. רובם לא יודעים אפילו על הקשר להולדת ישוע. זו פשוט עוד הזדמנות לתלות קישוטים צבעוניים, לקנות מתנות, ולהרגיש מחוברים לעולם הגדול, שהיה חסום בפני הסינים כל כך הרבה שנים.

 

עוד לפני החגיגות הבינלאומיות, נחגג בכפר שלי חג אחר, מקומי מאד, בלי קישוטים ושלטים מרצדים (אבל בהחלט עם זיקוקים ונפצים, ששום חגיגה סינית אינה שלמה בלעדיהם). הפסטיבל של באושאן מקביל בדרך כלל לחנוכה שלנו, היום הראשון לחודש העשירי בלוח השנה הסיני, שהוא לוח ירחי מקביל לזה שלנו, עם שיטה דומה לעיבור שנים. השנה, בגלל העיבור, הם הקדימו אותנו בחודש, וכל הכפר התכנס בסוף נובמבר ל"חג שחיטת החזיר".

 

החזירים פוטמו במשך הקיץ והמשפחות מתכנסות יחד למלאכה המלוכלכת של שחיטה, חיתוך, ניקוי, המלחה, ואחסון הבשר שישמש אותן לכל החורף. לא קונים כאן בשר במשקל, מקבלים החלטות כבדות משקל: האם החזיר שמן מספיק? האם עדיף לשחוט את התרנגולת ולאכול

יותר בשר, או להרוויח עוד כמה ימים של הטלת ביצים. ערכו של כל דבר מורגש פה מאד, וחיה שנשחטת תיאכל במשך ימים ושבועות. אין הרג בקלות ראש.

 

מהבוקר נשמעות בכל העמק צרחות של חזירים. אני מנסה לא לחשוב על זה כשאני עושה את דרכי לביתה של חברתי חה צ'ון-מאי (חה הוא שם המשפחה, שמשותף כמעט לכל תושבי באושאן, צ'ון-מאי היא פריחת שזיף אביבית), לחגוג עם המשפחה. אני מגיעה לבית ממש מתחת לצוק לבן מאונך ויערות אורן דרמטיים. כל המשפחה עסוקה בהפשטת העור וניקוי החזיר. אחיה ואחותה של צ'ון-מאי הגיעו במיוחד מהעיר לעזור בעבודה. בן-הזוג שלה הגיע מכפר מרוחק שבו הוא מלמד. היא לא מצליחה לקבל משרה בכפר שלו והם מתראים פעם בכמה חודשים. סבא וסבתא שלה, שניהם בני שמונים, מדברים דיאלקט מקומי ורק מעט מאד סינית. אני מרותקת לפנים של האיש הזקן, חומים, סחופי רוח וצרובי שמש ונראים כמו מגילה עתיקה שמספרת סיפור מרתק. הוא מדבר אלי, אבל אני מצליחה להבין רק משפט אחד: הוא מצפה לראות נין בקרוב. מבזיקה מחשבה שאולי האיש של צ'ון-מאי הגיע לכאן בדיוק למטרה זו.

 

בערב מופרחים זיקוקים. זקנות הכפר, הנוער, מעט מבוגרים ואני רוקדים בכיכר לצלילי חליל במבוק. בתשע וחצי כולנו חוזרים הביתה. המארחים שלי נזכרים ב"ימים ההם", כשריקודי פסטיבל היו נמשכים עד חצות. היום, מי שיש לו טלוויזיה מעדיף להישאר לידה. מי שאין לו, הולך לצפות בטלוויזיה אצל אלה שיש להם. השאר משחקים מה-ג'יאנג.

 

למחרת בבוקר, המנהל צ'ן ואני מוזמנים לארוחת חג בבית משפחת וואנג. יושבת בחצר שטופת השמש, נוגסת בתפוח עסיסי וצופה בהכנות לארוחה. המרכיבים הם בעיקר בשר חזיר שנשחט אתמול והרבה ירקות טריים. במטבח, אח ואחות מכינים את הארוחה בווק גדול. נתחי בשר נחתכים לחתיכות קטנות מאד שאפשר להרים במקלות אכילה. האחות מספיגה לתוכם רוטב סויה טרי, האח קוצץ ג'ינג'ר ובצל ירוק. מקפיצים הכל במשך כמה דקות, ופונים לתבשיל הבא. אר-קואי הוא מין לוף עשוי מאורז. קצת צמיגי, טעים להפליא אחרי הקפצה קצרה עם הרבה צ'ילי חריף מאד, ופלפל סצ'ואני. למי שצריך להרגיע את הפה מכל הטעמים, יש מרק כרוב עדין טעם, וצנון מקומי לבן וגדול שמקבל שקיפות וטעם מתקתק מעט בבישול. הכל טרי ונטול כימיקלים. שום דבר לא עבר מקרר. האוכל מוקפץ ומתובל במידה הנכונה בדיוק. ארוחת איכרים פשוטה, ממרכיבים מקומיים, שנועדה להשביע אנשים שהלכו כמה קילומטרים בהרים, או עבדו קשה בשדה כל היום. לאנינות טעם ומעודנות חיך אין מה לחפש כאן. למי שכמוני, פשוט אוהבת לאכול – אין מקום טוב יותר. 

 

• הטורים הקודמים: מקום תחת ההימלאיה, סינים מכל הבחינות, דרקון לבן, דרקון שחור, המקום שאני אוהבת.