"למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי"
"קשה לתאר, אפילו בתמונות, כמה מרשים המראה שמתגלה בסוף דרך העפר. על מדף המתרומם בשיפוע חד מתוך ערוץ הנהר, יושבים בתי עץ ואבן, נאחזים בסלע, ומתחת חלקות שדה קטנטנות וירוקות, ופלגים זורמים ביניהן". שנגרילה של רחל בית אריה רחוקה משנגרילה המוכרת. חזרה לגן עדן
ליג'יאנג היא עיירה עתיקה, שנראית כמו שאנגרי-לה אגדית בגרסה לתיירים: מבוך יפהפה של סמטאות אבן, בתי עץ, מנורות אדומות, בתי קפה, חנויות מזכרות ותעלות מים כשברקע, תמיד, הרי ההימלאיה העצומים, המקודשים. חוויות, טעמים וסיפורים מהנקודה הישראלית (היחידה) בעיירה העתיקה שעל גבול טיבט.
- הטורים הקודמים: מקום תחת ההימלאיה, סינים מכל הבחינות, דרקון לבן, דרקון שחור.
בליג'יאנג, אני גרה ברחוב שנגרילה, והשם הקליט מתנוסס אלי מכל פינה: בשמות מלונות, בשלטי פרסומת ותכניות טלוויזיה מקומיות. אבל שנגרילה שלי נמצאת קצת יותר ממאה קילומטר מצפון לליג'יאנג, במקום שאין בו זכר לשלטי פרסומת, או לרחובות. חזרה לגן עדן.
הדרך אל הכפר
בפעם הראשונה הגעתי לשם כמעט במקרה, דרך המלצה שבקושי הבנתי
אז, כשדיברתי סינית בסיסית לגמרי, ובעזרת מפה משורטטת ביד על מפית של מסעדה. בפעם השנייה חזרתי, ונשארתי שנה שלמה. עכשיו, אחרי שחזרתי שוב למה שמוכר לרובנו כ"חיים נורמליים" (פחות או יותר), אני נוסעת לבקר שם לעיתים קרובות ככל האפשר.
בשבוע שעבר הגעגועים שוב גברו ועליתי על האוטובוס היומי הגונח, שמקשר את ליג'יאנג לכפר באושאן, התיישבות קטנטנה אי שם בהרים, גבוה מעל נהר היאנגצה. הדרך עוברת בחצי הגובה של הר יולונג. יערות האורן והפסגות המושלגות מזכירות תמונת נוף שוויצרית. איכות הכביש מזכירה את בנגלדש. הערבוביה הססגונית של ארגזי סחורה הנערמים אחד על השני, נשות השבטים בתלבושות מסורתיות, עשן סיגריות ומוזיקת פופ רועשת בשפת הנאשי, לא מזכירים שום דבר באופן מיוחד, רק גורמים לשילוב של כאב ראש והתרגשות.
מעבר להר הכביש יורד בפיתולים חדים לעבר ערוץ נהר ההיאנגצה, עורק החיים של סין. כאן נמצא החלק העליון שלו, שמתפתל בין הרים אדירים, בתוך קניונים צרים ועמוקים. לאורך הנהר ויובליו התיישבו בני הנאשי, והסבו את המדרונות התלולים לרשת ענק של טראסות, עם שבילים צרים שמקשרים בין עמק לעמק, ובין כפר לכפר. אני בדרך לכפר האחרון לאורך הכביש הזה, באושאן, המכונה גם "שיטואוצ'נג" - עיר האבן.
צרות בגן עדן
קשה לתאר, אפילו בתמונות, כמה מרשים המראה של הכפר הזה, שמתגלה
בסוף דרך העפר. הוא יושב על מדף סלע שמתרומם בשיפוע חד מתוך הערוץ הצר של היאנגצה. בתי העץ והאבן נאחזים בסלע, ומתחת, כל הדרך עד לנהר, חלקות שדה קטנטנות וירוקות, פלגים ותעלות זורמים ביניהן. זו ארץ הנאשי האמיתית, לא זו הגלויה לתיירים, שמנסים להפיק בליג'יאנג.
ירידה של כמעט עשרים דקות מהכביש מביאה אותי לתוך הכפר, שבו כלי התחבורה היחיד הוא סוס פוני. הובלות נעשות על גב חמורים או, יותר שכיח, על גב הנשים. בית הספר שבו התנדבתי נמצא על צלע הר, בין כמה כפרים. התלמידים מגיעים ברגל כל בוקר, ויושבים בכיתות דחוסות בבניין מתקלף. פעילויות חברתיות דווקא יש, אפילו טיול שנתי, שבו כל המורים והתלמידים, כמאתיים במספר, יוצאים מבית הספר ומטפסים אל אוכף ההר הסמוך, ליום של מנוחה ופיקניק בחיק הטבע.
בשנה שבה גרתי כאן, עברו עלי לפעמים שבועות בלי נסיעה במכונית, בלי לשמוע קול של מנוע, בלי לאכול שום דבר חוץ ממה שמגדלים במקום. עם רעש של מים זורמים, ציפורים, תרנגולים, חמורים והמון תלמידים רועשים. השקט כאן גדול, והחיבור לאדמה חזק. אבל לא הכל מושלם בשנגרילה שלי. יש עוני גדול מאד, קושי הולך וגובר לשמור על אורח החיים המסורתי, יש התפרקות של המסגרת המשפחתית, כשהצעירים נאלצים לעזוב ולחפש עבודה בעיר. ישנו גם הקושי הפשוט של קיום במקום מבודד שנתון לגחמות מזג האוויר, וכמובן הבעיה הטריוויאלית של טיפוס יומיומי בשבילים תלולים כל כך.
לילה בבית משפחת מו
"עיר האבן" נקראת כך על שם מדף הסלע שעליו היא בנויה, ובזכות
הרהיטים וכלי הבית שבעבר היו עשויים מאבן מקומית. כשאני מגיעה לבית משפחת מו, בעלת הבית עסוקה עם כלי כזה - מכתש מאבן מסותתת, וחלוק נחל גדול המשמש כעלי. היא כותשת אגוזי מלך לאבקה שתעורבב בתה וחלב - משקה בריאות מקומי. בית המשפחה בנוי סביב חצר מרובעת, וחלונות העץ מקושטים בגילופים של ציפורים, עבודת יד של אמן מקומי. למרות העוני, הבתים כאן מטופחים מאד, מלאים עציצים פורחים, ותמיד מוכנים לקבל אורחים עם כוס תה וצלחת פיצוחים.
בערב יש התכנסות בבית משפחת מו. ערב זיכרון לאב המשפחה. כל הכינוסים של הנאשי, בין אם מדובר בחתונה, הלוויה, חנוכת בית, או ישיבת מורים, מכילים כמה מרכיבים הכרחיים: הרבה סיגריות, הרבה באי-ג'יו (אלכוהול מקומי המופק מאורז או דורה), פיצוחים, משחקי מה-ג'יאנג וריקודים. בערב, בחצר של משפחת מו, מעגל אנושי מסתובב במהירות הולכת וגוברת סביב מדורה קטנה, לקול נגינת חליל במבוק. אני פורשת לרגע מהמסיבה ויוצאת אל הרחוב שהשתתק. אין תאורה, ובחושך המוחלט שעוטף את הכפר, הלכלוך והעוני מוסווים היטב אפשר לשמוע את זרימת הנהר, ולהרים עיניים אל צלליות הענק של ההרים, ואל השמים הכי מכוכבים בעולם.
