"אני פוחד, טוב לי כאן ברחם"

את פוחדת ואני מבין סוף סוף מה אני אמור לעשות. זה יותר חזק ממני, ואפילו שאני פוחד נורא, אני ממשיך. את צועקת "הוא יוצא"; מנהל המחלקה צועק: "היא יולדת". אומרים לך ללחוץ ואת לוחצת חזק, למרות הכאב – כל הכבוד לך

מיכל תשובה-פרנקל פורסם: 05.06.06, 10:10

כבר שעתיים שאני מרגיש לחצים רציניים ביותר ומאוד לא נעימים, כאילו המים סביבי נעשים צפופים יותר. קשה מאוד לזוז, לא נוח לי ומי השפיר כבר לא כל כך עוזרים בעניין – הרחם לוחץ עליי מכל הכיוונים. הלחץ אינו קבוע, ומופיע כל 2 דקות בערך. אם לדייק, גם במהלך ההפוגות יש לחץ חלש ומתמשך.

 

לאחר שעה ומחצה שכזו את מועברת לחדר הלידה, יחד איתי. שם את חווה את רוב הצירים בעמידה או בישיבה על כדור גדול ואלסטי. כך פחות כואב לך. אחרי שעברו עוד כשעתיים וללא התקדמות ממשית בלידה, מחליטים לפקוע לך את המים, ואני קצת פוחד. טוב לי כאן, אצלך ברחם. שנינו, את ואני, לא התראינו מעולם פנים אל פנים, אבל איכשהו אנחנו כבר מכירים היטב.

 

אני מכיר את מגע ידייך דרך מי השפיר כשאת מלטפת את בטנך, וזז בתגובה. אני מכיר גם את קולך, מבפנים ומבחוץ. את, לעומת זאת, יודעת מתי אני אמור לזוז, ואם אני שוכח - את מודאגת מאוד. את גם יודעת היכן נמצאות הברכיים שלי למשל, ומרגישה אותן, ואני יודע שאת מחייכת כשאני זז ממש מהר. אני יודע שאת אוהבת לאכול לא מעט מתוקים, והאמת היא שגם לי זה עושה כזה סוטול נעים והרגשה של המון מרץ, אז אפשר אפילו להגיד שאנחנו קצת דומים, לא?

 

מרגיש קצת תקוע

 

את מבקשת אפידורל לפני פקיעת המים ומקבלת, והנה פקעו המים, ואני מרגיש ירידה בלחץ שסביבי, אך ההקלה היא זמנית בלבד. עכשיו, במים הרדודים, יותר קשה לי לזוז, ואני יכול להרגיש את דפנות הרחם נוגעות בי ממש.

 

הצוות הרפואי מלשין לך שעשיתי קקי במים, ומרגע זה כולם מאוד דואגים. האמת היא שלא הרגשתי כל כך טוב, אבל לא ידעתי שלקקי יש כזו השפעה על המבוגרים. אומרים גם שהדופק שלי לא קבוע, ומדברים שם על "האטות". נותנים לך מסיכת חמצן, בתקווה שזה יעזור לי, ואת נושמת נשימות ארוכות ומביטה במוניטור לוודא שאכן החמצן מגיע אליי ושהדופק שלי עולה.

 

זה באמת עזר: החולשה שהרגשתי קודם עברה. אנחנו ממשיכים כרגיל. מציעים לך לשכב על הצד, כדי שיהיה לי נוח יותר להמשיך הלאה את משימתי. לא עוברות כמה דקות ושוב אני מרגיש כאילו אני מסוחרר. את עדיין עם החמצן. המיילדת והרופא אומרים ששוב יש האטות, בדיוק כשאת מודיעה שאת מתחילה להרגיש בצירי הלחץ, ואכן, אני מרגיש לחיצות חזקות יותר, כאילו שמשהו מכריח אותי להידחף עוד ועוד כשראשי מוביל.

 

משהו גם לוחץ לי קצת בצוואר, ואני מרגיש קצת תקוע, נישט א הין ונישט א הר. הרופאים מודיעים שעקב ההאטות וחוסר ההתקדמות את מועברת לקיסרי חירום. האיש שאיתך מתבקש לצאת – לא מרשים לאבא להיות בניתוח.

 

'מטיסים' אותנו לחדר הניתוח ואת לחוצה נורא, מסבירה לצוות שאת מרגישה את הצירים עם האפידורל, ושאי אפשר לנתח כך. תוך פחות מדקה אנחנו בחדר ניתוח, מעבירים אותך למיטת הניתוחים ומתכוננים להרדימך בהרדמה כללית.

 

גם לך כנראה כואב

 

את פוחדת ואני מבין סוף סוף מה אני אמור לעשות. זה יותר חזק ממני, ואפילו שאני פוחד נורא, אני ממשיך. את צועקת "הוא יוצא"; מנהל המחלקה צועק: "היא יולדת". אומרים לך ללחוץ ואת לוחצת חזק, למרות הכאב – כל הכבוד לך.

 

הלחץ בצוואר שלי ממשיך, אבל אני נדחף עוד קצת קדימה. אז הלחץ בצוואר כבר עוצר אותי. אומרים לך להפסיק ללחוץ, ואני מרגיש שני עצמים מתכתיים קרים שתופסים אותי משני צדי ראשי, באזור האוזניים, ומושכים אותי בחוזקה. זה כואב. הלחץ ממש חזק. לא ידעתי שאני מסוגל לעמוד בזה. גם לך כנראה כואב, כי אני שומע אותך צועקת, אמא שלי.

 

והנה אני בחוץ. מניחים אותי עלייך. חבל הטבור כרוך סביב צווארי, ואין לי כוח לזוז בכלל, אבל אני לא כחול, רק בקצוות. חותכים לי את חבל הטבור ומניחים אותי עלייך שוב. עכשיו אני מרים קצת את הראש והרבה את הטוסיק. אני רואה אותך, סוף סוף, גם אם במטושטש. את מחייכת, צוחקת ובוכה. אמא שלי. באתי.

 

הכותבת היא אמא לשתי בנות ובן.

  

 

עוד סיפורים מהחיים שנשלחו על ידי הגולשים: