שמנה? מה פתאום, אני אחרי לידה

החיים של הנשים המלאות אף פעם לא היו קלים.

כל אחד מרשה לעצמו להעיר בלי בושה, כאילו ברגע שעברנו את משקל 65 זו מצווה להעליב אותנו. הנה, חברה של ההורים שלא ראתה אותי כמה חודשים שאלה אותי באירוע אם החלטתי ללכת בדרכה של אמא שלי, ולא שכחה לצבוט אותי בזרוע. נסו לחשוב איך אותה חברה היתה מרגישה אם אני הייתי אומרת לה שהיא כל כך הזדקנה שאולי כדאי שתתחיל להזריק בוטוקס. ממש חוסר רגישות.

שקלתי לשרוף את תמונות הילדות

למזלנו, הנשים, יש לנו את התירוץ האולטימטיבי – רוב חיינו אנחנו "אחרי לידה". אומנם הלידה האחרונה שלי היתה לפני כשנה וחצי, אבל אני תולה בה את תחלואי הגוף שלי.

לפני כמה שנים פגשתי את האמא של האקס המיתולוגי שלי. כצפוי, הייתי לבושה בסמרטוטים (הרי חוק מרפי מספר 1,506 אומר שלעולם לא תפגשי באופן ספונטני מישהו שאת רוצה לעשות עליו רושם כשאת נראית מיליון דולר), התגובה שלה היתה: "נו, את אחרי לידה" (יענו, את נראית כל כך גרוע שמזל שילדת כדי שיהיה לך תירוץ להסתיר את החרפה).

למזלי, אני משמשת כאידיאל היופי של הילדים שלי. שקלתי ברצינות לשרוף את כל תמונות הילדות והנערות שלי כדי שהם יחשבו שתמיד נראיתי ככה. להשאיר את התמונות מההריון שם הייתי (בהריון הראשון) פילה בגודל ענק, או (בהריון השני) פילה בגודל בינוני.

כשהבן שלי בן ה-5 הודיע לי שהוא רוצה להתחתן, שאלתי אותו איך תיראה הכלה. הוא הסתכל עליי ואמר "עם ציצי גדול". אין ספק שזה מתחיל אצל הגברים בגיל הזה. אגב, עוד לפני שהוא מצא ילדה בת 5 שעונה לקריטריונים שלו, אני כבר לא סובלת אותה.

עוד יתבעו אותי על הטעיית הציבור

אבל גם אם אנחנו מקבלות את עצמנו ואת גופנו כמו שהוא (או לפחות משלימות עם רוע הגזירה), לפעמים אני חושבת שיש סיכוי יותר מסביר שיום יבוא ומישהו יתבע אותי על הטעיית הציבור.

הנה דוגמה מצוינת: עמדתי הבוקר מול המראה. אתם מכירים את ההרגשה הזו שבאה פעם ב... שאתם פשוט עומדים מול המראה ונראים מדהימים וסקסיים.

ככה יצאתי מהבית היום בתחושה נפלאה כאילו הייתי סינדי קרופורד. הסתכלתי על עצמי במראה בחדר המדרגות, החולצה עמדה יפה על החזה הגדול והמורם, הבטן היתה אסופה יפה וגם הטוסיק דרש ליטוף מרוב שהוא היה חמוד. פשוט מלכת העולם.

כשחזרתי הביתה, אחר הצהריים, עברתי למדי ב'. מכנס טרנינג רחבים וחולצת

טי גדולה. הכי נוח בעולם. ממילא תוך כמה רגעים אני הופכת להיות טישו אנושי כשהילדים מנגבים עליי את הנזלת, מנגבים עליי "במקרה" את הידיים אחרי שאוכלים שוקולד, מנגבים את הדמעות בעת הצורך, וזה עוד לפני ארוחת הערב, שם אני מקבלת באהבה את שאריות הקטשופ והרוטב של הפסטה.

הכי יפה בעולם

בדרך למדי ב', הורדתי את החזייה התומכת, את המחטב ואת העקבים. ומה גיליתי לתדהמתי? אישה, עם חזה נופל עד הברכיים (וזה אחרי שהוא קטן כשהפסקתי להיניק, אז חיברתי לו זוג סמרטוטים וניקיתי את הרצפה). במחדל הזה אי אפשר להאשים את הילדים או את ההנקה. החזה שלי גדל כלפי מטה כבר בגיל 12 הודות לגנטיקה שירשתי. מתחת לחזה עמדה הבטן (טוב, שכבה) וגם הטוסיק היה חמוד, אבל קצת פחות.

כשכבר חשבתי לעצמי שבסוף יתבעו אותי על הטעיית הציבור ועמדתי לפרוץ בבכי, הגיע הבן שלי. הוא הסתכל עליי בעניין רב ואמר: "אמא, את הכי יפה בעולם". חזרתי להיות מלכת העולם. 

הכותבת היא אמא לשני בנים (5 ושנה וחצי).

• גם הילד שלכם הוא משהו ששווה לכתוב עליו? רוצים לשתף את כולם בחוויות ההורות שלכם? כתבו לנו. הסיפורים הטובים ביותר יתפרסמו במדור "ריאליטי ביתי".

עוד סיפורים מהחיים שנשלחו על ידי הגולשים:

• של מי שיעורי הבית האלה, לעזאזל/ גלי צימרמן
• היא גדולה! כשחזרתי להיות בת שלוש/ עינת בן-דוד 
• איך באים ילדים לעולם/ מיקי סלע
• אני מודה, תותי שלי פשוט עולה עליי/ עידית יורב-וויסמן