תעשו עצמכם עסוקים, האושפיזין מגיע

לקראת חג הסוכות גילתה מלי גרין שאף אחד לא רוצה לארח משפחה עם תשעה ילדים. לבוא ולהתארח אצלם, זה דווקא לא אכפת לאורחים. אז גם היא מצאה דרך לחמוק מכולם

מלי גרין פורסם: 06.10.06, 08:35

- "הייתי מזמינה אותך להגיע לביקור בחול המועד, אבל את אחרי לידה, ואני לא רוצה שתטלטלי את הקטנה".

 

- "אני לא אחרי לידה", אני מנסה להגות את המשפט אבל היא, הדודה, יותר זריזה ממני.

 

- "את חושבת שאת לא אחרי לידה, תאמיני לי. הנשים של היום לא יודעות לשמור על עצמן, הן חושבות שהן חזקות, הן לא מבינות כלום. אל תעיזי לבוא אלינו לביקור. אבל אל תדאגי, לא נוותר עליך ולא על אף אחד מהמלאכים החמודים שלכם. אנחנו נגיע לבקר".

 

- "אבל אני אחרי לידה", מצאתי את עצמי חוזרת כהד על טענתה בייאוש. היא כבר ניתקה.

 

גוזלית התקווה שלי נרמסה תחת רגלי המציאות הקרה. התעלמתי מנורות האזהרה הדולקות זה שנים. התאבקתי, רבתי, עד שהצליל הארוך שבקע מהאפרכסת צלצל ישר אל מרכז ההיגיון: "את חייבת לעבור צד. תפסיקי לאחוז בכוח בגדר ההפרדה, הגיע הזמן לעבור מצד המתארחים לצד המארחים", הוא פקד עלי בקול נוקשה.

 

לאן כולם נעלמו?

מדי שנה, בהתקרב חג הסוכות, החשבונות מתחילים לרוץ בעקבות חרדת חול המועד: חייבים לצאת עם הילדים. אבל לאן?

 

"אולי נתקשר לדודה צילה, נבקר אותה בחול המועד?" זה הרעיון שעלה לי לראש. התעלמתי מהרעד שהתלווה לקולה של דודה צילה כשהתקשרתי אליה בעליצות לברר איזה יום נוח לה. "תראי, אנחנו יוצאים", היא גמגמה. "את יודעת מה? תני לי לברר באיזה יום נהיה בבית ואחזור אלייך".

 

היא לא חזרה אלי. גם לא ענתה לצלצולים שלי. יום לאחר סוכות, שמעתי ממנה לראשונה מזה ימים ארוכים. "אז איך היה החג, מלי?" התעניינה. כשהזכרתי לה את הביקור, החליקה: "אוי, שכחתי לגמרי, את יודעת עומס החג, קניות, בישולים, אורחים, שנה הבאה".

 

השנה הבאה הגיעה, ודודה צילה השאירה הודעה במשיבון. הם בחו"ל. רק שאחותי, שאותה גם תכננתי לבקר, פגשה את דודה צילה בסוכתה, הם בילו את החג ביחד, מתעלמות בגבורה מהניסיון הנואש שלי לבקר אותן.

 

את החברה הטובה שלי שרציתי להפתיע, לא מצאתי בבית. זאת אומרת, כשהגענו לדלת ביתה האור עוד היה דלוק, וקולות שירה עלו מהטייפ שבסלון. רגע, שמעתי נכון? רק שלאחר שהיא הציצה דרך החור שבמנעול, וראשים של ילדים נבטו שם, כבו לפתע האורות, הטייפ דמם, ואף אחד לא ענה לדלת. עד היום היא מתעקשת שאני מדמיינת. כל החג היא הייתה אצל ההורים.

 

ואם כבר קיבלנו הזמנה, הביקור נועד לכישלון. המארחת מביטה בעיניים מזרות אימה: שהילדים לא יגעו, לא ישתוללו, ובכלל שלא יזוזו מארבעת המטרים עליהם מוצבת הסוכה. הביקור מסתיים במהירות, נסו אתם להושיב חבורת ילדים במצב סטטי ליותר מחמש דקות ברציפות.

 

מרכז הזמנות, שלום!

ואת כל הנתון לעיל הבנתי רק עכשיו, כשהדודה הודיעה כי היא מגיעה אלי לביקור עם שלושת ילדיה הבוגרים. "זהו, כבר לא מזמינים אותי". למה הכאב החד הזה עובד בתוך הלב? אולי בגלל שעדיין נותרה בי הילדה הקטנה שרוצה שיזמינו אותה, יפנקו אותה, יתפעלו מהילדים שלה?

 

בערב כבר היו על המשיבון שלי שבע הודעות. "מלי, אנחנו מגיעים לאזור שלכם ביום רביעי של חול המועד. חשבנו לקפוץ, אל תכיני הרבה, נסתפק בכיבוד קל" (על החתום, אחותו של העזר). "באיזה יום נוח לכם שנגיע? רצינו להביא מתנה לתינוקת החדשה" (גיסתי. מתנה לתינוקת זה אומר ארוחת צהריים אצלכם עם כל הילדים שלנו, ויש לנו חמישה, בינתיים. ואין לנו מה לעשות איתם, את יודעת איך זה). "אנחנו מגיעים, כן? סיכמנו, נכון?" (דודה תרצה ממהרת להפוך את הבקשה שלי, לאירוח אצלי). "מחכים לעדכון, מתי אפשר להגיע?" (בלי בושות, בני דודים). "מזמן לא נפגשנו מלי, הבת שלי מתגעגעת לבנות שלך, ויש לי הרבה לספר, נביא קינוח איתנו (חברה טובה).

 

מילא שכבר לא מזמינים אותנו, עם זה עוד נשרוד את החג. אבל להפוך אותנו למרכז אירוח ארצי? נאנחתי בערב בין הקניידלך לקרעפלך של המרק. הפרטנר התחיל לצחוק: "מה הבעיה? אנחנו לא בבית בסוכות". "איפה אנחנו, יש משהו שאני לא יודעת עליו?" שאלתי בתקווה סמוייה, מקוה לשמוע שהגרלנו שבוע צימר בגולן.

 

בקול תרועה, הוא הניף קופסא גדולה. "מה זה?", שאלתי. קופסת ענק. כתוב עליה 3,000, וציור נוף (אם לא צימר, לפחות נוף). "פזאל?".

 

"תראי, כל האתרים תפוסים בחול המועד עד אפס מקום. הזמנות? די, גדלנו,

 אנשים מפחדים לארח משפחה גדולה. וחוץ מזה, עם יד על הלב, כל השנה אני נוסע יום יום לעבודה. אני מחכה כבר לשבת בבית שלי, לארח את עצמי. לעשות מנגל בפארק הסמוך, ללמוד עם הבנים שלי, לשחק עם הילדים שלי. אז הנה, קניתי פאזל ענק, יום יום אשב עם כל הילדים ונבנה אותו, כשהמטרה לסיים אותו ביום האחרון. אחר כך נמסגר אותו, נתלה בסלון. תאמיני לי, זה יהיה החג היפה ביותר שלנו".

 

לא שתפתי אותו בכאב שתפס אותי כמה דקות קודם לכן. קנאתי בו על כך שהוא יודע לקרוא את מפת המציאות ולפסוע לפי החיצים. אני עדיין מחפשת את תיבת האוצר המוסתרת.

 

אז הזמנתי אורחים, ושאר האורחים שינסו להגיע ללא הזמנה ויתקשרו אלי בימים טרופים אלו, המשיבון יענה להם בזו הלשון: "שלום, הגעתם לבית משפחת גרין, אנחנו לא פה בחג".

 

 

לטורים הקודמים:

תשעה ילדים וצום אחד בשנה

לא על מגש של כסף

תשעה ילדים ועבודה אחת

איך היא עושה את זה באמת? (הגירסה ברוכת הילדים)

איך שולחים שמונה ילדים בזמן לבית הספר?