תשעה ילדים וצום אחד בשנה

מלי גרין בסך הכל רצתה לעבור את צום יום כיפור בשלום. אז היא שלחה את הילדים לשחק קצת בחול. זה נגמר בבית מלוכלך, צנרת סתומה ואבא מיואש. אבל יש גם סוף טוב

מלי גרין פורסם: 29.09.06, 09:05

לפני כשנתיים, שבוע לפני צום יום הכיפורים, התחילו החששות. איך מעבירים את הצום בחברתם של ילדים קופצניים ואנרגטיים? צום יום כיפור הוא צום שאין מקילין בו ראש. שבוע קודם הצום כבר ידעתי שאני חייבת להשיג שמרטפית לילדים. רק מה? סקר קטן העלה את הממצא המדאיג, שכל השמרטפיות באזורינו צמות ביום כיפור.

אז כשאין שמרטפית אנושית, מחפשים שמרטפית פלסטית, כלומר- משחק. וככה הגעתי אל קרן, הזבנית הנהדרת מהמשביר לצרכן, קומה שלישית.

"שלום", אמרתי לה. "אני מחפשת משחק שיעסיק שבעה ילדים בטווח הגילאים הנע בין שנה לתשע, משחק ללא חלקים קטנים, בגלל הקטנה, ובלי בטריות, בגלל קדושת החג, ושירתק אותם מינימום שלוש שעות".

"קחי אוויר" קרן מיהרה להגיש לי כוס מים, (האם הפאניקה ניכרה על פני?) והושיטה לי קופסה קטנה. "הנה, זה בדיוק מה שאת מחפשת".

לרגע הבטתי בה בתמיהה. איך דבר קטן כל כך יעסיק שבעה ילדים בגילאים שונים?

"אל תשאלי שאלות, באחריות", ענתה לי בביטחה.

משהו במבט הישיר שלה, בביטחון העצמי שהיא שידרה, הורה לי לציית.

מה אגיד ומה אדבר? זה היה הצום הקל ביותר שעבר עלינו מאז שאנחנו מטפלים בקטנים, והכל בזכות המשחק.

מה היה באותו משחק פלאי? המשחק היה בעצם אי קטן של גמדים, מחילות מרתקות כשמכל אחת מהן צץ גימיק שונה. אי של הפתעות, שורות של גמדים שהסתתרו בארמון שבצד, אבנים, מסילות, רמפות, כשכל כפתור מפעיל גימיק אחר. להפתעתנו דווקא המשחק הפשוט הזה, שלא הייתי מעיפה עליו מבט בחנות הצעצועים, העסיק אותם שעות, זה היה מדהים.

אך כדרכם של משחקים חדשים, הילדים איבדו בו עניין לאחר שעה, או יום, כמו במקרה הזה. אבל מה זה משנה? ביום הצום עצמו הם היו עסוקים, וזו היתה המטרה.

פיתרונות זולים עולים יותר

בערב יום הכיפורים הבא נסעתי שוב, כמובן, לקרן. לאכזבתי הרבה קרן כבר לא היתה שם (בטח קידמו אותה), והזבנית שהייתה במקומה רק הזעיפה פרצוף ואמרה: "הנה, תבחרי שם".

הבחירה התגלתה כטעות. משחק סתמי שהחבר'ה זנחו במהירות. נשארתי עם חמישה ילדים מחפשי תעסוקה, לאחר ששני הגדולים הצטרפו לאביהם בתפילה בבית הכנסת. הצעתי לפליטי התפילה שבבית רעיון אחר שהתברר כטעות קשה: "לכו ותשחקו בחול". בחצר הצמודה לבית, עמדו להם מספר שקי חול המיועדים למילוי התחתית שמתחת למרצפות החדשות בשיפוץ שיבוא עלינו לטובה אחרי החגים.

חשבתי לתומי שהם ישחקו כמו ילדים מן היישוב, כאלה שלוקחים את הדלי והכף, עורמים ערימות, בונים מגדלים ומחילות. זכרתי היטב את כל דברי המרפאות בעיסוק למינהן הממליצות לטובת פיתוח מוטוריקה עדינה, גסה וכו' וכו', שילדים ישחקו בחול לפחות אחת לשבוע. אז הנה, הם משחקים.

שכבתי על הספה כשחבורת ילדים עליזה נכנסה הביתה. פרצופים ובגדים מרוחים בבוץ מכף רגל ועד ראש ניבטו אלי. "כך משחקים בחול?" הזדעקתי. בטח, כך משחקים כשאמא לא בשטח. מה אני מצפה מחמישה ילדים עליזים? לשחק בחול בצורה קונבנציונלית? לא, הם לא פרייארים לשחק סתם. הם ערבבו את החול במים, ומריחת הבוץ הייתה בלתי נמנעת. "מיד לאמבטיה", הוריתי.

שכחתי מהצום, מהרעב והצמא, הקטנים הוכנסו אחר כבוד לחדר הרחצה, התוצאות היו הרות אסון. לאחר שניסיתי באמצעים הדלים שהיו לרשותי לקלף את שכבות הבוץ שדבקו בהם, לא לקחתי בחשבון את הסתימה בצנרת. במוצאי הצום העזר כנגדי עמד במשך שעות מוקף בגושי בוץ, שסתמו גם את הצנרת באמבטיה, וגם את מכונת הכביסה. "למה נתת לקטנים לשחק בחול?" שאל בכאב.

למה?, באמת למה? אולי בגלל כאב הראש, היובש בגרון, החולשה של הצום? והתשובה האמיתית: זה יכול היה לקרות לא רק ביום של צום. קרצה לעברי תעסוקה זולה וזמינה, שאמורה לספק שקט לזמן רב.

מוצאי יום הכיפורים צרוב בזיכרוננו, כליל עבודה של פתיחת סתימות, ניקוז צנרת, ניקיון וניקיון וניקיון, שלא לדבר על ערימות הכביסה הבלתי יאמנו.

אבא מגיע להצלה

בצום של השנה שעברה, העזר כנגדי שינה את כל המפה. הוא קם בארבע לפנות בוקר, התפלל במניין המוקדם ביותר, ובתשע חזר הביתה לאחר שסיים שחרית ומוסף, הלא הן התפילות של יום כיפור.

"זהו, אני כאן עד השעה ארבע, זמן מנחה," הודיע חגיגית.

והילדים? עם משחק או בלי משחק, עם חול או בלי חול, כשאבא בשטח, אין בוץ

ואין נעליים. (איך הם עושים את זה, הגברים?). ובזמן בו העברתי את רוב הצום בשינה ובתפילה, העזר העביר את הצום עם הילדים. אל תשאלו אותי איך ומה הם עשו כל היום, כי אין לי מושג. אני נחתי בחדר.

לקראת סוף הצום, בבגדי שבת לבנים, צעדנו כולנו לעבר בית הכנסת אל תפילת נעילה. עמדתי וסביבי הבנות, ואווירת קדושה באוויר. "פתח לנו שער בעת נעילת שער..." כולם סביב געו בבכי, ומלמלו תפילות. גם אני ניסיתי לדחוס את כל הבקשות והרצונות והתפילות במשפט אחד, כאילו אני נלחמת עם השער שלא ייסגר לפני שהתפילות שלי יכנסו פנימה.

התפילה הסתיימה, תקיעת השופר עברה, ולקול שירת "לשנה הבאה בירושלים" המתח התפוגג, והגברים רקדו ורקדו. או אז מיהרנו הביתה, לשבור את הצום ולהתחיל את השנה החדשה.

לא התפלאתי כלל כששמעתי אתמול את שירה מספרת לחיים ולמימי בהתרגשות כי עוד שבוע יום כיפור: "יש, אמא תישן ואבא יהיה איתנו כל היום. ובערב נלך ביחד לבית הכנסת". מי צריך משחק חדש?