אף אחד לא יכול לפטר אותי
מלי גרין שוקלת ברצינות לצאת לעבוד במשרה מלאה ומחליטה שבשבילה קריירת האמהות היא המשתלמת ביותר. בעיקר בגלל שאף אחד לא יכול לפטר אותה
מלי גרין
פורסם: 19.10.06, 09:00
"מה שלומך? מזמן לא התראינו..."
היא עמדה מולי. הלבוש שלה, המראה שלה צעק שינוי. לא היה כל קשר בין הדמות שעמדה מולי לחברת הגינה שלי. רק לפני ארבע שנים עוד היינו נפגשות פעמיים בשבוע בגינה, נראות כמו נשים שהמירו את מאסר הבית שלהן בשעות פעילות ציבורית. בין רדיפה אחר הזאטוטים להכנת כריכים, מצאנו מספר דקות להשחיל את מצע האמהות. השיחות שלנו סבו תמיד סביב הילדים.
"אויש, אני גוססת מעייפות".
"את מדברת? אני כבר מתה. את יודעת מה עבר עלי אתמול בלילה? אני רק עם שלושה קטנים. איך את מסתדרת עם חמישה?"
"כמו שאת מסתדרת עם שלושה", עניתי לה, מתכוונת לכל מילה. החיים הם מרקחת של עשייה. אם תכיני ארוחת ערב לשלושה או חמישה, זה לא משנה בהרבה. עד שהסתיימו השיחות כי היא הפסיקה לבוא לגינה.
את רואה? צדקתי!
"החלטתי לצאת מן המעגל", הודיעה לי בפנים של אחת שעשתה חשבון נפש במשך שעות וחרצה גורל.
"אני רוצה קריירה! הילדים גדלו. הקטנה בת שנתיים. בעוד שנה כבר לא אוכל להשתלב כראוי בשוק העבודה. אם המשפחה שלנו תגדל, הקריירה שלי תיעצר. אין ספק".
רציתי לחלוק על דבריה,
אבל שתקתי. ישנם מצבים בהם את מבינה שכל מילה מיותרת, ומוטב שלא לומר הברה. המבע שניבט מעיניה היה שורף כל מילה שלא תתאים להשקפתה החדשה.
וכמו שהיא הבטיחה, הפסקנו לראות אותה בגינה. את דמותה המשתרכת אחר הילדים החליפה שמרטפית. סגנון לבושה הזרוק משהו השתנה. היא החליפה אותו בחליפות מחויטות. בחודשים שלאחר מכן ניצת ברק שונה בעיניה. היא סיפרה כי אחרי קורס הכשרה מיוחד שלקחה, מצאה עבודה בהייטק. היא נראתה מאושרת, לבושה בקפידה, מאופרת, הסלולארי מזמזם מדי רגע, קוטע את השיחה שלנו. אישה שונה. שמחתי באושרה, וקיוויתי שתמיד יהיה לה טוב.
"סליחה, אני ממהרת. אסור לי לאחר לילדים", אמרתי לה כשראיתי שהשיחה נגררת, ורגע לפני שנפרדנו היא שלחה בי מבט מרחם.
"את רואה, מלי? צדקתי! הנה הקטן שלי כבר גדול, ואת 'תקועה' עם ילדים קטנים בבית ואין לך אפשרות להתקדם בקריירה שלך. את חייבת להגיע הביתה בשעה מסוימת. אולי אם היה לך יותר זמן היית מוציאה ספר נוסף - ספר שיהפוך לרב מכר? יכולת להכפיל את המשכורת שלך, לו היו לך יותר שעות לעבוד, במקום להיות עם הילדים שלך!" היא המשיכה לנגן לי על החלומות הסמויים עמוק פנימה. זה לא ששכחתי אותם, אבל החלומות על הילדים ניצחו אותם. כל אחד עורך את חשבונו הפרטי, כידוע.
"לעומתך", המשיכה בלא מעט גאווה, "המשכורת שלי בהייטק מאפשרת לי להחזיק עוזרת צמודה שמנהלת לי את הבית. אני לא רצה אחרי תינוקות כל היום. נשארתי עם שלושה ילדים גדולים. אני יכולה להרשות לעצמי לעבוד עד השעות המאוחרות של היום".
היא נכנסה לרכב החדיש שקיבלה מהעבודה, ואני רצתי לתחנה, להזדקק לחסדי האוטובוס שיוביל אותי הביתה.
ילדים עוצרים קריירה?
נזכרתי בפגישה איתה אתמול כשמיהרתי לאוטובוס. היה נדמה לי שאני רואה אותה. לא. זה לא יכול להיות. זו לא היא. ההיא היתה מצליחנית ומשדרת עוצמה. זו שפגשתי נראית אישה עם גב כפוף מדי, פנים עצובות מדי. לא התפניתי להתבונן ולהעמיק, כי מיהרתי כרגיל.בדרך הביתה לא יכולתי שלא להרהר במפגש ההוא לפני כשנה, אז שמתי לב לשינוי שחל בה. האם היא צודקת? האומנם ילדים עוצרים את הקריירה? הדיון הזה עלה בשיחות רבות ביני לבין חברותי.
"בדיוק להיפך", טוענת רחל חברתי בלהט, "דווקא בגללם אנחנו מתקדמות בקריירה. אנחנו חייבות להוכיח שאפשר גם וגם, אנחנו לומדות להיות לולייניות, לאלתר, לנצל זמן ומשאבים, וממילא התפוקה שלנו גבוהה יותר. אנחנו חייבות לעבוד בסדר מופתי, להיות מאורגנות יתר על המידה כדי לעמוד בכל המטלות, וכל זה בזכות הילדים".
"אני", הוסיפה יעל, עובדת סוציאלית במקצועה, "רוצה לערוך פעם מחקר מבוקר על אמביציית העבודה של אם לעומת זו של רווקה נטולת עול. בטוחתני שיצאו ממצאים מעניינים".
אישית אני נוטה להסכים איתה. עם כל ילד שנולד, יצירה חדשה נולדה. הרצון להספיק גורם לנו האמהות לנצל כל דקה, לעומת אלו שהזמן, כך נדמה להן, לרשותן כל היום, וממילא אחוז גבוה ממנו מתבזבז.
ואולי, יכול להיות שהיא, החברה שלי מההייטק, קצת צודקת? ציפור קטנה המשיכה לנקר בעוז את שטיח ההסבר שארגתי קודם לכן. כך או כך, הגעתי הביתה. כשנכנסתי לגנון לאסוף את מימי, הלב שלי נמס מהאושר שלה.
"אמא!" היא רצה אלי בזרועות פתוחות, ובאצבעות הקטנות והשמנמנות לפתה את צווארי בערגה. רותי הקטנה חיכתה אצל המטפלת והתחילה לדשדש ברגליה כששמעה את קולי.
טבעתי בים האהבה שלהן. הבנתי שאלו המים מהם אני שואבת את העוז, והוא זה שמפכה בי, למרות הטרחה הרבה והכוח שמשקיעים כל הזמן, למרות הקיטורים (אגב, קיטורים של אמהות הן מקור להנאה לא קטנה) והעבודה המתמשכת. מיהרתי הביתה. שם פגשתי בתוך דקות את כל החבורה שזרמה פנימה. אפשר לתאר רגעים קטנים של אושר?
ואז קלטתי שאני מקבלת את הרגעים האלה במינון גבוה, מדי יום, מדי שבוע. ולא, לא הייתי מוותרת עליהם. גם לא במחיר ספר נוסף או קריירה בה את אמורה להרגיש מסופקת יותר.
תמיד יש קידום
בערב, לאחר שהעזר הגיע הביתה, יצאתי לקניות. שם להפתעתי פגשתי אותה שוב. וזו היתה היא. כן, היא. כנראה שיש לה פתאום יותר זמן, לכן רואים אותה יותר... לא טעיתי. הדמות שנבטה לעברי היום, היתה שייכת לאישה הגאה שפגשתי פעם.
"מה שלומך?" שאלתי אותה בחום.
היא הרימה זוג עיניים עצובות: "אל תשאלי. את זוכרת איזו עבודה נהדרת היתה לי? רכב צמוד, נסיעות לחו"ל, משכורת גבוהה... במשך מספר שנים חייתי בגג העולם. לפני חצי שנה, בנפילה הגדולה של ההייטק גם החברה בה עבדתי נפלה לגמרי. התרסקה. וחזרתי לנקודת אפס. אני לא מוצאת עבודה בתחום שלי, ולא מסוגלת לקחת עבודות שמשלמות רבע מהמשכורת שהרווחתי פעם. תגידי, מלי, מרוויחים מעבודה עיתונאית?"
זיק נדלק בעיניה. "יש מצב שתלמדי אותי את המקצוע? זה נשמע מרתק!"
ריחמתי עליה באותו רגע. ריחמתי ומרוב רחמים גוש נתקע בגרוני והתקשיתי להשיב.
כשחזרתי הביתה עם שקית הקניות, העזר לא הבין למה אני אומרת לו בהתרגשות מתפרצת: "אתה יודע, עבודת האמהות היא הקריירה המשתלמת ביותר, גם אם היא כרוכה בעבודה קשה ביותר. תמיד יש קידום בעבודה הזאת. והעיקר: אי אפשר לפטר אותך! אתה קולט? אי אפשר לפטר אותך!"
- מלי גרין, בת 33, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
לטורים הקודמים:
תעשו עצמכם עסוקים, האושפיזין מגיע