המשבר תוקע את הרכבת הקלה. צריך להלאים

הבנק הבריטי שמממן את הרכבת הקלה בת"א מולאם, מניותיו של הזכיין, לב לבייב, ממושכנות, והרכבת תקועה. מה עושים? פקידי האוצר צריכים פשוט לקפוץ לאירופה, ולראות שפרוייקטים כאלה מצליחים רק כאשר הם נמצאים באחריות הממשלה

הבטיחו לנו שזה יקרה ב-2011, אחר כך דחו ל-2013, וכמו שהדברים נראים כרגע - גם ב-2313 לא ניסע ברכבת הקלה בתל-אביב. בשבועות האחרונים התבשרנו כי הזכיינית MTS, שנבחרה לבנות את הרכבת הקלה, סובלת, כמו חברות רבות במשק, ממחנק אשראי. הסיבה: הבנק הבריטי RBS (רויאל בנק אוף סקוטלנד) שהיה אמור ללוות את הפרויקט, נקלע לקשיים והולאם.

 

• משבר כלכלי: סיקור מיוחד ב-ynet

 

עכשיו מחפש התאגיד, שבראשו עומד לב לבייב, מקור מימון אחר. והוא באמת ימצא. תחזיקו אותי שלא אתפוצץ מצחוק: אפריקה ישראל שבשליטת לבייב, בעלת המניות הראשית ב-MTS, ממושכנת עד מעל לאוזניים, והציבור הישראלי בורח מהאג"ח שלה כמו מאש - מחשש שהחברה לא תהיה קיימת בעתיד כדי להחזיר אותו.   

 

שנערי האוצר יסעו לחו"ל

כנראה שאחת הבעיות עם נערי האוצר, העומדים מאחורי פארסת מכרז הרכבת הקלה, היא שהם לא נוסעים מספיק לחו"ל. אם היו נוסעים, או לפחות מחפשים בגוגל - היו מוצאים שבמרבית מדינות העולם המערבי הרכבות, המטרו וכל תשתית מסילתית אחרת - נמצאים בידי המדינה. זה נכון לגבי מערב אירופה, ואפילו לגבי התחתית בניו-יורק. הסיבה לכך פשוטה מאוד: אין כמעט גופים פרטיים, בנקים או חברות מימון שיוכלו לשאת על כתפיהם מימון של מיליארדים רבים לצורך הקמת רכבת תחתית, או תפעול ושדרוג של מערך שכזה לאורך שנים.

 

יתרה מזאת, יש לא מעט מדינות שמעוניינות מראש שתשתית תחבורה ציבורית תהיה בידי המדינה, לפחות באופן חלקי, או בידי תאגידים עירוניים, משום שהן הבינו שהסעת המונים היא אינטרס של המדינה - בדיוק כמו ביטחון, בריאות, חינוך ורווחה. הסעת המונים חוסכת זמן יקר, פקקים, מאפשרת ניוד עובדים ממקום למקום בקלות רבה, מפתחת את הפריפריה, מונעת זיהום אוויר ומחלות. בקיצור - אתה זוכה, המדינה זוכה.

 

אז איך קרה שממשלותינו לדורותיהן לא הבינו שהן שצריכות לשאת בנטל ולדאוג לנו לרכבת תחתית במטרופולין הגדול במדינה? אפשר לייחס זאת בעיקר לקבוצה בעלת תפיסה קפיטליסטית קיצונית שהשתלטה על משרד האוצר, ומנהלת משם את עניינינו ביד רמה. הם אפילו החליטו להפריט בתי סוהר. תפיסה, שמתאימה לאסטרטגיה של הפקידות הממשלתית כולה - כמה שפחות לקחת אחריות, יותר טוב.

  

התפיסות הללו הולכות ומתפוררות לנגד עינינו. ההנחה שהשוק הפרטי משוכלל דיו, וידאג לכל צרכנו אם רק לא נפריע לו, התרסקה - והגיע הזמן שמישהו יעביר את החדשות לקריית הממשלה.

 

תנו לנת"ע לנטוע

אז מה יעלה בגורל הפרויקט התשתיתי היקר במדינת ישראל, שעתידו לוט בערפל? ייתכן שיש כאן הזדמנות נפלאה לתיקון עוול היסטורי ולהשיב את גלגל המכרז לאחור. על המדינה לבטל את המכרז, על כל העלויות הכבדות הנלוות לו, ולהכריז על נת"ע (החברה הממשלתית המתכננת ומכינה את הדרך לרכבת הקלה) כחברה שתחפור ותקים את התשתית התת-קרקעית בתל-אביב וברמת-גן. הם כבר עשו עבודה טובה בבת-ים, בפתח תקווה וביפו. תנו להם כסף וכלים, והם גם יחפרו.

 

יאמרו פקידי האוצר - "אבל המדינה לא יודעת ולא צריכה לנהל רכבות נוסעים". ניתן להתווכח גם על האמירה הזו, אבל את זה ניתן לפתור על ידי הפקדת הניהול בידי השוק הפרטי, תמורת זיכיון שמן ומוגבל בזמן.

 

אפשרות אחרת, המתרחשת לנגד עינינו במדינות העולם בבנקים ובחברות אחרות, היא רכישת גרעין השליטה בתאגיד המקים את הרכבת הקלה. משרד האוצר צריך לוותר מראש על ההתמקחות ועל "שיטת השקשוקה" עם התאגיד הזוכה - ולהצהיר בקול רם וצלול: אם אתם רוצים מימון, אנחנו ניתן לכם כל מה שצריך, ובלבד שנחזיק ברוב מניות החברה. השיעור המדויק של המניות שבהן תחזיק המדינה צריך להיקבע על-פי גובה המימון הדרוש. אם כבר נותנים כסף לפרויקט ענק שכזה, לפחות שהמדינה תעשה קופה בעוד כמה שנים.

 

כך או כך, בכל אפשרות נראית לעין - תצטרך המדינה להתערב בעצמה, ולממן חלק ניכר מהפרויקט כדי שייצא לדרך. המציאות הזו, שניתן היה לנחש שתתרחש גם ללא המשבר הכלכלי הבינלאומי, מחייבת את הלאמת הרכבת הקלה.