ב-2003 הגיעו שופטי העליון למסקנה כי יש לאסור על משה פייגלין את ההתמודדות לכנסת ה-16, ובה בעת אושרה מועמדותם של עזמי בשארה ואחמד טיבי, בין השאר בנימוק המחץ כי אין ראיות חד-משמעיות שטיבי שולל את קיום ישראל כמדינה יהודית. דומה שכל מי שלא הוציא את יושרתו לחופשה ללא תשלום, מבין שאת ההסבר לשימוש הסלקטיבי בחותמת הכשרות המשפטית הזו ראוי לחפש מחוץ לכותלי המשפט, במקום בו שוכנות להן לבטח עמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות של הפוסק או הפוסל.
הארץ לא רעשה אז, כפי שאינה רוגשת במיוחד כיום, כשעתירה מפוקפקת בליכוד שהוגשה בידי שלוחו של נתניהו, אופיר אקוניס, לדחיקת רגלי פייגלין למקום מרוחק יותר ברשימה לכנסת, מתקבלת וזוכה לאנחת רווחה מפי היו"ר ומקורביו. זה כמובן אינו צריך להפתיע איש. מאז ומתמיד קבעו רבים, בפוליטיקה ומחוצה לה, את מחאתם כלפי החטא או העוולה בעיקר על פי מידת אהדתם או סלידתם מהדמויות במשחק. ופייגלין הרי נושא על גבו חטוטרת לא קטנה, חלקה מעשי ידיו ודעותיו, חלקה יציר דמיונם הפורה של הבריות – מה שמשיא תרומה נכבדה לטרוניה והמחאה הרפות כלפי מעשה הנבלה שבדחיקת רגליו הן ב-2003 הן ב-2008.
כל מי שהתרעם, ובצדק, כלפי שרון על שרמס ברגל גסה את התוצאות של משאל המתפקדים בליכוד בנוגע להתנתקות, על אף שחזר והבטיח שיכבד כל החלטה, אינו יכול עתה לברך על המוגמר בליכוד רק משום שמנגד עומדות התמיכה בביבי והבחירות שבפתח. הדרך הקלה והבטוחה לרוקן כל משמעות דמוקרטית מפריימריז או בחירות היא להסכים לתוצאות רק אם הן מתיישבות עם העדפותיהם של חלק מהנוגעים בדבר.
גם אם יש אמת מה בחששם ובחשדם של נתניהו, לימור לבנת ושות' כי כל מטרתם של פייגלין ו"מנהיגות יהודית" היא השתלטות עויינת על הליכוד, ואף אם קיימות ראיות של ממש שמיקום גבוה של פייגלין ברשימה לכנסת יגרע קולות פוטנציאליים מהמרכז הפוליטי – מוטב היה, גם תועלתית, להניח לעניין לאחר שמתפקדי המפלגה אמרו את דברם.
הלוא תעמולת קדימה והעבודה ממילא לא תניח את ידה מ"הפייגלנים" ומ"הקיצונים" בליכוד, והאלקטורט הרלבנטי שבמרכז המפה הפוליטית אינו רואה הבדל תהומי בין ליכוד עם פייגלין במקום 20 לליכוד עם פייגלין במקום 36. הוא כן רואה הבדל בלתי מבוטל בין ליכוד עם פייגלין בחמישייה או בעשירייה הפותחת לבין ליכוד ללא פייגלין.
על שולחן בית הדין של הליכוד הונחה בימים האחרונים עתירה של מיכאל רצון, שנפל אף הוא קורבן לפארסת העתירה של אקוניס וקבלתה, שהביאה לדחיקתו מהמקום ה-24 למקום ה-37 ברשימה. בין אם תתקבל עתירתו, בין אם תידחה והוא ישים פעמיו לערכאות חוץ-מפלגתיות (שפייגלין הצהיר שאין לו אמון בהן), מובטח למפלגה ולעומד בראשה המשך מחול השדים וההתבזות הפומבית.
הדרך היחידה למזער את ההיזק המתגבר לגוש הימין ולמפלגה, ואולי אף להוציא מתוק מעז, היא החלטה של פייגלין להיפרד מהליכוד כידידים, כדי לשוב לאחר הבחירות כשותפים. בנסיבות שנוצרו קשה לראות מה יש לפייגלין לעשות בליכוד, אך יש לו מה לעשות במפלגות שמימין לליכוד, שעסוקות כעת בלפצל עצמן לדעת.
כשזקני השבט המקומי נדרשים להעלות מתהום הנשייה מאמרים שנכנסו אחר כבוד לפנתיאון העיתונות המקומית, נדיר שנפקד מהם מאמרו של יצחק בן אהרון מ-1963, "עוז לתמורה בטרם פורענות". במאמר נקראו שלוש מפלגות השמאל – מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם – להתאחד, בטרם יומט פירוק לגורמים על תנועת הפועלים. ימים ספורים אחר כך הצטרף לקריאה בן גוריון, אחדות חלקית קמה כבר לקראת הבחירות של 1965 – וכותרת המאמר הפכה לימים שם נרדף לאיחוד שורות פוליטי תוך הנחתן בצד של המחלוקות.
לטוב ולרע עדיין לא קמה לימין מקבילה מהימנה לבן אהרון (שהיה גם ראש וראשון למסרבים להשלים עם הכרעת הבוחר עם עליית בגין לשלטון ב-1977), אך את פורענות ההתפצלות הממשמשת ובאה על מפלגות הימין קשה שלא לראות באופק. מבחינת "הבית היהודי", "התקווה" ו"ארץ ישראל שלנו" אין דבר הרלבנטי עתה יותר מאשר אימוץ העיקרון של אחדות בטרם פורענות, ובנסיבות שנוצרו אך טבעי שהמושכות של הגוף המאוחד יופקדו בידי פייגלין.
גם אם חלומותיו מאמירים עד ראשות הממשלה, והליכוד לדידו הוא המקפצה הראויה ביותר לכך, מוטב שיעסוק כעת באפשרי ולא בחלומי מבחינתו. הוא הרי היה כבר בצד של מבקרי החלומות (למשל, של חולמי אוסלו).
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה