גישושי ברק להפסקת אש, החלטת הקבינט להתניית המשך המבצע בהפסקת הירי מעזה, קביעת אולמרט כי "נשקול רגיעה בתנאים משופרים" והצהרות של בכירים בצה"ל כי המבצע הקרקעי (אם יהיה) יהיה מוגבל בהיקפו – מלמדים קרוב לוודאי שישראל הולכת על "אורנים קטנטן" (פעולה מצומצמת ולא שינוי פני המציאות) ותו לא. כפי שהדברים נראים כעת, הטריאומווירט אולמרט-ברק-לבני מבכר לעקוף את הדילמה המתבקשת שבין שבירת עורפו של החמאס לבין שבירת רוחו, ולהסתפק בעסקת מילוט מפוקפקת של הפסקת אש "משודרגת", ללא הכללת גלעד שליט בה.
כך, עם תנא דמסייע ספרותי מבית בדמות דוד גרוסמן, עמוס עוז ואלי עמיר; לחץ דיפלומטי מחוץ בין השאר של ניקולא סרקוזי וחשש מעורף ישראלי שישנה את טעמו אם יעלה מפלס הנפגעים מכוחותינו עקב פעולה קרקעית מעמיקה – אין אלא להשלים עם העובדה שעזה תיוותר רפובליקה איסאלמית חורשת רע שתמתין לשעת כושר לחזור לסורה ולהעפת קסאמיה.
האם ניתן למנוע את הגעתה של שעת כושר זו ללא פעילות קרקעית, שתביא להכחדת כוחה הצבאי של הרפובליקה הזו והפלת שלטונה? התשובה היא לא באלף רבתי. האם ניתן לצמצם את מימוש זממה ולהאט את התחמשותה המחודשת? בוודאי, אך לשם כך דרושה נחישות גדולה לאין ערוך מזו שמגלה הצמרת השלטונית, ובעיקר שר ביטחונו, כשעוד בטרם מלאו 72 שעות לפעולה הוא נכון היה להתפתות למקסמים מפוקפקים של אתנחתות והפוגות.
הטענה שלרוב האויב מניף דגל לבן הרבה לפני הקזת הדם האחרונה של שארית לוחמיו, לא איבדה כמובן מחיוניותה ותקפותה גם במקרה העזתי. אלא שסף הכניעה של שלטון איסלאמי פנאטי, הרואה ב"אויב הציוני" את מיטב המרעין בישין עלי אדמות, רחוק עד מאוד מהסף המקביל במערב. "הפסד בלתי נסבל" בעיני אמריקנים ואירופאים הוא קורבן נסבל מאוד בעיני חמאסניקים בדרך למימוש מאווייהם הסופיים בואך "פלסטין המשוחררת".
אלא ש"הפסד בלתי נסבל" מצוי כמובן גם בלקסיקון החמאסי, אך הוא רחוק מאוד מהבציר הנוכחי, המוגבל עד מאוד בהיקפו לפי שעה, של כ-300-350 מחבלים הרוגים, כמה בניינים הרוסים וכמה עשרות מנהרות מופצצות מתוך יותר מאלף בציר פילדלפי. היפאנים, שנטעו בקרב אמריקנים רבים, בעיקר במהלך התקפות הקמיקזה מאוקטובר 1944 ועד תום המלחמה, את התחושה שמשמעות החיים בעבורם היא "למות למען הקיסר" – הבהירו אחרי הירושימה ונגסאקי שגם לפנאטים המקדשים את המוות יש לרוב סף שבירה הרבה לפני נפילת מבצרם האחרון.
ואולם הנסיבות, האילוצים, ההיתרים והדמויות הפועלות היום, שונים קמעה מאלה ששררו אז. כך, יהיה זה לא פחות מחלום באספמיה לצפות שאת הפער המתבקש בין "פגיעה קשה בחמאס" לבין שבירת עורפו, ואפילו רק רוחו, יסגור השלטון הנוכחי.
קצת קשה לראות איך השלטון שראשו אינו פוסק בשנים האחרונות ללמד זכות על "תגובות מדודות" לירי הרקטי הבלתי פוסק כלפי עוטף עזה; והטוענת לכתר מקדימה קובעת בעיצומו של המבצע הצבאי ובעיצומו של "האין-קמפיין" בחוג בית פוליטי כי "המבצע לא נועד להחליף את שלטון החמאס" – ישנה את עורו ויעשה את העבודה המתבקשת.
כשמכבש האינדוקטרינציה מאז הסכמי אוסלו אינו חדל מלפקוד את מוחו של הציבור, תוך שמוחוור לו בידי חלקים בלתי מבוטלים מהשלטון והתקשורת שאין מענה לטרור, שישראל כובשת בארצה, שהפלסטינים מנהלים את מלחמת העצמאות שלהם, ושהפיכת חייהם של כרבע מיליון אזרחים בדרום הארץ לגיהנום היא גזרת גורל שצריך לחיות עמה – אין תמה שיש המתרשמים עד עומק לבם מפגיעה בכמה מאות מחבלים תוך השארת שלטונם על כנו. כך גם נקל להבין איך רבים מתחלחלים מ"תגובת המחץ הישראלית שלא הייתה כדוגמתה", גם אם צה"ל מעניק ברוב אצילותו התרעה לכל ארכי מחבל חמאסניק (ובכלל זאת לניזאר ריאן) שהוא עומד להרוס את ביתו, שמא תיפול שערה משערות ראשו.
מעז(ה) בוודאי מתוק לא ייצא, אבל אם יציאתנו מהמבצע תיעשה ללא חיסולה של מרבית הצמרת החמאסית, ללא העמקה משמעותית של הפגיעה באנשיו ובלא שיטוח מוחלט של מרחבי השיגור בצפון הרצועה, וכל זאת מבלי שאחר כך יתוחזק המבצע עם תג מחיר קשה ועקבי על כל קסאם שנורה לעברנו – אז שאלת כשירותם של הממ"דים במבצע הבא תהיה כמובן גם נחלתם של לא מעט תל אביבים.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה