לאחר שהביע בפני הפרלמנט הטורקי את "הערכתו העמוקה לאמונה האיסלאמית, שעשתה כה רבות במאות השנים האחרונות לעיצוב העולם, ובכלל זאת לאמריקה"; ואחרי שקבע שארה"ב היא "אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם"; ואף הספיק להשתחוות בפני המלך הסעודי עבדאללה, ולא מבלי שקינח בדברי שבח והלל על חוכמתו, נדיבותו וחסדו של המלך (במפגשם השני) – התפנה ברק חוסיין אובמה לנאומו "ההיסטורי" בקהיר.
"כמו שהקוראן הקדוש מלמד אותנו, 'היה מודע לאל, ואמור תמיד את האמת'; זה מה שאני אנסה לעשות: לומר את האמת באופן הכי טוב שאני יכול", קבע הנשיא האמריקני – ולעולם החופשי בכלל ולנו בפרט הייתה שמחה גדולה, על האיסלאם הנאור והמיטיב שנחשף בפנינו, על גומל החסד מהממלכה הסעודית שרבים משום מה לא ידעו על קיומו, ולא פחות על נשיא אמריקני מורם מפוליטיקה שאומר את האמת באופן הכי טוב שהוא יכול.
אפשר כמובן לטעון כי אובמה לא קיים קלה כבחמורה את הפסוק "כי לא לפניו חנף יבוא" במעשה ההשתחוות למלך ובדברי הקילוסין שהשפיע עליו ועל ממלכתו לרוב. ואפשר גם ללחוש על אוזנו כי ב"ערש האיסלאם" עדיין קוצצים איברים, מלקים הומואים, מרבית האוכלוסייה אינה יודעת קרוא וכתוב, מקפידים על הפרדה חמורה בין נשים לגברים, מייצרים ומייצאים טרוריסטים כמלוא החופן (המצוידים לרוב ב"קוראן הקדוש" בעת ביצוע זממם) גם נגד אמריקה, ושהמלך על "חוכמתו, נדיבותו וחסדו" עומד בראש משטר דיקטטורי חשוך, רווי שחיתות שנתיניו הם לא יותר מסרח עודף בעבורו.
ניתן אפילו לגלות את אוזנו של אובמה כי אותו מיעוט איסלאמי קיצוני, שוחר הטרור ושונא המערב, הוא לא כל כך שולי, והוא שזור וארוג בכל שדרות החברה, מהצמרת הדתית, עבור בעדית האינטלקטואלית וכלה באדם הפשוט.
כך, למשל, בסקר של גאלופ בקרב 50 אלף מוסלמים בעשר מדינות, כמעט 40% מהם הצדיקו את פיגועי התאומים; בסקר אחר 64% מהפלסטינים הגדירו את הפיגוע כפעולת גבורה; ומשורה של סקרים מקומיים בעשר השנים האחרונות עולה שיותר מ-50% מהפלסטינים תומכים בפיגועי התאבדות בישראל (למשל, לא פחות מ-84% מהם תמכו בפיגוע במרכז הרב).
אפשר אולי להכניס אותו בסוד הכחשת השואה המשגשגת במדינות אלה, שהציבור השותף לה בהן, להווי ידוע, אינו מיעוט מבוטל, ולספר לו לדוגמה שיותר מ-40% מערביי ישראל משתייכים אליהם וש"כינוסים מדעיים" על "הפרופגנדה הציונית" וניצולה את השואה לצרכיה אינם חזיון תעתועים נדיר במדינות אלו.
ובשם אותה אמת בלתי מוסתרת ומשתנה של הנשיא האמריקני, אפשר להעלות קצת נשכחות ממערכת הבחירות האמריקנית האחרונה. וכך להיזכר במלחמתו הנחרצת בכל מי שהעז לרמוז על שורשיו המוסלמיים באותה מערכת, כמו בניסיונו להסות את כל מי שהעלה על שפתיו את שמו הפרטי השני, "חוסיין"; גם אם כבר בעת השבעתו הוא השתמש בשם המפורש "ברק חוסיין אובמה", ומיד אחריה חזר והעלה על נס את העובדה שיש לו קרובי משפחה מוסלמיים, שהוא גר במדינות מוסלמיות, ושהוא שמע את "קריאות המואזין עם עלות השחר ועם רדת הערב".
ואולם מדוע בשם אלוהים (או אללה) לדקדק בזוטות כגון אלו, כשההיסטוריה ושכתובה הם כחומר ביד היוצר הנשיאותי והאמת היא נר לרגליו. לפיכך, אולי ראוי שנשמוט מזיכרוננו את העובדה שאנטי ציוניים ו/או אנטישמים מועדים כמו ג'רמייה רייט, ראשיד חאלילי, עלי אבונימה, אדוארד סעיד, וכן שורה של פעילים פחות מוכרים מ"אומת האיסלאם" ומארגון "איסלאמיסטים" היו חלק אינטגראלי מתבנית נוף גידולו התרבותי והאינטלקטואלי של אובמה, ושהוא התכחש להם ולמשנתם רק כשהדבר איים לפגום במסע הבחירות שלו.
גם אם הסכמות עם ארה"ב הן חשובות עד מאוד לישראל, ראוי שבנסיבות מסוימות, כשהאינטרסים החיוניים של ישראל תלויים מנגד, לומר בנימוס המתבקש "לא" גם לאמריקנים, בעיקר כשמנגד עומד ממשל כמו זה של אובמה, שעם גרעין איראני הוא כנראה נכון להשלים, אך בלי חזון שתי המדינות הוא פשוט לא יכול לחיות.
הן בן גוריון עם קום המדינה ב-1948, הן אשכול ב-1967, הן בגין ב-1981 (בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק) – אמרו לא מפורש לאמריקנים והשמים לא נפלו על ראש ישראל, ויחסיה עם ארה"ב לא קרסו ללא תקומה.
כשבבית הלבן יושב מי שלבו כה יוצא לעולם המוסלמי, וכשהוא מאפשר לאחמדי-נג'אדים וקים ג'ונג אילים להציג את המעצמה האמריקנית במלוא חדלונה וקלונה – לישראל כבר אין את הפריווילגיה של לא להגיד "לא" נחרץ לאמריקנים, גם אם בנימוס ובטקטיקה המתבקשים.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה