משפחה ברוכה

אמא טאליבן והאמא המרעיבה הן התירוץ הכי חם להתעסק בהגבלת הילודה. הטרור הפמיניסטי האנטי-אימהי מאיים על מספר הנכדים והנינים של יעל משאלי והיא מניפה תמרור עצור

רוחות רעות של טרור חילוני פמיניסטי אנטי אימהי מנשבות כבר גם במגזרנו. "אמא טליבאן" ו"האמא המרעיבה" הן רק זרדים למדורה שכבר בוערת מזה זמן. בכנס "קולך" האחרון הוקדשו כמה וכמה מושבים לדיון על "תכנון המשפחה". הדרישה החד משמעית של נשות הארגון היא להפיץ את בשורת הגבלת הילודה. "זה אפשרי! זה תואם את ההלכה! אפילו רבנים גברים כבר מבינים את זה היום!" ואם כבר מדברים על מספרים, צריך גם לדבר על גילאים. למה שבחורות צעירות תלדנה היום לפני שהן מסיימות את הלימודים? ולפני שהן משתלבות בעבודה? ולפני שהן עושות תואר שני, שבלעדיו מה הן שוות, ואיך הן יכולות לצפות לקריירה משמעותית ומספקת בין הריונות ולידות?

 

האווירה הזו מנוגדת לכל מה שאני מאמינה וחושבת בנושא הזה. אני לא מתביישת לומר שלדעתי המתנה הכי מדהימה שאנחנו יכולות להעניק לעצמנו ולילדים שלנו היא משפחה גדולה. מאוד גדולה. הרבה אחים ואחיות שיגדלו להיות העוגן והבית של כל אחד מהם. ושלנו. אני מאמינה שהכי טוב להתחיל ללדת צעירות ככל האפשר, בסמוך לחתונה, עוד לפני שהצרכים האגואיסטים תופסים את מקומם בחיינו. כן, עוד לפני שאנחנו מצמיחות שכל מדומה שאומר לנו שגם אנחנו צריכות להגשים את עצמנו. בניגוד לכל שאר הדברים שאנחנו עשויות להצליח בהן בחיינו שמחוץ לבית, אין שום דבר שדומה לסיפוק השלם שיש מאהבה ושמחה בתוך הבית, בקולות רבים ומגוונים.

 

אני מאמינה בכל לבי בדברים האלה ואני מתנגדת בכל מאודי לטרור הפמיניסטי החילוני שמנסה להשפיע עלינו בכל הדרכים העומדות לרשותן שאימהות זה הדבר הכי גרוע שאישה מעוללת לעצמה. מקריאה בטורי נשים וצפייה בטלוויזיה בדוקו-עלאק-ריאליטי ניתן להתרשם בקלות שהילד האחד, מכסימום שניים, שלהן, הורס להן את החיים, מעמיד בפניהן דרישות ויתור בלתי אפשריות, ושבלוטת האימהות הטבעית הומצאה על ידי נשים... כמוני.

 

ילד לא הורס את החיים

והאמת היא, שכל עוד זה נשאר שם, בעיתונים "שלהן" בטלוויזיה "שלהן" ובהשקפת העולם הסופר אגואיסטית, המפונקת, הדוחה מרוב "אני ואני ואני", לא איכפת לי בכלל. אבל כשזה חודר אל המרחב שלי, שלנו, אני מזהה סכנה משמעותית למספר הנכדים העתידי שלי, או הנינים. ומבחינתי זה תמרור אזהרה משמעותי.

 

אני רוצה לחזק את הנשים הצעירות (ובני זוגן, כמובן) המתלבטות בסוגיה זו: לא חייבים לעסוק בתכנון המשפחה באופן אובססיבי. אל תאמיני למי שאומרת לך שתפסידי משהו בחיים אם יהיו לך הרבה ילדים. תפסידי בין כך ובין כך, השאלה ממה תפסידי יותר וממה תרוויחי יותר ואיך תיראה המשפחה שלך בעוד עשרים ושלושים שנים.

 

אל תאמיני לגינויים נוסח "בטח, שם הילדים מגדלים אחד את השני", הם לא, הם לומדים לחיות בקבוצה, בשיתוף פעולה, בהדדיות. אל תאמיני ללשון הרע "ההורים לא יכולים לתת תשומת לב". אף ילד לא צריך כל כך הרבה תשומת לב כמו אלה שמגדלים שני ילדים (אני, ואני ואני), ובשום אופן אל תתפתי להאמין ל"אין לי דקה לעצמי". לפעמים יש דקה ולפעמים אין. אבל יותר טוב שאין דקה בגלל המשפחה מאשר שאין דקה כי את מארגנת כנס פמיניסטי בנושא תכנון המשפחה, למשל....

 

ילדים זה שמחה, תאמיני.