מנהיגים דתיים, אל תייצגו אותנו באוהלים‬

כשמועצת יש"ע מודיעה שהיא מצטרפת למחאת האוהלים יש ציפייה שכל הדתיים יצטרפו למאבק, כאילו לא מדובר במגזר אלא בצבא. אבל המחאה הזו אינה דתית, וכמו שאיש לא חושב שכל החילונים יפעלו כגוש - כך גם אצל הדתיים. תתפלאו

מעבר לשאלת פתרון מצוקת הנדל"ן, ואחרי סוגיית חוק הווד"לים, נדמה כי השאלה שהטרידה יותר מכל את מנהיגי מחאת הדיור, הפוליטיקאים והעיתונות גם יחד - היא איפה הדתיים בסיפור הזה. הם בעד המאבק? הם נגדו? למה לא רואים אותם בהפגנות? האם מחירי הדירות אינם מפריעים להם? מה, הם לא שייכים למעמד הביניים?

 

בתחילה נראה היה כאילו חובשי הכיפות מדירים את רגליהם מהמאבק, אבל השבוע הודיעו לפתע מועצת יש"ע, "בני עקיבא", "ישראל שלי" וארגונים נוספים שהם מצטרפים. במקביל, רבנים דוגמת הרב דב ליאור שלחו מכתבי תמיכה לראש הממשלה, בעוד שהרב אבינר והרב יעקב אריאל הביעו את תמיכתם במחאה. נו, אז הדתיים בפנים או בחוץ?

 

צבא הדתיים

השאלה הזאת מתבססת על ההנחה שיש לדתיים שיטת עבודה שכזאת: קברניטי הציונות הדתית מחליטים מה עמדתם בכל נושא שעולה על הפרק. הם מפרסמים אותה בריש גלי, ואז כל הציבור נסחף אחריהם כאיש אחד. בכלל, לא מדובר בסקטור, אלא בסוג של צבא - כשההנהגה מחליטה להיכנס לאיזושהי מלחמה, כל הצבא נשלח לחזית.

 

חושבים שהדימוי הזה מרחיק לכת? צודקים! ובכל זאת, כשמועצת יש"ע הודיעה שגם היא תימנה מעתה בין יושבי האוהלים, היו שהסתכלו עליה כעל רמטכ"ל שמגייס את הצבא שלו, ובעקבות פקודתו כל הדוסים תומכי ההתיישבות יתגייסו לשורות המאבק. אין בחירה חופשית, אין מגוון דעות. או שהדתיים בעד המחאה, או שהם נגדה.

 

היה אפשר לומר שההנחה הזאת תלושה מהמציאות, אלמלא היא הייתה נכונה במקרים רבים. במאבקים מתוקשרים אחרים אפשר היה לקבל מושג ברור לאיזה צד משתייכים הדתיים: אם פינוי יישובים עומד על הפרק, יהיו אלה חובשי הכיפות - או לפחות רובם המוחלט - שיירתמו למאבק נגד הפינוי. אם מאיימים לקצץ בתקציב השירות הלאומי, או פוגעים בתלמידי ישיבות הסדר, או עוצרים רב בגלל התבטאות שלו - נעמד הציבור הדתי כולו על רגליו האחוריות, ומביע מחאה נמרצת. כלומר, ישנם מצבים בהם לדתיים יש עמדה כמעט-כלל-מגזרית, לכן אפשר אולי להבין את הציפייה לבחור צד גם במחאת הדיור.

 

בלי העדר

אלא שקצת קשה להשוות את המאבק הנוכחי למאבקים הקודמים שנצפו כאן. הציונות הדתית איננה צבא ניטרלי שמחליט לאיזה צד הוא מצטרף במלחמה. היא אחד מהצדדים הנלחמים. לפעמים היא זו שפותחים נגדה במלחמה, ולפעמים היא בעמדת התוקף. היא צד במלחמות בין דתיים לחילונים, והיא צד במלחמות בין ימין לשמאל, ואלה למעשה, שני סוגי המלחמות העיקריים שהתחוללו במדינה בשנים האחרונות.

 

אלא שלפתע משתלטים על סדר היום הלאומי נושאים כלכליים, ולחברה הישראלית לוקח זמן לעכל את המצב החדש. גם לוקח זמן להבין שבציבור הדתי אין תמימות דעים בכל סוגיה ציבורית, בדיוק כפי שאף אחד אינו מצפה מהציבור החילוני לפעול כגוש אחד.

 

מחאת הדיור איננה סוגיה דתית, ומה שבטוח הוא שאין תשובה חד-משמעית לשאלה האם אדם דתי אמור להשתתף בה, ולכן העניין נתון לשיקולו הפרטי של כל אחד ואחד. אם אתם בעד המחאה, אל תצפו להצפה של "מאהלים עם מזוזות" בשדרות רוטשילד. מי שבעד יצטרף, ומי שנגד לא יצטרף. מדהים כמה שזה פשוט.

 

אגב, אחרי שהציבור בישראל יבין כי אין סיבה לרתום את כל המגזר הדתי, למאבק חסר אופי דתי - אולי גם הדתיים עצמם יבינו זאת. גם בשיח הפנים-מגזרי ישנם אנשים שתומכים במחאה, אבל נשארים בבית כי זה מה שכולם עושים. אולי גם הם יפנימו שיש סוגיות לאומיות שאינן תלויות בחוק העדר.