'למה הוא מקבל ואני לא?'; על הילד המקופח תמיד

כמעט בכל משפחה יש ילד אחד כזה. הוא תמיד מרגיש שלא מתייחסים אליו מספיק, שמפלים אותו לרעה מול אחיו ושבאופן כללי הוא מקבל פחות. לא משנה מה תעשו או תגידו - זו התחושה שלו. אז איך בכל זאת ניתן להקל עליו? אלי זוהר ניב מייעצת

אלי זוהר ניב פורסם: 08.11.11, 09:32

"למה גיא קיבל ראשון?"; "למה עמית באה איתך לקניות ואני לא?"; "למה תמיד אתם מאשימים רק אותי?"; "למה לירדן אתה מרשה ולי אף פעם לא?"

 

מכירים את התלונות האלו? מכירים מצב בו התלונות האלו באות בעיקר מילד אחד מסויים במשפחה? הילד המקופח. זה שרואה את חצי הכוס הריקה, זה שמרגיש שלא רואים אותו, לא נותנים לו מספיק, לא מתייחסים אליו, ובעיקר - מפלים אותו לרעה מול אחיו, אחיותיו, חבריו ובעצם מול כל העולם כולו. לעיתים נדמה לנו שהוא כל הזמן עומד על משמר, שוקל ובודק, לא מפספס דבר, מחפש איפה עוד הוא לא קיבל, איפה האחרים זכו והוא הפסיד ו...מוצא. אלא מה?

 

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

קנאה זה טבעי: 12 דרכים להתמודדות עם אח חדש

קשה לכם? 7 צעדים בדרך להיות הורים מאושרים

 

בדרך כלל זה מגיע בדיבור העושה שימוש יתר בהכללות: "כ-ו-ל-ם נסעו ואני לא" או "ת-מ-י-ד את מוותרת לו", וכמובן "א-ף פ-ע-ם אתה לא קונה לי". הוא מקופח בבית, אצל סבתא וסבא, בכיתה, בין החברים. הוא מאוד סובל ואנחנו איתו, מרגישים מאוד שלא בנוח מול התופעה, מנסים להראות לו שהוא טועה, להביא דוגמאות, להעלות על נס את כל אותם פעמים שהוא קיבל משהו ואחיו לא, משתדלים לשים לב, להיות יותר שיוויוניים – נאדה. הילד בשלו. הוא מקבל פחות (או במילים אחרות - לו זה עולה יותר).

 

לא פעם זה כל כך מתיש ומייגע שאנחנו מאבדים את הסבלנות ומתפרצים עליו בכעס גדול, אומרים את אותם המשפטים בטון כעוס ועצבני: "אתה מקבל בדיוק כמו אחיך!". אבל גם זה, כמה לא מפתיע, לא משנה דבר. הפנקס פתוח והיד רושמת.

 

למה זה קורה? איך ילד הופך להיות הילד המקופח? ומה אנחנו ההורים יכולים לעשות (או לא לעשות) על מנת למגר את התופעה, לעזור לו לראות את עצמו באור אחר?

 

1. ילדים נולדים עם אישיות משלהם

כמו גם טמפרמנט, העדפות ורגישויות ייחודיות להם. אנחנו, כהורים, יכולים לשים לב לשונות זו כבר בגיל כמה ימים. ישנם תינוקות המבקשים יותר על הידיים, אוהבים וצורכים יותר מגע, וישנם כאלו שפחות. אנו מכירים עוללים שכשלא נוח להם הם משמיעים קול עדין, הנשמע יותר כמו תלונה מאשר כמו בכי, ואחרים המרימים בשניות את התקרה בבכי קולני התובע מענה מיידי. באותה מידה ישנם ילדים שמגיל צעיר מרגישים יותר מסופקים באופן כללי וכאלה שפחות. כאלה שקל למלא את ה"בטרייה" שלהם וכאלה שכל נתינה שלנו, קטנה כגדולה, נבלעת מיד בבור ענק שלא ניתן לראות את תחתיתו.

 

2. מיקום במשפחה

כבר הבנו שאחים ואחיות, משלב מאוד ראשוני, נלחמים על טריטוריה ועל תשומת לב. כל אחד רוצה לקבל נתח גדול יותר מהעוגה. לכל אחד מהם יש סיבה טובה דיה להרגיש מקופח: הגדול כי נגזלה בלעדיותו, מספר שתיים כי לעולם לא יהיה מספר אחד, ובוודאי כשנולד השלישי, ההופך אותו לאמצעי והנה הוא לא פה ולא שם. לא הכי גדול וגם לא הכי קטן. גם השלישי יכול להרגיש מקופח אם האחרים, הבוגרים ממנו, הופכים אותו ל"מוציא ולמביא" של המשפחה (בקיצור, מסנג'רים אותו). הסתכלו על המקופח שלכם ונסו לראות איך המיקום שלו במערך המשפחתי מתקשר לתחושת הקיפוח שלו.

 

3. הורים מתערבים

ככל שאנחנו מתערבים יותר בחיכוכים בין הילדים מאשימים את זה שנראה לנו ה"בעייתי", כך הסיכוי שאחד מהם יחווה עצמו מקופח - גדל. כאשר אנו משאירים להם את הבמה הם בדרך כלל ימצאו מוצא ויגיעו לאיזשהו הסדר. כך גם אנחנו מעבירים להם מסר שאנחנו סומכים עליהם, שאנחנו רואים את כולם בעלי יכולת שווה פחות או יותר, שאין שם אף אחד שאנחנו מרגישים צורך לגונן עליו יותר, לשמור עליו מפני האחרים. והנה, האיזון הטבעי נשמר והסבירות לקיומה של תחושת קיפוח מתמשכת אצל אחד מהם יורדת.

 

4. הורות מתוך רגשות אשם ורחמים

כאשר אנחנו מנוהלים בהורות שלנו על ידי תחושת אשמה או רחמים על הילדים (או על ילד אחד במיוחד, כמו שקורה לא פעם), אנו מעבירים מסר שאנחנו לא בסדר והילד נורא מסכן וחלש. שימו לב - יש סיכוי שהוא יאמין לנו, ואז תהיה לו סיבה טובה לבוא אלינו בטענות (יותר כיף לשחק פינג פונג מול שותף פעיל ונלהב) או לחילופין להרגיש מסכן ואומלל. אם אמא ואבא אומרים - אז מי אני, הקטן, שאחשוב אחרת.

 

5. הורות חסרת גבולות

כאשר הנתינה שלנו היא אינסופית, כאשר אנחנו מספקים לילדים שלנו כל מה שנפשם חושקת, אנו מייצרים אצלם תחושה שהכל מגיע להם. אז מה הפלא שבכל פעם שהם לא מקבלים את מבוקשם, הם מיד מרגישים מסכנים ומקופחים, ממורמרים וכועסים? ככל שנשכיל לתת במידה ובהגיון, לסרב כשלא מתאים ולעמוד על דעתנו, כך הילדים שלנו ילמדו לקבל "לא" כמענה אפשרי ולא יראו בזה אסון נוראי וקיפוח.

 

6. הורים שוויוניים מדי

הורים המנסים בכל דרך להיות הכי-מדויקים-שניתן, לתת לכל ילד בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר, מייצרים בעייתיות. המסר שעובר הוא "אני לא סומך על עצמי שאני נותן לכל הילדים שלי במידה שווה (ואולי, רחמנא לצלן, אני לא אוהב אותם אותו דבר?), אני חייב להוכיח להם!". כשזה קורה הילדים מבינים שהנה, יש כאן "חוליה חלשה", ותופסים על זה טרמפ. הורים כאלה יעבדו מאוד קשה על מנת להוכיח למקופח שהוא טועה. חתיכת רווח!

 

7. שימו לב, התראת מניפולציה!

חלק גדול מה"הרגלים הרעים" של הילדים מתחילים בדרך מקרה. גם פה ייתכן וקרה מקרה (רגעי, נקודתי, מקומי) בו הילד שלנו הרגיש מקופח ואף התריע על כך. אם הוא זכה לקבל תגובה דרמטית, גורפת ומפצה מאוד, ייתכן וה"מחשבון" שלו הגיע למסקנה שהקיפוח משתלם. הנה, הוא מתלונן על קיפוח כלשהו ומקבל "מארז שי מפנק" של התייחסות ופיצויים. איזה יופי! אפשר עוד פעם?

 

8. גם זו דרך לתפוס מקום

כמו שאנחנו כבר מבינים כל ילד רוצה לתפוס מקום, להיות מיוחד במשהו, שונה מהאחרים. יש כאלה שיחפשו כישרון להתבלט דרכו, תכונת אופי ייחודית לו. לצורך העניין גם להיות הילד המקופח מייחדת אותך מהשאר. אמנם לא משהו - אבל בכל זאת עושה את העבודה.

 

9. בדקו את עצמכם

האם יש משהו במה שהוא מרגיש? כבר הבנו שאנחנו לא אוהבים את כל הילדים באופן דומה ויש תקופות בהן מאוד קשה לנו עם ילד אחד מסוים. באותה תקופה ייתכן ובאמת נחטא בהתנהגות מקפחת. אנחנו מתווכחים איתו יותר (גם ביחס לעצמו וגם ביחס לילדים האחרים), מתקשים לצ'פר אותו, לא ששים לקחת אותו איתנו וכו'. זה גם יכול להגיע מהכיוון השני - מצב בו אנחנו מעניקים המון תשומת לב והתייחסות לילד אחר במשפחה, בן אם זה מתוך שאנו מתפעלים ממנו, מכישוריו ומייחודו ובין אם מדובר בילד בעל צרכים מיוחדים המעסיק אותנו מאוד, גם על חשבון הילדים האחרים. בשני המקרים כדאי להיות מודעים לכך, להעלות את הנושא לסדר היום ולטפל בו.

 

10. העדפה מתקנת

ילדים החיים בתחושת קיפוח חווים עצמם כלא מי יודע מה שווים. חשוב שאנחנו, כהורים, נזהה את הילד הזה ונרתם לעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו, להעלות את הדימוי העצמי והביטחון שלו. כפי שכבר אמרנו, לכל ילד יש יכולות וכישורים המייחדים אותו. לא תמיד הוא מודע להם ורואה אותם. האם אתם רואים אותם? מצאו משהו משמעותי שילדכם טוב בו וחפשו הזדמנויות אמיתיות לומר לו את זה, גם בנוכחות המשפחה. היעזרו בו, התייעצו בו, תנו לו תחושה שהוא חשוב ובעל ערך. ככל שזה יהיה יותר אותנטי - כך הוא יאמין לכם יותר ויתחיל לראות עצמו ראוי יותר.

 

11. של מי האחריות?

כולנו יודעים שהכי קל זה להאשים: "אכלו לי - שתו לי". ואיפה האחריות האישית? זו ההזדמנות שלנו לסייע לילד שלנו לפתח כלים חשובים שילכו איתו גם הלאה. להפנות את הזרקור פנימה, לראות מה הוא יכול לעשות, איך הוא יכול לחולל את השינוי שהוא חפץ בו. הכוח נמצא בתוכו. גם את התשובות הוא ימצא שם בעידודנו. אל תשכחו - ילדים מקופחים עלולים לגדול למבוגרים מקופחים.

 

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן