בקצב לטיני: מיזם החשמל הישראלי בפרו פורח

זה מספר שנים בהן החברה לישראל מייצרת חשמל ברחבי דרום אמריקה. בפרו, בה מרוכזת עיקר הפעילות, מעורבת החברה בארבעה מפעלים המייצרים חשמל מאנרגיות "נקיות" יחסית כמו מים וגז. המנכ"ל הפרואני שואף לגדול לממדים של כיל, ובינתיים מתמודד עם הקשיים הכרוכים בהקמת תחנת כוח פרטית בישראל

ספק אם הישראלים הרבים שמשתחררים מהצבא ונוסעים לטייל בדרום אמריקה, יודעים שלפחות חלק מהחשמל בו ישתמשו במהלך הטיול, מקורו בחברות בבעלות כחול-לבן. זה מספר שנים בהן פועלת החברה לישראל בשוק החשמל הלטיני, והיא שותפה, באמצעות זרוע החשמל שלה - IC Power - בשמונה חברות על פני שבע מדינות: ג'מייקה, הרפובליקה הדומיניקנית, פנמה, בוליביה, צ'ילה, אל סלבדור ופרו. כך שכמעט לאן שלא יפנו המטיילים הישראלים ביבשת, תדרוך כף רגלם במקום בו מיוצר חשמל "ישראלי".

 

כתבות נוספות בנושא פרו והחברה לישראל: 

• פרו: מרכז עסקים ישראלי
• הרפתקה חדשה לעידן עופר: חברת מכוניות בסין
• מנכ"ל כיל, ניר גלעד: "שכר כמו שלי משרת את המשק כולו"
   

פרו הוא ספינת הדגל של פעילות החברה לישראל בדרום אמריקה. החברה מחזיקה שם (באמצעות החברה הבת אינקיה) ב75% מ-Kallpa, שלה אחת מתחנות הכוח הגדולות בפרו, וכן ב-21% מחברת אנרגיה אחרת בשם Edegel. בימים אלה עוסקת החברה בהרחבת תחנת הכוח Kallpa הפועלת בגז טבעי, ועם סיום ההרחבה בשנה הבאה תוכל התחנה לייצר כ-860 מגה-ואט. במקביל נמצאת החברה בשלבים ראשוניים של הקמת תחנת כוח הידרואלקטרית (ייצור חשמל באמצעות מים) בהרי האנדים, בהשקעה של מאות מיליוני דולרים. אלה מצטרפות לשתי תחנות קיימות, אחת הפועלת בגז טבעי ואחת הידרואלקטרית.

 

 

נכון לעכשיו, מפעלי החברה מייצרים כ-11.34% מכל החשמל בפרו. זאת, מתוך יכולת ייצור של כלל החברות הפועלות במדינה העומדת על כ-6,500 מגה-ואט (שיא הביקוש מגיע רק לכ-5,000 מגה-ואט). יכולת ייצור החשמל בישראל, להשוואה, עומדת על כ-11,600 מגה-ואט (ואילו שיא הצריכה כבר הגיע לכ-11,500).

 

הפריחה של החברה לישראל בפרו בולטת מאוד על רקע השליטה הכמעט טוטאלית של חברת החשמל בשוק הישראלי. החברה לישראל אמנם זכתה במכרז להקמת תחנת כוח פרטית גדולה במישר רותם (OPC) אולם זו הגיעה לאחר שנים של מכשולים ביורקרטיים, והיא תחל לפעול רק בשנה הבאה. בינתיים בפרו, בה הופקד ייצור החשמל לחברות פרטיות, החברה ביצעה מספר רכישות של חברות מקומיות, וכאמור היא עוסקת בהרחבת תחנת כוח קיימת (Kallpa 3) ובבנייה של אחת חדשה בנהר בהרי האנדים.

 

פרו אמנם מאפשרת בקלות יחסים ליזמים פרטיים להקים תחנות כוח, אך מעניין לראות כיצד המדינה עדיין שומרת על האינטרסים שלה ומקפידה שהמפעלים החדשים גם יתרמו לסביבה בה הם מוקמים. כל חברה שמקימה פרויקט אנרגיה חדש מחוייבת - לאחר סקר סביבתי מקיף שיחשוף מראש את הנזקים הצפויים לסביבה - לעזור לתושבים במקום, בשיתוף ראשי הקהילה. כך, למשל, בעת הקמת תחנת הכוח ההידרואלקטרית של Edegel, הממוקמת בפאתי הג'ונגלים באזור בו חיה אוכלוסיה כפרית ענייה, התחייבה החברה לשפר את התשתיות והדרכים באזור, וכן תרמה לפיתוח מערכת החינוך והרפואה לטובת תושבי הסביבה.

 

יותר טכנולוגיות "נקיות"  

לדברי חוויאר גרסיה, המנכ"ל של IC Power (בתמונה) החברה לישראל רואה בפרו קרקע נוחה להתרחבות בגלל שילוב טוב של תחרות ורגולציה לא מכבידה מדי. "השוק הפרואני מתפתח והצריכה גדלה משנה לשנה. בפנמה, למשל, ישנה תחרות רבה מדי ולא משתלם להיכנס", הוא מספר. בבוליביה, לדבריו, הסביבה הכלכלית כמעט ולא מושכת משקיעים, למרות שהשקעות החברה לישראל בה מניבה "רווחים נאים". גם צ'ילה היא שוק טוב להתפתחות לדבריו, בעיקר בגלל תעשיות המכרות הענפה. ומדוע החברה לא משקיעה בברזיל? "הרבה משקיעים נכנסים לשוק הברזילאי רק מתוך תפיסה שחשוב להיות שם 'בתמונה', אך הם לא בהכרח מצליחים להרוויח. אנחנו החלטנו לא להיכנס לשם בינתיים. ברזיל לא כל כך פתוחה להשקעות מבחוץ כמו פרו וכפי שאולי נדמה", מסביר גרסיה.

 

 

גרף ההתפתחות של החברה מצביע על כך שהיא משקיעה יותר ויותר בטכנולוגיות "נקיות": הרחבת תחנת Kallpa המופעלת על ידי גז טבעי ובניית תחנת כוח הידרואלקטרית שנייה תביא לכך שבשנים הקרובות אחוז החשמל שהחברה תייצר מטכנולוגיה נקייה ופחות מזהמת יהיה גדול יותר.

 

לדברי גרסיה, הוא היה רוצה להתפתח עוד גם בצ'ילה ובקולומביה, וכן בתחום הפקת החשמל מאנרגיית הרוח, אך ללא ספק עיני החברה נשואות לישראל, שם הולכת ונשלמת בנייתה של התחנה במישור רותם. החזון שלו נשמע שאפתני אך החלטי: "בחמש השנים הקרובות נגדל ונהיה נתח משמעותי מרווחי החברה לישראל, בדומה לכיל". ומה באשר לחשמל סולארי? "בינתיים זה לא רווחי מספיק", אומר גרסיה, מה שמסביר משפט שאמר כמה רגעים לפני כן: "החברה לישראל נמצאת רק איפה שהגיוני לה להימצא".

 

לרבים, פרו מצטיירת אמנם כמדינת עולם שלישי, ובמובנים מסוימים ורבים היא אכן כזו, אך בכל הנוגע למבנה משק החשמל שלה, היא מתקדמת מישראל ומנהיגה בתחום זה שוק חופשי כבמדינות מערביות רבות. בעוד שמשק החשמל הישראלי נשלט כמעט כולו על ידי חברת החשמל הממשלתית, המשק הפרואני מסתמך כולו על כ-20 יצרני חשמל פרטיים, והמדינה רק מפקחת על פעילותם. למרות פיקוח קפדני, הרגולציה הממשלתית מקפידה להגן על המשקיעים, כך שהשוק יישמר תחרותי ואטרקטיבי לכניסת משקיעים חדשים.

 

לשאלתנו האם קלות הכניסה לפרויקטים בפרו לעומת ישראל מתסכלת, אומר גרסיה כי "ידענו למה אנחנו נכנסים, ואין ספק שהקושי הכי גדול בישראל הוא היעדר תחרות. יותר תחרות תהיה לכם טובה בעיני, אבל אני גם יודע שזה ייקח עוד הרבה זמן. בהשוואה למדינות אחרות השיטה בישראל היא הכי מיושנת. אומרים שישראל היא 'שונה', שלא קל לעשות בה הפרטה. אך אני לא מסכים עם זה, כל מדינה היא שונה ותמיד יש מקום לשיפור. בישראל מראש יש קיבעון של חוסר שינוי המצב".

 

תיעדוף לפי שיקולי סביבה 

כיאה למדינה שעשירה בנהרות ובגז טבעי, מערכת החשמל בפרו בנויה כך שצרכני החשמל מקבלים ראשית חשמל שמופק באמצעות תחנות כוח הידרואלקטריות (אותו גם הכי זול לייצר) וכאלו שמופעלות באמצעות גז טבעי, ורק לאחר מכן באמצעות התחנות המזהמות יותר – המשתמשות בפחם ובדלקים כמו מזוט ודיזל. לבד משיקולי סביבה, המערכת כולה מבוססת על עקרונות של ייעול העבודה: מציאת הנוסחה השואפת למינימום עלויות – הן לצרכנים והן ליצרנים.

 

 

אלפרדו דמרט, הרגולטור האחראי על תחום ההשקעות באנרגיה ובכרייה בפרו (בתמונה), מספר כי עד שנות ה-90' לרוב המדינות בעולם הייתה חברת חשמל גדולה שייצרה, הפיצה ומכרה את התוצרת שלה. "התפיסה הייתה שהחשמל הוא מוצר ציבורי שעל המדינה לדאוג לו. אולם אז החלו להבין שהחברות הללו לא בהכרח פועלות ביעילות, ולעתים הן אף גורמות הפסדים למדינה, ולכן הפתרון היה לפתוח את שוק החשמל לחברות פרטיות. הדרך היחידה שאיפשרה לעשות זאת הייתה חלוקת השוק לשלושה - ייצור, הולכה, ואספקה לצרכנים", אומר דמרט.

 

לדבריו, "לאחר שהמדינה התפנתה מהעיסוק בשלושת המרכיבים הללו, היא יכלה לעסוק בפיתוח עתידי של משק החשמל, הנדרש בייחוד כשמדובר בכלכלה מתפתחת בקצב מהיר כמו זו שלנו (פרו צמחה אשתקד בלמעלה מ-6% - ת.ז). המדינה הראשונה שהתחילה עם המודל הזה הייתה אנגליה, אחר כך השיטה הועתקה גם לצ'ילה, לארגנטינה ולפרו, וחלק ממנה גם לגרמניה".

 

בפרו, על מנת להביא לניצול מירבי ויעיל של תחנות הכוח במדינה, בודק משרד האנרגיה הממשלתי מדי 15 דקות את מידת הצריכה הארצית, ובהתאם לה נקבע המחיר לקילו-ואט חשמל. המחיר נקבע לפי התחנה הכי יעילה באותו רגע נתון: התחנות הפחות יעילות מושבתות, הן צריכות לרכוש חשמל מהתחנות היעילות יותר, ומפיצות אותו כאילו יוצר אצלן. כך, למשל, בקיץ, בהן הזרימה בנהרות היא גבוהה, מוכרות התחנות ההידרואלקטריות, שהן היעילות ביותר בעונה זו (כלומר מייצרות את הכמות הגדולה ביותר של חשמל תמורת העלויות הנמוכות יותר) חשמל לתחנות הפחות יעילות. המטרה: הפחתת המחיר לצרכנים והגברת הרווח של החברות. השיטה קיימת גם בארצות הברית, בהולנד ובאנגליה, אך היא מבוססת בעיקר בדרום אמריקה.

 

החיסרון של השיטה הוא יכולת חישוב הרווחים של החברות העוסקות בתחום, כיוון שעליהן לקחת בחשבון תמיד את מזג האוויר העתידי, ואת העובדה שבכל 15 דקות המחיר שהן יקבלו על קילו-ואט ישתנה. בשנים יבשות, למשל, או אחרי רעידות אדמה גדולות, מחירי החשמל קופצים, וזה מהווה מכה הן לצרכנים והן לחברות.

 

רוברטו קומג'ו, סמנכ"ל התפעול של אינקיה, מסביר כי הרגולציה הנוגעת לצרכני החשמל הגדולים בפרו היא חלשה יותר: הם קונים חשמל באופן פרטי במחיר המשתלם להם, לאחר מו"מ שהם יוזמים עם חברות החשמל. אולם באשר לצרכנים קטנים, שכוח המיקוח שלהם קטן, הממשלה מתערבת וקובעת מחיר בו יימכר להם החשמל. לדבריו, "השוק בפרו תחרותי מאוד, קל להיכנס אליו, וקל להתחבר לרשת החשמל הארצית. אין תוכנית מרכזית שקובעת מי יקים תחנת כוח, מתי ואיפה, כל חברה זאת עושה זאת באופן עצמאי, אולם המשק מצליח לווסת עצמו כך שלא תהיה הצפה של התחום, והחברות הקיימות מצליחות להרוויח ולעבוד ביעילות. הבנקים המקומיים נותנים מימון בלי בעיה, מאמינים פה בשוק האנרגיה".

 

הכותב היה אורח החברה לישראל בפרו