פנמה: איך שרדתי 3 ימים במדינה לא-מתוירת

מקום משונה פנמה. בנחיתה, בתור לדלפק ההגירה, ראיתי את האוסף הכי רב-גוני של אנשים.

עוד במטוס קראתי שמדי יום מהגרים לפנמה 500 איש לערך. שלטונות פנמה פירסמו תנאי הגירה מיוחדים, בעיקר לאזרחי ארצות הברית וקנדה. כל מהגר יכול לקבל פנסיה מוקדמת מגיל 45, ודולר אחד כנגד דולר שהוא מעביר מכספי הפנסיה לפנמה. נוסף על כך, מסים זולים, רכב מיבוא אישי בהנחות מפליגות, אין סוף הטבות - רק תבואו ותהגרו.

בתוך התור, התרוצץ לו בחור ישראלי בעל רשת של בתי קפה, שהביא את החותנת לשמור על התינוק שצפוי להיוולד לו ולאשתו בעוד כמה ימים. אחד אחר, שניהלתי איתו שיחה, הגיע לפתוח חנות פיתות. הוא אופטימי.

אני כנראה יוצא דופן. לא באתי להגר, רק להתבונן. נתקעתי במרווח של כמה ימים בין טיסות, התלבטתי האם לחזור מסאו פאולו שבברזיל או מניו יורק שבארצות הברית, ונתקעתי באמצע. עכשיו, מה שנשאר לי היה לתהות על דמותה של פנמה.

פנמה. מדי יום מהגרים למדינה 500 איש לערך

שאלתי את עצמי מה אני יודע על פנמה, והבנתי מהר שרוב הידע שלי קשור לצד ההיסטורי- רומנטי שלה, שלא בהכרח זיהיתי אותו עד כה עם המדינה, אלא עם מקומות ערטילאיים. אני מתכוון לשודדי הים והמלחמות נגד הספרדים בעיקר במאה ה-17, ולדמויות כובשות דמיון כמו הנרי מורגן, שכבש את פנמה סיטי לאחר שצעד רגלית עם צבאו לאורך נהר הצ'אגרס מהאוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט.

בזמנו פורט רויאל, היא טרטוגה (שמופיעה ברומן הרפתקאות ראשון ונפלא של ג'ון סטיינבק "גביע הזהב"), נהפכה מרכז "הספנים הפרטים", אלו הפירטים. אבל איפה היא פורט רויאל? בפנמה. סימנתי לעצמי שיש לי מקום לבדוק. אני מכיר את עלילותיו של פרנסיס דרייק, שנותר מקובע בתודעה הכללית בעיקר כשודד ים, ופחות כמצביא ימי מבריק ומגלה ארצות נועז, האנגלי הראשון שהקיף את העולם.

מתקופת נעוריי אני זוכר את עלילותיו של טיץ' "שחור הזקן", שהוא הדמות ההיסטורית היחידה שמנקזת את מיטב תכונותיהם הידועות לשמצה של הפירטים, כמו של בני דמותו הספרותיים, למשל לונג ג'ון סילבר (אי המטמון) וקפטן הוק (פיטר פן). מעבר לערבוב נפלא זה בין מציאות ודמיון, ידעתי שבפנמה יש את תעלת פנמה וזוטות היסטוריות כמו פשיטת הרגל של לספס בפרויקט התעלה שב-1889 הוגדרה כ"פְלוּפְּ של כל הזמנים".

הבנתי שאין לי שום מושג איך תראה פנמה המציאותית

הם לא ידעו אז מה צופן העתיד. מרכז אמריקה ידוע גם כערש נפלא ל"פלופים" של מדיניות החוץ האמריקנית. בפנמה זה היה נוראיגה - סוכן סי.אי.איי, לא נוראיגה - מנהל קרטל סמים ענק, עד הפלישה של נחתים אמריקניים במצוות בוש האב ב-1989, שאז נוראיגה טואטא אל מתחת לשטיח של בית כלא במיאמי.

מרפסת ביתו של נוראיגה. ברקע קו החוף המודרני של פנמה סיטי

עד שעברתי את תור הדרכונים הבנתי שאין לי שום מושג איך תראה פנמה המציאותית. מגבלות הזמן הוציאו מחוץ לרשימה כמה וכמה מקומות שרציתי לבקר בהם. ידעתי שלא אצליח לראות את בני הקונה, שהם קבוצת הילידים כנראה הכי עצמאית במרכז-דרום אמריקה, שהצליחו איכשהו להתחמק מידיו הארוכות של האיש הלבן. הם מתגוררים בארכיפלג דה-סן בלאס.

לשמחת המצלמה שלי, ראיתי כמה מהם במצודה של פורטובלו "הנמל היפה", במחוז קולון (Colon). לצערי גיליתי שגם הם נהפכו להיות סוחרים של שמאטס בשוק לתיירים. הבנתי גם שאין מצב שאגיע לאזור דאריין, אחד מאזורי הספר הפראיים בעולם, משום שהוא על גבול קולומביה, עם מעבר חופשי של סוחרי סמים, ונחשב גם לאזור מסוכן.

בנות שבט הקונה. קבוצת הילידים שהכי עצמאית במרכז-דרום אמריקה

באותו ערב ממש פגשתי סוכנת תיירות נמרצת מקוסטה ריקה, שפניה היו מועדות לדאריין והיא הזמינה אותי, פשוט כך. יש לה ג'יפ ארבע על ארבע, והיא פרשה לי מפה עם נתיב משכנע - והכל עליה. בימים ובזמנים אחרים לא הייתי חושב פעמיים, אבל אלו נותרו הרהורי נוסטלגיה.

השלב השני בחניכת התעלה: עמדת התצפית בסכרים

למחרת - יום חדש. לקחתי את כל סיורי התעלה. זה התחיל ברכבת ההיסטורית שיצאה מתחנת הרכבת קורזון עד לעיר קולון, לאורך תוואי התעלה. הרכבת בת שני הקרונות מקסימה והונחה בימי בהלת הזהב של פנמה.

כשעליתי על הרכבת, הסתבר שיש מקומות שמורים וקבועים לעובדי התעלה. תיירים צריכים להקדים ולהזמין כדי שיהיה להם מקום. בתחילה לא רואים תעלה מהחלונות אלא רק עצים וזה מבאס, אבל כאשר הרכבת עוזבת את התוואי הצר של התעלה ומטיילת לאורך מפרצים, גשרים ואיים על אגם גאטון המלאכותי - או אז המראה מרהיב.

הרכבת ההיסטורית לאורך התעלה. תיירים צריכים להקדים ולהזמין מקום

שלב שני בחניכת התעלה שלי היה עמדת התצפית בסכרים (לוקרים) של מיראפלורס. אני לא ממש איש טכני, אבל כאן, אני מודה, לא זזתי במשך כמעט שלוש שעות, כשעמדתי על מרפסת התצפית, יוצא ונכנס בגלל גשם דק וטורדני (365 ימי גשם בשנה. אולי הגזמתי, אבל יש הרבה).

בסכר מורידים את האוניות הבאות מן הצד האטלנטי כ-16 מטר. הביצוע מדהים, מתוקתק. צד אחד של הסכר נפתח, האונייה המגיעה נכנסת, הלוקר נסגר, המים יורדים, הסכר בצד השני נפתח. בכיוון השני צריך להעלות אותן.

תחשבו איזו שאיבת מים מטורפת זו, וכל הזמן הזה הן נמשכות על ידי קטרים שכל אחד מהם עולה 12 מיליון דולר, כפי שקראתי לאחר מכן. לא צריך להתרגש; הכסף שהתעלה הזאת מביאה מדמי מעבר מדהים.

היחידי שהתחמק מתשלום גבוה היה ריצ'ארד הלבירטון, שצלח את התעלה בשחייה ב-1926 ושילם 0.36 דולר. "אינפיניטי", למשל, אוניית טיולים צרפתית, שילמה ב-2001 סכום נאה של 200 אלף דולר למעבר בתעלה, וזה נתון ישן. מאז שולם כבר הרבה יותר.

סכר מיראפלורס. הביצוע של הורדת והעלאת האוניות מתוקתק להפליא

כשהגשם התחיל באמת להציק נכנסתי למוזיאון התעלה. אחלה של מוזיאון אם אתם מתעניינים בצד הטכני או בצד האנושי שקשור לתעלה. המלון שלקחתי, קאנטרי אין, אידאלי לחוות את התעלה. הוא יושב במיקום נאה לשפת התעלה וגם בתחילת טיילת אמאדור, רצף שמחבר כמה איים בתוך מפרץ פנמה.

מצודת סן לורנסו: מקום הזוי לגמרי

למחרת החלטתי שעלי למלא את חובתי לחלומות בהקיץ של ימי הנערות, הימים שבהם הייתי רובץ במשך שעות, קורא על וינטו ויד הנפץ (קארל מאי), חבורת הנערים בשנתיים באי בודד (ז'ול ורן), הרפתקאות קפטן הטרס וכמובן עלילות שודדי הים. שווה ערך בהחלט לשודדי הקאריביים 3,2,1 ו-4.

במחוז קולון, בצד האטלנטי, על צוק סלע ממערב לתעלה, יושבת מצודת סן לורנסו וחולשת על השפך של נהר הצ'אגרס. זהו מקום הזוי לגמרי. שומם ומקסים. המבצר עשוי גושי אבן החתוכים מאלמוגים, עשרות תותחים ספרדיים שוכבים על הקרקע.

מכאן החל שודד הים הנרי מורגן את מסעו המבריק לחציית פנמה וכיבוש פנמה סיטי. זה אחרי שהצליח להרוס כמעט את כל קובה. הוא הפר בכך הסכם שלום בין ספרד לאנגליה, נעצר, אמר שלא ידע וקיבל תואר אבירות. הוא גם ניהל משפט על הוצאת דיבה נגדו וזכה. כל זה ב-1683.

מצודת סן לורנצו. עשרות תותחים ספרדיים שוכבים על הקרקע

הדרך אל המצודה עוברת בפארק לאומי. קורי עכביש מתוחים באלגנטיות בין הדקלים, ברומליות (צמח טפיל) ממש זוהרות בעלים אדומים על עצים מחטניים. שווה. פתאום שמתי לב לשלט קטן שהפנה לשביל עפר לטורטוגה. זאת טורטוגה הידועה? החלטתי להשאיר אותה לדמיונות, להותיר משהו למסתורין ולאי-הידיעה.

המשכתי אל פורטבלו (Portobelo), כיום עיירת דייגים מנומנמת, שיושבת על פאתי מפרץ מקסים. שרידים של מצודות ובית מכס ספרדי. לחשוב שבמקום הישנוני הזה היו אוספים את כל אוצרות הכתר הספרדי של מרכז אמריקה במשך שנה עד שנשלחו עם הצי הביתה.

בדרך חזרה לפנמה סיטי ,עברתי בעיר קולון. יצא למקום שם רע ואני מוותר על ה"סונה ליברה", אזור הסחר החופשי, שבו החלו למכור רק בסיטונות. בכלל, פנמה היא לא גן עדן למוצרי אלקטרוניקה כמו ניו יורק או הונג קונג.

בדרך מתחילה גם פנמה האמיתית לצוץ. סלאמס מזעזעים, בעיקר של שחורים, לכלוך בכל מקום, בעיקר פלסטיק וניילונים. כל צד-דרך הוא מזבלה.

הרובע הקולוניאלי של פנמה סיטי, קאסקו אנטיגואו (Casco Antiguo) או כפי שקראו לו בעבר קסקו וייחו (Casco Viejo), הוא בונבון אמיתי למרות אבני-שפה שחסרות, מכסי ביוב פתוחים, בתים מתפוררים וחוסר ביטחון בלילה ובמקומות מסוימים. אפילו ביום. למה? כי מה שכן שוּמר, שופץ ועבר מתיחת פנים  - יפהפה.

בין השאר מדובר בפלאסה דה אינדפנדסיה (Plaza de la Independencia), התיאטרון הלאומי עם חלל פנימי מדהים. על חומת ההגנה שבנו הספרדים יש טיילת עם נוף מרהיב - הן לחלק החדש של גורדי השחקים שלאורך החוף, הן אל גשר האמריקות, הנמתח כקשת מעל למים בפתח התעלה.

מתחת לקיר בתחילת הטיילת משתרעת פלאסה דה פראנסיה (Plaza de Francia) המוקדשת ל-20 ומשהו אלף פועלים שמתו בבניית התעלה, רובם ממלריה וקדחת צהובה. אחרים "בילו" בתאי צינוק שעדיין נראים בכיכר, שפתח בחומה החיצונית אִיפשר למי הגאות לחדור אליהם.

חוסר התלבושת אצל הנשים היה מרהיב

מספיק עיר. נותר לי יום אחד. הייתי חייב טבע, נוף, משהו אחר. נסעתי בעקבות הצרפתי ז'אן-מארי גוסטאב לה-קלזיו, שקיבל פרס נובל לספרות ב-2008, ושהה עם האינדיאנים בני אמברה ביער של פנמה ב-1974-1970.

אז, בספרו הראשון, כתרמילאי צעיר, הוא כתב: "זאת הייתה התנסות עמוקה. גיליתי צורת חיים שלא היה דבר משותף בינה לבין מה שחוויתי או הייתי מסוגל לחוות באירופה. האמברה חיים בהרמוניה עם הטבע, עם הסביבה שלהם ועם עצמם מבלי צורך להתייחס לאיזו סמכות חוקית או דתית".

בני שבט האמברה. "חיים בהרמוניה עם הטבע ועם הסביבה שלהם"

טענו נגדו, כמובן, שהוא נאיבי, שהוא מטפח דמות של "הפרא האציל". לי זה היה מספיק כדי למצוא עצמי על קאנו עם שני אינדיאנים בני אמברה במעלה נהר הצ'אגרס. אוסף מראות של נהר איטי וחוּם מרוב סחף, גדות של יער גשם צפוף, צבים מתחרדנים על בול עץ תקוע בסחף, ותחתוני החרוזים הכחולים של הנער האינדיאני שחותר בקדמת הסירה, ועליהם רקומה המילה פנמה.

בני הכפר כולו נאספו על לשון יבשה ירוקה שיורדת לנהר. בצילומים שראיתי טרום-הגעה התלבושות היו מרהיבות וחוסר תלבושת אצל הנשים היה מרהיב לא פחות. ובכן, התאכזבתי, שכן האינדיאנית היחידה ללא חזיית חרוזים וכסף שמנה והחזה שלה נופל עד לטבור. מילא.

בקאנו אינדיאני על נהר הצ'אגראס. צבע הנהר חום מרוב הסחף

שוטטתי בכפר, בין הבקתות. צילמתי נערה שמציירת קעקועים על זרועו של בחיר לבה. עליתי אל בקתת האירוח, מבנה עץ מרשים. קיבלתי מנה של דג מטוגן ופרוסות פלאנטן מטוגנות. פלאנטן היא קרובה של הבננה ואחד המזונות העשירים של חלק ניכר מאוכלוסיית הקאריביים ומרכז אמריקה. זו הייתה ארוחת הצהריים הכי נחמדה שאכלתי בפנמה.

ראש השבט היה לבוש חצאית אופיינית, יחף, וצבוע בצבעים המסורתיים של האמברה שמשחירים את חצי פניהם התחתון ומציירים בצבע השחור קעקועים על גופם. הוא הרביץ הרצאה מתוקתקת על השבט, הפעילות האקולוגית וענה לשאלות.

כמה מבני השבט הראו פעילויות שונות כמו אריגה, עבודות עץ (הכל היה למכירה אחר כך), פשוט מרשים. אפשר ללגלג אבל יש פה מִשְׁנָה תיירותית ברורה מאוד וסדורה. לקחתי אותו הצדה ושאלתי איך בנה את ההרצאה או המיצג הזה.

"מה פירוש?" הוא ענה, "למדתי לימודי תיירות בפנמה סיטי ובארצות הברית".

בת אמברה מקשטת בציור קעקוע את זרועו של בחיר לבה

כשהקאנו שלי התרחק ראיתי את ראש השבט יורד למים ושוטף את הקעקוע השחור. בספרות כתוב שהצבע השחור, העשוי מפרי הג'גואה, מחזיק זמן ממושך. הקעקוע שעלי דהה שבוע אחרי שחזרתי. חבל. היה יפה, והזָקֵן שעשה לי אותו איש משעשע.

רגע, כל זה היה בשלושה ימים?