עוד בערוץ היהדות - קראו:
ספר חסידים המיוחס לרבי יהודה החסיד, רואה בכישוף גורם לאי פוריות עד כדי כך, שהוא מציע לזוג ש"כושף" והוא חשוך ילדים, להתגרש ולהינשא מחדש. כלומר: הכישוף חל על ברית הנישואין, לא על בני הזוג בנפרד. החשש למעוברת והפחד מפני אובדן הוולד היה כה ממשי, עד שהגמרא התירה למעוברות לטלטל בשבת את "אבן התקומה", שהייתה נפוצה בתקופת התלמוד, ושימשה כהגנה בפני הפלה - קמע שנשים היו עונדות על צווארן בעת היריון, או אפילו אם קיוו להיכנס להיריון.
בלדינו: "קורטדורה דה פשאדורה", ובערבית יהודית: "תקתיה אל גדאורה". בחודש החמישי להיריון הראשון, בטקס חגיגי,
גזרו בד להכנת בגד ראשון לתינוק. בנים ובנות קיבלו בגד זהה. לטקס הוזמנו בני המשפחה והחברים, ובגזִירת החתך הראשון הייתה מתכבדת קרובת הכלה, שהיא אם לילדים ובת להורים חיים. עם גזִירת הבד, הייתה האישה ההרה זורקת שקדים מסוכרים על הבד - סמל לחיים ארוכים ומאושרים.
גם באלג'יריה ובמרוקו התקיימה חגיגת חיתוך הבד, אלא שהיא נחגגה בשליש האחרון של ההיריון. הורי האישה ההרה היו מניחים את הבדים על מגש נחושת, ומכסים אותם במשי. האישה שנבחרה לחתוך את הבד (אם לילדים ובת להורים חיים), הוקפה על ידי הנשים בזמן חיתוך הבד. ברכות הורעפו על האם ועל העובר.
"פולאד פאנג'ונון": כל אחת מהנשים שהוזמנו לטקס, נתנה לאישה המעוברת חתיכה של ראש סוכר. על צווארה של האישה היו תולים נרתיק כסף דמוי מלפפון חלול, שעליו חרוטים פסוקי תהלים ובתוכו קמע קלף ולהב אולר. הקמע נכתב בהדרכת אישה זקנה, והכיל שלוש פניני זכוכית, שאחת מהן כחולה. האם לעתיד הייתה נושאת אותו עד ללידה.
בבוכרה נהגו נשים ללכת בראשית הריונן לבית הכנסת, כדי להתפלל על הוולד.
בגרוזיה הייתה האישה ההרה עונדת על גופה קמע שהכיל עשבים מיוחדים, פחם או גופרית, שנצררו בסרט שחור. יש שהיו מניחים על בטנה מנעול סגור.
במרוקו נהגו לתת לבחור רווק לקשור חגורה סביב בטנה התחתונה של אישה, ולסגור את החגורה במנעול קטן. בעבוֹר חודשי ההיריון, הוא היה פותח את המנעול – והיא יולדת.
בגרמניה ובאיטליה נהגו לשים מתכת ליד מיטתה של אם לעתיד. קמעות שונים שנוצרו למטרה זו נקראו "חרב". אנו יודעים גם על קמע כסף העשוי בצורת סכין, הבא לשמור את היולדת מפני מזיקים שונים.
בעמדייה אשר בכורדיסטן התקיימה "פרחייה" - שמחת ההיריון: אישה שגילתה את דבר הריונה לראשונה, הייתה הולכת לבית הוריה, ושם היו אמה ובנות משפחתה תופרות כסות לתינוק. על תפירת הסדינים לעריסה הופקדה אישה ברוכת ילדים. לצלילי נגנים שהנעימו זמירות, נשים השיאו עצות לאישה הצעירה וחגגו איתה.
בפרס נרקמו המילה "שדי" ושמותיהם של מלאכים, על מטפחת שנקשרה לראש האישה המעוברת.
בתימן הכינה האם המיועדת בגדים לתינוק החל מהחודש השביעי להיריון.
גליקל מהאמל (1645 1724) שהעלתה על הכתב את זיכרונותיה, החושפים טפח מעולמה של יהדות אירופה - דרשה מנשים
הרות שלא תתעלמנה מהחשק לאכול מאכלים - כי יש בדבר לפגוע בהן ובעובר. היא מספרת כי בהריונה השמיני חשקה נפשה של בשסק. חפצה לא יושב, ולטענתה הילוד נפגע.
באשכנז המליצו להימנע מחרדל, מעלי גרגיר הנחלים, יין, שֵכר ומאכלים מתובלים. במאות ה 16 וה 17 המליצו רופאים יהודים לנשים הרות הסובלות מחולשות, בחילות ושלשולים - לשתות תה עם נענע ותה עם קינמון.