"ערבים רוקדים": עזבו פופוליזם, צפו בסרט
הקשיים להפיץ את הסרט "ערבים רוקדים - זהות שאולה" מסמלים אולי את המסר שלו - אבל אסור לוותר על הצפייה בו. העלילה שלו מבדרת, כתובה ומבוימת היטב, ותמונת הסיום רבת העוצמה תותיר אתכם מבולבלים רגשית
"ערבים רוקדים - זהות שאולה", סרטו של ערן ריקליס לפי תסריט מאת סייד קשוע, מתחיל כקומדיה חביבה המתרחשת בעיר טירה ואינה נעדרת ביקורת עצמית, ומתפתח בהדרגה ליצירה קודרת ומורבידית שעוסקת בנזילותם של מושגי הזהות הערבית והיהודית (ואכן, "זהות שאולה" הוא השם שנוסף לכותרתו המקורית של הסרט, אולי מחשש ש"ערבים רוקדים" לבדו ירחיק את הקהל בימים אלה).
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
קשה להתייחס בהרחבה לאופן המורכב שבו הסרט דן בנושא מבלי לחשוף את ההתפתחות הדרמטית שמתרחשת בחלקו האחרון. אשר על כן נציין רק, שסרטו של ריקליס("הכלה הסורית", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") מהווה נדבך חשוב ומשמעותי בדיון הפוליטי והתרבותי הזה, ופועל על הרצף שראשיתו בעיבוד הקולנועי לרומן של עמוס עוז "מיכאל שלי" (1975) והמשכו ב"חמסין" (1982) ו"אוונטיפופולו" (1986), שעסקו כל אחד בדרכו בדינמיקה המרתקת שבין זהות יהודית וערבית.
"ערבים רוקדים" אינו בדיוק עיבוד לספר בשם זה מאת קשוע, אלא הוא כולל בתוכו גם נתח מספרו "גוף שני יחיד" שעוסק בתשוקה הפלסטינית להיטמע בחברה הישראלית. והסרט, בעקבות הספר, תוהה האם ניתן לפשוט זהות אחת ולעטות אחרת, ובאיזה מחיר.
העלילה נפתחת בעיר הערבית טירה בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, וגיבורה הוא איאד (שבילדותו מגולם על ידי ראזיג'בארין ובבגרותו על ידי תאופיק ברהום). אביו (עלי סלימאן) עובד בקטיף, אך לאחר שאיאד מגלה עיתון ישן ובו מדווח על מעורבותו של האב בפעילות עוינת, הוא מכריז בגאווה בכיתה "אבא שלי עובד מחבל" - למגינת ליבו של המנהל ג'מאל (נורמן עיסא) שמעדיף לשחק את משחק הדו-קיום. ואמנם, אחת הסצינות המשעשעות בסרט היא זו שבה מגיע ילד יהודי להתארח בבית משפחתו של איאד, והפער בין האופן שבו הם מדברים עליו בערבית לבין יחסם כלפיו בפועל, ספוג באירוניה חריפה וחכמה.
כאשר איאד הנער מתקבל לפנימייה יוקרתית בירושלים - התלמיד הערבי היחיד בכיתתו - הוא נתקל בתחילה בתגובות לעג מצד התלמידים האחרים המופנות כלפי מבטאו ולבושו. אך בהמשך (בין היתר בזכות החומוס שהוא רוכש בעיר העתיקה ומוכר בבית הספר) הוא מצליח להשתלב ולהפוך לאחד מהם, מעשה שבהקשר של הסרט נושא עמו משמעות פוליטית חשובה.
איאד מתיידד עם נעמי (דניאל קיציס המקסימה), נערה מבית הספר, והשניים הופכים לזוג בסתר בעיקר משום שנעמי מתקשה לספר להוריה שיש לה חבר ערבי. במקביל, במסגרת פרויקט מחויבות חברתית הוא פוגש ביונתן (מיכאל מושונוב), צעיר הלוקה בניוון שרירים המתגורר עם אמו האלמנה (יעל אבקסיס).
החברות בין השניים וכן הקשר הטעון ההולך ומתהווה בין איאד ואמו של יונתן, מעניקים לסרט את הטון האפל והמלנכולי שמשתלט על חלקו השני. לכך נוספת העובדה, שאיאד בחלק זה כמו מאבד כמעט לחלוטין את זהותו הערבית והוא שואל בהדרגה זהות אחרת. האם מדובר בפנטזיה שמקורה בתחושת ההדרה של ערביי ישראל? האם זוהי מטאפורה לזהותם המטושטשת של צעירים ערבים בישראל? כך או כך, תמונת הסיום הסמלית ורבת העוצמה של "ערבים רוקדים" תוציא את הצופה מבולבל מבחינה רגשית ובעיקר תוהה.
קשה, אגב כך, שלא לראות בסיפור תלאות ההפצה של הסרט עצמו ביטוי לכמה מהנושאים העולים בו. מועד היציאה של "ערבים רוקדים", שנבחר לסרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים השנה, נדחה בעקבות מבצע "צוק איתן", והקרנת הבכורה החגיגית בבריכת הסולטן בוטלה אף היא נוכח הנסיבות - אחרי הכל, מי ילך בימים שכאלה לצפות בסרט ששמו "ערבים רוקדים" (השם מתייחס לחגיגות על גגות היישובים הפלסטינים בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה כל אימת ששוגרו טילי סקאד לעבר ישראל)?
ואם זה לא מספיק, הסרט יוצא כעת לאקרנים בעיצומו של ויכוח ציבורי על חוק הלאום, וכאשר שרת התרבות מאיימת להפסיק את התמיכה בסינמטק תל אביב בעקבות הקרנת סרטים שעניינם הנכבה. וכאילו כדי לטשטש את תוכנו של הסרט עצמו, מבליטה הכרזה את דמויותיהם של מושונוב ואבקסיס (שתפקידיהם בו הם, אחרי הכל, משניים), על פני זו של השחקן הראשי ברהום.
וחבל שכך. משום ש"ערבים רוקדים" נשען כל כולו על נוכחותו המרשימה של ברהום (שנצפה קודם לכן בתפקיד קטן ב"מפריח היונים"). הופעתו המדויקת מצליחה להעביר היטב את התנועה מהגאווה בזהותו הערבית שאיאד חש כילד אל התשוקה לטשטש ואף להעלים אותה כנער מתבגר. אבקסיס
מוכיחה גם בסרט זה שהיא אחת השחקניות הטובות כיום בקולנוע הישראלי, ואילו מושונוב עושה כמיטב יכולתו עם דמות שאינה כתובה כהלכה (משעמם לצפות בפעם המי-יודע-כמה בצעיר מרדן שקירות חדרו עטופים בכרזות של הופעות רוק).
"ערבים רוקדים" עוסק בתנועה - בין זהויות, מקומות, תרבויות, ואפילו בין חיים ומוות. לזכותם של ריקליס וקשוע ייאמר, שהם העמידו סרט מבדר, כתוב ומבוים היטב, שישנה בו גם אמירה פוליטית חשובה ומעניינת. מי שייכנעו לפופוליזם הזול שהשתלט על החברה הישראלית יחמיצו את אחד הסרטים הישראליים היותר טובים שהופקו כאן השנה.