שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פוקס קצ'ר": נוק אאוט ביד אמן
    סרטו של בנט מילר "פוקס קצ'ר", משרטט בסבלנות דיוקן פסיכולוגי מורכב ומטריד של מערכת יחסים בין שתי דמויות שלא קל להתחבר אליהן. זה עובד לא מעט בזכות הופעות המשחק המרשימות של צ'אנינג טייטום וסטיב קארל

    את "קפוטה" (2005), הפיצ'ר העלילתי הראשון שלו, ביים בנט מילר בגיל 39. בתשע השנים שחלפו הוא ביים רק עוד שני סרטים - "מאניבול" (2011) וסרטו הנוכחי, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן, "פוקס-קצ'ר" ("Foxcatcher"). שלושת סרטיו של מילר מבוססים על דמויות ואירועים שהתרחשו, ובשלושתם הסיפור האנושי מכיל עיסוק פסימי בהשחתת התרבות האמריקאית. אפילו ב"מאניבול" הסרט הקליל מבין השלושה, השיטה הסטטיסטית המביאה לרצף הניצחונות ההיסטורי של קבוצת הבייסבול האוקלנד אטלטיקס, היא גם התרחקות נוספת מהערכים המסורתיים המגולמים בספורט.

     

    עוד ביקורת סרטים בערוץ הקולנוע:

     

    "פוקס-קצ'ר" הוא סינתזה המסיימת את מה שיכול להיחשב כטרילוגיה: הקדרות של "קפוטה" משולבת עם ההתמקדות העלילתית בספורט כפי שהיה ב"מאניבול". פרופיל פסיכולוגי של שלוש דמויות המשורטט ביד אמן, בסבלנות נדירה בקולנוע העכשווי (בוודאי האמריקאי) ועם הופעות משחק מרשימות ביותר של שלושת השחקנים הראשיים. הסרט הוא ביסודו ריאליסטי, ויחד עם זאת מערכת היחסים המרכזית המוצגת בו ניתנת להשוואה ליחסים שבין המארח ומי שנלכד בטירתו, בין אם אלו דרקולה ו-ג'ונתן הארקר, או ליבראצ'ה ו-סקוט ת'ורסון.

     

    הטריילר של "פוקס קצ'ר"

    הטריילר של "פוקס קצ'ר"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    במרכז העלילה עומדת מערכת היחסים בין המתאבק מארק שולץ (צ'אנינג טייטום), מתאבק בסגנון חופשי שזכה במדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984), ובין המולטי מיליונר ג'ון דו פונט (סטיב קארל) - נצר למשפחת התעשיינים שהגיעה לגדולה בתחומי הנשק, כימיקלים ורכבים. למארק יכולת הבעה ורבלית נמוכה, מוגבלות ביצירת קשרים עם בני אדם, ודימוי עצמי של סמרטוט רצפה.

     

    הסרט מתחיל בשנת 1987, שנה לפני אולימפיאדת סיאול, ומארק אבוד. בסצנה הראשונה הוא נוסע במכוניתו החבוטה כדי לשאת נאום על הערכים האמריקאים כפי שהם מגולמים בהיאבקות, אבל אז אנו מגלים שקהל היעד הוא ילדים בבית ספר יסודי. הוא מקבל על הנאום 20 דולר, ואוכל בסניף של מקדונלד'ס שנראה כמו בית תמחוי. הפתיחה מבהירה שנושא מרכזי בסרט יהיה הפער בין התפיסה העצמית של גיבוריו (של מארק, אבל בעיקר של ג'ון דו פונט) והאופן המשובש בו הם מגלמים אידיאלים אמריקאים של גבריות.

     

    דייב שולץ (מארק רופאלו), אחיו הבכור של מארק, הוא ההפך המוחלט. גם הוא זכה במדליית זהב אולימפית, אך יש לו משפחה, הוא אדם פתוח ונעים באופן מיוחד, והאינטליגנציה שלו, שכלית ורגשית, מהווה ניגוד חד לאחיו. הדרך של מארק להשתחרר מהצל המגונן של אחיו היא לקבל את הצעתו של דו פונט לעבור לאחוזתו בפנסילבניה (הקרויה פוקס-קצ'ר) ושם להתאמן תחת השגחתו של דו פונט המחשיב עצמו כמומחה ומאמן היאבקות.

     

    דו פונט הוא דמות אקסצנטרית במיוחד. מי ש"נולד לכסף" ולכן כל זהותו עוצבה בניגוד החד שבין החופש לממש את כל גחמותיו, ותחושת היעדר ערך עצמי הנובעת מהשמדת אגו שיטתית שביצעה אימא מרוחקת ותובענית (ונסה רדגרייב). דו פונט אינו נשוי והוא חולק עם אימו את אחוזת "פוקס-קצ'ר" (הדים ל"פסיכו" של היצ'קוק אינם בלתי סבירים). הוא יכול להרשות לעצמו לקנות נגמ"ש, לארגן טקסי חלוקת פרסים עבור עצמו, לארגן תחרויות היאבקות בהן אנשיו משלמים ליריביו כדי שיפסידו לו. הוא מדמה עצמו כמי ששומר על המורשת המשפחתית ומשרת את אמריקה באמצעות הקמת מתקן אימונים למתאבקים.

    הקשר בין מארק ודו פונט מוצג כסוג של סימביוזה שהמחיר אותו היא גובה ממארק הולך ומתבהר בהדרגה. זהו פרופיל פסיכולוגי מורכב של מערכת יחסים בין שתי דמויות שלא קל להתחבר אליהן, דינאמיקה המעוררת תחושת אי נוחות הולכת וגדלה. דפוס זה, והאופן בו הוא מתפקד כסוג של משל על ערכים אמריקאים, מזכיר את "זה ייגמר בדם" (2007) של פול תומס אנדרסון.

     

    הבחירה בקארל ובטייטום לתפקידים הראשיים היא הימור נועז שהצליח. קארל הקומיקאי, מעצב דמות המעוררת צמרמורת תמידית. טייטום, שכבר המחיש כי הוא יודע להציג את הצד הפגיע והמגושם של הגיבור בעל הגוף הבריא, עושה כאן את הטוב בתפקידיו. אליהם מצטרף מארק רופאלו בעבודה מצוינת הלוכדת את הניגוד בין ההילוך הקופי של גוף המתאבק, והעדינות והתבונה של דמותו.

     

    פוקס-קצ'ר "מבוסס על סיפור אמיתי". משמעות הדבר שאין להתייחס לתסריט של אריק מקס פריי ודן פוטרמן (מי שעיבד את "קפוטה") כתיאור מדויק של הדמויות או מה שהתרחש. האירוע העלילתי המסיים (שאותו, כמובן, לא אחשוף), התרחש 8 שנים לאחר מה שניתן להבין מצפייה בסרט. כלומר, הדינאמיקה הפסיכולוגית המובילה לסופו של הסרט אינה רלוונטית למה שקרה במציאות. ובכל זאת, כוחו ומורכבותו של "פוקס-קצ'ר" אינה בהיותו תיעוד מדויק, אלא ביכולתו לייצר דיוקן פסיכולוגי מורכב ומטריד של מערכת יחסים ובאמצעותו לעסוק בעיוותם של אידיאלים אמריקאיים.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים