שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "רוז ווטר": האיום האיראני לא משכנע

    הסרט "רוז ווטר" מתיימר להיות פוליטי ולעורר מחשבה על עיתונאי זר שנקלע למעצר ולעינויים באיראן הבוערת - אך למעשה הוא ההיפך הגמור מכך. מדובר על יצירה דידקטית ופשטנית שבאה להחניף לקהל הליברלי שצופה בקלישאה על ארץ שמרנית וחשוכה

    ב-2009 נעצר העיתונאי האיראני מזיאר בהארי, ימים אחדים אחרי שהעניק ראיון היתולי מטהרן לתוכנית "הדיילי שואו" של ג'ון סטיוארט. לטענת האיראנים, הראיון סיפק עדות חותכת לכך שבהארי שיתף פעולה עם גורמים עוינים, והיה מעורב ב"ריגול תקשורתי". כתוצאה הוא הוחזק במשך 118 יום בכלא - כל זאת על רקע המחאה הסוערת שהובילה "התנועה הירוקה" סביב השחיתות במערכת הבחירות שנערכה בין אחמדינג'אד ויריבו המתון מוסאווי.

     

    קשה לדעת אם סטיוארט, המגיש השנון והזחוח של "הדיילי שואו", חש איזשהו רגש אשמה סביב מעצרו ועינוייו של העיתונאי האיראני-קנדי, שהביא אותו לכתוב ולביים את סרטו הראשון המבוסס על ספרו של בהארי, "Then They Came for Me". על כל פנים, "רוז ווטר" ("Rosewater") המגולל את הפרשה ואת סיפור הישרדותו של בהארי בכלא, אינו אלא יצירה דידקטית ופשטנית, שאלמלא שמו של סטיוארט - ספק אם היתה מעוררת תשומת לב מיוחדת.

     

     

    בהארי, שסיקר את הבחירות בעבור "ניוזוויק" (בנוסף, הוא ביים מספר סרטים תיעודיים שאחד מהם עסק בפליטים יהודים-גרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה, שכניסתם לארה"ב ולקובה נאסרה), נאסר בבית אמו על ידי משמרות המהפכה והואשם בהחזקת "סרטים פורנוגרפיים" דוגמת מארז "הסופרנוס" וסרטו של פייר פאולו פזוליני, "תאורמה".  

    "רוז ווטר". סטריאוטיפ של משטר מדכא ()
    "רוז ווטר". סטריאוטיפ של משטר מדכא
     

    ימים לפני המעצר, בהארי (גאל גרסיה ברנאל) מגיע לטהרן מלונדון, שם ממתינה לו אשתו ההרה (קלייר פוי), ושוכר נהג מונית חתרן (דימיטרי לאונידס) המסיע אותו ברחבי העיר, וחושף בפניו את "אוניברסיטת הצלחות" - בית שעל גגו פרושות עשרות צלחות לוויין ומשמש מקום מפגש לסטודנטים מתנגדי המשטר.

    איראן כפי שלימדו אותנו להביט עליה באופן שטחי. "רוזווטר" ()
    איראן כפי שלימדו אותנו להביט עליה באופן שטחי. "רוזווטר"
     

    במהלך פיזור הפגנה של צעירים המוחים כנגד תוצאות הבחירות, בהארי מתעד במצלמתו את כוחות הביטחון האיראניים היורים אש חיה כלפי המפגינים. כאשר העלילה חוזרת אל ההווה של הסרט, אל העיתונאי העצור שעיניו רוב הזמן מכוסות, אנו למדים שהוא מואשם בהשתייכות לכל ארגון ביון אפשרי, מהסי.איי.איי ועד למוסד, ועוקבים אחרי מהלכי חקירתו הברוטלית. סטיוארט אינו חושש מלהיראות סנטימנטלי, ובאחת הסצנות היותר מביכות של "רוז ווטר" אנו צופים בבהארי כאשר הוא מרקד בתאו לצליליו המדומיינים של "Dance Me to the End of Love" של לאונרד כהן.

     

    "רוז ווטר" (מקור השם בניחוח מי הוורדים שהדיף אחד משני חוקריו של בהארי, המגולם בסרט על ידי קים בודניה מסדרת הטלוויזיה הדנית "הגשר") צולם ברובו בירדן במהלך חופשה בת שלושה חודשים שלקח סטיוארט מהנחיית התוכנית המזוהה עמו. בעייתו המרכזית של הסרט נעוצה באופן הגס שבו הוא מחניף לדעת הקהל האמריקנית, ומציג את החוקרים האיראניים כלא יותר מאשר קריקטורות.

    יחסי מעונה-מעונה קולנועיים נדושים ()
    יחסי מעונה-מעונה קולנועיים נדושים
     

    בהינתן העובדה שהדינמיקה בינם לבין בהארי אמורה לספק לסרט את האינטנסיביות הדרמטית שלו - תיאור מעין זה דווקא הופך את סצנות החקירה לנדושות ואת דמותו של בהארי למשעממת ולחד-גונית.

     

    במילים אחרות, "רוז ווטר" הוא ההיפך הגמור מסרט פוליטי מעורר מחשבה. הוא בא להחניף לקהל הליברלי שלו שאמור להזדהות עם מצוקתו של עיתונאי-מרטיר בארצו-לשעבר השמרנית והחשוכה, שמדכאת כל שמץ של שינוי. את זה הוא עושה על חשבון הלעגה וסטריאוטיפיזציה של אלה המייצגים אותו משטר מדכא, בדיוק כפי שהיו פני הדברים ב"ארגו" זוכה האוסקר מ-2012.

    עיתונאי שמבקש לנקות את מצפונו, ולא יותר ()
    עיתונאי שמבקש לנקות את מצפונו, ולא יותר
     

    ממש כמו החוקר שעל שמו הוא קרוי, "רוז ווטר" מתבשם מעמדתו הפוליטית הצודקת והצדקנית מבלי שיטרח לנסח איזו אמירה בעלת משמעות ומורכבות של ממש.

     

    לכך אפשר להוסיף את עבודת הבימוי החובבנית של סטיוארט - זו כוללת את זיכרונותיו של בהארי (שאחותו ואביו היו אף הם קורבנות המשטר)

    שמוקרנים על חזיתות חנויות בעודו משוטט ברחובות טהרן, וציוצי טוויטר מחאתיים המעופפים אל השמיים. "רוז ווטר" אינו אלא גילומה המוחלט של פנטזיה נרקיסיסטית שבמרכזה עיתונאי (סטיוארט) המבקש לנקות פומבית את מצפונו לקול מחיאות הכפיים של הצופה המוסרני הממוצע.

     

    ואכן, מי לא יריע לסרט שמעדיף את מנטרת ניצחון-רוח-האדם על כולאו, על פני סיפור שיבקר, למשל, גם את רוח השטות הזחוחה של חבורת "הדיילי שואו" ותוצאותיה. ברנאל, שחקן בינוני למדי, מתיימר גם בסרט זה לגלם את הפנים הצודקות של המחאה הפוליטית (ע"ע "לא" הצ'יליאני), אך הופעתו אינה מצליחה לגשר על פני הניכור שאנו חשים כלפי הפמפלט שהוא מגלם.

     

    לזכותו של סרט מביש זה עומדת רק השחקנית האיראנית שורה אגדשלו, שהיתה מועמדת לאוסקר על הופעתה המרשימה ב"בית של חול וערפל", ואשר פניה הטובות והאקספרסיביות ממלאות את המסך בסצנות הבודדות שבהן היא מופיעה כאמו של בהארי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "רוז ווטר". גאל גרסייה ברנאל. שחקן בינוני בסרט בינוני
    לאתר ההטבות
    מומלצים