המחאה הלבנה של הפמיניזם הדתי: אני עם הבלניות

זה כבר הפך לטרנד: דומה שאי אפשר כמעט להיות "פמיניסטית טובלת", ולא להיות בעלת אנטגוניזם מובנה כלפי בלניות. בל נשכח שאת בג"ץ המקוואות מובילה קבוצה משכילה ודי פריבילגית שבוחרת להיאבק על מה שחשוב לה. אז אני בוחרת להיות בצד של הבלנית עם המגב, שמרוויחה 2,500 שקל לחודש

טלי פרקש פורסם: 23.07.15, 18:33

בשנת 1963 פרסמה הוגה פמיניסטית בשם בטי פרידן, ספר על נשות הפרברים האמריקאיות; המשכילות שהגשימו את חלום הבית עם הגדר הלבנה וחיי הבטלה הנינוחים, אך הרגישו שבכל זאת "משהו חסר". לימים קראו לזה "הגשמה עצמית".

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

ההתגלות הזו נותרה חווייתן של נשים לבנות ושבעות. החוויה היענו-אוניברסלית שלהן ממש לא נגעה, למשל, לעוזרות הבית השחורות שלהן, שכרעו ושפשפו את האסלות בבתים המטופחים – שעה שבעלות הבית חלמו על ה"משהו החסר" בחייהן המושלמים אך משעממים.

 

כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות:

 

אותן נשים שחורות, שהיו פשוט "חלק מהנוף" הפרברי (עם המטלית ביד), חיו במציאות קשה בהרבה, ותחת מאבק הישרדות יומיומי. הן אלו שבסופו של דבר, מחו נגד "הבטי-פרידניות" ואמרו את המובן מאליו: שחוויותיהן של נשים אינן זהות. שגם נשים יכולות להיות שקופות לנשים אחרות, ו"המשהו החסר" של אשת הפרברים המשכילה והאמידה, אינו החוויה של אישה שחורה קשת יום וחד-הורית, שנאבקת על השארת ילדיה מחוץ למעגל הפשע. כן, כולן נשים, אך גם נשים עשויות להיות עיוורות למציאות חיים של אחרות.

 

לכל סיפור, יש גם צד שני

השבוע נזכרתי בבטי, בגדר הלבנה ובמאבק ההוא של נשים (שכמעט)

כל האפשרויות היו פרושות בפניהן, ובכל זאת "משהו היה חסר". נזכרתי בזה כשנתקלתי בגל הפרסומים אודות "בלניות מהגיהינום", שמלווים מזה תקופה את המאבק לטבילה ללא נוכחות בלנית, תחת הכותרת "בג"ץ המקוואות".

 

זה כבר הפך לטרנד. בשנים האחרונות דומה שאי אפשר כמעט להיות "פמיניסטית טובלת", ולא להיות בעלת אנטגוניזם מובנה כלפי בלניות. בשלב מסוים השתכנעתי. הלב יוצא לאישה הלומת טראומה, שמספרת על יחס מעליב שאליו זכתה במקווה, עד שנזכרתי שכמו בכל סיפור - יש גם צד שני.

 

הבלניות הן הנשים שמרוויחות את השכר הכי עלוב שיש (2,500 שקלים בממוצע). הן עובדות בשעות לא שעות, שבתות וחגים. רבות מהן קשות יום, לרוב עם השכלה מינימאלית ועבודה תובענית ומורכבת. ברובן המוחלט הן, שומו שמיים, חייכניות, אדיבות ורגישות. אלו נשים שעלולות להיתקל בעדויות לאלימות במשפחה, דיכאונות אחרי לידה ומקרים מורכבים אחרים, מבלי שיש בידיהן הכלים הבסיסיים להתמודד עם מה שהן פוגשות.

 

לא פעם, הדבר היחיד שמחזיק אותן בים הטירוף של שבתות וחגים, בכיות וניחומים (כן זה חלק מהעבודה) - זו העובדה שהן מאמינות שהן מבצעות שליחות דתית חשובה עבור נשים אחרות. השליחות הזו מפצה על ה-2,500 שקלים העלובים שהן מקבלות בסוף החודש, והשלפוחיות באצבעות מגריפת המים, בין טובלת לטובלת.

 

מחאה עם פריבילגיות

אם תשאלו את יוזמות בג"ץ המקוואות, שנועד לאפשר לנשים

לטבול ללא נוכחות הבלנית - הן בוודאי יזדעזעו עד עמקי נשמתן מההשוואה. הן לא נגד הבלניות, מה פתאום. הן רק בעד החופש לטבול כמנהגן. אבל מה לעשות שעל הדרך, פוגעים בכלל הבלניות?

 

אי אפשר שלא להתעלם מכך שזו, בסופו של דבר, מחאה יקרה (בג"ץ עולה הרבה כסף), שמארגנת קבוצה משכילה ודי פריבילגית שבוחרת (וזו זכותה, כמובן) להיאבק על מה שחשוב לה. נכון, הלקוחה תמיד צודקת, והממסד הדתי מבאס לא פעם. אבל הבלנית שתהיה (או שלא) נוכחת בטבילה, תמשיך לגרוף את המים בשקט, שבתות וחגים.

 

ביום שבו תתקיים מחאה מחוץ למקווה תחת הסיסמה "תנו לבלניות לחיות (ולהתפרנס) בכבוד", אדע שהשתחררנו סוף-סוף מהכתם העיוור שמלווה אותנו, הנשים, מאז שנות השישים. עד אז, סילחו לי גבירותיי, אבל אני מעדיפה לעשות "סיסטרהוּד" עם הנשים שמחזיקות את המגב.

 

מה זה מקווה? (צילום ועריכה: אורות)