שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "בלניות הן לא שוטרות טהרה"

    אילנה כהן הלוותה כסף לטובלת לטיפולי פוריות, שולמית מזרחי העידה לטובת אישה מוכה - ומרים קנוהל עוד זוכרת את החוויות שלה כטובלת צעירה. לאחר שהפכו מושא לסיפורי אימה - שלוש בלניות שוברות שתיקה: מודות שיש קולגות שיורדות לחייהן של טובלות - אך מבקשות להבהיר: אין לנו עניין בהחמרות

    הן מועסקות בשעות-לא-שעות, בשכר נמוך, שבתות וחגים – אבל רואות במקצוע שלהן ייעוד. הבלניות, מי שמכונות בביקורת "שוטרות הטהרה", הפכו לאחרונה למושא סיפורי אימה על טראומות מקווה, והן לא מוכנות לשתוק עוד. יצאתי למסע אל "הצד האחר של המקווה", בעקבות סיפורי טבילה עצובים, ומצאתי מציאות מורכבת.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

     

    "ראיתי את הסרט שמראה בלנית שמטביעה אישה במים, ורציתי לצרוח: זה לא נכון!" מתארת שולמית מזרחי, בלנית ותיקה, את חוויית הצפייה שלה בסרטון שהפיק ארגון "משפחה חדשה". "מדובר בהשמצות. אף אחת מהנשים שבאות לטבול, לא רואה אותי כשוטרת. הן רואות אותי כחברה. זו שאפשר לספר לה את הדברים הכי אישיים".

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    בכל יום, מעט לפני ששוקעת השמש, חוצה שולמית מזרחי את כביש גהה מבני ברק לגבעת שמואל, אל המקווה ברחוב ש"י עגנון שבאחריותה. מזרחי, חרדית מבני ברק ובלנית זה כעשור, לא מתעלמת מהמציאות שחוות חלק מהטובלות: "הייתה אישה שאמרה לי בגילוי לב, 'לטבול במקווה היה מבחינתי סיוט, סיוט לצאת - וסיוט להיכנס. מהיום שהגעתי אלייך זה נגמר".

     

    "שואלים אותי תמיד: 'זה בית או מקווה?' והתשובה היא שזה בית, זה המקום שאני חיה בו" (צילום: רועי מזרחי) (צילום: רועי מזרחי)
    "שואלים אותי תמיד: 'זה בית או מקווה?' והתשובה היא שזה בית, זה המקום שאני חיה בו"(צילום: רועי מזרחי)

     

    לדבריה, הכל טמון בגישה: "יש נשים שלא רוצות לתת אפילו את המגבת בשביל להיכנס למים, אז אני יוצאת נותנת לה להיכנס בפרטיות אל המים, ונכנסת בחזרה רק כשהיא קוראת לי. אין עניין בהחמרות ובהעמסת קושי על נשים, העיקר שיבואו ויצאו עם חיוך על הפנים".

     

    מאיפה נולד הדימוי הזה של "הבלנית השוטרת"?

     

    "יש סטיגמה של בלניות חטטניות", אומרת אילנה כהן, בלנית כבר 15 שנים בטבריה. "יש כאלו, לצערי, בעיקר בבני ברק. אני לא צריכה לספר לך, את בטח יודעת. באות אלי נשים מבני ברק שבאו לנופש, נכנסות בדחילו ורחימו, לא יודעות למה לצפות.

     

    "אצלי הכלל הראשון זה פרטיות מלאה. אני לא מרשה לשום בלנית שלי להיכנס לחדר של טובלת בכלל. כל הבדיקות ההלכתיות זו החובה של האישה, הן צריכות לבדוק את עצמן, לא אני אותן. החוכמה היא להרגיש מי עומדת מולך, ולתת לה את מה שהיא צריכה ממך באותו הרגע".

     

    לראות את האישה המוכה

    כהן, אם ל-16 ילדים, נמצאת כבר 15 שנים ב"עסקי הטבילה", והפכה את המקווה שהיא מנהלת למקום שבו נשים משוחחות זו עם זו ופרקות מטענים. "טובלות אצלי המון קיבונציקיות שהתחברו לעניין, ולפעמים פוגשים בדברים לא פשוטים", כך כהן. "אחת שבאה לטבול, רוצה מאוד הריון - ולא הולך. היא מספרת לי שהיא צריכה הלוואה של 1,000 שקל לטובת שאיבת ביציות. פשוט בקישה עזרה ממני, כי לא היה לה שום אדם אחר לפנות אליו.

     

    "טובלות קבועות יתקבלו בחיבוק ונשיקה וכיף, כמו חברות טובות". אילנה כהן ()
    "טובלות קבועות יתקבלו בחיבוק ונשיקה וכיף, כמו חברות טובות". אילנה כהן

     

    "כמובן שסייעתי לה מקופת תרומות קטנה שאנחנו מחזיקים, והיא השאירה לי צ'ק דחוי. היא לא מגיעה לטבול חודש אחר כך, ועוד חודש, אז אני מרימה טלפון לראות מה קורה ואם הכל בסדר. היא אומרת לי 'חיכיתי לטלפון שלך', אני בהריון כבר חודשיים. שתינו בוכות מהתרגשות".

     

    מזרחי מספרת כל אישה שהגיעה "לבושה בצורה משונה", כדבריה, "בבגדים ארוכים וכהים. כשהיא באה לקרוא לי לטבילה, ראיתי את הסימנים על הגוף שלה, וזה היה מחזה מחריד. היא הייתה מכוסה כולה בסימנים מזעזעים. היא ראתה את ההלם שלי, ודחתה כל נסיון לפתח על זה שיחה. אמרה משהו כמו 'אני אחרי לידה', כאילו כהסבר, וזהו. שלוש שנים לא ראיתי אותה, ולא פעם תהיתי מה איתה. ואז היא הגיעה שוב.

     

    "ישר זיהיתי אותה. שמחתי מאוד, והיא שאלה אם אני זוכרת אותה. עניתי בחיוב, והיא סיפרה לי שהיא לא באה לטבול, אלא שהיא בתהליכי גירושין ומבקשת ממני לתת עדות ברבנות על מה שראיתי, וזה מה שעשיתי. בסופו של דבר, יש דברים שאת נפגשת איתם במקום האינטימי הזה, ואף אחד לא יכול באמת להכין אותך אליהם".

     

    מה ששנוא עלייך

    מעניין שכלל הבלניות שהסכימו "לפתוח את הקלפים" בפנינו, זוכרות - כל אחת - אפיזודה לא נעימה מעברן,

    כטובלות, שנדרו כי לא תתרחש במשמרת שלהן. "נורא הרגיז אותי שאני הייתי בחדר, והבלנית נכנסה", מזרחי נזכרת. "זה נורא. אני לא עושה את זה. אתמול היתה כלה כבדת משקל, שמגיל 12 אמא שלה לא רואה אותה ערומה, כי זה מביך אותה. אמרתי לה: אני לא מסתכלת, תיכנסי לבד, אני אסתכל רק כשהראש במים. אז היא טבלה עם הגב אלי, ויצאה נינוחה ורגועה".

     

    מזרחי לא לבד. מרים קנוהל, הבלנית של המקווה בכפר עציון, זוכרת את "החוויה שלי ככלה צעירה בירושלים, לפני אי-אילו עשורים", כדבריה. "הייתי מגיעה עם ציפורניים גזוזות ונקיות, אבל הן אף פעם לא היו קצרות מספיק לטעמה של הבלנית הירושלמית, שהייתה שולחת אותי לגזור אותן שוב ושוב. זה היה תסכול נוראי עבורי, עד שלמדתי להגיד את הביטוי 'הרב שלי אמר שזה בסדר'. ואז זה נפסק".

     

    "החלום שלי היה שיהיה לי מקווה בבית", היא מוסיפה. "היה טרנד כזה של מקווה ביתי, אך מאחר ונוצר מצב של תקלות בכשרות של המקוואות האלה, נשארנו עם המקווה הרגיל. אבל כמו שבלידה ביתית יש אפשרות 'לעשות כמו' בבית חולים, זו המטרה גם כאן. אני בסך הכול נותנת שירות, לא מעבר. מי שטובלת מחליטה על הכל".

     

    מה זה אומר "לתת שירות"?

     

    "אני שואלת את הטובלת מה היא מבקשת ממני, זה בשלב הטבילה. בגלל שאנחנו ישוב קטן, היא יכולה לבוא לבד, ולהתארגן כאן, בלי שיהיה להן 'לא נעים' כי מישהי מחכה. יש כאלוה שמעדיפות להיות לבד, ולהתקשר אלי רק כשהן מוכנות. יש להן מפתח, וכל אחת יכולה להיכנס עצמאית, ולהתארגן ולטבול כראות עיניה".

     

    מגבות רכות לטובלות

    המחוייבות שיצרו הבלניות שעמן שוחחתי למקווה ולטובלות, חורגת בהרבה מתיאור התפקיד השבלוני והצר של

    עובדת המועצה הדתית. מזרחי מנחילה את האג'נדה הלא מתערבת-מחטטת שלה לכל הבלניות שתחת פיקוחה, וקנוהל שעסוקה בפתיחת המקווה, דואגת תוך שיחה איתי למגבות שיהיו רכות במיוחד עבור הטובלות.

     

    "מקווה זה לא עניין של 'אוטונומיה נשית'", היא מבהירה, "אלא של 'אוטונומיה אישית'. בציבור שלי עבודת ה' מונחת על כתפיה של כל אחת בצורה אישית. לכן המקום שלי הוא רק לסייע לכל אחת בדרכה שלה, ולא להתערב או לכפות שום דבר".

     

    כהן מצידה מספרת איך שוטטה בשוקי פשפשים, על מנת למצוא למקווה שבאחריותה רהיטים ושידות שיתנו, לדבריה, "תחושה של בית מטופח". "שואלים אותי תמיד: 'זה בית או מקווה?' והתשובה היא שזה בית, זה המקום שאני חיה בו. אז כן יהיה אקווריום, וטובלות קבועות יתקבלו בחיבוק ונשיקה וכיף, כמו חברות טובות".

    פורסם לראשונה 23/02/2015 12:01

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מרים קנוהל: "דרשו ממני שוב ושוב לגזוז את הציפורניים"
    שולמית מזרחי: "הכל טמון בגישה"
    מומלצים