- פרק 8 -
1919
"אילזה," רועם מרקוס ומחווה בכפו הגדולה לעבר בתו, שמזדקפת ממקומה מעבר למכתבתו הגדולה. "תישארי עוד רגע בטובך," הוא אומר.
אלפרד ואנטון מחליפים ביניהם מבט מהיר, אנטון משגר לעברה בדל חיוך עקמומי, ושניהם יוצאים בעקבות המזכירה אנט ממשרדו רחב הידיים של אביהם.
"אנט, תה בבקשה," מספיק מרקוס להשיג את אנט בטרם צאתה. "האלמנה היעילה" מכנים אותה ביניהם אלפרד ואנטון. אילזה סבורה שהיא התגלמות המזכירה האולטימטיבית, ומצבה האישי אינו מעניינו של איש, ודאי לא של שני אחיה, המכלים את מרבית הזמן המועט שהם עושים במשרדי החברה בפטפוטי סרק וברכילויות.
זה כשלוש שנים שהיא עובדת בחברה המשפחתית. מרקוס השכיל להכניס אותה כ"מתלמדת" כשהיתה בקושי בת שבע עשרה, מאחר שהבין בחושיו החדים כי בבתו הצעירה טמון עתידו של העסק המשפחתי וככל שכל הנוגעים בדבר בניו, עובדי החברה, עמיתים ויריבים יקדימו להתרגל לנוכחותה, כך תוכל היא להתמקד בעבודה עצמה, והוא יוכל להעניק לה את המקום והכוח שהיא ראויה להם.
מרקוס היה אדם ליברלי, אבל אף פעם לא בסגנון הפילוסופי, השוגה באשליות ובהצהרות חולמניות לוחמניות. לרגע לא נסתרה מפניו העובדה שהכנסת בתו הצעירה לעסק המשפחתי מהווה צעד חריג, לא מקובל ואפילו פורץ דרך. ואולם דווקא מכיוון שלא חשב עליו ככזה, אלא סבר כאיש עסקים שהיא הבחירה הנכונה להוביל את החברה בלי קשר למינה ביצע את המהלך במתינות מדורגת, במחשבה תחילה, ובכוונת מכוון בלי למשוך אליו כל תשומת לב מיותרת.
משום כך ניהל איתה ועם אחיה שיחות מראש, על כוונתו לשלבה בחברה. משום כך בחר להכניסה לעבודה מיד כשהתאפשר לו, אחרי שנים שבהן דאג להרחבת השכלתה בעזרת סוללה של מורים פרטיים, שלימדו אותה את רזי המסחר ואת חוקי הבורסה של וינה ודרך פעולתה, כלכלה, מתמטיקה, פיננסים ושאר מקצועות שאינם נלמדים ברגיל בבית הספר, גם לא תיכון, ודאי לא בקרב בנות.
משום כך הקפיד על תוארה כ"מתלמדת" בראשית ימיה בחברה ועמד על כך שתצטרף ותעקוב מקרוב אחר עבודת כל מחלקות החברה, מרצפת מלאים במחסנים ועד רצפת המסחר בבורסה. הוא הכתיב לה "תלבושת עבודה" שהורכבה מחליפות מחויטות בסגנון כמעט גברי שהוזמנו במיוחד בעבורה, בגוני חום אפור שחור בלבד וחולצות לבנות, תבע ממנה לאמץ סגנון פנייה ודיבור רשמיים כלפי כל אדם במסגרת העבודה, ובכלל זה אליו ואל אחיה. משום כך גם תבע מהם לנהוג יחס רשמי דומה כלפיה. והוא הקפיד להשאיר את כל הסממנים החיצוניים של החברה ובכלל זה שמה, חותמתה, נייר המכתבים שלה כפי שהם, משדר בכך יציבות, המשכיות ושמרנות שנדרשות בעולם העסקים.
אם היה דבר אחד שהדאיג את מרקוס ביחס לכניסתה של אילזה לעולם העסקים, היה זה מראֶהָ. מרקוס אהב את בתו החכמה, החריפה והחרוצה עד עמקי נשמתו, אבל כל האהבה שבעולם לא עיוורה אותו מלראות שאילזה לא גדלה להיות צעירה מצודדת, יתרה מזאת: היא הפחות נאה מבין כל ילדיו. אילזה היתה ונותרה נערה נמוכה, בעלת אף נשרי, תווי פנים חדים ושיער מתקרזל בקלות. זאת ועוד: כיוון ששלל גינונים ותמרוקי נשים לא עניינו אותה כלל, היא גם לא טרחה על הופעה מטופחת במיוחד. בסתר לבו חשש מרקוס שהשילוב בין קומתה הנמוכה לתוויה הפשוטים לא יצליח לעורר בסביבתה את יראת הכבוד הנחוצה לתפקידים שייעד לה.
הוא התבדה חיש קל. אילזה החליקה למקומה בחברה בקלות, כמי שמגשימה חלום, והמציאות המתממשת לאורו טובה בעיניה עוד יותר מכפי ששיערה. להפתעתו ולשמחתו הרבה הבחין במה שלא שם לב אליו בעבר שבתו סיגלה לעצמה זקיפות קומה בהילוכה וביציבתה, שתעתעו בכל רואיה והטביעו במתבונן את הרושם שהיא גבוהה בהרבה מכפי שאכן היתה. מנהגה להיישיר מבט חודר בעיניה השחורות אל בני שיחה ולדבר בענייניות ממוקדת מטרה, מבלי לסטות מן העיקר, אילצו את סובביה לראות בה אך ורק אשת מקצוע בעבודה. בתוך חודשים ספורים שכחו כל מי שעבדו איתה או מולה את גילה ואת עובדת היותה אישה, וראו בה רק את הסוחרת הממולחת עד ערמומית, העומדת על שלה ואינה חוששת לנקוט צעדים מקצועיים אמיצים עד חריגים, שמקדמים את החברה ומגדילים את הכנסותיה. וזה שנה שהחברה, הנושאת את השם "מרקוס רוזנברג ובניו", מנוהלת למעשה בידי מרקוס רוזנברג ובתו.
בניו כלל אינם נמצאים במשרדיהם רוב הזמן. אלפרד מעמיד פנים שהוא מטפח את עתידם האמנותי של פרדי ומוזס, בניו התאומים הצעירים "האנדרטות המשפחתיות" כפי שאילזה מכנה אותם בינה לבינה, בשל שמותיהם אף כי האמת היא שלמעשה, הם אלה המשמשים לו סיפור כיסוי לאינספור השעות שהוא חזר לבלות במחיצת ידידיו אנשי התיאטרון והמחול. פרדי ומוזס הם ילדים רחפניים כאביהם ורפי אישיות כאמם הניה, הרקדנית לשעבר. כישרון אמנותי של ממש איש מהם אינו מפגין. יותר מכול הם מבכרים לבלות זה במחיצת זה, ולבהות ברקדנים מחוללים ומזנקים באוויר או לחלופין בציפורים ובפרפרים מעופפים, ולהקשיב לצלילי מוזיקה.
בסתר לבו אנטון ודאי מתאווה להיות הבכיר בין הילדים בחברה, אלא שהוא יודע אף כי לעולם לא יודה בכך שהדבר בלתי אפשרי כי אין לו הכישורים, הכישרון, התשוקה או ההתמדה הנדרשים לכך. אף פעם לא היה לו ראש ללימודים, ואיש במשפחה, ודאי לא אביהם, לא חשד אי פעם שהוא מסתיר חריפות שכל יתרה. כל זה לא הפריע לו, עד שהתברר שאילזה הקטנה היא ילדה מבריקה, שאביהם לא רק מבחין בכך, הוא אינו נרתע מההבנה חרף היותה בת, ושהיא עצמה גם אינה נבהלת מכך. אפילו להפך.
אילזה ניחנה בהיעדר מוחלט של פחד. מכל סוג שהוא. לא אכפת לה מה אומרים עליה, מה חושבים עליה, על מעשיה ובחירותיה.
מזל, לפחות, שהיא איננה, ומעולם לא היתה, חמודה או יפה.
מצד שני גם זה לא מפריע לה בכלל.
אחרי שאלפרד ואנטון יוצאים איש לדרכו ואנט מגישה תה ועוגת דבש מהסוג החביב על מרקוס "הדוב שלך אוהב דבש, אבל הדבש לא אוהב אותו," נוזף במגדה תדיר אחיה אוטו, הרופא הדלת נסגרת וישיבת העבודה האמיתית מתחילה. מרקוס נזהר בכבודם של בניו, בעיקר לצורכי מראית עין לטובת לקוחות, בעיקר כאלה שאינם מכירים את אילזה אישית ועדיין שבויים במוסכמות חברה שבה גברים בלבד מנהלים את המסחר בסחורות. הוא תמיד שב ומזכיר באוזניה, וגם באוזניהם, שבעתיד הלא רחוק, כשיפרוש, עליהם לזכור תמיד להציג חזית מאוחדת כלפי חוץ, לדאוג שאחד האחים תמיד יהיה נוכח לצד אילזה בפגישות עבודה אך להתרחק מכל התערבות במהלכים שהיא ורק היא תכתיב ותבחר.
עכשיו עוברים האב ובתו על שורה של עסקאות שבוצעו, או מתוכננות להתבצע בשבועות הקרובים.
אילזה עוברת על החישובים, מונה אפשרויות פעולה. מרקוס שבע רצון, לוגם מהתה ולועס בשקדנות מהעוגה.
אין ספק שהילדה יודעת מה היא עושה. אין ספק שבלעדיה עתיד החברה המפוארת שבנה היה נראה הרבה פחות ורוד.
אין ספק שהיא נהנית מכל רגע. ושבבוא העת יוכל להשאיר את המושכות בידיה בלי חשש.
הספק היחיד שיש לו הוא ביחס לבניו. אם אכן יאפשרו לה את הבכורה העסקית הנחוצה הזאת.
אלפרד, הוא מניח, ישתף איתה פעולה ברצון כל עוד היא תניח לו לעסוק ב... ובכן, במה שהוא מעדיף לעסוק בו, ומרקוס מעדיף לא להרהר בו.
אנטון עלול לעורר בעיות. מרקוס משוכנע שאנטון מודע למגבלותיו, ודאי בהשוואה לאחותו, הוא רק לא משוכנע שיוכל באמת להשלים עם הצורך להכיר מעשית בעובדות אחרי שמרקוס יסתלק מהעסק.
ימים יגידו.
הוא לוגם מהתה ומשתנק לרגע. חרף מתיקותה המנעימה של פרוסת העוגה הדשנה שכילה, הוא חש מיחוש צורב בבטנו. בהיסח הדעת הוא ממשש את כרסו, מנסה לאתר את מוקד הצריבה.
"כואבת לך הבטן, פאפי?" אילזה, ערנית כתמיד, שואלת.
"זה לא ממש כאב. יותר מין צריבה קלה כזאת. מיד יעבור," הוא אומר ומזדקף בכיסאו, מקווה ששינוי התנוחה יפיג את המיחוש.
אילזה נועצת בו מבט חקרני. "אולי דוד אוטו צודק, וכדאי שתאכל פחות עוגות ותלך להיבדק אצל רופא," היא אומרת.
"דוד אוטו חושב שכדאי להיבדק אצל רופא בלי קשר לכלום. מכך הוא הרי מתפרנס," מבטל מרקוס. את דעתו על גיסו הרופא כל המשפחה יודעת היטב. "רווק מזדקן, צדקן, יהיר ונפוח מעצמו," הוא מסכם בכל הזדמנות.
"אבל זאת לא פעם ראשונה שהבטן מציקה לך, ודווקא כשאתה אוכל משהו שאתה אוהב," היא אומרת.
"מה גורם לך לחשוב ככה?" הוא מופתע מההבחנה, שאינה שגויה כשלעצמה.
"כי בזמן האחרון שמתי לב כבר כמה פעמים שאתה ממשש ככה את הבטן אחרי שאתה אוכל."
הוא יודע שהיא צודקת. רק שלא היה לו מושג שמישהו, ודאי לא היא, שם לב.
"גם אמא אומרת שאתה עושה ככה. והיא אמרה לי לשים לב," מסגירה אילזה.
מגדה. מגדה שלו. תמיד שומרת עליו, גם כשהיא משגיחה מרחוק.
הוא מגלגל עיניים בתיאטרליות. "נו, באמת. את ואמא."
"נו, באמת, פאפי. דוד אוטו אמנם מעצבן, אבל לפעמים הוא גם צודק."
כעבור יומיים מרקוס סועד סעודת צהריים עם אחד מעמיתיו הוותיקים, פריץ אייכנברון, במסעדה החביבה עליו בעיר. מרקוס, מאמין גדול בכוחו המקרב והמשחרר של אוכל טוב, אוהב לערוך פגישות עסקיות על ארוחות דשנות. היום הוא בוחר מהתפריט מרק, סלט תפוחי אדמה וכיסונים, וינר שניצל עשוי תאווה לחיך טוב יותר משל סוזי, הטבחית הוותיקה שלהם באחוזה לצד כוס גבוהה של בירה, ולקינוח, לפתן אגסים. השיחה עם אייכנברון קולחת. פריץ אייכנברון, גבר גדל ממדים בעצמו, גם הוא חובב גדול של אוכל ויודע להעריך ארוחה טובה. הם מדברים, כמובן, על מחזור הסחר הצפוי בתבואות, אבל גם קצת בענייני משפחה. פריץ, כמו מרקוס, שכל בן במלחמה הגדולה, אם כי בנו של פריץ, בנבדל מפרדי של מרקוס, לא היה קצין ולא שירת בצבא לפני המלחמה, אלא הספיק לעבוד לצד אביו בטרם התגייס ונשלח לחזית, שממנה לא חזר. הם חולקים חֶסֶר וגעגוע דומים, אך גם מאוד שונים.
לא אחת מוצא עצמו מרקוס מהרהר בבנו שנהרג בקרב, מתגעגע אליו. אל האיש הצעיר המבוזבז, הנער שהדיר שינה מעיניו, הילד שהאכיל אותו מרורים. שחסר לו כל כך. והוא תוהה מה היה פרדי עושה עכשיו, לו היה שב בשלום הביתה. האם היה ממשיך בקריירה צבאית? חוזר לסורו? חוזר לאיזו דרך ישר ואולי אף לחברה המשפחתית? ברגעי געגוע עמוק וצער עמום, הוא מבקש להאמין שפרדי היה יכול לשמש לצדו, אולי אפילו לשבת כאן איתו בארוחה ולנחם את פריץ היקר, שמרקוס מבין בחושיו כי מעולם לא התאושש באמת מאובדנו. אבל רוב הזמן כמו גם עכשיו מרקוס יודע שזה לא היה קורה. פרדי פשוט לא ניחן במזג הנכון לעסקים חוקיים, והיה מן הסתם בוחר באחד מנתיבי החיים האחרים.
לפתע הוא מרגיש שלפתן האגסים מעט מתוק מדי לטעמו; הוא חש עומס מעיק בכרסו הנדחקת בזעם גובר אל חגורת מכנסיו, כאילו המזון המשובח והרב, עליו להודות שהערה לתוכו, מתנכל לו פתאום. הוא מבליע סדרת גיהוקים מאחורי המפית העבה שהוא מסיר מצווארונו, מלכסן מבט מאותת לבעלת המסעדה שתגיש לו את החשבון וקם להיפרד בחיבוק דובי ובטפיחה ידידותית על שכמו של פריץ. מרקוס ידוע בין עמיתים כיריבים כסוחר המחבק, הדוב שאינו מסתפק כמעט אף פעם בלחיצת יד בלבד, לא משנה עד כמה היא איתנה. הוא משלם את החשבון, חובש את מגבעתו ונחפז לצאת לדרכו בחזרה למשרדו.
עודו מהרהר במידע שפריץ אייכנברון הרחיב בו, על אודות נפלאות גידולי התירס ביבשת אמריקה, שהמליץ להגדיל את הייבוא שלו, הוא מרגיש שוב שעולה בו צריבה מרה ומוכרת מדי באחרונה. הוא שוב נתקף סדרת גיהוקים, שהפעם הוא מסתיר בכף ידו, הקולטת ומחזירה לאפו ריחות מרירה לא נעימים. מה יש לי, הוא תוהה, הייתכן שהאוכל שאני כל כך אוהב החליט להסתכסך איתי?
מרוצה מההומור העצמי שהוא נוקט בינו לבינו, הוא עולה במדרגות הבניין אל משרדו כשלפתע לופתת עווית בבטנו. הייתכן שזה מאמץ העלייה במדרגות? הוא תוהה, מספיק עוד להודות בינו לבינו שבכלל חש באחרונה עייפות מוגברת ורגע אחרי כן גופו הענקי בוגד בו, רגליו קורסות תחתיו והוא נשמט על המדרגות, וידו הנאחזת במעקה מרפה בכניעה.
הרעש מבהיל אל המבואה את אנט, שצווחה מתמלטת מבין שפתיה למראה מעסיקה הכול יכול ששרוע עכשיו אין אונים, כערימת איברים, על המדרגות. צווחתה מזעיקה את אילזה ממשרדה, כמו גם את פקיד הארכיב ומנהל החשבונות, שמשרדיהם סמוכים למדרגות. אחרון מגיע בעצלתיים אלפרד, שרק במקרה נמצא במשרדו וסבור תחילה כי הצווחה היא בסך הכול תגובה נשית היסטרית של אנט לזוטא כלשהי. אלפרד מאמין גדול בתיאוריות תופסות התאוצה של ד"ר זיגמונד פרויד, שאותו שמע מרצה ואף פגש פעם אחת בחוג ידידיו ומאז הוא ממתין בחשאי כמובן, ללא ידיעת מי מבני משפחתו להתקבל לטיפול במרפאתו.
אילזה מתעשתת ראשונה. "אנט, קראי בבקשה לנהג של מר רוזנברג" היא מקפידה לכנות את אביה בשמו ובתוארו הרשמי בלבד, כתמיד, משדרת איפוק של עסקים כרגיל "שייתן יד ויסייע למר רוזנברג לחזור למשרדו," היא אומרת בטון ענייני ושקול. "מיד אחר כך תתקשרי בבקשה לרופאו של מר רוזנברג ותזעיקי אותו לכאן. ותתקשרי גם לדוקטור רייכספלד," היא מוסיפה, מכניסה את דודה הרופא למעגל הקרוב שיסייע לפתור את הבעיה הרפואית, תהיה אשר תהיה. אילזה, אגב, משוכנעת שמדובר בבעיה הקשורה במיחושי הבטן שאביה אינו מודה בהם זה זמן.
איך זה, היא תוהה בינה לבינה בעודה מחלקת הוראות קצרות וברורות לאחיה אלפרד ולנהג של אביה שניהם חיוורים, אילמים ומשותקים למראה אביה המוטל על צדו ונושם בכבדות איך זה שרוב מוחלט כמעט של הרופאים הם גברים, ולמרות זאת רוב רובם של הגברים מעדיפים להתרחק מטיפול רפואי או ליתר דיוק, מעדיפים להתכחש לכל מחלה או קושי פיזי.
אין לה תשובה. עוד תכונה גברית מטופשת ומרגיזה.
נתמך בבנו ובנהגו, מרקוס מגיע בצעדים כושלים, כמעט נגרר, לספה שבמשרדו.
אילזה משלחת מעליה את שני הגברים, מוודאת שהרופאים הוזעקו וסוגרת את דלת המשרד.
"פאפי," היא פונה אל אביה בכינוי החיבה אך בטון נוקשה.
"ליבשן," הוא מתאמץ לחייך.
היא מבחינה בדוק של זיעה שהצטברה על מצחו, בנשימתו הכבדה, בגון פניו האפור. משהו מאוד לא תקין אצלו.
"כשדוקטור קוך יבוא, אתה תגיד לו מה קורה איתך. תספר לו מה באמת קורה לך. ולא רק היום אלא בכלל בזמן האחרון," היא מתרה בו. "וגם לדוד אוטו אתה תגיד הכול. אל תנסה בכלל להגיד שזה שום דבר," היא משלבת את זרועותיה על חזה ונותנת בו מבט מתריס.
מרקוס אינו יכול אלא לחייך מבעד לגלי העווית התוקפים אותו. הילדה הקטנה שלו. לא קטנה ולא ילדה. אישה. שיודעת לשלוט במצב. הוא עוצם את עיניו, גונח חרש, לטעמו, ונכנע לכאב.
ד"ר קוך מאיץ במרקוס להתפנות לבית החולים. ספת המשרד אינה מיטת טיפולים במרפאה, והוא אינו יכול לאבחן כהלכה או לרשום טיפול מיטבי בתנאים האלה, הוא טוען. "והמצב אינו פשוט, אינו פשוט כלל," הוא חוזר ואומר.
אילזה יודעת שהוא צודק. היא גם יודעת שקוך מודע היטב למעמדו של אביה בקהילה ובכלל, ולכן לא יעז לעולם לקצר הליכים או לוותר על שלבי אבחון. לא, אביה הוא מטופל חשוב ומכובד מכדי לעשות טעות כלשהי בטיפול בו, ולו קטנה ושולית ביותר.
מרקוס ממאן להזעיק אמבולנס או לצאת ממשרדו נישא בידי אחרים. "אין שום צורך לעורר פניקה," הוא קובע בשקט. העוויתות נחלשו מעט, אבל ד"ר קוך מבטיח בנימה מאיימת שישובו אם לא יזכו למענה רפואי מיידי.
אילזה מזעיקה שוב את אלפרד, ומסבירה לו כיצד לסייע לאביהם לרדת במדרגות ולהגיע למכונית מבלי למשוך תשומת לב רבה מדי. היא מורה לד"ר קוך ללוות אותם מצדו האחר של אביה, כאילו הם שרויים בשיחה שתסתיים כשמרקוס ייבלע בכרכרה שלו, יחד עם אלפרד.
היא אוסרת על אנט, על פקיד הארכיב ועל מנהל החשבונות לצאת אל המסדרון בשעה שהפמליה כולה יוצאת, לבל יראו את אביה בחולשתו. על כל אחד מהם היא מטילה משימה שאינה בת דיחוי. זו של אנט היא לשגר מיד הודעה לדודה, ד"ר רייכספלד, שימתין להם במשרדו שב"פרקטיקה" במקום לבוא לכאן. הניסוח המחושב נמנע במכוון משימוש בצמד המילים "בית חולים".
אסור שידעו.
ככל שניתן לעולם אין להפגין או לשדר חולשה.
עוד אחד מהכללים הברורים, הלא כתובים, של משפחת רוזנברג.
***
כיב מדמם בתריסריון, היא האבחנה שניתנת למחרת היום.
מגדה ניצבת כזקיף ליד מיטת בעלה בחדר הפרטי בבית החולים, סופקת כפיים שמבקשות למחוץ את כל חרדותיה כולן. אילזה, שהגיעה ממשרדי החברה רק דקות אחדות לפני בואם של הרופאים, עומדת מול אביה מצדה האחר של המיטה ובוחנת בקפידה את פניו הלאות, הקמוטות.
לאחיה, אלפרד ואנטון, הורתה להישאר בינתיים במשרד, כדי לשדר שגרת עסקים. לומר למי שישאל, ורק בתשובה לשאלה מפורשת שאביהם נעדר עקב עניין דחוף שצץ ומצריך את טיפולו. בינה לבינה היא יודעת שנוכחותם של אחיה בבית החולים מיותרת ולא תועיל בדבר. עם כל אהבתה אליהם היא כבר יודעת היטב שהם שני אנשים חלשי אופי ועצבים, שאינם מסוגלים לקבל החלטה אחת נכונה או שגויה בשעת לחץ או משבר, ואשר לאיש מהם אין שום מערכת היכרויות או קשרים מועילים בעולם הרפואה. כשידעו מה באמת יש למרקוס וכיצד עליהם להיערך לטיפול בו, היא תשתף אותם, בהתאם להנחיות אביה ולפי הצורך.
אדית, אחותה הגדולה האהובה, עשתה את כל הלילה בבית החולים לצד הוריה, בעיקר כמשענת מחזקת לאמן מגדה, והשכם בבוקר נסעה לביתה, להתחיל עוד יום של שגרה עם בניה ובעלה. אם בילדותה חשבה אילזה שמגדה לא יכולה להתנהל בבית מלא ילדים, ובהמשך נכדים, בלי אדית הרי שעכשיו היא משוכנעת שמגדה אינה יכולה להתנהל בלי אדית בשום מצב שאינו שגרה נינוחה. אדית למעשה מנהלת את המשפחה, את המשפחתיות, גם כשהדברים לכאורה מתרחשים ומתנהלים בבית הוריהן. ארוחות חגים משפחתיות, מפגשים משפחתיים, חופשות משותפות, שיפוצים ומקרי חירום אדית היא תמיד הרוח הנשית הנושבת בעורף חיי משפחת רוזנברג.
מזל גדול יש לאמא שיש לה את אדית, חוזרת אילזה וחושבת, כי אם היתה בונה עלי היתה מתאכזבת קשות. כל העניינים האלה של תפריטים ומתכונים, בגדי ילדים, מתנות לחגים, לעובדים, חפצי נוי, בגדים ותמרוקים אינם מעניינים אותה כלל ועיקר. גם לא צחקוקי נשים צעירות, עפעופים מול מחזרי אמת או דמיון, וכיוצא באלה משחקי צעירים ומינים. אין מאושרת ממנה שמלתחתה כולה מורכבות מחליפות בגוני חום אפור שחור, שהיא לובשת כמדים לעבודה, מהעובדה שאינה נדרשת להתמרק ולהתייפייף כדי לשבת לשולחן המשא ומתן או להיכנס לזירת המסחר בבורסה.
כל כולה שקועה מבוקר עד ערב בעבודת החברה שמלהיבה אותה עד אין קץ, ואין לה פנאי או רצון להשחית זמן בחיזורים נבובים או בשיחות בטלות עם צעירות בנות גילה שראשיהן נתונים אך ורק למציאת בעלים, עדיף עשירים. בסתר לבה, אילזה בזה להן. היא מתכוונת להתעשר בכוחות עצמה ויודעת שהיא בדרך הנכונה לכך. ובעל? לא נחוץ לה, ודאי לא בשלב זה בחייה, כי היא אינה מחפשת בגבר את האושר או העושר לאלה היא כאמור מתכוונת לדאוג בעצמה. לכן גם לא מעניינים אותה נישואים או ילדים, כולם בעיניה סוגים שונים של מסים חברתיים שנשים נדרשות לשלם בלית ברירה.
היא, כמובן, אף פעם לא אומרת את הדברים בקול, באופן גלוי וישיר, לאיש. אבל האדם היחיד שדעתו חשובה לה, גם במישור המעשי אביה מרקוס יודע מהן עמדותיה ומסכים להן בשתיקה. ולראיה, מיקומה ותפקידה בחברה.
עכשיו אביה הטוב, המבין והאהוב שרוע במיטה, גופו המגודל, שחנוט בדרך כלל בחליפות מחויטות שנתפרו לפי הזמנה, מכוסה בכתונת חולים חסרת צורה ובשמיכה תכלכלה דקה. הוא משתדל להזדקף לישיבה כדי לשוות למעמד מראה של שיחה בין שווים, אבל לא מצליח.
ד"ר קוך הודח לשורה האחורית בנבחרת הרופאים שעומדת עכשיו מול המטופל וכוללת שלושה רופאים בכירים של בית החולים, ובהם מומחה אחד לניתוחי בטן, ולצדם אוטו רייכספלד הבלתי נלאה, שכמנהגו מתנודד בחשיבות עצמית עצומה קדימה ואחורה על כריות כפות רגליו.
"בתצלום הרנטגן," אומר בהדגשה הנמוך מהשלושה, ברנש מזוקן ושמנמן שחלוקו הלבן ממאן להיסגר על כרסו, "בתצלום הרנטגן," הוא חוזר ואומר לטובת מי שלא קלטו את משמעות הבדיקה החדשנית והמתקדמת שנעשתה למרקוס רוזנברג, מטופל מיוחס, "רואים את הכיב והדימום. כשיודעים לקרוא ולפענח כמובן," הוא שוב מחמיא לעצמו, מעביר בלי לומר מפורשות את המסר שהמטופל זכה כאן לטיפול שרק מעטים זוכים לו, לאבחון מתקדם בעזרת מכשור חדשני, בידי מומחה אחד מני מעטים שהגיעו למיומנות גבוהה כמוהו בתחום.
לאילזה אין סבלנות לאנשים מלאים בעצמם. "כל זה מרשים מאוד, דוקטור," היא כמעט יורקת את המחמאה לכאורה ורואה מזווית עינה את מגדה מקרבת כף יד סוכרת מבוכה לפיה, ואת מרקוס מגחך לעצמו בסיפוק של שותפים לדעה. "אבל מה זה אומר? מהו אותו כיב? היכן הוא נמצא? לְמה הוא מפריע? לָמה הוא מדמם? ואיך עוצרים את הדימום ובכלל, מפסיקים את קיומו של הכיב?"
נבחרת הרופאים המשולשת נועצת בה מבטים משתאים. לא בכל יום הם זוכים למתקפה שכזאת מצד בני משפחה של מטופל, על אחת כמה וכמה מצד אישה, ועוד אחת כה צעירה. היחיד שאינו מופתע, ואפילו קצת מתרגז, הוא ד"ר רייכספלד, הדוד אוטו.
אבל אין כל חשש שיתפרץ, או אפילו ינסה להעמיד אותה במקומה בתקיפות. הרי הדוד אוטו הוא מלך המקפידים על החזות והתדמית, יקיר גילדת מעמידי הפנים.
"הרבה שאלות את שואלת, אילזה חביבתי," הוא פותח במתינות מעושה.
"אשמח לקבל הרבה תשובות," היא משסעת אותו בתקיפות מנומסת, רגע לפני שהוא מפליג בנאום שהוא מבקש לשאת.
מרקוס כובש צחוק. מגדה אף היא מתחייכת. אילזה מפנה את מבטה בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים אל שלישיית רופאי בית החולים.
הצעיר שבחבורה, כבן שלושים להערכתה, בעל בלורית ערמונית משוחה בברילנטין, מחייך אליה חיוך צחור שיניים.
לא מכוער, היא מציינת לעצמה.
השלישי בנבחרת, גבוה, ממושקף והגרום שבהם, מפנה אליה מבט. "ראי נא," הוא אומר, מכחכח בגרונו ומעביר את מבטו אל מרקוס, שהרי עם כל הכבוד לצעירה נטולת המעצורים, הוא המטופל שלהם. "ראה נא, מר רוזנברג. מדובר בכיב, כלומר סוג של פצע, בתריסריון, שהוא חלק משלשלת המעיים שבגופך. המעיים הם מין איבר ארוך ומפותל שכזה," הוא מסביר.
"קישקעס," נוהם מרקוס ומתחייך. הרופא נותן בו מבט ריק. "קישקעס. זה בשפת היהודים יידיש, שאשתי אגב, מתעבת מעיים. וההיכרות שלי איתם בימים רגילים היא בצלחת. זה תבשיל שנחשב מעדן, ממלאים מעיים בכל מיני מליות," הוא מקמץ אצבעות לשפתיו ומשמיע קול מצמוץ קולני, "שפתיים יישקו."
הרופא נאלם דום. אוטו רייכספלד נראה מזועזע. מרקוס מתנער, מניף יד מבטלת ואומר, "לא משנה. העיקר לא צריך להסביר לנו מה זה מעיים. אנחנו יודעים."
"כן, ובכן," הרופא שב ומכחכח בגרונו. "אז הכיב, הפצע, נפער במקום מסוים לאורך המעיים. זאת אומרת שנהיה שם חור ויש פצע שמדמם."
"וזה קורה ככה פתאום?" אילזה לא מרפה.
"לא," עונה המומחה מבלי להסיר את עיניו ממרקוס. "זה מתרחש בהדרגה. תהליך. אם לנסות להבהיר בלשון ציורית, הייתי אומר שחלק מהמעי מתעכל יחד עם האוכל. יש לכך גורמים שונים וזרזים שונים," הוא ממהר להמשיך לפני שאילזה תשאל עוד משהו. "התהליך ככל הנראה התפתח לאטו זה זמן אצל מר רוזנברג, ואולי משום כך אדוני לא הבחין בכך קודם לכן," הוא אומר, מקפיד להסיר אחריות מנבחרת הרופאים ולהטילה על המטופל, אך בזהירות רבה, שהרי המטופל אינו אדם מן השורה.
"אז מה עכשיו?" אילזה אינה מתאפקת.
"כן, דוקטור," פונה בקול חזק ותקיף מרקוס, כמו מבהיר שבתו אמנם צעירה, דברנית וחסרת מורא, אבל אין לטעות: הוא בעל הדעה ובעל המאה. "מה עושים עכשיו? כי אתה ודאי יודע, חשוב תמיד, בכל מצב, להביט קדימה, אל העתיד. העבר מאחורינו, למה ואיך זה קרה לא מעניין אותי עכשיו. מעניין אותי לפתור את הבעיה ולהמשיך הלאה."
הוא קודח במבטו דרך משקפיו של הגרום, עמוק אל תוך עיניו. הרופא מכחכח בשלישית, מסיט את משקפיו במעלה גשר אפו, מסיט את מבטו לרגע קצרצר ממרקוס אל מגדה, ובחזרה.
זה מספיק למרקוס כדי להבין את מה שהוא יודע שהרופא לא יגיד. שמצבו הרבה יותר קשה ממה שניתן להסיק מההגדרה העמומה שניתנה. שהם יציעו פתרון, אבל סיכויי הצלחתו מוגבלים. אולי אפילו מאוד.
שעליו להיערך בהתאם.
אבל ברגע הזה עצמו הוא אינו מסגיר דבר. הוא מאפשר לדוקטור הנכבד להתפתל ולהתנסח במילים עקלקלות ולא ממש מתחייבות, מניח למגדה לשגות באשליות, שברור לו מיד שהיא תטפח כי כזאת היא מגדה שלו, בוחרת תמיד להאמין באפשרות האופטימית, גם כשהסימנים מעידים שהיא קלושה ביותר.
מרקוס יודע שאחרי שנבחרת המומחים ואשתו יצאו מכאן, הוא יתחיל בהכנות הנחוצות. הוא יודע שאין להשאיר דבר ליד המקרה, לפרשנויות או לניחושים. בראשו הוא כבר עורך רשימות של משימות שעליו להשלים, לפי הסדר, מהחשובות והדוחקות ביותר והלאה, עד לזוטות שבהן, בעודו מקשיב בחצי אוזן לגוץ שבחבורת הרופאים, שמשום מה חש צורך לשוב ולהצטרף לשיחה בצרורות של ביטויי ז'רגון רפואי סתום.
"ובכן, רבותי המלומדים," מנצל אוטו הפוגה בהסברים כדי לנווט את השיחה למחוזות מעשיים וענייניים, אזורי הנוחות של גיסו, "הבה נתמקד בטיפול החיוני והדחוף ביותר שיש לבצע ונקבע לו לוח זמנים."
לו היה עומד על רגליו, מרקוס היה עכשיו טופח על שכמו של אוטו. סוף סוף הוא מביא תועלת.
הגרום מבטא מפורשות את המילה שריחפה באוויר החדר מבלי להיאמר מאז פצחה חבורת הרופאים חמורת הסבר בהסבריה.
ניתוח.
נחוץ בדחיפות.
מגדה משתנקת. אילזה נועצת בה מבט משתיק מצמית. מרקוס עוצם לרגע את עיניו. זהו למעשה סוג של מצמוץ לאה אך מהיר. מיד בסיומו הוא מפנה את מבטו אל אשתו.
"מגדה, ליבשן. הכול יהיה בסדר," הוא מבטיח, שלא כדרכו בלי כל ביסוס.
מגדה, שלא כהרגלה, אינה מרפה: "למה נחוץ ניתוח? מה הדחיפות לפרוצדורה כל כך מסוכנת? ודאי יש דרכים בטוחות יותר לטיפול לפני שבוחרים בניתוח," היא מתיזה משפתיה את המילה. "תרופה או נסיוב כלשהו?" היא מתאמצת לזכור מילים רפואיות. "מנוחה? תזונה חלופית? תמציות עשבי מרפא?" שפתה התחתונה מתחילה לרטוט בתחנונים. מרקוס מניח יד על זרועה, עוצר אותה.
אילזה מתאפקת מלנזוף בה. לפעמים אמה נשמעת כל כך... מנותקת. שלא לומר קשישה. שלא לומר פרובינציאלית. היא מטלטלת את ראשה, מתנערת מהמחשבות המתפזרות.
אוטו שב ונוטל את מושכות הדיון. "מגדה יקירתי: הרי ברור לך שניצבת כאן לפנייך נבחרת של מיטב מומחי הרפואה בתחומים הנוגעים לבעיה שמרקוס סובל ממנה," הוא מכריז בפסקנות. "וברור לכולנו שהמלצתם לניתוח היא פרי התדיינות ובירור מקצועי מעמיק. הרי אינך מעלה בדעתך שמי מהם בחר להמליץ על האופציה הזאת מתוך התלהבות יתר לסכין הניתוחים או חיבה אישית חסרת יסוד או אחריות לאולם הניתוחים," הוא כבר ממש נוזף בה.
מגדה מרכינה את ראשה, נועצת את עיניה הדומעות בזרועו העבה, השעירה, הקרובה, של בעלה.
"ובכן, רבותי," אוטו חוזר למסלול, "באיזה לוח זמנים מדובר לדעתכם?" הוא פונה לעמיתיו.
הצעיר הנאה שבחבורה, שאולי מפאת היותו זוטר משני האחרים הוא האמון על ענייני הרישומים המשרדיים, שולף פיסת נייר מכיס חלוקו ומעיין בה.
כאילו שהוא לא זוכר מה כתוב שם, חולף בראשה של אילזה הרהור מלא בוז, אפשר לחשוב מה כתוב שם. תאריך אחד? שניים? עוד אחד ששבוי בגינוני רושם וכבוד.
הצעיר הנאה פונה אל מרקוס, לא לפני שהוא מקבל אישור משני האחרים בניד ראש קל. "יש לנו שתי אפשרויות," הוא מונה שני תאריכים, האחד בסוף השבוע, האחר בראשית השבוע הבא. "אנחנו היינו מעדיפים לבצע את הניתוח ללא דיחוי, כלומר עוד השבוע, כי הדימום לא פסק וכל יום של השהיה הוא יום נוסף של סכנה."
נראה שהוא מרוצה ממשחק המילים המחורז שלו. "על כל פנים, יש להביא בחשבון גם תקופת החלמה, תחילה תחת השגחה מתמדת כאן בבית החולים ואחריה בבית. עליך להיערך לשביתה מוחלטת מעבודה למשך חודשיים לפחות, שאחריהם תתאפשר חזרה מבוקרת לפעילות, לפי המלצות הרופאים."
אילזה מביטה במרקוס. הוא מחזיר לה מבט.
הבנה שתוקה חולפת ביניהם.
היא מבינה מה כל זה אומר לגביה בחודשים הבאים.
הוא מבין מה כל זה אומר לגביו.
הוא מבין הרבה יותר ממנה. ומבין שעליו להזדרז.
***
אילזה סוגרת אחריה את דלת חדרה, נשענת בגבה על הדלת המוגפת, כאילו מבקשת לחצוץ בינה לבין העולם שבחוץ, להרחיקו מעליה. היא עוצמת את עיניה, משחררת אוויר בנשיפה חרישית ארוכה, כתפיה מתכנסות בעצמן, כמו מבקשות להגן על גופה מפני הכאב שהיא יודעת שלא יישאר לאורך זמן מעבר לדלת. כבר עכשיו הוא מזדחל מבעד לחריצים שבין הדלת למפתנה.
היא ניגשת אל הכורסה שעומדת ליד החלון ומתיישבת בה בזהירות, כאילו זהירות תנועותיה גם היא תגן עליה עוד מעט.
היא נשענת לאחור, שבה ועוצמת עיניים, ובתנועת יד ארוכה שטובעת ברעמת שערה, היא שולה מתוכה את המכבנה המהדקת את גלי שערה הסוערים לפקעת הרשמית שהיא מקפידה עליה ברבים.
עכשיו היא ביחיד.
ועוד מעט, היא יודעת, גם תהיה לבד.
הימים האחרונים היו בגדר מרוץ מטורף שלכאורה הושלם בהצלחה, אבל ההצלחה הזאת רק מעידה על הכישלון הגדול.
כל הסבריו המלומדים והטרחניים של דודה אוטו לא יועילו, ולא הסבריהם של כל הרופאים גבוהים, נמוכים, נאים או שמנים שטיפלו באביה מאז הובהל לבית החולים. מצבו היה רע מאוד מלכתחילה, הם טענו אחרי שהתחוור שמרקוס אינו מתאושש כהלכה מהניתוח. הזנחה של חודשים רבים וגם העיכוב במועד הניתוח, ניסה אחד מהם להסיט אחריות. המכשור והטכניקות החדשים ביותר, הדגיש אחר, כמו מבקש להבהיר שהאשם אינו במטפלים ובדרכי הטיפול, אלא במטופל. הניתוח הצליח, החולה הוא שאינו עומד בחלקו בעסקה.
מרקוס בחר במועד המאוחר מבין השניים שהוצעו לניתוח כדי להספיק לסדר הכול לפני שסכין תקורב לגופו.
אולי הוא ידע יותר משאמר, חושבת לפתע אילזה. כל כך מתאים לאבא שלה להתבונן במציאות במבט צלול ומפוכח, להניח סנטימנטים בצד ולפעול בדיוק כנדרש בשעת צורך.
ובהכירו את הנפשות הפועלות, הוא ידע כנראה שזאת שעת צורך. הוא הרי מכיר את כולנו לפעמים טוב יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, היא מחייכת לעצמה חיוך מריר קטן. הוא ידע שעליו לדייק במפורש את חלוקת התפקידים בחברה, בכל השתלשלות מקרים עתידית, ידע שעליו להשליט סדר בכל הנוגע לעסקים ולאחוזה. "לטווח המיידי הקצר, לטווח יותר ארוך וגם למקרה מותי," אמר בענייניות לארבעת ילדיו, שזימן לחדרו בבית החולים יומיים לפני הניתוח.
"פאפי, אל תדבר ככה," הפצירה אדית, "הכול יהיה בסדר. בעצמך אמרת," הוסיפה כילדה תמה המבקשת להאמין בסוף טוב לכל סיפור, מצטטת את דברי אמה. מגדה, שגם כשיצאה מחדרו של בעלה בבית החולים שעה שערך את רצף פגישותיו הדחופות עם פרקליטו, רואה החשבון שלו, יועץ ההשקעות העסקי והאישי שלו, עוזרו האישי וילדיו לא עזבה אלא לשעות ספורות פה ושם את בית החולים, ונאחזה במשפט הנבוב וחדור האמונה העיוורת שמרקוס אמר לה כדי להפיס את דעתה ביום הראשון לאשפוזו: הכול יהיה בסדר. וחזרה ואמרה אותו אינספור פעמים מאז באוזני כול, בעיקר באוזני אדית ואברהם, שבביתם שבעיר התמקמה, כדי לחסוך לעצמה את הנסיעות הארוכות הלוך ושוב אל בית האחוזה שבפרוור. ואדית, כמו אמה, ביקשה בכל מאודה להאמין שכך אכן יהיה.
"אדית ליבשן," אמר מרקוס, "אנחנו לא מדברים עכשיו על משאלות לב, אלא על עובדות וצעדים שיש לנקוט מראש לאור מה שעומד לקרות, ובתוך כך להיות מוכנים לכל מצב אפשרי. היערכות נכונה ושקולה אינה עומדת בסתירה לביטחון בהליכים רפואיים," הוא מרכך מעט את דבריו נוכח הדמעות שכבר זולגות בדומייה מעיניה.
אילזה נזכרת ברוגז הפתאומי שחשה באותו רגע כלפי אדית הבוכייה, המבקשת לחדול מדיבורים ענייניים ומעדיפה פיזור סיסמאות ריקות. מדוע מקשה כך אחותה הגדולה, החכמה והאהובה על פאפי? האם אינה מבינה שחרף שיקול הדעת שהוא מפגין תמיד וגם הפעם מעל לכול ולפני הכול, פאפי הוא גם אדם רגיש ורגשן, בעיקר בכל הנוגע לילדיו? לא ייתכן שהיא עצמה רואה את זה ואדית, המבוגרת ממנה בשבע עשרה שנים, כמעט חיים שלמים שאותם עשתה במחיצת הוריה לא רואה. הרוגז הרוחש בה מעלה בה תהיות לשם מה בכלל זימן אביה את אדית לפורום הזה. הרי היא אינה עובדת במחיצתם בחברה, אז מדוע נחוצה נוכחותה בעת שאביהם מונה ומסביר את חלוקת התפקידים העתידית בין ילדיו, את ההוראות שהשאיר אצל עורך דינו היושב בפינת החדר וכיוצא באלה.
אלא שמרקוס לא זימן את אדית בהיסח הדעת או מטעמי סנטימנטליות משפחתית. כלל וכלל לא. הוא יודע היטב את מה שבתו הצעירה תצטרך עוד ללמוד, שלפעמים כדי להוציא לפועל בצורה החלקה ביותר צעדים חריגים ותוכניות פעולה מרחיקות לכת כדאי להיעזר בגורמים מתווכים מרככים, שאולי אינם צד ישיר בעניין, אבל טובת הצדדים לנגד עיניהם. אדית אמנם אינה שותפה פעילה בעסקי המשפחה אם כי גם אליה מגיע בקביעות נתח מהרווחים אבל מאז ומתמיד היא הגורם המפשר והמחבר בין האחים במשפחה, בין שמדובר בצעצוע או תופין שניתן או נגזל מאחד לטובת אחר ובין שמדובר בהענקת כוח ועמדה בחברה.
וביום הזה, במיטת בית החולים שהוא מבין בחושיו כי סביר להניח שלא יקום ממנה וגם אם כן, לא יחזור להיות כתמול שלשום הוא מתכוון לעשות את הצעד החריג לחלוטין בעולם העסקים שבו הם מתפקדים, צעד חריג גם במשפחה, בהיותו מעכשיו גלוי, ברור ומפורש. הוא מכריז על אילזה כיורשת שלו בראשות החברה, מרגע זה ואילך באופן זמני ככל שיידרש, או לצמיתות במקרה מותו. את אחיה אלפרד ואנטון הוא ממנה לסגניה, כשלכול ברור וכך גם עולה מפורשות מפירוט תחומי האחריות וחלוקת תחומי הפעולה שהם אינם רשאים לבצע שום מהלך עסקי או ניהולי בלי ידיעתה ואישורה. מראש.
את אילזה הדברים אינם משמחים במיוחד. היא אמנם סבורה שזה המהלך העסקי הנכון היחיד לחברה, משוכנעת כבר מזמן שבדיוק לכך מכוון אביה בבוא היום, אבל לא דחוף לה שזה יקרה כבר עכשיו. היא היתה מעדיפה לעשות עוד כמה שנים טובות תחת הדרכתו וכנפיו המגוננות של אביה. היתה מעדיפה שהמהלך ייעשה בהדרגה, במתינות שמנטרלת התנגדות, בליווי מתמשך שלו. היתה מעדיפה שיישאר בריא. שיישאר.
היא אוספת את מחשבותיה המתפזרות וחוזרת להקשיב למרקוס. מזווית עינה היא רואה את אנטון מתחיל לנשוך את פנים לחיו, מנהג מגונה, דוחה בעיניה, שמסגיר תמיד את העובדה שהוא כועס ומתוח. כשמעירים לאנטון על מנהגו, הוא תמיד משתומם איך בכלל מי שמעיר לו מבחין בתנועה, שהרי הוא נושך את פנים לחיו, לא שום חלק חיצוני... לפעמים הוא כזה טיפש, חושבת אילזה.
אלפרד לידו, החוויר מאוד מאז החל אביהם לפרוש את תוכניתו. מתבונן מהצד היה יכול לחשוב שפאפי מטיל עליו את ניהול החברה וכובד המשימה עומד להכריע אותו, מהרהרת אילזה בינה לבינה. אלפרד המסכן, מעולם לא רצה להיות חלק מהעסק הזה והנה עכשיו פתאום יצטרך לעשות הרבה מעבר להפגנת נוכחות מזדמנת במשרד. הוא יצטרך להתלוות אליה בשלל פגישות למשימות שונות ולשמש מעין חותם כשרות גברי כדי להקל על כל מי שיתקשו לקבל צעירה בת עשרים, לבדה בראש האימפריה שבנה אביהם. זה יחבל לחלוטין בשגרת החיים שהצליח לבסס לעצמו, באיזון העדין שהצליח להשיג בין מראית העין הנחוצה לבין החיים האמיתיים שלו, המתנהלים בחשאי. או כך לפחות הוא סבור, יודעת אילזה, אם כי יש להודות על האמת: הם סמויים מעיני הוריהם, והיא די בטוחה שגם מעיני עמיתיהם. בלב לבה היא משועשעת מכך שאלפרד סבור שאיש מבני משפחתו אינו יודע דבר על עולמו האמיתי, על נטיותיו ואהבותיו האמיתיות. והיא גם קצת מרחמת עליו בשל כך. היא עצמה יודעת עליו כבר מזמן, עוד כשהיתה קטנה הרגישה, יותר משראתה או הבינה, שהוא שונה, שהוא מתנהג אחרת לגמרי כשהוא לוקח אותה להופעה בתיאטרון ומציג בפניה את חבריו שם משהוא מתנהג בחברת הוריו או בארוחות משפחתיות. אפילו הניה הטיפשה יודעת למעשה, חושבת אילזה, אם כי בשל טיפשותה היא אינה מבינה מה היא יודעת.
בין מילותיו של אביה מחלחלת באילזה איזו הבנה מרובדת: מצד אחד היא עומדת להגשים את חלומה מאז ומתמיד הרבה יותר מהר משחשבה. מצד שני, ההגשמה הזאת תהיה כרוכה בחיכוכים לא מעטים אף כי מסוגים שונים עם שני אחיה, שכל אחד מהם חש עכשיו מאוים ואולי גם מושפל, כל אחד מסיבותיו הוא. בינה לבינה היא יודעת שגם לה יש מזג סוער למדי לפרקים, ואורך רוח עדיין אינו תכונה שסיגלה לעצמה במידה הראויה, והיא צופה משברים שלא יהיה מי שיפשר ביניהם בהם או יטיל מרות. הם יצטרכו, ושמא זאת תהיה היא שתצטרך, לצלוח את הביצה הזאת שלבטח תיעכֵר ולהביא את כולם לחוף מבטחים. מצד שלישי, אחיה יפרשו בפניה שדה מוקשים, אחד מני רבים שהיא תצטרך לנווט ביניהם ללא מורה דרך המחזיק במפה. מצד רביעי, היא הכי לא רוצה שהניתוח של אביה ייכשל ושהוא יישאר מוגבל או גרוע מכך ימות. מה פתאום שפאפי ימות עכשיו, היא חשה מהלומה פנימית מכה בה, עדיין לא הספקנו, עדיין מוקדם מדי.
פחד. זה מה שמכה בה. ואין לה איך להלום בו בחזרה.
***
"גם בבית החולים הוא לא הפסיק לדבר על הפוליטיקה," אומרת מגדה לראש המועצה, שכף ידו הבשרנית אינה מרפה מידה, והוא מהנהן מולה במין מורך מתרפס מחושב של נתין מול בעל שררה, תוך התעלמות מוחלטת משורת המנחמים הארוכה שמשתרכת אחריו. מגדה ממשיכה ומפארת את התמצאותו של מרקוס בפרטי הפרטים של הרכב האסיפה הלאומית של אוסטריה, שגבולותיה ושמה שונו בשנה החולפת, עם תום המלחמה הגדולה, כפי שהכול מכנים אותה. אחיה, שמתנדנד כהרגלו על כריות כפות רגליו מימינה, וילדיה, הניצבים לפי סדר הולדתם משמאלה, מתחילים לאבד את סבלנותם. שמים בוהקים בלובן חודש יולי נישאים ממעל, וחם. חם מהרגיל.
עוד פוליטיקאי מאוס, חושב לעצמו אוטו רייכספלד, המתאמץ לכלוא את תיעובו כלפי האיש. מעניין מה הוא רוצה עכשיו או ליתר דיוק, מפני מה הוא חושש. הוא משתדל ללכוד את עינה של אחותו, מאותת לה שהגיע הזמן לשלח מעליה את ראש המועצה ולקדם את תור המנחמים. אבל דומה שמגדה נהנית מההזדמנות שניתנה לה לדבר בשבחי בעלה, שהרגע נטמן בבית העלמין הקטן.
אילזה, שעומדת בקצה השורה מצדה האחר, מתבוננת בדיאלוג המילולי והפיזי שמתרחש בין אמה לבין ראש מועצת הפרוור. "הכלאה בין חסר חוליות לחסר תבונה," כינה אותו אביה מאחורי גבו, וידע לנצל את כל חולשותיו לטובת העסקים. עכשיו היא תצטרך לכלוא את תיעובה ולהסתיר את זלזולה באיש כשתזדקק לאישור כזה או אחר לצורכי העסק. היא צופה בו מחניף שוב ושוב לאמה ולאביה המת ותוהה בינה לבינה אם כבר נודע לו שאמה לא תמלא כל תפקיד בעסקי החברה המשפחתית, שקרוב למאתיים בתי אב בפרוור חלק ניכר מתושביו מתפרנסים ממנה. נראה שלא, היא מסיקה מהתנהגותו. עוד אחד שלא הבין דבר וחצי דבר על אביה, על הוריה. על משפחתה. עוד אחד שוודאי נרעש בראשית היכרותו עם בני הזוג רוזנברג מהקרבה הרבה והשיתוף המופגן והחריג בין הבעל רב העוצמה לבין אשתו, וטעה להסיק שאלה פני הדברים בכל תחומי חייהם. מרקוס אמנם הִרבה להתייעץ עם מגדה, כפי שאילזה ידעה היטב, אבל ככל שהדברים נגעו בעסק המשפחתי הוא מעולם לא עירב אותה בשיקולים ובהחלטות מעשיות, כמו אילו סחורות לקנות ואילו למכור, מה כדאי להחזיק עוד כמה חודשים במחסנים ומאיזו סחורה כדאי להיפטר, עם מי כדאי לקשור קשרים וממי להתנתק. הוא התייעץ איתה רק בענייני הדיפלומטיה בין האחים שעבדו בחברה. כיצד לתמרן ביניהם ואותם לטובת העסק, תוך שמירת השלום המשפחתי.
אילזה מציצה ימינה, אל אחיה שעומדים לידה. אנטון שוב לועס את פנים לחיו, עיניו מדלגות כה וכה באי שקט שנובע מקוצר רוחו. אנטון אינו מדבר איתה ממש מאז נודע לו מאביו עוד בבית החולים שהוא אמור להיות מספר שתיים של אילזה בחברה. כבר שלוש פעמים ניסה ללכוד את אלפרד לשיחה, כדי לדון איתו באפשרויות לעקוף את רצון אביהם ולהחזיר את אילזה למה שנראה בעיניו כמקומה הטבעי, אבל אלפרד משום מה מתחמק ממנו. בת יענה, כדרכו. ודאי ביקש מחבריו לסדר לו תור אצל הרופא ההוא, מה שמו פרוינד? פרויד? בתקווה שיוכל ללכת אליו שוב כדי לבכות באוזניו על מות אביהם. אנטון רוחש וגועש כבר כמעט שבוע, והיחידה שמקשיבה לו ומסכימה עם כל מילה שלו היא ברטה. אבל מה זה יועיל לו? בינו לבינו הוא מוכן להודות שאילזה מוכשרת לעסקים, אפילו מוכשרת מאוד, וגם חרוצה, אבל שתחכה. מגיע לו, ודאי לפי סדר הילודה במשפחה, לעמוד לפניה בראש החברה. הלא כן?
אדית, שעומדת בינו לבין אלפרד הבכור, מתקשה לעמוד בציווי המשפחתי לא לבכות. "אבא לא היה רוצה שיראו אותנו בוכים. אנחנו לא בוכים בפרהסיה," הורתה להם מגדה לפני שיצאו לטקס ההלוויה. "דמעות הן סימן לחולשה, לא מדד לעצב או כאב. כולנו כואבים ומתאבלים, אבל לא צריך לנופף בכאב," חרצה מגדה, שמפגינה איפוק מתמשך ואצילי. אלא שאדית מתקשה, ופה ושם היא מוחה בזריזות דמעה חמקנית שנושרת מעינה. אילזה מציצה לעבר אחותה הגדולה, האהובה. מי שהיתה לה כאם בילדותה המוקדמת. מי שנראית עכשיו כמעט זקנה, נושאת בקושי את משא האובדן, נושכת שוב ושוב את שפתה התחתונה, הרוטטת כמעט בלי הפוגה. עליה תצטרך להישען אם וכאשר תתגלע מחלוקת בעסק בינה לבין אחיה, מחלוקת שתגלוש לפסים אישיים. הרי לאמה לא תוכל לפנות כדי לסייע לה להשכין שלום, כי אחיה יפרשו זאת כחולשה, כמעשה של ילדה קטנה ומבוהלת הנסוגה לחיק אמה, והם מיד יערערו על מעמדה. לא, אדית תצטרך גם היא למלא את התפקיד שייעד לה אביהם כמשכינת שלום במשפחה. גם אם עכשיו היא נראית כעלה נידף.
אלפרד, שניצב בין אדית לבין מגדה, עומד זקוף כתורן, כמי שמנסה למלא כהבנתו את תפקיד ראש המשפחה בעת מצוקה. בתרגום שלו לתפקיד הוא שולח מעת לעת יד מרגיעה לכתפה של אמו או של אחותו. הוא מהנהן בכובד ראש מול המנחמים ולוחץ את ידיהם ברשמיות יתרה, כמנסה לשכנע את כל הנוכחים שהוא עכשיו הגביר. אבל מנקודת מבטה של אילזה, הזיוף ניכר לעין. אולי עובדי המחסן הזוטרים, האורזים או אנשי הפרוור שנתקלים רק בשליחי החברה, בעובדי המזכירות ובאנשי התובלה ואינם בקיאים בנעשה במסדרונות ההנהלה מתרשמים מגינוניו המוגזמים, היא חושבת. עיניה משוטטות אל עבר העובדים הבכירים והעמיתים שבמקום. הם, היא משוכנעת, אינם מתרשמים מההצגה שאלפרד עושה. ובכלל הוא שחקן איום ונורא.
אילזה מזדקפת, חושקת שפתיים, לוחצת עוד יד מושטת, מהנהנת בנימוס מתחייב לדברי התנחומים הנבוכים שנאמרים לה. מדוע בעצם, היא תוהה, אנשים כל כך נבוכים ומתקשים לומר דבר מה ממשי בהלוויות? הרי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כפי שהיא עצמה כבר יודעת, חרף גילה הצעיר. האם הם סבורים שדיבור על המוות, על המת, הוא עניין מידבק? היא מנצלת השתהות של המנחם הבא אצל אנטון כדי להשחיל בזריזות אצבע מפרידה בין צווארון שמלתה לצווארה. אריג השמלה מעקצץ בעורה. זאת פעם אחרונה, היא מבטיחה לעצמה, שאני נותנת לאמא לבחור לי שמלה לאירוע.
מרחוק היא מבחינה בברטה ובהניה המתרחקות לעבר שער בית העלמין בדרכן לבית המשפחה. מגדה הנחתה אותן לצאת מיד כדי לפקח על ההכנות לקבלת פני הבאים לשבעה. אילזה יודעת שמגדה עשתה זאת מטוב לבה, כדי להעניק להן תחושת השתתפות, ולא משום שצוות עובדי הבית הנאמן זקוק לפיקוח. כמעט להפך. אילזה מגחכת לעצמה בחשאי. רק נשים טיפשות כמו השתיים הללו מסוגלות להאמין שמישהו יטיל עליהן באמת אחריות בהיקף כזה.
אילזה רוכנת לרגע קדימה, להציץ לעבר אמה. מגדה ממשיכה ללחוץ ידיים באיפוק, בקומה זקופה. פאפי היה גאה בה. אולי היא באמת מתאמצת בשבילו, עכשיו כשהוא איננו. היא זוכרת את השבר הגדול של אמה כשהגיעה הידיעה על מותו של פרדי בקרב. מגדה, שניצבת עכשיו בלב בית העלמין, אינה דומה למי ששקעה בדיכאון ארוך ואפוף דמעות אחרי מותו של פרדי. אולי, חושבת אילזה, צודקים מי שאומרים שצער על אובדן ילד שונה מכל צער אחר. ואולי זה בכלל פרי מאמציו של אחיה, הדוד אוטו, שכמעט לא מש ממנה מאז מותו של מרקוס לפני יומיים. הדוד אוטו מקפיד מאוד על איפוק והדרת פנים. תמיד. על אחת כמה וכמה במעמדים כמו אלה, שבהם "הכול מביטים בכם", כפי שחזר והדגיש באוזניהם שוב ושוב לפני ההלוויה, כאילו מדובר בהופעה שאין לשבשה. ואולי הוא צודק. הנה הם, כולם ביחד, ניצבים בשורה, כמו חומה משפחתית בצורה. פאפי היה גאה בהם, היא מהרהרת ומרגישה לפתע עקצוץ בזווית העין.
היא ממהרת למשוך באפה. אני לא בוכה, פאפי, אומרת אילזה לאביה המת. אני לא בוכה, בכי זה לחלשים. אבל אני כבר נורא מתגעגעת.
- פרק 9 -
עכשיו
אבא שלי אף פעם לא התכונן למוות. כשהייתי נערה, היתה לו מנטרה שנהג לחזור עליה שוב ושוב, בכל שיחה שבה עלה נושא המוות: אני רוצה לעזוב את העולם כשור זועם, לא כסטייק בצלחת.
אבל בסוף את הרצון הזה, בנבדל מהרבה רצונות אחרים שלו, הוא לא מימש.
הסטייק נותר מונח בצלחת, אפרפר וקר.
אבא שלי אף פעם לא התכונן למוות הוא לא כתב צוואה, לא השאיר הוראות טיפול רפואי למקרה הצורך, סירב לכל הסדר אפוטרופסות אם וכאשר.
אין צורך, זה הכול קשקוש ויש עוד זמן, חזר ואמר כשהעלינו בפניו את הדברים בשנים האחרונות.
כאילו שהוא בן עשרים שלושים ארבעים. כאילו שבני עשרים שלושים ארבעים חסינים בפני המוות. כאילו שלא ראה מספיק אנשים מתים בחייו.
כאילו שהוא חסין בפני המוות.
לפעמים אני שואלת את עצמי, איך ייתכן שהוא לא ראה, לא הבחין, לא שם לב. ואם ראה, הבחין ושם לב איך ייתכן שבחר להתעלם, להכחיש, לבחור במודע לא לנקוט שום פעולה. לא לשנות דבר, לא להיערך, לא לבחור ולא להקל על עצמו בשום צורה.
שואלת, ואין לי תשובה. ואולי זאת אחת הסיבות שאני פתאום כל כך כועסת על האיש האינטליגנטי והאנליטי הזה, שהיטיב כל כך לראות את התמונה כולה, שעד סוף חייו כמעט לא הסיט את מבטו מהאמת, גם כשראה את כל הכיעור שבה.
הוא ראה את הסרטן, שהיה בכלל באיבר אחר, אצל אישה שבאה אליו לבדיקת אוזניים. הוא ניתח אופי של אנשים, קרובים ורחוקים, בחדות של אזמל מנתחים, ולא חשש להגיד בקול מה שאחרים בקושי העזו לחשוב בלב. הוא סירב להנפיק אישורי מחלה פיקטיביים או לסטות במילימטר מדעתו העניינית, המנומקת, בחוות דעת מקצועית, גם כשידע שהמחיר יהיה ניתוק יחסים עם ידיד, הכפשות עתידיות של עמית או דלתות שייטרקו בפניו.
כששאלתי אותו למה הִרבה לאורך השנים לבגוד באמי, הוא השיב בלי למצמץ, "כי יכולתי." וכששאלתי אם לא עצר לרגע לחשוב איך זה אולי משפיע על ילדיו, הוא ענה בישירוּת, "לא."
וכששאלתי על ילדותי, הוא הגדיר בענייניות של מי שמזמין קפה הפוך מהבריסטה, "היית ילדה מוזנחת נפשית. את היית המבוגר האחראי ואנחנו הילדים."
אז איך הרופא הזה, האישיות הזאת, האיש הזה, לא ראה את הזיכרון שלו מתחיל לברוח ממנו?
נכון, זה לא קרה בן לילה. ונכון, אני לא יודעת ונדמה לי שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע מתי בדיוק זה התחיל לבצבץ, כי הוא הסתיר את זה. היטב בהתחלה.
עד שפחות.
עד שכבר לא.
עד שלנו, המסתכלים מהצד, היה די ברור מה שקורה. אבל אבא ואמא, כמו בוני וקלייד, צמד שותפים לפשע, המשיכו לשחק את משחק ההכחשה ההרסני. ואין לי ספק שהוא משך אותה אחריו, איתו, בכוונה תחילה או שלא. כמו תמיד. ביחד, הם דהרו במורד המדרון התלול שלו, יורים לכל הכיוונים, כלומר דוחים כל רעיון או הצעה לשינוי, לשיפור, לעזרה. עד שנהיה מאוחר מדי.
עכשיו אני כועסת עליו שלא התכונן למוות. שלא התכונן עוד קודם לשיבוש הגדול בחייו, שיבוש שהתקדם לעברו בין צללי החיים כמו הקרחון לעבר הטיטניק. הנוסעים אולי לא יכלו להבחין בדבר, אבל הוא, הרופא, כמו רב החובל, הוא מכולם היה צריך להיות מסוגל להבחין בו מראש. ולסטות קצת הצדה במקום להתרסק חזיתית.
אני כל כך כועסת עליו.
ואני כועסת גם עלי.
שלא יכולתי אחרת, אבל אולי הייתי צריכה לנסות יותר.
אולי גם הוא בעצם לא היה יכול אחרת, אבל אולי גם הוא היה צריך לנסות יותר.
עכשיו זה כבר לא משנה.
עכשיו אני כועסת, ואין לי לאן להוליך את הכעס הזה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
