23.
כשנשאו שוב את מיטלטליהם המועטים ואת אֶבִּי התינוק והוגלו לביתם הזמני החדש, צררו עמם את ההחלטה שלא להתפתות ולקנות בית. גם לא חנות או כל עסק אחר. שום נכס לא יקשור אותם למקום הנורא הזה. "'ג'וּנֶמוּן עָזִיזְתָר אַז פּוּלֶמוּנֶה', החיים שלנו יקרים מן הכסף," קבעו ופינו את ביתו של רָאמִין עם שובה של אשתו הִילדָה מלוס אנג'לס בהותירה שם את ארבעת ילדיהם להשגחת אחיה. הִילדָה עשתה זאת מתוך החלטה נחושה לחבור לבעלה ולסייע לו להתנתק מכל החוטים הכובלים אותו לאיראן, ולהתארגן ליציאה הסופית.
הלידה הצפויה ושובה של הגיסה הִילדָה דחקו בפרי ובמורד לאתר בית חדש למגורים זמניים. "אצלנו חג הסוכות נמשך בלי סוף," צחקה פרי והעלתה חיוך ארעי על פניהם השפופות של בני משפחתה.
שעת הכושר למעבר נמצאה בהצעת שותפו של מורד במתפרה להתנחל בביתו הנטוש של אחיו. הפחד שתקף את אחיו, רופא בעל שם, מילט אותו מאיראן, כשהוא מותיר מאחוריו את ביתו המתנשא לגובה של ארבעה מפלסים.
שני המפלסים הראשונים נתפסו על ידי שתי משפחות, ופרי ומורד טיפסו למפלס השלישי והחלו לארגן אותו ולהועידו לביתם.
הבית ממוקם בחִיָאבָּנֶה כַּאח', הרחוב היוקרתי בצפונה של טהרן. פרי חשבה על כך שמראהו החיצוני של הרחוב הנאה עומד בניגוד מוחלט לרוחות הרעות שהתעמרו בו. היא לא הצליחה להימלט מהתזכורת הפוצעת על אשר אירע לשגרירות ישראל ששכנה במקום המשמש כעת כשגרירות אש"ף, ועליו מתנוסס דגל פלסטין.
חִיָאבָּנֶה כַּאח' היא למעשה שדרה יפהפייה, שבה נהגה פרי לטייל עם חברותיה בימי השלווה והנאיביות. משני צדי הרחוב, בין הכביש למדרכה, נמתחת תעלה עם מים צלולים. העלים הצהבהבים של עצי הדולב ועצי הצפצפה הגירו טיפות שקופות של מי גשם, והעלים שהחלידו וניתקו מאחיזתם הרופפת בענפים, קישטו את המדרכה בגלימה צבעונית מרהיבה. זרזיפים של גשם סתווי הדיחו את האבק והעלו ניחוחות משכרים של אדמה לחה. הרחוב וסמטאותיו נקיים ומטופחים. הדשאים היו מכוסחים, הפרחים הפיצו את צבעם וניחוחם, וקרני שמש אקראיות שלחו אליהם דרישת שלום חמימה. גדרות שיחים ירוקות נמתחו בין הבתים הנאים. מכוניות חדישות חנו בצדי הכביש ובחניוני הבתים.
כמה אירוני, חשבה פרי, שאת החזות הנאה של השכונה מכסה כעת שמיכה של תוגה שנפרשה בגסות בידי השלטונות.
לא חלפו ימים רבים ואל הבית פרצו שלושה מאנשי ה"קומיטה" עם רובים שלופים. אחד התוקפים כיוון את הרובה אל הרקה של מורד ושאג לעברו: "תעזבו מיד את הבית, יהודי מלוכלך. זה לא הבית שלכם."
פניו של מורד החווירו באחת ופרי החלה לדמם. אני מאבדת את התינוק, נחרדה. ניתנה להם ארכה של יומיים לפנות את הבית. הרופא גזר עליה מנוחה.
פרי שכבה על המיטה מפוחדת וחסרת אונים. שובל ארוך של מחשבות נגרר אחריה למיטה. היא נשמה נשימות עמוקות ושחררה את האוויר. אלוהים, עזור לי, אני לא רוצה לאבד את התינוק, ביקשה שוב ושוב. רגליה דחקו בה לקום ולהתרוצץ ברחבי הבית ולנער מעליה את המחשבות המטריפות, אבל היא כפתה על עצמה לשכב. אסור להסתכן, יש תקווה, העבירה מסרים למוחה וליטפה את בטנה. תהיה חזק, תינוק שלי, יהיה בסדר.
מורד יצא לתור אחר מוצא. הוא פגש בשותפו וידידו המוסלמי ושיתף אותו באשר אירע. "אל תדאג, חבר," ביטל השותף בהינף יד את חומרת האירוע. "בוא איתי."
יחדיו נסעו למשרדי ה"קומיטה". ה"אָחוּנְד", כוהן הדת הגדול, הזמין את המוסלמי לחדר צדדי, ולאחר הסתודדות ארוכה יצא זה מן החדר ובפיו בשורה: "אתה לא יוצא מהבית."
מורד חיבק בחום את שותפו. "אתה ראוי לכל מילות התודה שבעולם," הודה לו בהתרגשות.
בדרכם חזרה הבהיר השותף את מהות ההסכם שנכפה על ידי ה"קומיטה": "אתם תחְלקו את המגורים יחד עם משפחה מוסלמית."
מורד בלע את רוקו. "אני מעריך את מה שעשית למעני, אבל לא נוכל לגור עם מוסלמים באותו הבית. המנהגים שלנו שונים."
הוא סירב לשוב אל פרי ללא פתרון הולם, ופנה לבית אחיו. סולימן, שהפיצוץ בחנות הותיר צלקות בפניו ובלבו, הוטרד מן הסיפור. "תשמור על פרי, אחי," ביקש. "אסור לה להתרגש."
"אני חייב למצוא מקום שבו נחזיק מעמד עד שנצא לישראל," השיב מורד אל פניו המהורהרות של אחיו.
"מצאתי," הצטהל לפתע סולימן והצלקות בפניו תפחו וכוסו באדמומיות. "משפחה יהודייה עזבה לאמריקה. השאירה את הבית בן שני המפלסים עם המקרר, השטיחים והריהוט ונמלטה. צריך להגיע לשם לפני שישיגו אותנו."
וכך, שנתיים וחצי מאז נישואיהם, ביצעו פרי ומורד את המעבר הרביעי לביתם הזמני, והפעם בשכונת יוּסֵף אַבָּאד, לא הרחק מרחוב כַּאח'. הדימום המדאיג של פרי פסק, ושניהם נשמו לרווחה.
לאורכו של רחוב יוּסֵף אַבָּאד, רחוב מרכזי, מטופח ונקי, פרושות חנויות ומשני צדדיו נמתחות תעלות מים. הבתים צמודי הקרקע ניצבים בכפיפה אחת עם גושי בניינים המתנשאים בחלקם לגובה.
בחצר הבית נטועות גפנים רבות תפארת, שטיפסו על גבי הסמוכות ושילחו ענפים וזמורות ושריגים, עלים רחבים וקנוקנות, ויצרו מעין סכך לסוכה. אשכולות מבטיחים עם ענבי בוסר צצו בינות לשפעת העלווה. תכופות ניצבה פרי במטבח, מילאה את עלי הגפן שצורתם ככף יד, ורקחה את ה"דוֹלְמֶה", התבשיל האהוב על כל המשפחה.
פרי נקשרה לסוכת הגפנים הירוקה. לעתים השתהתה על כורסת הנצרים בצלו של הסכך הירוק ובינות לעציצים העטויים תפרחת צבעונית, הניחה ידיה על כרסה הצומחת וחפנה פיסות של רוגע. ראשה נסמך על מסעד הכיסא, עיניה נצמדו לענפים ופיה נמתח לחיוך נוכח התעלסות הרוח עם העלים. באחד הימים הפקירה עצמה לנועם התנומה, והנה היא יושבת בסוכה בישראל. ילדיה חגים סביבה ומשתובבים, מדברים בעברית, צוחקים בעברית ונוסכים בה שלווה עברית. היא פקחה עיניה, התקלפה מהחלום, קמה מן הספסל ושבה אל הבית. ידיה נשלחו אל המדף ונטלו את הסידור. היא פתחה והתבוננה באותיות העבריות והחליקה בקצות אצבעותיה על שפת הקודש.
כעבור זמן קצר הצטרפה אל ביתם משפחה יהודייה שמכרה את ביתה ואת רכושה בהָמָדָאן והחליטה על חניית ביניים בטהרן, עד אשר יבשילו התנאים לקראת מבצע הבריחה לישראל.
בשני חדרי המתחם התחתון התגוררו פרי ומורד ובנם אֶבִּי, ולרשותם שירותים ומקלחת. משפחת זָאדֶה ההמדאנית התמקמה בחדר היחיד הבנוי במתחם העליון.
אם המשפחה - שָׁהְלָה חאנום, אישה תמירה, צחורת עור ונעימת מראה, הקרינה שילוב של אלגנטיות ואצילות. עיניה ירוקות בהירות, ושערה השָׁטֵני מחליק על כתפיה. שָׁהְלָה חאנום הודתה לבורא עולם על המקום שהתפנה עבור משפחתה, וקיבלה ברוח טובה את תנאי הצפיפות והדוחק. על גבי פתילייה קטנה התקינה את תבשיליה ובסמובר הכינה את התה.
אבי המשפחה - מוּסָא חאן, איש גבוה וחסון בן חמישים, בעל גוון עור בהיר ועיניים כחולות, וראשו עטור ברעמה של שיער מאפיר.
לבני הזוג שלושה ילדים: הבכורה הוֹמָא - בת עשרים ואחת, תמירה וחטובה. גופה מעוצב לתפארת, דגם צעיר ומשופר של אמה. שערה השָׁטֵני ארוך ומסולסל, עיניה הירוקות כמו מכות בסנוורים את עיני המתבונן, ועצמות לחייה הבולטות מוסיפות לוויית חן ליופייה העולה על גדותיו. נַאזִי - בת שמונה עשרה, דקת גִזרה, בנויה לתלפיות ויפת מראה. הבן הצעיר, אָמִיר, בן חמש עשרה, גבעול דק וארוך. פניו חלקות וחפות מחתימת שפם, ומעין חיוך דקיק קבוע בפניו שנמצאו בתהליך בלתי גמור של עיצוב. כל בני המשפחה דיברו פרסית רהוטה.
"משפחה בהירת עיניים וצלולת דיבור," חתמה פרי את חוות דעתה, ובירכה בלבה על בואה של המשפחה המטעינה אותה בתעוזה מחודשת להגשמת תוכניתם המשותפת. אט אט למדה להכיר את שכנתה, ועמדה על כך שחוכמה וצניעות דרות אצלה בכפיפה אחת. היכרות זו היתה נקודת אור קורנת בחשכת היקום שנכפתה עליה.
והחשיכה לא זו בלבד שלא התפוגגה, אלא שעלתה מיום ליום בחומרתה. בעוד כותרות החדשות הפיצו את מסעות השמד של אייתוללה ח'לח'לי הכורת את ראשיהם של "אויבי האסלאם", ובעוד האזרחים כורעים תחת נטל הגזירות והאיסורים, ובעוד השלטונות מרחיבים את הפשיטות על בתים ועל בתי עסק ומפקיעים רכוש, ובעוד פרשת בני הערובה האמריקאים ממשיכה להכות גלים - הנה הגיעה הידיעה המפתיעה על פלישתם של כוחות עיראקיים לאיראן.
"מצרה לצרה," קבלו פרי ושָׁהְלָה חאנום אישה בפני רעותה וניגשו להצמיד סרטי הדבקה על החלונות, לרכוס את הווילונות הכבדים להאפלה ולאגור מים בבקבוקי הזכוכית. החודשים נקפו ולא היה כל סימן ואות לסיומה של המלחמה.
פרי נטלה את עפרונה ופנתה ליומנה.
יום חמישי, 4 בדצמבר 1980
אני חושבת על אֶבִּי, התינוק שלי, לאיזו תקופה נולד? ואיך זה קרה שאת העיניים הצלולות שלו שמתעוררות להכיר את העולם ואת האוזניים שלו שנפקחות לשמוע את קולו של העולם, אני צריכה לסגור ולאטום כדי שלא יראה את מראות הזוועה ולא ישמע את הקולות המחרידים? לא לכך פיללתי, יומני. רציתי ללדת אותו אל תוך עולם טהור, יפה, נקי, ולהניח לו לצלול ולחקור את עולמנו. רציתי לצאת איתו לטיול בגן. אבל הגן סגור. אני שרה לו שירים יפים, מספרת לו סיפורים נעימים ומראה לו תמונות ורודות. כל אלה באים לכסות את האמת השחורה שאני בוכה עליה יום ולילה.
לצבע השחור יש כל מיני גוונים. לצערי, הגוון הכהה, השחור משחור, הולך ומשתלט על העולם הזה שבני יצא אליו. ואני מתעקשת להראות לו רק את הצבעים הבהירים. עד מתי אוכל לשקר לו?
לא אספר לבני על הקווים האוויריים הסגורים. לא אסביר לו שהרעשים שנשמעים מעבר לחלונות האטומים הם רעשים של אזעקות, נחיתות טילים, ניפוץ שמשות וקירות, ושריקות כדורים מכלא אווין. לא אגלה לו על צעירים יהודים שמחפשים דרכי מילוט מהשירות הצבאי. על חיילים נכים שמציפים את הרחובות. על סוללות של שקי חול שמקיפות מבני ציבור. על משכן ראש הממשלה שהופצץ והרג את הנשיא החדש ואת ראש הממשלה החדש.
אני מצמידה אל אֶבִּי את הדובי ואת השפן וחוזרת ומספרת לו על הפרפר העליז ועל הפרח הלבן, ומניסה את העצב ואת הפחד בשירי ילדים תמימים וטהורים.
מתי כל זה ייגמר?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי לפחות חמש פעמים ביום.
•••
כשאֶבִּי ישן, נגררת פרי בעל כורחה אל המראות מזירות הקרב המוצגים בטלוויזיה ובעיתונים. היא נצמדת אל הכיסא בחריקת שיניים, ובעיניה מבליחים קיתונות של זעזוע. ילדים בני שתים עשרה ושלוש עשרה שטרם הספיקו לטעום את החיים מגויסים לצבא איראן ומקריבים את גופם הרך לפינוי שדות המוקשים למען היחידות הקרביות. "אָחוּנְדִים" מקדשים אותם ומבטיחים להם חיי נצח בגן העדן עם צעצועי זהב לרוב, ועונדים לצווארם שרשרת שבה תלוי מפתח נוצץ לכניסה לגן העדן. נחילים של ילדים נשבים בקסמה של ההבטחה ורצים בשדות המוקשים, מטהרים אותם בגופם המתנפץ לרסיסים ומפלסים את המעברים לטנקים השועטים אחריהם לכיבוש היעדים.
מורד מגיע הביתה ופניו חיוורות. הוא נחלץ מנעליו, משליך את השק על הרצפה, נושק לה קלות ונאנח.
פרי זה עתה השכיבה את אֶבִּי לישון ושרה לו את שיר הערש שאהב, "לָה לָה לָה לָה לָה לָלָהִי, לָה לָלָהִי, בָּבָּט רַפְטֶה גוֹלֶה גַנְדוֹם בִּיָרֶה..." (אביך הלך להביא את פרח החיטה...) היא סוקרת את פני בעלה ומעבירה עיניים לאורך גופו. "פגעו בך?" היא נצרדת אליו.
"לא, פרי ג'ון," הוא מזדרז להרגיע. "אבל אני זקוק לכוס תה מתוק."
"מיד תקבל, 'עַזִיזֶם', יקירי," היא משיבה ונחפזת אל הסמובר. "שב, תנוח," היא מוסיפה, וכבר מניחה לפניו את הכוס.
הוא לוגם במשיכה קולנית. "אין כמו בבית," נאנחות מילותיו.
"גם אם זה בית זמני והוא לא שלנו ומחר יכולים להשליך אותנו מכאן?" היא מבררת ואינה מנסה להסוות את הנימה הצינית.
"כל דבר הוא טוב יותר מאשר ליפול לידיים של ה'קומיטה'," הוא מצהיר והיא זוקפת עיניים מפוחדות.
"מה קרה, מורד?" היא תובעת בלחישה, כאילו ישנם עוד אנשים בחדר. די במילה "קומיטה" כדי לזרוע חלחלה בנפשה. ה"קומיטה" הוא בבחינת צעד אחד לגיהינום.
"הרפתקה נוסח העידן החדש," משיב מורד, מושך אל גרונו לגימות רצופות, ומתחיל לגולל את התקרית. "קניתי גליל בד ויצאתי מהחנות. פתאום עוצר לידי רכב בחריקת בלמים כאילו תפסו פושע מסוכן. שני בריונים יוצאים מהרכב ואחד מהם צועק עלי: 'מה אתה חושב שאתה עושה?' 'קניתי בד ואני הולך למתפרה,' עניתי לו בתמימות. 'קנית את הבד?' הוא מלגלג כאילו סיפרתי לו שקר חצוף. לא העזתי להוציא עוד מילה מהפה. הייתי מוכן לספוג את העלבון, רק שיניח לי. הרובה שעל הכתף שלו התנדנד והטריד אותי. 'אתה יהודי, נכון?' שאל, ואני הבנתי שעכשיו מתחילות הצרות. הנהנתי בראש. 'אתם היהודים גנבתם לנו את האדמה, גנבתם לנו את הפרנסה ועכשיו אתה גונב גליל של בד,' קרא לי כתב אישום שלם ואני הוצאתי מהכיס את הקבלה והושטתי לו. 'תראה, אָגָא,' אמרתי בקול רועד. 'הנה הקבלה. בתורה שלנו אסור לגנוב.' הוא חטף את הקבלה וקרע אותה לגזרים ומעך אותם על הרצפה בקצה הנעל שלו. 'מי ביקש ממך להראות לי נייר מקושקש?' צעק וסטר לי על הפנים. 'תיכנס לאוטו,' צעק חזק יותר ודחף אותי לכיוון הרכב, וכבר חשבתי שאני מגיע לכלא אווין ולא רואה יותר את העולם, לא את אשתי הטובה, לא את אֶבִּי שלי ולא את התינוק שבבטן שלך. הייתי בטוח שזהו, גמרתי עם החיים.
"התחלתי ללכת ברגליים רועדות לכיוון האוטו וכמעט נכנסתי פנימה. פתאום שלח אלי אלוהים את המציל והגואל. מוכר הבד יצא מהחנות ורץ אלינו ודיבר עם הבריונים: 'במחילה מכבודכם, היהודי הזה היה אצלי ושילם לי עבור הבד, אנא שחררו אותו.' פתאום ראיתי את הרכב נוסע. הושטתי יד למוכר ואמרתי לו, 'תודה רבה, אתה אדם יקר, הצלתי אותי ואת המשפחה שלי.' הוצאתי מהכיס שטרות של כסף, לא יודע כמה היו שם. שמתי לו ביד. אבל הוא לא קיבל. 'אני לא אקח ממך את הכסף. אתה שילמת עבור הבד ואתה לא חייב לי שום דבר,' הוא אמר. ואני התעקשתי, 'אבל אני רוצה לשלם לך על החיים שלי. החיים שלי שווים יותר מגליל של בד.' הוא אמר לי: 'לך לדרכך, בחור חביב. אני מאחל לך חיים ארוכים.'"
פרי לחצה פניה אל חזהו ויבבה חרישית נמלטה מגרונה. "ברוך השם שחזרת בשלום," ניגרו המילים מפיה.
מורד הרים את ראשה בעדנה ונשק לעיניה. "את חושבת כמוני, פרי ג'ון?" שאל.
"כן," השיבה בלהט.
הוא ידע מראש את תשובתה. בעקבות כל אירוע שמסתער עליהם היא לוקה בהתקף של שכנוע עצמי לעזוב ולצאת.
"איך זה שאנחנו, היהודים," אמרה ברטינה, "צריכים כל הזמן להוכיח לעולם שאנחנו אנשים ישרים? למה זה לא מובן מאליו?"
"כי קשה לנפץ סטיגמות עם זקן ארוך."
"צריך אחת ולתמיד לקצץ את הזקן הנורא הזה."
"צריך, אבל אי אפשר לעקור אותו מהשורש. אם מקצצים זה מחזיק לזמן קצר והוא שוב צומח. הנה עכשיו הוא צומח פרא והתוצאות נראות בשטח."
פרי בהתה רגע ממושך, מעלה זיכרון ישן. "אבא שלי. אתה הרי יודע איך מעריכים אותו ואת היושר שלו בכל מקום. יום אחד הוא הגיע לחנות התבלינים בבאזאר וביקש כמון. המוכר אָגָא אוֹסְטוֹרַבִּי הפנה אותו לקצה השורה של הפחים. 'קח לך את הכמון משם,' אמר והמשיך לטפל בסחורה החדשה שהיתה מונחת בפתח החנות.
"אבא ניגש אל הפח ופתח את המכסה, אבל מיד סגר אותו בחזרה והתרחק. 'יש לך ביקור של עכבר בפח,' אמר למוכר.
"המוכר התפלא. 'עכבר? זה לא ייתכן, החנות שלי נקייה ואין בה לא עכברים ולא ג'וקים.'
"'לך תראה,' אמר לו אבא.
"המוכר ניגש אל הפח, הוריד בזהירות את המכסה וראה חבילה גדולה של שטרות של אלפי טוּמָן. 'אָגָא יעקוב,' אמר כשהוא מחזיק חזק את שקית השטרות, כאילו פוחד לאבד אותה שוב. 'היה לי מזל שאתה פתחת את המכסה. כל לקוח אחר היה לוקח לעצמו את הכסף ויוצא בשקט מהחנות.'
"מאז, בכל פעם שאבא ביקר בחנות, המוכר הזכיר לו את סיפור העכבר. אחרי כמה שנים אמר לו אבא: 'אָגָא אוֹסְטוֹרַבִּי, אנחנו מכירים הרבה שנים ויש בינינו אמון הדדי, אסור לנו לשמור סודות בינינו.'
"'בוודאי, בְּרָדָאר, אחי,' ענה לו המוכר. 'תוציא מהלב, אתה ואני לב אחד ונשמה אחת.'
"'אָגָא אוסטורבי, במחילה ממך, אני יהודי,' אמר אבא.
"המוכר הסתכל בו בחוסר אמון. ואתה יודע מה הוא אמר?"
מורד הניד בראשו.
"'אָגָא הנאי, אתה יהודי? איך זה ייתכן? הרי אתה אדם ישר.' ככה ענה לו הבן אדם. אתה קולט?"
"אני מניח שאביך לא נשאר חייב."
"ברור. 'התורה שלנו מכוונת אותנו ליושר. זאת הדרך שלנו כל החיים' - ככה ענה לו האבא הישר והחכם שלי."
צלצול הטלפון הקפיץ אותה ממקומה. היא כרכה אצבעותיה סביב השפופרת והתרפקה על הקול האהוב. השיחה עם אחיה שַׁהְרָם ריככה את תחושת הכאוס. לאחר ניסיון הבריחה הכושל התבשרה כעת כי הניסיון השני עלה יפה. שַׁהְרָם ומשפחתו צלחו את אזור זהידאן שעל גבול איראן פקיסטן והגיעו לישראל. כעת יש לה אח שלישי בישראל. וכהבטחתו של שלום, המתין לו הבית בראשון לציון. הבית שלו.
פרי המריאה על משק כנפי הבשורה וראתה בה אישור חד משמעי להחלטתם. היא כמהה לחבור בהקדם אל אחֶיה.
24.
מורד נכנס למטבח בצעדים חגיגיים. "דיברתי עם אבא שלי, החלטנו לשלוח שטיחים לאחי, לשווייץ," הכריז.
"איך?" שאלה פרי מופתעת והניחה מידיה את תפוח האדמה והסכין. התופעה של הצלת רכוש והעברתו אל מחוץ לאיראן נפוצה בקרב המוסלמים ובני המיעוטים כאחד, ובבית הכנסת מזינים את הרכילות גם בנושא זה.
"אבא פגש את הָמִיד, המוסלמי שעבד בשגרירות איראן בצרפת בזמן שלטון השאה. הָמִיד סיפר לו שהוא עובד כעת בשיתוף פעולה עם ה'קומיטה' והציע שנעביר דרכו שטיחים אל מחוץ למדינה. נעביר אותם לאשר."
"איך הוא יודע על אחיך אשר?"
"אבא סיפר לו שאשר עזב ושהוא גר עכשיו בשווייץ. נוכל לשלוח אליו שטיחים בשווי של מאתיים אלף דולר שפירושם מיליון טומן."
"מורד, זה הרבה כסף, זה סיכון גדול מדי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו הפסדים בסדר גודל שכזה. מי יכול להבטיח לנו שהוא לא ירמה אותנו? אי אפשר היום לתת אמון באף אחד."
"פרי ג'ון, אל תדאגי, חשבנו ובנינו תוכנית לצמצום הסיכון. בשלב הראשון נשלח שני שטיחים, ורק לאחר שנוודא שהם הגיעו לאחי, נשלח את היתר. נצטרך להפעיל במלוא המרץ את כל צוות העובדים בקשאן."
פרי היתה מסופקת באשר להרפתקה החדשה.
"אל תדאגי, פרי ג'ון. את רואה שלפעמים קורים גם דברים טובים. הנה שחררו סוף סוף את בני הערובה האמריקאים. ג'ימי קרטר הלך, רונלד רייגן בא, ובני הערובה חזרו הביתה. בואי נחשוב מחשבות חיוביות."
היא לא השתכנעה מהדוגמה שנתן. סיפור תפיסת אנשי השגרירות האמריקאית היה סיפור אומלל - מראשיתו ועד סופו, אבל היא הבינה שמורד לא מצא דוגמה טובה יותר.
שני שטיחים נארגו, נארזו ונמסרו להָמִיד בצירוף כתובתו של אשר בברן, בירת שווייץ. "אל דאגה, אחי, אתה עושה את המעשה הנכון," הרגיע הָמִיד את אגא ציון.
כעבור שבוע התקשר אגא ציון לבנו בברן לבדוק מה עלה בגורל השטיחים. "זה בסדר," מסר אשר. "התקשרו אלי והודיעו שהגיע משלוח של שני שטיחים בדואר רשום. הסניף סגור והורו לי להגיע ולקבל אותו בשבוע הבא."
התשובה המרגיעה רתמה את ציון ומורד למלאכה. בתנופת עשייה הם גייסו עובדים בבית המלאכה בקשאן, שהופתעו מכמות העבודה שנפלה פתאום לידיהם לאחר תקופת הבטלה הארוכה שנכפתה עליהם. העבודה המרובה סביב השעון היתה מייגעת, והאב ובנו פעלו במלוא כוחם לכיבוש היעד: הפקת רווחים וצבירת כסף, שכה היה נחוץ למחיה בימים טרופים אלה ולחיסכון לימים הבאים. מורד נעדר מהבית ימים על גבי ימים ופניו לא נראו. עתים הגיע עם ערב והעייפות הפילה אותו היישר לחיק השינה. בלילות שכאלה היתה פרי ניעורה לקול נשימותיו הכבדות ושולחת יד זהירה, מלטפת, אל ראשו, והוא היה סב אליה, חובק אותה ונרדם בחיקה. היא היתה מסמיכה את פניה אל פניו, נושמת אותו אל קרבה, וחושיה היו מתערפלים עד שהיתה צונחת למחוזות השינה.
הנסיעות התכופות בקו טהרן קשאן הניבו משלוחים של שטיחים בשווי כולל של מיליון טומן, ושכר הטרחה להָמִיד הסתכם בשבעת אלפים טומן. המשלוח עשה דרכו לברן, והשניים חככו ידיהם בהנאה והמתינו חדורי ציפייה לאישור הקבלה.
שיחת הטלפון טהרן ברן טפחה על פניהם. משפט קצר מפי אשר, "לא קיבלתי שום דבר," מוטט את מגדלי קורת הרוח שאגרו במהלך שבועות של השקעה ותקווה, ורוקן את מִזעָר האמון שהשתמר בירכתי לבם.
מורד צנח על הכיסא ואחז בראשו. שארית הכוח שנותרה בו ממהלך העבודה הרצופה התנדפה כעת ולא הותירה מקום למילים. פניו היו חיוורות, עיניו ריקות ושפתיו חשוקות.
פרי חרקה שיניים. מבט החמלה שהעבירה עליו נמהל בזעם בלתי נשלט. "איזה תרגיל מסריח," זעקה. היא לא יכלה לשאת את שתיקתו המובסת, את מבטו החלול. ידיה לפתו את כתפיו השחוחות. "תדבר, תקלל, תצעק, תצא מגדרך, מדעתך, רק אל תשתוק," הגירה שורה של תביעות. מוכנה היתה לצעוק בשבילו את הצעקה שמחכה לו בתוך הגרון. מורד לא זע. כעבור רגע ארוך נגע קלילות בחלקת שערה. היא נשאה אליו את ראשה, בחנה את פניו. עיניו נגעו בעיניה והיא ייחלה למוצא פיו.
"פרי, החיים מזמנים אינסוף התנסויות, והמצב המיוחד היום מניב התנסויות מאתגרות." הוא דיבר לאט, מודד את המילים, מחפש היכן להניח אותן. "אנשים מנצלים את המהומה ולא בוחלים בשום דרך כדי לגרוף כספים. אנחנו הלכנו בדרך המלך, ניסינו להרוויח את לחמנו בעבודה. זאת הדרך שאנחנו מכירים. אבל יש שמחפשים את הדרך הקלה והמהירה כדי לשרוד, גם על גבם של ישרי הדרך."
היא ידעה שלא התכוון להרבות במלל. יחסית למי שהתמציתיות היא סיסמת חייו, יצא לו נאום שלם. ביקש לרצותה בשתי מילים והלשון שחררה משפטים.
"ההָמִיד הזה הוא יצור נאלח, המלחמה מוציאה את החיה שבאדם," ירקה מילים תקיפות יותר וזכתה לניד הסכמה.
תחושת הריקנות והחידלון שהתמקמה בהם כמו נחל אכזב בשנה שחונה, הלהיטה והתפיחה את סאת הכעס בגרונם, והשניים מיהרו והוסיפו עוד צידוק רותח לרשימה השחורה שהלכה וגבהה תחת הכותרת של החלטתם.
הם נענו לקריאתה של מהרי ויצאו לקבל את פני המכתב החדש מישראל.
•••
מהרי פתחה לקראתם את הדלת. "בואו, תיכנסו, כולם כבר כאן, כמעט שאיבדו את הסבלנות, רצו שנתחיל לקרוא... מה קרה? מה הפרצוף הזה שעל הפנים שלכם?"
"בואו כבר," קרא בֶּהְנָם, "מה אתם תקועים בדלת, אולי נפרוש לכם את השטיח האדום כדי שתואילו בטובכם להיכנס?"
"אמא, הכול בסדר," לחשה פרי ונכנסה ומורד בעקבותיה כשאֶבִּי אחוז בזרועותיו.
מהרי אצרה בתוכה את הדאגה ודחתה את החקירה לאחר כך. הפעם נשלף המכתב מנדנו בהיעדר הטקס הקבוע. "מכתב מסוראיה," אמרה ומסרה אותו לבֶּהְנָם שהחל מיד בקריאתו.
משפחה אהובה שלי,
אנחנו דואגים לכם, חרדים לשלומכם ועוקבים עצורי נשימה אחרי כל שביב מידע בכלי התקשורת ומתפללים שיבואו ימים טובים יותר.
מה שלומך, אמא ג'ון? מה שלומך, אבא ג'ון? איך הילדים כולם והנכדים שיהיו בריאים?
אצלנו ברוך השם הכול מתנהל כשורה. כולם בריאים ושמחים, עובדים ולומדים, ברוך השם. הרצל שלי זכה באליפות הנוער בשחמט. בכל שנה מתקיימת בפנימיית שטיינברג בכפר סבא סדנת שחמט לנוער שמסתיימת בתחרות ארצית. אנחנו גאים בהרצל שלנו, מָאשָׁאלְלָה יש לו ראש טוב.
חזרנו אמש בשעת לילה מאוחרת מביקור בכותל המערבי.
"אוהו," עצר בֶּהְנָם בקריאה, "ביקור חדש בכותל פירושו שיר חדש מאחותנו האינטליגנטית והיצירתית."
"בלי הערות, בֶּהְנָם, בבקשה," התנפלה עליו פרי. "אין לנו כוונה להעביר כאן את כל הלילה. קרא ברצף."
"מה קרה, אחותי? את בלי מצב רוח היום," השיב בֶּהְנָם ועיניו מנסות לפענח את רזיה.
"תפסיק," התערבה מהרי, "קרא את המכתב. לא היתה לכם סבלנות לחכות, ועכשיו אתם מושכים את הזמן. תנו כבוד לסוראיה שלנו." היא לכסנה מבט דואג בפרי ותהתה מה באמת עובר עליה.
"או קיי, או קיי." בֶּהְנָם תקע מבטו במכתב והמשיך לקרוא בצייתנות.
אם חשבתי לתומי שבביקור החמישי שלנו בכותל כוחו של ההרגל יקהה במקצת את ההתרגשות, הרי שגיליתי מיד כי טעות היא בידי. כל ביקור מעצים ומרומם את הנפש לפסגות חדשות.
אנחנו מגיעים לכותל דרך שער יפו, לאחר שעברנו במסתוריה הצרים של העיר העתיקה. אני נעמדת מול ההוד והקדושה בפליאה גדולה. מהלכת לאורך הרחבה, מבלי להסיר עיני מן האבנים הגדולות ומהנשים הנרגשות המקיפות אותן, ומשקיפה גם על הגברים שבחלקת הגברים. הם עטופים בטליתות, ואני מרגישה שגם אני עטופה. עטופה בעוצמה רגשית, בהתרוממות רוח שאין מילים לתארה. זוהי חוויה רוחנית חזקה, כמו מפגש קרוב לשכינה, שמכיל קדושה ויופי שמימיים.
אני מגיעה לאבנים הקדושות עד למרחק של נגיעה. עדיין איני נוגעת. רק מסתכלת. נישאת על משק כנפי ההיסטוריה. במקום שבו אני ניצבת, שריד מקודש הקודשים, עמדו והתפללו מיליוני יהודים לפני. במקום הזה נערכו טקסי הפולחן של עמנו. אני מאזינה לתפילה השקטה ולזו הנקראת בקול. נושמת את האווירה. ואז מניחה יד רוטטת על האבנים וחושבת כמה ידיים נגעו בהן. ידיים מבקשות, מתפללות. אני כותבת משאלה בפתק ותוחבת אותו ביראה גדולה לחרך הקרוב אלי. ומתחילה בתפילה.
אין עוד ביקור כמו הביקור בכותל, ולעולם לא יהיה!
ביקשתי עבורכם, עבורי, שכל משפחתנו תתאחד בארץ היהודים.
אִנְשָׁאללָה שנראה אתכם איתנו בהקדם.
אוהבת אתכם כנפשה ושולחת לכם נשיקות,
שלכם
סוראיה, כפר סבא, מרס 1981
פרי המשיכה להתבונן חליפות בבֶּהְנָם ובמכתב, כמו מצפה לשמוע את המשכו. בֶּהְנָם החזיר לה מבט.
"נכון שאת רוצה לבקר בכותל, אחותי?" אמר בקול רך.
פרי הנהנה במבט מהורהר, פיה נותר חתום ומעיניה בצבצו אגלי געגוע עגולים.
מורד הוציא את מילותיה מגרונו. "בעזרת השם ובבוא העת אנחנו נצא לישראל. נתאחד עם המשפחה. ואולי פרי היא זו שתכתוב לכם בפעם הבאה על הביקור בכותל."
פָּרְוִיז הניח יד רכה על כתפי אחותו. "פרי ג'ון, אחרי שתצאו ותגיעו בשלום, אדאג שאחריכם תגיע כל המשפחה. אני אהיה המאסף."
25.
אֶבִּי מגלה סימנים שעוד מעט ויתעורר. בטרם תפנה אליו ממהרת פרי אל יומנה:
אני ממשיכה לנשום את האוויר המלא בריח של פחד. שפיכות דמים, אונס של נשים ונערות, תקיפה של ארמונות ומוזיאונים, ביזה של חפצי אמנות ואוצרות יקרי ערך, הטרדת נשים תמימות על ידי סיירות זֵיינַב באשמה של עבירות מוסר כביכול, תמונות האבלים על הנופלים. אלוהים, איזה פחד ובלבול!
אֶבִּי צורח והיומן נסגר. "אמא כבר באה, אֶבִּי ג'וּן."
מדיניות הקיצוב של הממשלה מגבילה רכישה של מוצרי מזון ומוצרי צריכה בהתאם למספר הנפשות במשפחה. במשך שעות ניצב מורד עם תלושי הקיצוב בתור המשתרך לקבלת אורז, קמח, שמן, סוכר, חלב, חמאה וביצים. את התלושים לקבלת העוף והבשר מעניקה פרי לשכנותיה המוסלמיות, ובתמורה זוכה לאהדה ולשקט מצדן, ועתים לתמורה ממשית של ביצים וסוכר. היא שולחת את מורד לקנות עוף כשר בחנויות היהודים הפועלות במחתרת. את הנפט היא צוברת בג'ריקן ומזינה בו את ה"בּוּהירִי", התנור לחימום הבית.
תופעת הספסרות הולכת ואוחזת ברחבי העיר. אנשים מממשים חלק מן התלושים למחייתם ואת הנותר מוכרים במחירים מופקעים לכל דורש.
הדי ההפגזות ממשיכים להפגין את כוח התמדתם יום יום, לילה לילה. פרי אינה תופסת כיצד ייתכן שאנשים עולים על גגות הבתים וצועקים "אַללה אכבר" בהיותם חשופים למטחי הירי. זאת בשעה שהיא ומורד יושבים שפופים ומגוננים בידיהם על ראשו של אֶבִּי, כשם ששָׁהְלָה חאנום ובני משפחתה מתגוננים עד יעבור זעם.
גם בשוך ההפגזה עולים מוסלמים בעליצות על הגגות ומגוונים את קריאת ה"אללה אכבר" בקריאה "מָרְג בַּר ישראל", מוות לישראל, מה שמגביר את הצטנפותן של שתי המשפחות היהודיות בתוך הבית ומצמצם למינימום הכרחי את יציאתן אל מחוץ לכתליו.
בינות לנפתולי האירועים ולמכאובי הנפש נותנים הצירים אותותיהם. פרי אוחזת בבטנה, נושמת עמוקות. בין ציר אחד למשנהו היא מבקשת מבורא עולם שיטהר את עולמו בטרם ייפלט התינוק לאוויר העולם.
•••
תינוקת נחמדת פקחה עיניה לאוויר העולם. פרי מיניקה את אילנה הרכה ומבטיחה להעניק לה חיים טובים מאלה המתחוללים סביבה. "תאכלי, קטנה שלי, תתחזקי ונצא לדרך," היא מעודדת את הקטנטונת התולה בה מבט ממוסס קרביים. שָׁהְלָה חאנום מאזינה להבטחת האם לבתה, ומוסיפה ומחזקת: "לתינוקת יפה מגיע לקבל חיים יפים." והיא קרבה ומעדנת נשיקה על כפתור אפה המשובץ בפנים הזערוריות.
"שָׁהְלָה חאנום," אומרת פרי, "תראי איך הזמן רץ. אני לא מספיקה לחשוב על העתיד והעתיד כבר בא ונהפך להווה: נולד אֶבִּי, נולדה אילנה. הם כאן, זאת עובדה."
"שכל עתיד יהפוך להווה נפלא כמו שני הנפלאים האלה," מאחלת שָׁהְלָה חאנום ומלטפת את כתפי פרי.
באחד הימים, בעודה מיניקה את אילנה, עמד אֶבִּי בסמוך לחלון הבית ומפיו הקטנטן בקע ציוץ קצבי: "מָרְג בַּר ישראל", מוות לישראל. פרי ומורד החליפו ביניהם מבט קפוא, ומורד נחפז אל בנו והרחיקו מהחלון.
"אֶבִּי ג'ון, אל תגיד את המשפט הזה, זה לא טוב," דיבר אל בנו ברַכּות שלא הצליחה לכסות על הרעד שבידיו.
"לא טוב," חזר אֶבִּי על דברי אביו.
"לא טוב, לא מדברים ככה. הנה, קח את האוטו שלך, תשחק בו."
אֶבִּי לקח ברצון את האוטו הכחול מידי אביו, וכבר החל במסע המפותל על רצפת החדר.
"אנחנו לא נגדל את הילדים במצב הזה," אמרה פרי, בעוד עיניה מלוות את המסע של בנה. "צריך להתחיל בפעולה. אילנה כבר בת חצי שנה, ההתארגנות לוקחת זמן, ועד שנצא לדרך היא תגדל עוד."
למחרת שיגרה מכתב לאחותה שירין, ושיתפה אותה בתוכניתם וברצונו של בֶּהְנָם להצטרף אליהם ולהימלט מהגיוס למלחמה העקובה מדם. "בֶּהְנָם מוכן להתגייס לצה"ל ולעשות הכול למען מדינת היהודים, אבל הוא לא מוכן בשום פנים ואופן למסור את חייו למען מקום שנעשה קר ומנוכר ומאיים, ולמען מדינה שאיבדה את ערכיה האנושיים."
"שירין," הוסיפה, "איראן שלנו, שבה גדלנו ובה גדלו ההורים שלנו דורות על דורות, איראן שאותה אהבנו כל החיים, איראן שהשפה הפרסית שלה היא השפה הטבעית שלנו ושהמוזיקה שלה היא המוזיקה שלנו - מגלה פנים חדשות, מכוערות ומפחידות."
היא ביקשה את עזרתה בפנייה לסוכנות היהודית ורשמה את מספר הטלפון בביתם.
"אנחנו נצא לדרך, ואחרינו ימשיכו הבאים בתור, עד שהמשפחה תתלכד בישראל," חתמה את דבריה ויצאה בצעדים נחושים אל בית הדואר.
26.
מהרי מכנסת את המשפחה. "מכתב משירין שלנו," היא צוהלת בטלפון, ובארוחת הערב, בטרם יוגש האוכל לשולחן, היא מקיימת את הטקס הקבוע של פתיחת המכתב ומוסרת אותו לידיו המושטות של בֶּהְנָם.
בֶּהְנָם מציץ במכתב ומוסר לפרי. "המכתב בשבילך, אחותי," הוא אומר, ופרי חוטפת אותו מידיו.
"מה את חוטפת, את לא רואה שאני מגיש לך אותו?"
"ששש..." מהסה אותם מהרי ומניעה ראשה לצדדים. פרי קוראת בקול רועד.
לפרי, אחותי היקרה והאהובה,
קיבלתי את מכתבך בהתרגשות גדולה ועשיתי את כל הפעולות הנחוצות. התאזרו בסבלנות עד שאיש הסוכנות היהודית ייצור איתכם קשר. כולנו מברכים אתכם על החלטתכם ושמחים שגם בֶּהְנָם ג'ון יוצא איתכם לדרך. את המכתב שלך קראנו שוב ושוב ולא שבענו. היית צריכה לראות את הריקודים ולשמוע את הצרחות של השמחה. אני חושבת שהן הגיעו עד לטהרן...
פה בישראל לא מפסיקים לדבר על הרומן בין ישראל לאיראן, כמה שהוא היה יפה וחבל שנגמר. זה היה רומן חשאי. אהבה בלי נישואים. בשגרירות הישראלית אמנם לא התנוסס דגל ישראל, אבל היו בלי סוף פגישות בין האוהבים. כל ראשי הממשלה של ישראל ביקרו באיראן: דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין, ושרי החוץ אבא אבן ויגאל אלון ומשה דיין, ושר הביטחון שמעון פרס ושר האוצר פנחס ספיר ומפקדים מהצבא. וגם מאיראן באו לביקורים בישראל: ראשי צבא ושרים ואנשים גדולים ומכובדים. ואיראן מכרה נפט לישראל, וישראל מכרה נשק וחקלאות לאיראן. ישראלים מכל מיני חברות עבדו באיראן.
אנחנו פוגשים איראנים שעלו לארץ ושומעים מהם על החיים שהשתנו, ובכל פעם מתעוררת בנו הכמיהה לראות אתכם כאן, איתנו. עשיתם את ההחלטה הנכונה. ישראל היא הבית של כולנו.
אנחנו מחכים לכם בכיליון עיניים, ובעזרת השם אחריכם תגיע כל המשפחה. אתם יוצאים לדרך מסוכנת. נתפלל כל הימים לשלומכם. תשמרו על עצמכם ועל הילדים ותהיו זהירים. דרך צלחה!
נשיקות וחיבוקים לכולם. אוהבת אותך כנפשה,
שירין, ראשון לציון, יולי 1982
החדר נמלא בדומיית הרהורים. פרי כחכחה, מחתה את עיניה וחיבקה את אחיה. "אני כל כך שמחה שאתה יוצא איתנו."
"שנצא כבר," השיב, "ולא נריב על המכתבים מישראל. אנחנו נשלח לפה את המכתבים ואתם תריבו ביניכם מי יקרא אותם," אמר והעביר את אצבעו על פני המסובים.
"טוב, פרי, בואי נגיש את האוכל," פקדה מהרי בתכליתיות האופיינית לה ברגעים דחוסים.
בתום הארוחה נפרדו בני המשפחה כשהרהור משותף מדבר מעיניהם: כמה פעמים עוד יסעדו בהרכב הזה סביב השולחן?
בציפייה דרוכה המתינה פרי להתפתחויות.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
שרה אהרוני / שתיקה פרסית
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרי המקור: נוית בראל
עורכת הספר: דפנה שחורי
עורכת הלשון: ורד זינגר
מעצבת הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak
הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר
לוחות: צביקה שרויטמן
סדר: טפר בע"מ
תודה לכותבי הספרים הבאים:
1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985.
2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988.
3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
