-23-
בנסיעה באובר בחזרה לדירה של טטיאנה, הם שתקו דקות ארוכות. פול נאבק בחגורת הבטיחות שלו וניסה למצוא את האבזם, שהיה קבור עמוק בין המושב למשענת הגב.
בסופו של דבר אמרה טטיאנה, "אתה לא מתכוון להגיד כלום, פאשה?"
הוא לא הביט בה. "בית מדהים. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה."
"לא לזה התכוונתי."
"את לא סומכת עלי?" שאל.
"ברור שאני סומכת עליך. על מה אתה מדבר?"
"אבל לא מספיק כדי לספר לי כמה את עשירה. ואת גם משתמשת בשם משפחה אחר ‑ 'בלקין'. זה שם בדוי?"
"זה שם המשפחה של אמא שלי."
"ואימצת אותו כדי שאף אחד לא ידע שאת הבת של ארקדי גאלקין." השם ארקדי גאלקין נשמע לו מוכר. אחד האוליגרכים הרוסים שחיים בארצות הברית ומחזיקים יאכטה ענקית והרבה נדל"ן.
"כמובן."
"במיוחד חברייך האמנים."
"כן! אני מודה. אני לא רוצה שיכירו אותי כבת שלו. אני רוצה לנהל חיים משלי. כל כך קשה להבין את זה?"
"אבא שלך לא נותן לך כסף?"
"ברור שכן! יש לי קרנות נאמנות, ונדל"ן ועסקים מעבר לים וכל זה."
"ובכל זאת את גרה ב..."
"אני מתה על הדירה שלי! איפה אני אמורה לגור? בדופלקס בגורד שחקים, כמו כל הילדים הרוסים?"
"אבל..."
"אתה לא מבין, פאשה? אני זקוקה לזהות נפרדת. אני מנסה להצליח כאמנית, כצלמת, ואני רוצה להיות ישות נפרדת בעולם."
"את מנוכרת מההורים שלך?"
"אני? ממש לא. המשפחה שלי היא..." היא הניחה את ידה על חזה, "היא הבית שלי. נמל המבטחים שלי. שאלת אותי פעם אם אני הבת של אבא שלי, ואמרתי שכן. אבא שלי הוא הבן‑אדם הכי חכם שאני מכירה. ועמוק בלב הוא גם הכי נדיב."
"ומה איתי?"
"אני בטוחה שאתה מבין למה אני מתכוונת. לא רציתי שתראה איך ההורים שלי חיים. זאת אומרת, כל הפאר הזה ‑ זה לא אני. כמו שאתה כבר יודע."
פול שתק וניסה לעכל את כל מה שטטיאנה סיפרה לו. הכול התהפך.
"אני מוקפת בחליפות בשנים‑עשר אלף דולר, ואני לובשת בגדי חאקי מגֵ'יי קְרוּ."
פול חשב בלבו: בעיני אבא שלה אני אראה כמו פרעוש עלוב. "את באה מסוג כזה של כסף..." הוא אמר. "...זאת אומרת, לעומת החיים שאת רגילה אליהם, להיות איתי זאת נפילה גדולה."
"מה? לא, פאשה ‑זה חסר כל משמעות, זה לא מעניין אותי. זה לא חשוב לי."
"אני לא בליגה הזאת, זה ברור לך."
"אף אחד לא בליגה הזאת."
בלשון המעטה.
שתיקה ארוכה השתררה. "ממה הוא התעשר כל כך? אם לא מפריע לך שאני שואל."
"הוא עוסק בכספים. עולם הכספים. אני לא בדיוק יודעת במה. זה לא העולם שלי. אני לא מבינה בזה כלום."
הוא יוכל לגגל "ארקדי גאלקין" ולדעת הכול בתוך כמה דקות.
"מצאת חן בעיניו," היא אמרה.
"טוב, הוא בהחלט בירר מי אני." הוא צחק, ואז חייך. "אבל... כן. הוא שידר לי משהו חם."
"שניכם בניתם את עצמכם מאפס."
בדירה של טטיאנה, בזמן שפשטו את הבגדים החגיגיים, שאל פול, "מי זה הג'ינג'י עם האוזנייה שכל הזמן דיבר עם אבא שלך?"
"אה, זה אנדריי בֶּרזין. הוא מנהל האבטחה של אבא שלי. יד ימינו.
לפעמים אני לא יודעת מי הממונה האמיתי," התלוצצה, "ברזין או אבא."
לברני קובאן לא היה מנהל אבטחה, אבל טוב, הוא לא אוליגרך רוסי. "יש לו אויבים, מה?" שאל פול.
טטיאנה משכה בכתפיה. "ככה הוא חושב."
"מי?"
שוב משכה בכתפיה. היא לא רצתה לענות, או לא ידעה. "ברזין הוא גם המודיעין של פאפא."
"מודיעין?"
"תחקירים, אפשר להגיד."
"לכן אבא שלך ידע עלי כל כך הרבה?"
"בלי שום ספק. אתה יכול לראות בזה כבוד גדול, שהוא ביקש מברזין לאסוף חומר עליך."
"האמת שקשה לי לראות בזה מחמאה. מה הסיפור של ברזין הזה?"
"אבא שכר אותו משירות הביטחון הרוסי ‑ פס"ב. הוא היה קולונל. מסיביר, הוא גדל באזור אירְקוּטְסְק. בכל מקרה, הוא בן אדם מגעיל. אבל הוא נאמן לאבא שלי כבר המון זמן. לכן אני... מנומסת כלפיו. בתקופה הקרובה הוא לא יפסיק לחשוד בך."
"מי? אבא שלך?"
"לא, ברזין. ברזין יחשוד. אל תיקח את זה אישית."
פול התקלח ונכנס למיטה עירום. טטיאנה כבר היתה שם. במקום כותונת התחרה היא לבשה מכנסי טרנינג וחולצת טריקו, סימן ברור שהיא לא רוצה להשתעשע.
"פאשה, אנחנו יכולים לדבר על משהו?"
"כמובן."
"אני יודעת שזה לא לעניין לדבר על בני זוג לשעבר, אבל אני צריכה לספר לך משהו על אחד החברים הקודמים שלי."
"למה?"
"פשוט תקשיב. קראו לו צ'רלס הֶלמְְווֹרְת, והוא היה טיפוס בולט כזה, אתה יודע. השתייך לאגודת הידידים של המטרופוליטן ולמועדון יאכטות כזה או אחר, והוא גם חבר בבְּרוּק." פול שמע על מועדון הגברים היוקרתי הזה.
"חוג מצומצם ומפונפן," אמר פול. עושר מסוג אחר, חשב. שבא בירושה.
"לא מה שאתה חושב. הוא בקושי גמר את החודש. הסבתא מימנה לו את החברויות במועדונים, והוא עצמו בקושי הצליח לחסוך גרוש. המשפחה שלו התרוששה. היוקרה נשארה, אבל ההון נעלם."
"אז למה הוא לא... עבד? מין רעיון משונה כזה."
"הוא עצלן. אבא שלי קרא לו לא‑יוצלח." היא צחקה. "הוא בטח היה צריך לחפש את המילה הזאת במילון. הוא קרא לו גם רוקפלר, אם כי הוא לא היה ממשפחת רוקפלר. פאפא כל הזמן אמר, 'מי היה האחרון במשפחה שלו שהואיל בטובו לעבוד? סבא‑רבא‑רבא שלו?"
פול חייך, ואז צחק.
"צ'רלי רצה שנחיה ברמת העושר שלי. על חשבוני. בכל מקום שנסענו אליו, הוא רצה שנתאכסן במלון מנדרין או בארבע העונות, ועוד בסוויטה מפוארת. הוא רצה לצאת לחופשות יוקרתיות ‑ ספארי בדרום אפריקה או אי פרטי בקאריביים. אתרי סקי אופנתיים. קוּרשֵׁבֶל באלפים הצרפתיים, או וֶרבּיֶיה. הוא טען שהסקי שם מוצלח יותר. אבל אני ידעתי שזה רק בשביל הנִראוּת. הוא כל הזמן הציע לי נישואים, ואני סירבתי."
פול שם לב שהיא כבר לא מחייכת. היא נעשתה מהורהרת. "זה הצייר עם בעיית הקוקאין?"
היא הנידה את ראשה. "אחד לפניו. בכל מקרה, צ'רלי נעשה תובעני יותר ויותר. רצה ללכת למסעדות הכי יוקרתיות, ל..."
"רודף בצע."
היא שתקה רגע. "החברים שלי הזהירו אותי, והייתי צריכה להקשיב להם."
"ומה קרה?"
היא שתקה זמן רב עוד יותר. עיניה נמלאו דמעות. "אבא שלי הצמיד לו מעקב ותפס אותו בוגד."
היא עצובה או כועסת? פול התקשה לקבוע.
"הלכתי לטיפול. אני... איך יכולתי לסמוך שוב על מישהו? פשוט פחדתי מכל אחד. אולי גברים באמת רוצים אותי רק בגלל הכסף? ומה עם חברים שמנצלים אותי כי הם יודעים שאני עשירה?"
"את חושבת שאני אוהב אותך בגלל הכסף?"
"לא, אבל יש לי הרגשה שאתה תיפרד ממני בגלל הכסף."
פול חש מדקרת עלבון. "באמת, טטיאנה?"
"קשה לך שהסתרתי ממך את זה."
"נכון. תגלית לא נעימה."
"רציתי לדעת שאתה אוהב אותי בזכות עצמי."
"אני מבין את זה עכשיו. ברור."
"אז הכול בסדר עכשיו?"
"כמובן. הכול בסדר."
"אני מבינה שאתה בא מהאסכולה של הגבר המפרנס. זאת עדיין הגישה השלטת, מה?"
הוא חייך. הוא לא רצה להודות בפניה שכך בדיוק חשב: בתבנית הפטריארכלית המקובלת. "ייקח לי זמן להתרגל. אם כי שמתי לב שאת לא אוהבת להוציא כסף על שום דבר."
"ממש לא נכון! אני מוציאה כסף על בגדים ‑ ראית מה קורה בארון שלי? הבגדים שלי לא מחנות יד שנייה..."
"שמתי לב," הודה.
"אז תרשה לי לשאול אותך משהו."
"כן?"
"מאחר שמערכת היחסים שלנו לא מושתתת על התבנית הפטריארכלית המסורתית..."
"כן...?"
"אתה הגבר הראשון שטורח להבין אותי. שמעריך את היצירה שלי. שלא מעוניין בכסף שלי. אתה בחור רגיל, ואתה נראה ממש אמיתי, עם שתי רגליים על הקרקע. ואנחנו אוהבים זה את זה."
הוא הנהן. "כן," אמר. הם היו יחד כבר שמונה חדשים, גרו יחד כבר חודשיים. מדי פעם התייחסו בחטף לחתונה, התלוצצו על "מוסד הנישואים" וכדומה.
"כשצ'רלס הלמוורת הציע לי נישואים," היא אמרה, "התחלתי לחשוב על כל הרעיון הזה של חתונה. מה המשמעות של חתונה, ואם אני מוכנה לזה. אני מרגישה שעברתי תהליך של התבגרות לאחרונה."
הוא גלגל את עיניו. "לכן את חושבת על נישואים? כי התבגרת?"
היא הנהנה, ואז אמרה בגרון חנוק, "גם בגלל זה, וגם כי... אני אוהבת אותך. כשאני איתך, אני בדיוק האדם שאני רוצה להיות. ולכן אני רוצה לחיות איתך. וחשבתי, אולי גם אתה מרגיש ככה."
הוא הבין שהיא לא מתלוצצת. הגרון שלו התייבש. הוא התחיל לחשוב מה יקרה אם יאבד אותה. כמה היא חשובה לו. למען האמת, הוא כבר עבר את גיל שלושים והתנסה במערכות יחסים רבות, כך שידע מה הוא מחפש ומה הוא רוצה. והוא רצה את טטיאנה. היא היתה נוכחות עליזה ותוססת. היא הכניסה אור לחייו. הוא ידע שהוא מכור לעבודה, שהוא לחוץ, והיא עזרה לו להשתחרר קצת. לבו התרחב כשחשב עליה. היא היתה הכול: חכמה, מוכשרת, טובת לב, נעימה, כל החבילה. מבחינתו, העולם היה מסלול מכשולים; מבחינתה העולם היה מגרש משחקים. בחברתה הוא היה אדם טוב יותר. בחברתה העולם היה צבעוני יותר.
לבו הלם. "כן. גם אני מרגיש ככה," אמר בקול ניחר. הוא בלע רוק. "אמרת שאת רוצה לשאול אותי משהו."
"טוב, זה לא בדיוק לפי המסורת, אני מניחה, אבל... פאשה, אתה רוצה להתחתן איתי?"
-24-
בסוף יום העבודה נפגש פול עם ריק ג'ייקובסון בפאב בטיימס סקוור. הפאב היה מלא ולא היה מקום ליד הבר, ולכן נאלצו לשבת ליד שולחן עם בני עשרים רעשנים. הם לא התראו כבר כמה חודשים. ככל שהקשר עם טטיאנה נמשך, הוא בילה את רוב זמנו איתה ונפגש פחות עם חבריו.
"הרבה זמן עבר," אמר ריק.
"כן. מצטער. עומס מטורף בעבודה."
"חשבתי שאתה כועס עלינו בגלל מרי לואיז."
"מה זאת אומרת?"
"איך שהיא תחקרה את טטיאנה בארוחת הערב בסנסובינו."
"אפשר להגיד שהיא קצת הגזימה."
"כן, מה? חשבתי שעוד רגע היא שולפת את סד העינויים ו..."
"אני מבין שהיא ניסתה לתהות על קנקנה של טטיאנה. אבל זה היה קצת... תוקפני אולי."
"טטיאנה מצאה חן בעינינו," אמר ריק. "בעיני שנינו. מאוד. באמת, היא נהדרת."
"מצוין," אמר פול, "כי אני עומד להתחתן איתה."
פניו של ריק אורו. "אם היינו במקום מכובד יותר, הייתי מזמין שמפניה. עם קצת מזל, אולי יהיה להם פה יין נתזים." הוא קם וחיבק חזק את פול. "מזל טוב. אני שמח מאוד בשבילך." כשהתיישבו בחזרה, אמר ריק, "חשבתי שאתה אלרגי לנישואים. כל כך הרבה זמן התחמקת מזה."
"לא כל כך הרבה זמן. אבל טטיאנה הרבה יותר מעניינת מנשים אחרות שהייתי איתן."
"מעניינת גם במיטה...?"
פול חייך. לא היתה לו שום כוונה לפרט. גם לא באוזני חברו הטוב.
"נהדר. באמת אין טעם לדחות דבר כזה," אמר ריק.
פול שתק רגע ארוך. הבחורים שלידם התגלגלו מצחוק כשאחד מהם סיפר בדיחה. ואז פול אמר, "אני רוצה לספר לך משהו עליה, שהוא קצת... חריג."
"היא גרושה."
פול הניד את ראשו. "שם המשפחה שלה," הוא התחיל להגיד. "היא משתמשת בשם הנעורים של אמא שלה. למעשה, קוראים לה גאלקין. טטיאנה גאלקין."
"טוב..." ריק לא קלט מיד. הוא חיכה להמשך.
"אולי שמעת על ארקדי גאלקין."
ריק משך בכתפיו.
"הוא אוליגרך רוסי. מיליארדר‑על." פול גיגל אותו. האיש היה בעל נכסים בכל העולם. בעל יאכטה ענקית. עיניו של ריק נפערו סוף‑סוף. "אלוהים."
"לכן, כשמרי לואיז חשבה שטטיאנה יוצאת איתי בשביל הכסף שלי..."
ריק הניד את ראשו ופלט נחרת צחוק. "בחיי, לא ייאמן!" פול ציפה שריק יגיד משהו גס על נישואי הממון שלו, אבל במקום זה הוא אמר, "פגשת אותו?"
"רק פעם אחת."
"איך הוא?"
"מצא חן בעיני," אמר פול. "עושה רושם שהוא בסדר. בחור טוב."
"אז מה דעתו על זה שאתה מתחתן עם הבת שלו?"
"עוד לא סיפרנו לו. או למישהו מהמשפחה שלה. היא הזמינה אותי לארוחה משפחתית ביום ראשון הבא. ושם נספר לכולם."
"מעניין איך הוא יתייחס לזה. זאת אומרת, אתה מרוויח יפה, אבל אתה לא עשיר. לפי אמות המידה שלו, אתה כמעט... דלפון. ואתה אמריקאי. אתה זר מבחינתו. הוא לעולם לא יסמוך עליך, אתה יודע."
פול הביט בו רגע. "ממש לא בטוח. נראה."
"תשמע, אממ... תיזהר. האוליגרכים הרוסים האלה הם לא אנשים טובים."
"אולי יתברר שהוא ממש נחמד."
"כן," אמר ריק. "אולי. אבל בכל זאת תיזהר."
-25-
בבוקר יום ראשון הרהר פול בארוחה המשפחתית שצפויה להם בערב, בבית גאלקין. הם תכננו להודיע על אירוסיהם, והוא תהה איך זה יתנהל, מה תהיה התגובה, מלבד ברכות מנומסות. האם אבא שלה יהיה מרוצה או לא? האיש נראה ידידותי למדי, אבל הוא פגש את פול פעם אחת בלבד. ומה עם אחיה?
"אמרת שחוגגים היום משהו מיוחד?" שאל פול את טטיאנה. "זאת אומרת, חוץ מההודעה שאנחנו עומדים להתחתן."
"חג רוסי שנקרא מַסלֵניצָה."
"מה זה?"
"הוא נקרא גם 'שבוע החמאה'. או 'שבוע הפנקייק'. קשה להסביר. זה חג אביב, שאוכלים בו מאכלי חלב. אוקסאנה, המבשלת שהכינה לך את כריך הפסטרמה ‑ היא תבשל גם הערב, ואני מניחה שהאוכל ימצא חן בעיניך."
"אני אוהב אוכל רוסי. ובטח כל דבר שאוקסאנה תכין."
הם שתקו. ואז אמרה טטיאנה פתאום, "אני צריכה להזהיר אותך שאחי, ניקו, יכול להיות קשה לפעמים."
"מה זאת אומרת?"
"לפעמים הוא מתנהג לא יפה לחברים שלי. הוא פשוט מנסה לגונן עלי."
"אולי לארוס שלך הוא יתייחס אחרת?"
"ספק רב. הוא עלול להתנהג עוד יותר גרוע."
הפעם לא ניצבו מאבטחים בחזית הווילה הענקית. פול וטטיאנה נכנסו לאחד החדרים בקומה הראשונה, ליד המטבח, חדר שפול לא ראה בפעם הקודמת. עשרה אנשים כבר הצטופפו שם סביב שולחן המיועד לשמונה. אחיה של טטיאנה קרא אליה, "תמיד באיחור, תמיד כניסה דרמטית."
כולם צחקו. טטיאנה חייכה וקדה.
אביה הגיח מהמטבח. הוא לבש ג'ינס וחולצת פלנל מכופתרת, במשבצות כחול ולבן, שהדגישה את הכרס הגדולה שלו. הוא הכריז משהו ברוסית, ואוקסאנה יצאה המטבח, זעופה ומוצקה, בשמלת בית דהויה עם סינר לבן, ובידיה נשאה מגש עמוס חביתיות דקיקות. הבּליני המפורסמים שלה.
"מה הוא אמר?" שאל פול את טטיאנה.
"אה, הוא..." היא הנידה את ראשה. "משהו בקשר לחג. מסלניצה. נפרדים לשלום מהחורף ומקדמים את פני האביב ואת כוחות הפריון של הטבע. התחדשות החיים. משהו כזה. והוא אומר שהבליני של אוקסאנה הם הכי טובים בעולם."
טטיאנה הושיבה את פול לצדה, כדי שתוכל להסביר לו על המאכלים השונים. מהצד השני שלה ישב אחיה ניקו. הוא עובד בעסק של אביהם, כך הסבירה טטיאנה מראש, אבל לא פירטה מה הוא עושה שם. ניקו היה צעיר ממנה בשנתיים ודיבר אנגלית בלי שום מבטא. הוא וטטיאנה החליפו כמה מילים ברוסית. טטיאנה נראתה מרוגזת, טלטלה את ראשה ונאנחה.
"מה הוא אמר?" שאל אותה פול בדאגה.
"שזאת ארוחה משפחתית, ולמה הזמנתי מישהו מבחוץ."
"אה. מביך קצת. מה אמרת לו?"
"שאני רואה בך בן משפחה."
"אני מניח שהוא לא היה מרוצה מזה."
טטיאנה מלמלה בשקט, "אמרתי לך שהוא עלול להיות מעיק."
פול גחן מעבר לטטיאנה והושיט את זרועו אל ניקו, ללחיצת יד. "אני פול," אמר.
ניקו הנהן בפנים משועממים, לא הושיט יד וגם לא הציג את עצמו. הבליני הוגשו עם ביצי טרוטה כתומות ומבריקות, שמנת חמוצה וקנקני וודקה. אחר כך הגישו מרק כרוב רוסי מסורתי, שנקרא שְצ'י, וכיסונים רוסיים ממולאים בבשר. הכול היה טעים להפליא (חוץ מביצי הטרוטה). אפילו מרק הכרוב, שנשמע מפוקפק בהתחלה, היה חמצמץ וטעים, בצבע כתום ענבר מענג. הכיסונים היו סהרונים מתובלים, מאודים ומטוגנים ‑ מעדן יוצא מן הכלל. וכל זה עם לחם המחמצת השחור של אוקסאנה, שפול כבר אכל והתאהב בו.
כוסות הורמו לחיים, הקולות נעשו רמים יותר. רוב השיחה סביב השולחן התנהלה ברוסית. באחת ההפוגות בין הרמות הכוסית, מזג ניקו וודקה לעצמו ולפול. הוא הושיט לפול את הכוס ואמר, "אתה עובד בקרן גידור?" מנימת קולו השתמע שזה משעמם להפליא לדעתו.
"כן," אמר פול. "אקווינה נכסים."
ניקו הניף את כוסו ואמר, "לחיי הדולר הכול‑יכול," ולגם את הנוזל בלגימה אחת.
"אתה נהנה לעבוד עם אבא שלך?" שאל פול.
ניקו צמצם את עיניו באיבה והעמיד פנים שלא שמע את השאלה. "אתה עושה כסף טוב, מה?"
"לא לפי קנה המידה שלכם, אני בטוח."
"אה, כן?" הוא הנמיך את קולו והסב את ראשו. הוא מזג עוד שתי כוסות והושיט אחת מהן לפול. בלי להביט בו אמר, "אז טוב שמצאת בחורה עשירה, מה?"
האם הוא צריך להסביר שהוא התחיל איתה בלי לדעת מי אביה? התגוננות מיותרת. בחיוך נינוח אמר פול לבסוף, "עשירה מהבחינות החשובות, הייתי אומר."
טטיאנה, שלכאורה לא שמעה את דבריהם, טפחה על כתפו של פול ואמרה, "עכשיו?"
פול הביט רגע בעיניה והנהן, והרגיש שבטנו מתכווצת בחשש, למרות הוודקה ששתה.
טטיאנה נקשה בכפית על כוס ואמרה, באנגלית, "סליחה. סליחה! אני רוצה להגיד משהו. איזוויניטְיֶיה!"
שקט השתרר בחדר. היא העבירה את מבטה על פני הנאספים וחייכה בהיסוס. "פול ואני שמחים להודיע לכם שהתארסנו."
קריאות חדווה נשמעו, שאיפות אוויר מופתעות ומחיאות כפיים.
פניו של ארקדי גאלקין קרנו. הוא קם, הרים את כוס הוודקה שלו ואמר, "חדשות נהדרות! נהדרות! זהָ ואשֶׁה שאסְטְיֶיה!"
"הוא אמר 'שתהיו מאושרים'," הסבירה טטיאנה לפול.
כולם שתו לחיים, מלבד ניקו. פול נישק את טטיאנה וחיבק אותה. ארקדי ניגש אל בתו, חיבק ונישק אותה. ואז אמר לפול, "ברוך הבא למשפחה," וגרף אותו לחיבוק דובי, גדול ולח. הוא אמר לניקו משהו מהיר וחד, והחווה בידו כמו אבחת סכין. ניקו הרכין את ראשו, בהכנעה לכאורה.
אלינה מיהרה אליהם בהתרגשות, חיבקה את טטיאנה ואחר כך את פול. ניקו אמר משהו לטטיאנה ברוסית; הוא לא נשמע מרוצה. טטיאנה ענתה ברוסית ואז פנתה אל פול. "הוא שואל, איפה הטבעת?"
"תגידי לו שהיא בדרך."
טטיאנה הנהנה. הטבעת כבר היתה אצלה. בהפסקת הצהריים אסף פול את טבעת האירוסים שהזמין אצל סיטונאי ברובע היהלומים, שהיה חבר של ברני קובאן. בזכות ההנחה שקיבל, התאפשר לו לרכוש יהלום גדול יותר ‑ שלושה קראט, צלול ובעל צבע יפה. טטיאנה התפעלה מהטבעת ואמרה שהיא מוצאת חן בעיניה. אבל לארוחת הערב העדיפה להגיע בלעדיה כדי שהבשורה תבוא בהפתעה.
ניקו אמר משהו ברוסית לארקדי, אך הוא הניד את ראשו בביטול וחזר למקומו בראש השולחן. פול שמע שניקו אומר מילה ברוסית שנשמעה בדיוק כמו ג'יגולו. ועוד מילה: ז'וֹפּה. במכללת ריד, פול וחבריו לכיתת הרוסית הקפידו ללמוד קללות ברוסית, והוא ידע שפירוש המילה הוא "תחת".
ניקו כבר נראה שיכור עכשיו. הוא אמר לטטיאנה, "יֵמוּ ניְֶיה טי נוּז'ְנה, יֵמוּ טְבוֹי דֶנגי נוּז'ני." פול היה די בטוח שהוא אמר לה, הוא לא רוצה אותך, הוא רוצה את הכסף שלך.
אביו קרא מראש השולחן, "חְבָאטיט! זאטקְניס!"
פול ידע מה הוא אמר: "מספיק! תשתוק!"
עוד וודקה הוגשה לשולחן. פול כבר היה שיכור למדי. הוא שם לב שהרוסים לא לוגמים את הוודקה אלא שופכים אותה ללוע ובולעים בלגימה אחת.
שוב הוגשו חביתיות בליני, הפעם לקינוח, עם פירות יער וחלב מרוכז, ואחר כך קוניאק.
בני המשפחה החלו לקום מהשולחן אחרי הקינוח, עמדו ברחבי החדר ושוחחו. הקולות גברו. פול המשיך לשבת.
הוא שם לב שאלינה הביטה בו במהלך הארוחה, ועכשיו היא ניגשה אליו ונישקה אותו על שתי לחייו. "הכול בסדר?"
"בסדר גמור, ומה שלומך את?"
"אתה מוקף בבני גאלקין. אולי משעמם או מציק לך? קצת מוגזם?"
הוא הניד את ראשו. "בהחלט לא."
"אולי אתה מרגיש כמו בחינה לתפקיד שאתה לא יודע אם רוצה."
לפני שפול הספיק לענות ‑ הוא לא ידע מה לומר ‑ ארקדי גאלקין הניח יד על כתפו. "טטיאנה הראתה לך את הבֵּיצה?" שאל.
פול חש את ריח האלכוהול בהבל פיו של גאלקין. "עוד לא."
טטיאנה אמרה משהו ברוסית, במהירות, ואביה ענה לה, ושניהם צחקו. ואז גאלקין אמר, "בוא."
פול הנהן. הוא גחן לעבר ניקו, שעדיין ישב גם הוא, ובשקט אמר ברוסית, "יא פָּנימָאיוּ." אני מבין. כלומר, הבנתי את כל ההערות הנבזיות שלך ברוסית.
פיו הפעור של ניקו היה תמורה מספקת לחלוטין.
פול קם בחוסר יציבות ויצא בעקבות גאלקין מחדר האוכל.
-26-
ארקדי גאלקין הוביל את פול אל תיבת התצוגה מזכוכית, שהיתה מוארת כמו במוזיאון. פול נזכר שהבחין בתיבה הזאת גם בביקור הקודם בבית הזה. באור הזרקור נראתה בתיבה ביצת זהב גדולה, מצופה ביהלומים ובאבני ספיר. הביצה היתה רתומה לכרכרה שנמשכה על ידי מלאך. בתוך הביצה הפתוחה נראה שעון זעיר.
"זאת הביצת פַבֶּרז'ֶה הכי מפורסמת," אמר ארקדי. "'מלאך עם מרכבה'. אני קניתי מאיש שקנה מתעשיין אַרמנד האמר במיליון דולר. כסף עבר ישר לקרמלין. אתה יודע, פברז'ה עשה חמישים ביצים עם אבני חן בשביל שני צארים אחרונים בשושלת רומנוב. כולם שוות היום עשרות מיליונים של דולרים. לפחות. שמונה נעלמו, ככה חושבים. אבל ביצה זאת היא אחת משמונה. והיא אצלי." הוא חייך כמו החתול שאכל את הקנרית. "ואנשים מתלוננים על מחיר של ביצים. אין להם מושג." הוא צחק, ופול חייך.
"בוא איתי," אמר גאלקין, הוביל את פול לתוך חדר העבודה שלו והציע לו סיגר.
פול לא עישן ובוודאי לא עישן סיגרים, אבל נראה לו שמן הראוי לקבל את התשורה ולהעמיד פנים. לכן לקח את הסיגר, קצץ את קצהו והדליק אותו במצית הזהב של ארקדי. הוא ינק מהסיגר, העיר אותו לחיים ונשף בלי להכניס את האוויר לריאות.
הוא הביט בחדר סביבו. ספרייה בת שתי קומות, קירות מחופים במהגוני יקר ומכוסים בספרים ישנים ברוסית. פול תהה אם ארקדי קרא את הספרים האלה. שני הגברים התיישבו בכורסאות עור ירוקות בעלות משענת גבוהה.
ארקדי, אפוף עשן, אמר, "אז אתה מתחתן עם בת שלי. אני שמח מאוד בשביל שניכם."
"גם שנינו שמחים." ומלאי הקלה, רצה פול לומר. "אני שמח להצטרף למשפחה."
על שולחנו של ארקדי, בראש ערימת מסמכים, היתה מונחת תיקייה. תיקייה מהודרת מעור משובח בצבע קינמון, ששם היצרן היה מוטבע על אבזם המתכת שלה: בֶּרלוּטי. פריט שקשה לא להבחין בו.
"אתה מבין, בבקשה, שצריך לחתום על הסכם שלפני נישואים."
בלי שום הפתעה, הנהן פול ולא אמר כלום.
"למדת רוסית במכללה?"
"רק שנתיים."
"מספיק בשביל להבין, אני רואה. בבקשה, לא לשים לב לבן שלי. הכול יהיה בסדר."
פול הנהן וחייך בנימוס. ניקו יהווה בעיה, זה היה ברור לו.
"טטיאנה אומרת לי אתה יועץ השקעות טוב. היא אומרת אתה עושה בעבודה מאתיים מיליון בשבוע אחד. זה נכון?"
"לפני כמה חודשים," אמר פול והניד את ראשו. "ומאתיים מיליון בשביל החֶברה. לא בשבילי."
ארקדי פלט טבעות עשן קטנות. "אבל אתה מקבל חלק."
"ברור. זאת אומרת, זה מחושב בבונוס שלי בסוף השנה. אתה יודע..."
"ביצועים שלך כל הזמן יותר טובים מרגיל, כן?"
"אממ, כן, אני מניח, אם חושבים על זה," אמר פול בצניעות.
"אני רוצה להשקיע איתך," אמר ארקדי. "רק סכום קטן."
פול הופתע והגיב באופן היחיד שעלה על דעתו באותו רגע ‑ "יש לנו מינימום של חמישה מיליון דולר."
ארקדי פלט נחרת בוז. "איך אומרים כסף שמוצאים בכיס או מתחת לכריות של ספה?"
"כסף קטן. דמי כיס."
"כן, דמי כיס," אמר ארקדי בחיוך. "יש לי לתת לך חמישים מיליון."
פול השתדל להיראות רגוע. "לכמה זמן?"
ארקדי מולל את הסיגר שלו והרים את מבטו לנברשת. "עד שאתה מכפיל כסף."
"אולי נרוויח כמה אחוזים בחודש, אם יהיה רבעון מוצלח ביותר. אתה יודע איך זה."
"ביידיש אומרים, 'דֶר מֶענְטְש טְראכְט, אוּן גוֹט לאכְט!" פול הרים גבה. גאלקין תרגם: "בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק."
"זה שם של אלבום היפ‑הופ, לא?"
גאלקין התעלם מההלצה של פול. "אתה יכול לעשות תוכניות כמה שרוצה, ושום דבר לא ילך כמו בתוכנית," הסביר. "חיים הם לא צפויים."
"טוב, למרות זאת, תצטרך פשוט לסמוך עלי. לתת לנו זמן. אתה רוצה להשקיע בקרן כלשהי, או..."
"לא, בך. אתה מנהל. אנשים שלי מתקשרים בבוקר. עשינו עסק, כן?"
זיעה בצבצה על מצחו של פול. הוא בלע בקושי. הוא הושיט יד לגאלקין. "נראה מה נוכל לעשות."
פול יצא מחדר העבודה של ארקדי, פסע בחזרה כדי למצוא את טטיאנה, וחש פרץ חרטה מיידי. איזו טעות עשה כשהסכים להשקיע כסף בשביל אביה של טטיאנה ‑ חתנו לעתיד! אפילו "דמי כיס" של חמישים מיליון. הוא היה צריך לסרב במלוא הכבוד, בנימוס. כי גם אם חמישים מיליון הם אכן סכום זניח מבחינתו של הרוסי הוותיק, פול חש שהוא לא יתייחס לזה בשוויון נפש אם הסכום הזה ירד לטמיון.
-27-
גדושים בבליני ובוודקה התמוטטו פול וטטיאנה על המיטה ברגע שחזרו לדירה שלה. טטיאנה נרדמה במהירות, ופול זמן קצר אחריה.
הם התעוררו באמצע הלילה. פול הרגיש מעוך. מוחו היה סמיך ואטי. הוא קם לשירותים, וכשחזר למיטה ראה שגם טטיאנה ערה.
"על מה אתה ופאפא דיברתם?" שאלה.
"אוך," אמר פול באנחה גרונית. "הייתי שיכור והסכמתי להשקיע בשבילו כסף."
"באמת? כנראה הוא מעריץ אותך. סומך עליך. הוא מקפיד מאוד, הוא לא שם את הכסף שלו בכל מקום."
"כנראה יצאתי מדעתי."
"למה אתה חושב ככה? הוא יודע כמה אתה מוצלח."
"מדובר בהימורים, טטיאנה. השוק עלול לרדת, את יודעת? והוא לא ישמח להפסיד כסף."
"הוא אדם בוגר. הוא יבין."
"ספק רב."
"טוב. אם זאת ההרגשה שלך, אני אדבר איתו. אני אגיד לו שזאת טעות, שאני לא רוצה שחתנו לעתיד ישקיע את הכסף שלו. שזה... מוזר."
פול הניד את ראשו. "לא, מילָאיָה. תודה, אבל זה בסדר," אמר.
אני לא פוחד מאתגרים, אמר לעצמו. במיוחד מחותני לעתיד. או שאולי אני עדיין שיכור.
"אתה בטוח?" שאלה טטיאנה.
הוא הנהן, השפיל את מבטו לרגע ואז הרים בחזרה את עיניו בחצי חיוך. "הוא רוצה שאני אחתום על הסכם קדם‑נישואים."
היא גנחה. "זה לא בא ממני."
"אין לי ספק בכך."
"אני לא מבינה בזה. אני הבכורה במשפחה. הראשונה שמתחתנת, הראשונה שצריכה להתעסק עם הדברים האלה. מה אמרת לו?"
"לא אמרתי כלום. הוא לא שאל. הוא הודיע לי. כאילו זה לא נתון לדיון."
"זה הטריד אותך?"
פול משך בכתפיו. "ציפיתי לזה. הוא אדם עשיר, והוא רוצה להגן על הנכסים של בתו. ישלחו לי מסמך, נראה מה יהיה כתוב שם. אני בטוח שזה יהיה בסדר."
"הוא לא התייחס לאירוסים שלנו?"
"הוא אמר שהוא שמח מאוד. מה אלינה אמרה לך?"
"אה, היא היתה מאושרת. כבר התחילה לדבר איפה תהיה החתונה."
"או‑הו."
"היא רוצה לערוך אותה בטוסקנה, בווילה של אבא שלי, ליד פירנצה. היא רוצה חתונה מפוארת מאוד. מפגן ראווה. לנקר את העיניים לחברים האוליגרכים שלו."
פול מעולם לא חשב על זה ‑ חתונות תחרותיות בעולם האוליגרכים. "וזה מה שאת רוצה?"
"בשום אופן לא. כל הזבל הזה לא מעניין אותי, פאשה."
"טוב מאוד."
"אלינה..." היא השתתקה והביטה בפול במשיכת כתפיים חסרת אונים כמעט.
"היא נראית נחמדה," אמר פול. "היא לא נחמדה?"
"היא מתחרה בי. שמת לב?"
למעשה, פול שם לב שטטיאנה הקפידה במיוחד להתאפר ולהתלבש יפה לקראת הארוחה בבית אביה. הוא חשד שברובד נפשי עמוק כלשהו, גם היא מתחרה באשתו הצעירה של אביה.
"היא מתחרה בי על תשומת הלב של אבא שלי."
"אולי את צריכה לראות בזה מחמאה שהיא מקנאה בך," אמר. "אבל נראה שאתן מסתדרות יפה."
"אנחנו מסתדרות," השיבה. "זאת אומרת, היא לא מתנהגת אלי כמו אל בת חורגת. או כמו אל בת. אם אלינה היתה מנסה להיות אמא שלי ‑ זאת אומרת, היא מבוגרת ממני בשנתיים בסך הכול ‑ זה לא היה נגמר טוב. אז אנחנו כמו אחיות, ורוב הזמן אנחנו מסתדרות. הולכות יחד לקניות."
"איך היתה החתונה שלהם?"
"משהו שלא מהעולם הזה. במוסקבה, במלון בּרַווִיחה. אלטון ג'ון הופיע שם."
"את עובדת עלי."
היא הנידה את ראשה. "עוגה עם עשר קומות מרחפות, והיא ענדה טבעת אירוסים של שבעים קראט."
"שבעים קראט? את רצית טבעת יותר גדולה מזאת שקניתי לך?"
"לא! הטבעת שנתת לי מושלמת. בשום אופן אני לא רוצה משהו גדול יותר. זה יהיה כבד מדי."
טבעת של שבעים קראט, שעלתה עשרה מיליון דולר לפחות. אולי יותר. לא עלה על דעתו. הוא שמח שטטיאנה לא רוצה טבעת גדולה כמו של אמה החורגת. או משהו דומה. הוא התפרנס יפה ולא חסר לו כסף, אבל לא היו לו סכומים כאלה.
עכשיו, בפעם הראשונה ‑ אם כי לא האחרונה ‑ תהה לאיזה סיפור הוא נכנס.
-28-
יום שני הגיע, ופול התחיל את השבוע בחמרמורת. הוא בלע שני אדוויל, אבל זה לא מחק לו את העיגולים השחורים מתחת לעיניים. תוף הלם בראשו.
הוא התחיל לתהות אם גם גאלקין היה שיכור כשהציע להשקיע חמישים מיליון דולר באקווינה. אבל בבוקר המחרת התייצב ברני קובאן בפתח התא של פול.
חמישים מיליון דולר צצו בקרן השותפים מספר שלוש של אקווינה נכסים. עם הפניָה: פול ברייטמן. מה זה צריך להיות?
פול הסביר שאביה של טטיאנה, חותנו לעתיד, רוצה להשקיע דרכו. אבל הקרן עדיין לא נפתחה, והיתה רשימת המתנה של משקיעים שרצו להיכנס. מאחר שפול היה כוכב, ברני היה מוכן להתגמש.
"אז אתה מתחתן עם ההון של גאלקין, מה?" אמר ברני. "מזל טוב." הוא לא חייך.
פול הנהן.
"מעניין למה אתה נכנס."
פול ניסה לחייך, אבל הצליח רק לעוות את פניו. "הוא בסדר, לדעתי," אמר.
"אה‑הה," אמר ברני ופנה ללכת.
אבל איך ישקיע את הכסף? פול לא הצליח למצוא תשובה לשאלה. עד שתחזית מזג האוויר העלתה רעיון במוחו.
מבזק חדשות ברדיו בלומברג דיווח על סופת ציקלון שמתהווה באוקיינוס ההודי, ליד מזרח אפריקה. בדרך כלל, חדשות כאלה לא משכו את תשומת לבו של פול, כי החלק הזה של העולם לא היה מוכר לו. אבל אז נזכר שבארוחת הערב במסעדה, לפני כמה שבועות, ארתור הידען לא הפסיק לדבר על תרמילי וניל. ומחשבה עלתה בראש.
הוא ערך תחקיר מהיר וניגש אל משרדו של אחד מעמיתיו הבכירים, פיט אַמבּרוזינו. פיט היה בן ארבעים ומשהו, בחור חסון, בעל עור פנים מחוספס ומשקפיים קטנים במסגרת מתכת. חנון חביב, שסחר בעיקר בחומרי גלם, כלומר, קנה ומכר עצים, זהב, סוכר, אורניום ובשר חזיר. סחורות ממשיות ‑ להבדיל ממניות, שהן הבטחות כספיות בעיקרן. למיטב הבנתו של פול בסחורות ממשיות, אנשים קונים ומוכרים את החפצים הממשיים האלה על סמך המחיר שהם יוכלו לגרוף, על פי הציפיות: האם מחיר הנפט יעלה בחודש מרס או ירד? וכדומה.
"יש לך רגע בשבילי?" שאל פול את פיט. כאב הראש שלו נעלם סוף‑סוף.
"אני כבר פוזל מרוב בהייה בחוזים עתידיים של זהב, אז כן, יש לי רגע," אמר פיט. "יש לי שעה. שעות!"
"סחרת פעם בחוזים עתידיים של וניל?"
"וניל?" פיט הטה את ראשו. "אין דבר כזה."
"למה אי‑אפשר לקנות חוזים עתידיים של זרעי וניל, כמו שקונים... זהב, לדוגמה?"
פיט הניד את ראשו. "השוק קטן מדי." הוא נקש על המקלדת. "השוק העולמי של וניל הוא... בסביבות מיליארד דולר. קטן מדי לחוזים עתידיים."
"אז אם אתה משוכנע שמחיר תרמילי הווניל יעלה, איך עושים מזה כסף?"
פיט עצם את עיניו, הטה את ראשו לאחור וחשף שיניים. כמו תמיד כששקע בחשיבה מאומצת. "מי משתמש בתרמילי וניל? האגן‑דאז, לדוגמה?"
"הם בבעלות ג'נרל מילס," אמר פול. "המחיר של תרמילי הווניל, אם יעלה או ירד, בקושי ישפיע על המניה של ג'נרל מילס. גם תאגיד נסטלה בתחום, אבל גם הוא גדול מדי כנראה. אותה בעיה ‑ וניל לא יזיז במיוחד את המחוג. בסדר, אז ממי ג'נרל מילס קונים וניל?"
אצבעותיו של פיט ריקדו על המקלדת כמו אצבעות של פסנתרן מקצוען שמנגן את "מעוף הדבורה". "הם קונים אותו מחברה שנקראת ביאטריס קייד תמציות וטעמים," הוא אמר, "וזאת חברה ציבורית. וגם תאגיד הווניל נלסון‑הולקרופט. הם כנראה מושקעים מאוד בתרמילי וניל."
"ככה זה נשמע," אמר פול. "זאת אומרת, מתברר שווניל נמצא בכל דבר כמעט. תרופות, בשמים, תכשירי טיפוח, מאפים, משקאות, שוקולד, מזון תינוקות, ויסקי ‑ לאן שלא מסתכלים רואים וניל."
"ולמה אתה חושב שמחיר תרמילי הווניל עומד לעלות?"
"התחזית צופה מזג אוויר גרוע במדגסקר, שמייצרת שמונים אחוז מאספקת הווניל בעולם."
"אם אתה יודע את זה, כל אחד בוול סטריט יודע את זה. לא?"
אולי, חשב פול. אבל לא כולם שמים לב לתרמילי וניל. שוק קטן מדי. ככל שחשב על זה, הרעיון מצא חן בעיניו יותר ויותר.
אחר כך ניגש למשרד של ברני קובאן. ברני התהלך בחדר עם אוזניות כפתור אלחוטיות ודיבר בטלפון. הוא זקר אצבע באוויר כדי לאותת לפול שיחכה רגע. פול התמקם באחד מכיסאות ההמתנה מול השולחן המבולגן של ברני.
ברני קובאן השקיע הרבה כסף בחליפות שלו, שנתפרו בסאביל רוֹ שבלונדון, אבל משום‑מה נראו עליו כמו חיקוי עלוב. הוא לבש חולצות כפתורים מרופטות מתוצרת לנֵדס אֵנד, בתוספת עניבות רחבות שיצאו מהאופנה. גם בתחום הנעליים הוא לא היה מעודכן: קלארקס ווֹלבָי עם חרטום רחב. הוא טען שהן הרבה יותר נוחות מנעלי עור בהזמנה אישית.
בסופו של דבר סיים ברני את השיחה ופנה אל פול. "מה קורה?" ברני חיבב את פול באופן כללי, אבל במיוחד הוקיר אותו מפני שהציל אותו בעסקת קוואליר.
"יש לי תוכנית שאני רוצה לבדוק איתך."
"קדימה."
פול התחיל להסביר את הרעיון בנוגע לווניל.
כשסיים, ברני צחק. הוא נשען לאחור בכיסאו והביט בתקרה כמה שניות. "הימור פרוע, אתה יודע."
"אולי."
"חמישים מיליון דולר זה כלום בשביל האדון הזה."
"אני יודע, אבל זה הסכום שאיתו אני צריך לעבוד."
"אם תכפיל את הכסף שלו, הוא ישקיע אצלנו? זאת אומרת, בסכומים רציניים?"
"הוא לא אמר, אבל נראה לי שהוא עורך לי מבחן."
"הממ." ברני הביט בנקודה רחוקה. "טוב, בוא נעשה ניסוי בקטן... אז אתה רוצה לקנות אופציות מֶכרֶ על חברות שקונות הרבה וניל, חברות שתלויות בווניל. ביאטריס קייד, נלסון‑הולקרופט ונסטלה. ואתה חושב שכאשר מחיר הווניל יעלה, המניה שלהם תיפגע." כשברני אמר אופציות מכר, הוא התכוון לקניית הזכות למכור את המניה במחיר מסוים בזמן מסוים. אם מחיר המניה יורד ולמחזיק בה יש זכות למכור אותה במחיר גבוה יותר, אפשר לעשות מזה הרבה כסף.
פול הנהן. "וניל הוא מרכיב שנמצא בהמון מוצרים של נסטלה. אם הם לא יוכלו להשיג וניל, כל המוצרים האלה יתעכבו, אולי אפילו כמה רבעונים. זה בהחלט יפגע במניה שלהם. או שהם יעברו לווניל מלאכותי, שהוא שונה, והשמועה תתפשט, וגם אז הם יספגו מהלומה."
"טוב, לפחות אתה מפזר את הסיכון. בסדר. אבל לא תצטרך מישהו במדגסקר עצמה כדי שזה יפעל?"
"נראה לי שכן," אמר פול. "אני אסע בעצמי."
"זה לא יקרה. אני צריך אותך כאן. תשלח שותף ומנתח מידע. תשלח את כריס וג'ון."
"לא מפריע לך?"
"ממש לא. איך זה מפריע? כריס מדבר צרפתית, ודובר צרפתית יועיל לך."
כריס לֶנְגְלי היה שותף בחברה. הוא למד באקסטר; וגם למד שנה בצרפת ורכש צרפתית שוטפת; ואז סיים בהצטיינות יתרה את התואר בסטנפורד, שבה גם שיחק פוטבול. הוא היה בן עשרים ושבע, ובדיוק סיים את בית הספר לעסקים בהרווארד. ג'ון קַפּינוס היה בן עשרים ושלוש, בוגר מכללת ויליאמס בהצטיינות יתרה, מנתח מידע שהצטרף לאחרונה לחברה.
ברני המשיך: "שניהם ייהנו מהטיול. מההרפתקה. אבל אני רוצה להגיד לך משהו. אני לא רוצה שהם יסתובבו במדגסקר עם מקדמה של חמישה מיליון דולר במזומן בלי שום אבטחה. תתקשר לסמית ברנדון או קרול, ותבקש מהם לשלוח שני בריונים דוברי צרפתית מהכוחות המיוחדים לשעבר, שיתלוו אליהם."
"זה ינגוס לנו ברווחים..."
"לא אכפת לי," אמר ברני בנחישות. "חייבים להצמיד להם מאבטחים. זה לא נתון למשא ומתן."
"הבנתי."
"להוציא מאתיים אלף שקל כדי להגן על חמישה מיליון במזומן ‑ בהחלט כדאי. אבל איך הם יתמצאו בשוק הווניל שם?"
"ערכתי מחקר קטן, ואני מתכוון להתקשר לכמה אנשים. בקצרה, זה המצב: המגדַלים מוכרים את התרמילים שלהם, תרמילי וניל מיובשים, ל'מְרַכּזים', שמוכרים ליצואנים, ואלה מוכרים ליצרניות הגדולות של חומרי הטעם והריח, שמייצרות תמצית וניל מהזרעים ומוכרות אותה למארס, נסטלה ויוניליוור."
"אבל אתה רוצה שהחבר'ה שלנו יקנו ישירות מהמגדלים?"
"לא, מהמרַכזים. המתווכים. חמישים מיליון ירכשו לנו נתח נכבד מהשוק."
"יודע מה? תשים עוד חמישים מהחברה."
"מעולה."
"אולי תכניס עוד כמה משקיעים. יש להניח שתצליח להשתלט על השוק."
"כן? נהדר." פול לא ציפה שברני ישקיע במהלך המסוכן הזה, אבל זה היה סימן טוב, שהעיד על הביטחון שלו שזה יפעל. "במאה מיליון דולר אין ספק שנשתלט על השוק."
"נשמע לי טוב," אמר ברני. "אבל ברגע שתקנה תרמילי וניל במאה מיליון דולר, מה תעשה בכל זה? זאת אומרת, זאת ערימה גדולה מאוד של תרמילי וניל."
"זה החלק המסובך. הם צריכים לשים את התרמילים במכלים ולאחסן אותם במקום בטוח. זאת אומרת שצריך מכלים מקוררים. עם בקרת אקלים כדי להגן על התרמילים. סופחי לחות, מזגנים ודברים כאלה."
"ותהיה לנו בעיה עם זה?"
"לא," אמר פול. "בחלק הזה של העולם אפשר להשיג בקלות מכלים עם בקרת אקלים. החבר'ה שלנו יוכלו לחכור אותם. ואז למלא אותם, להוציא אותם ממדגסקר ולהרחיק אותם מנתיב הסערה. אולי כמה אלפי קילומטרים צפונה, למחסנים במומבסה."
ברני השטיח את כפות ידיו על לוח הזכוכית של השולחן כדי להבהיר שמבחינתו העניין סגור ופול צריך ללכת. "זה יהיה נחמד, פול. מוצא חן בעיני."
-29-
כריס לנגלי וג'ון קפינוס, שני העובדים הצעירים של אקווינה נכסים, טסו מנמל התעופה קנדי ישירות לאַנטָנָנָריבוֹ, בירת מדגסקר.
כריס התקשר אל פול למחרת, בשעה מוקדמת, מחדרו שבמלון הבוטיק. הוא וג'ון ושני המאבטחים מילאו את כל המלון הקטן. מזג האוויר היה חמים ולח. העונה הגשומה במדגסקר.
השבועות שלאחר מכן היו מלאי מתח, כשפול עקב אחר שירות החזאות הלווייני, שניבא את מזג האוויר במדגסקר בדייקנות מלאה כמעט. הציקלון הכה במדינה, גרם מפולות בוץ והצפות ומחה את כל יבול הווניל. מחיר תרמילי הווניל נסק ל‑700 דולר לקילו כמעט. כצפוי, מחיר המניה של נסטלה צנח בפתאומיות מ‑118 דולר ל‑95 . האופציות מאוקטובר היו שוות עכשיו יותר מ‑25 דולר למניה. אותם 5 מיליון היו שווים עכשיו 55 מיליון.
כעבור כמה שבועות מכר פול את תרמילי הווניל ב‑680 דולר לקילו.
בתוך שלושה שבועות הוא הפך 100 מיליון לקצת יותר מ‑500 מיליון. הוא ידע שכבר נעשו עסקות גדולות יותר בעבר. הרבה יותר גדולות. מנהל קרן גידור ששמו ביל אקמן הפך פעם 27 מיליון דולר ל‑ 2.6 מיליארד בתוך חודש ומשהו, בעסקה המוצלחת ביותר מאז ומעולם.
אבל גם העסקה הזאת היתה לא רעה בכלל.
אז למה לא כולם עשו אותה? אולי לא כולם רצו להסתכן בתהפוכות מזג האוויר בצד השני של כדור הארץ. ולא כולם ידעו כמה קטן ורגיש הוא שוק תרמילי הווניל. מבחינתם של רוב האנשים זאת היתה קופסה שחורה.
זה היה הימור, אבל פול הימר נכון.
המשרד של ארקדי גאלקין שכן בקומה הארבעים של גורד שחקים מודרני בשדרה החמישית, בפינה הדרום‑מזרחית של סנטרל פארק. בפנים הוא נראה כמו משרד של קרן הון פרטי, או קרן גידור, או כל סוג אחר של משרד פיננסי ותיק, מצופה מהגוני.
פול המתין עשר דקות על ספה ליד שולחן זכוכית נמוך, שעליו היו מסודרים העיתונים "וול סטריט ג'ורנל" ו"פייננשל טיימס". בכיס החזה שלו היה תחוב דוח החשבון של ארקדי גאלקין. בסופו של דבר ניגשה אליו אישה נאה, בעלת שיער שחור ועיניים חומות ‑ גאלקין הקפיד כנראה להקיף את עצמו בנשים מצודדות ‑ וליוותה אותו אל המשרד של גאלקין. היא שאלה את פול אם ירצה קפה, תה או מים, והוא סירב.
כצפוי, משרדו של גאלקין היה עצום ומפואר. קירות זכוכית משני הצדדים, הליכה ארוכה אל שולחן כתיבה מזכוכית, ארוך וחשוף לגמרי, חוץ מטלפון נייח וצג תלת‑מסכי.
גאלקין לבש חליפה מפוספסת אפורה ויקרה למראה, עם חולצה כחולה בעלת צווארון פתוח. הוא חיבק את פול ואמר, "במה זכיתי לביקור שלך היום?"
פול הושיט לו את דף החשבון.
באופן חריג וחד‑פעמי היה גאלקין המום. הוא נאלם דום. לבסוף אמר, "פול ברייטמן. מראה עיניים יכול להטעות. תספר לי איך אתה עושה את זה."
פול צחק. "אני לא יודע אם אוכל לעשות את זה שוב," אמר. "יש פה הרבה מזל."
"אז אני רוצה קצת ממזל שלך," אמר גאלקין. "בוא לעבוד אצלי."
"תודה רבה, אבל לא," אמר פול. "אני אוהב את העבודה שלי."
"עוד לא שמעת הצעה שלי."
בערב, כשפול סיפר לטטיאנה על הצעת העבודה של אביה, היא הרימה את מבטה מהאייפד, שבו ערכה את אחד התצלומים שלה. עיניה נפערו. "מה אמרת לו?"
"עוד לא נתתי תשובה."
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"אני אוהב לעבוד באקווינה נכסים. אני אוהב לעבוד אצל ברני. הוא בחור הגון והוא בעדי. זאת עבודה טובה."
פול אפילו לא סיפר לה איזו עסקה אביה הציע לו. למען האמת, העסקה היתה מדהימה למדי. פול יוכל בקלות להכפיל או לשלש את הכנסתו, וזאת רק ההתחלה. הוא יוכל לקפוץ כמה מדרגות בקריירה. הוא יהיה מנהל תיק המניות האמריקאיות בחברה של גאלקין. קידום מהותי.
טטיאנה הנהנה בעגמומיות. "אני יכולה להבין למה לא קוסם לך לעבוד אצל אבא שלי, כמובן. אבל אני חייבת להגיד לך שאני ממש המומה מעצם העובדה שהוא הציע לך הצעה כזאת."
"למה?"
"עסקים הם התחום היחיד שהוא לא מערב בו רגשות. לכן הוא כנראה באמת חושב שאתה תותח." פול חייך. "זה נכון?"
"מה נכון?"
"שאתה תותח."
הוא משך בכתפיו וחייך בהתגרות. "אולי כדאי שתיגשי לכאן ותבדקי...?"
-30-
התערוכה של טטיאנה נפתחה בשבת בערב, בחודש מאי. טטיאנה היתה צריכה להגיע מוקדם כדי לפקח על ההתארגנות ולוודא שכל תצלום תלוי במקום המתאים. "אתה לא צריך להגיע לפני שמונה, פאשה," היא אמרה לו.
"את בטוחה שאת לא צריכה את עזרתי?"
"למען האמת, אתה רק תסיח את דעתי..."
גלריית ארגולד שכנה ברחוב 20 , בין השדרה העשירית לשדרה האחת‑עשרה, בקומה השלישית של בניין מחסנים ישן. על הקירות הלבנים, במסגרות שחורות, היו מפוזרים תצלומיה של טטיאנה, וביניהם הרבה מרחב לבן.
פול הופתע כשראה אותם. תצלומי הבבושקות הרוסיות שראה בביתה היו מצוינים ומרגשים, אבל התצלומים האלה היו מהממים. דיוקנאות ססגוניים של דרי רחוב כנראה, שעמדו בשמש צהריים בוהקת, על רקע לבן, שבמבט מקרוב התברר שהוא קירות בניינים לבנים. לפעמים הביטו המצולמים ישירות למצלמה; לפעמים הם הסתכלו הצדה או לתוך עצמם. פניהם היו בלויים. השמש העזה הבליטה את הפגמים הגופניים, את הקמטים והצלקות, כך שהמצולמים נראו פגיעים ועמידים גם יחד. הדיוקנאות היו רבי‑עוצמה, מקוריים, יפהפיים וגם עצובים.
כשפול הגיע, כבר היו כמה אורחים בגלריה, אם כי לא הרבה. כמה לימוזינות עמדו בחוץ. אחת מהן היתה מַייבּאך לַנדוֹלֶט כסופה, שהגג שלה היה פתוח. ניקו ישב בספסל האחורי, עישן ודיבר עם הנהג שלו ‑ בחור נאה, בעל שיער שחור ועיניים כחולות. ליד ניקו ישבה אישה, שפול לא הצליח לראות את פניה.
טטיאנה היתה בפנים ודיברה עם מנהל הגלריה ‑ גבר רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, עם משקפיים ענקיים, שחורי מסגרת, שהדגישו את פניו החיוורים. טטיאנה לבשה חליפה שחורה מחויטת, בלי חולצה מלמטה, ונעלה נעלי עקב גבוהות מעור הפוך, שחורות ופשוטות. האיפור שלה נראה מזערי, אבל בלי ספק דרש השקעה רבה: שפתון טבעי, אייליינר שחור שיצר עיני חתול עם פינות מעוגלות, וגבות מושלמות. היא נראתה נרגשת, לחוצה.
"איזה יופי!" אמר פול. "תצלומים נהדרים."
היא חיבקה ונישקה אותו. היא ערכה לו היכרות עם מנהל הגלריה ופנתה לדבר עם מישהו שנכנס.
"אתה מכיר את העבודות שלה כמובן," אמר מנהל הגלריה.
"כמובן," אמר פול. "אבל לא את התצלומים האלה."
"אני קורא להם דיוקנאות רחוב," אמר האיש. "תהלוכה של האנושות, 'ריקוד המוות' של חסרי האונים הנדחקים לשוליים." הוא הנמיך את קולו. "מבקרת מאַרטפוֹרוּם נמצאת כאן."
"אה, טוב מאוד," אמר פול. הוא החווה אל התצלומים שעל הקיר והוסיף, "הם שונים מאוד מהדיוקנאות שהיא צילמה במוסקבה."
מנהל הגלריה הטה את ראשו בתמיהה.
"הגברות הרוסיות הזקנות."
"אה, כן. העבודות המוקדמות שלה. לדעתי, היא מפתחת קול משלה, סגנון משלה," אמר. "כלומר, אם מסתכלים על אנני ליבוביץ', ריצ'רד אָבֵדון או יוסוף קארש ‑ מיד רואים את הסגנון, נכון? וככה גם אצל טטיאנה בלקין." הוא הוליך את פול אל תצלום של בחור משונה, בלי חולצה, שקעקועים כיסו את פלג גופו העליון ואת פניו, והשמש הקופחת מעל הלבינה חלק ממצחו. "הנה, זה טטיאנה בלקין. אפשר לראות את זה מקילומטרים."
"מעניין, אתה יודע, זה לא נראה מבוים," אמר פול.
"בדיוק. אם כי מובן שזה מבוים."
"כאילו הוא מתגאה בתלבושת הלוחם שלו ‑ חגורת צלב הברזל, העגיל בפטמה, צבעי המלחמה על הצוואר. כמו סֵפֶר שמעורר רצון לקרוא אותו."
"לצלם באור בוהק, באמצע היום, בשמש חמה ‑ בדרך כלל לא מומלץ," אמר מנהל הגלריה. "עלול להיווצר מראה מחוק, מעורפל. אפילו הבהקים ועיוות של הצבעים. אבל אצלה זה רק תורם." הוא הביט מעבר לכתפו, כנראה חיפש את המבקרת מארטפורום.
"נוצר ניגוד בין האור הבוהק של שמש הצהריים לבין מושאי הצילום שלה," הרהר פול בקול רם.
כעבור רבע שעה כבר היה המקום גדוש באנשים אמידים, שעמדו ודיברו, ואחזו כוסות יין. פול שמע שוב ושוב את השם "דיאן אַרבּוּס" צף מתוך ההמולה. לא מפתיע. ארבוס יצרה דיוקנאות משונים ורבי‑עוצמה, בשחור ולבן, של אנשי שוליים, דמויות קרקס משונות וחולי נפש. אבל התצלומים של טטיאנה היו שונים מאוד. הם היו צבעוניים ובוהקים, ונראה שנוצרו מתוך אהדה ולא מתוך התנשאות או מציצנות, בדיוק כמו שהיא עצמה טענה. הוא שמע דיבורים ברוסית, וגם זה לא היה מפתיע.
כעבור זמן קצר כבר היתה טטיאנה מוקפת מעריצים. אחד מהם, גבר בן שישים ומשהו, אמר לה שהתצלומים שלה מראים את האנשים באופן האמיתי ביותר.
פול שמע שתי נשים מדברות ביניהן ומביטות בטטיאנה. "היא לובשת אָזדֵין אָלָאיָה," אמרה אחת מהן. "את חושבת שזה בשכירות?"
"בחייך," השיבה בת‑שיחה. "היא גאלקין. כל מעצב‑על יתפור לה מה שהיא רוצה."
אחיה של טטיאנה צץ לצדו של פול, מול תצלום גדול של גבר שחור עור בכובע שחור ובז'קט עור שחור, שצינור חמצן מתחת לאפו. פניו של המצולם היו חרושי קמטים מהחיים ברחובות, ומוארים בשמש צהריים בוהקת.
"חומר מוזר, מה?" אמר ניקו. שערו הבלונדי הארוך, שהיה מסורק לאחור, היה לא‑חפוף, או מרוח בג'ל כלשהו.
"הצילום הזה?"
"כל התערוכה. מוזרה, אתה לא חושב?" לצדו של ניקו היתה בחורה יפה, בשמלה שחורה קצרה ועליונית קצרה מלאה נצנצים. הוא לא הציג אותה, והיא עמדה לידו ולא פצתה פה. פול שם לב שניקו מופיע בכל פעם עם אישה אחרת.
"למען האמת, לא, ניקו. העבודה שלה נפלאה," אמר. "הבחור כאן מפגין פגיעוּת וגם תעוזה. תצלום אינטימי להפליא."
גבותיו של ניקו התרוממו. "מעניין איך היא הצליחה לשכנע את הגלריה המפורסמת הזאת להתעניין בחומר שלה, מה?" הוא צחקק.
פול חייך. הוא ידע שניקו משחק את המשחקים שלו, מנסה להתגרות בו ולהרגיז אותו.
פול הביט סביב וראה שאביה של טטיאנה נכנס, ולצדו ברזין, מנהל האבטחה הג'ינג'י שלו. מאחוריהם נכנסו אלינה ושני מאבטחים גדולי גוף. פול תהה אם ארקדי באמת חייב ללכת עם מאבטחים לכל מקום. בוודאי לא נעים במיוחד.
כרגיל, אלינה התחרתה בחשאי בבתה החורגת. שתיהן היו חובבות אופנה, אם כי הסגנונות שלהן היו שונים מאוד. אלינה נהנתה להתהדר בזהב ובשאר פריטים נוצצים, ואילו טטיאנה התרחקה מכל דבר זוהר. היא דבקה בסגנון ברוקליני, מעודכן מאוד, ואילו אמה החורגת התאמצה להפגין ולהבליט את גזרתה, יופייה ועושרה. אפילו הציפורניים שלהן היו מטופחות בצורה שונה. הציפורניים של אלינה היו ארוכות ונוצצות והחליפו צבעים בכל פעם שפול פגש אותה ‑ ורוד לוהט, אדום קלאסי, סגול לילך וכדומה ‑ ואילו הציפורניים של טטיאנה היו קצרות ומרוחות בלכה שקופה בגוון טבעי.
היא נראתה מתוחכמת ועדינה, לעומת המראה המחוצף והמתבלט של אמה החורגת. הערב לבשה אלינה שמלת רשת שחורה ודרמטית, שהסתיימה באמרת גדילים ארוכה. מראה מושך עין, שאולי נועד לגנוב תשומת לב מטטיאנה בפתיחת התערוכה שלה. איפור עיניים מעושן עם גבישים זוהרים קטנים על העפעפיים. עקבים גבוהים מאוד, מנוקדים גם הם בנצנצים, וסוליות אדומות.
ארקדי עטף את בתו בחיבוק חזק וארוך. בזמן שהתחבקו, נשנקה אלינה בהפתעה ואחזה בידה של טטיאנה. "הטבעת שלך!" קראה. היא מלמלה: "היהלום... ממש חמוד! אבנים קטנות אופנתיות מאוד היום." היא סקרה את טטיאנה מכף רגל עד ראש ואמרה בחיוך, "כמו שכבר אמרתי ‑ אני בחיים לא הייתי מצליחה להיראות טוב בתלבושת כזאת."
"תודה, אני מניחה," אמרה טטיאנה.
אלינה פנתה אל פול. "אנחנו, הנשים, בגיל עשרים ומשהו אנחנו מתלבשות בשביל הגברים, ובגיל שלושים ומשהו ‑ בשביל נשים אחרות. מי ביקורתי יותר לדעתך, גברים או נשים?"
"נשים יכולות להיות ביקורתיות גם כלפי בנות עשרים ושש," אמרה טטיאנה. "תאמיני לי."
"מפתיע כמה התמונות שלך טובות," אמרה אלינה. "במיוחד יחסית לתחביב." היא חיבקה את טטיאנה. "יופי לך. אני שמחה שאת נהנית."
טטיאנה שלחה אל פול חיוך מבין ונטמעה בין הנאספים.
ארקדי הניח יד בשרנית על כתפו של פול. "אנחנו עוד נרוויח הרבה כסף כשאתה בחבר מנהלים," אמר.
"חבר המנהלים?"
"אפשר להגיד 'אחד ממנהלים'. בכל מקרה, מרגש מאוד."
"אני מעריך מאוד את ההצעה, ואני אתן לך תשובה בקרוב," אמר פול.
גאלקין הנמיך את קולו. "אולי תרשה לי לקנות לבת שלי יהלום גדול יותר. לשדרג אותה."
פול לא הספיק לענות. מנהל הגלריה עם המשקפיים שחורי המסגרת ניכס לעצמו את ארקדי. פול תהה אם גאלקין הוא לקוח משמעותי של הגלריה.
פול לכד את מבטה של טטיאנה בקהל ופסע לעבר המקום שבו עמדה, מול תצלום גדול של גבר מעשן סיגריית מריחואנה, וגלילי סלסול לבנים בשערו. לצדה של טטיאנה עמדו חברתה ורה ובעלה ברֵנט. לפני כמה שבועות נפגשו ארבעתם לארוחת ערב. עכשיו עמדו השלושה וצחקו, אבל כאשר פול התקרב, נפנתה טטיאנה אליו, הביטה בו, פרשה את זרועותיה ושאלה בשבריריות גלויה, "התצלומים באמת מוצאים חן בעיניך?"
"לדעתי הם מהממים," אמר וחיבק אותה. "דיוקנאות בני זמננו."
"תודה, פאשה!"
הוא ניסה לבטא את דעתו גם ברוסית. "אוֹצ'ין אינטֵרֵסַניֶיה פוטוגרפִיִי." תצלומים מעניינים מאוד.
"אַטליצְ'נָה!" שיבחה אותו טטיאנה. מצוין. וחזרה לאנגלית. "אני אוהבת את האנשים האלה," אמרה והביטה בתצלומים. ואז לחשה בעצבנות, "המבקרת מארטפורום הגיעה!"
ממש מאחוריהם, אישה שמנמנה, בגיל העמידה, ניגשה אל ארקדי. "יופי של תערוכה," אמרה. "ברכותי."
"זאת תערוכה של בת שלי, לא שלי," אמר ארקדי. "תגידי את זה לה."
"טוב, תרשה לי לברך את בעל הגלריה," אמרה האישה, גחנה ונתנה לו נשיקה.
ואז הבין פול שהתצלומים של טטיאנה נמצאים כאן, בגלריה היוקרתית הזאת, רק בזכות אביה. וניקו, עם כל המשחקים שלו, ידע את זה. וכתוצאה מכך, טטיאנה לעולם לא תחוש ביטחון בכישרונה כצלמת. לבו נשבר בשבילה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
