בדצמבר מצאה עצמה טליה ברטפלד במרכזה של סערה תקשורתית. בחדשות ובתוכניות האקטואליה זעמו על "הקמפיין המיזוגיני והחשוך", בזמן שהקומיקאית שעמדה מאחוריו ניסתה לקלוט איך קרה שמהפוך על הפוך, יצא עקום. "לא הבנתי מה רוצים ממני", היא מודה, "השחקן ארז עובד ואני עשינו קמפיין לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא וצילמנו סרטון מצחיק. הרעיון היה שאנחנו כאילו עושים על דעת עצמנו משהו נגד צוותא, ואז הם יוצאים נגדנו. תלינו שלטים עם כל מיני סיסמאות גרועות: 'מי שלא בא עומו' (השגיאה במקור), או: 'בעלך לא יספיק לבגוד בך עם הבייביסיטר וכבר זה נגמר' וישר הורדנו, כי הם נתלו רק לצורך הסרטון. פתאום ראינו את זה בחדשות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הפרובוקציה הצליחה.
"זו הייתה בדיחה שלא הובנה. זה לא שהשלטים נשארו תלויים בעיר. אם הם היו צופים בסרטון, היו קולטים את זה".
החזרת פייט בפינה בתוכנית של גיא זהר תחת הכותרת "כשצריך להסביר בדיחה לתקשורת".
"אבל ביקשתי להגיש את הפינה כדמות, לא להסביר את הבדיחה, והם זרמו איתי".
אולי התקרית הזו מעידה משהו על העידן הנוכחי, שבו להומור יש גבולות חדשים שמאלצים את יו"ר נעמת להוציא תגובה רשמית למהדורה.
"זה כי אנחנו נורא עסוקים בלחפש כל מילה לא במקום. אפשר לדבר ולצחוק גם על נושאים קשים, על טאבואים, כל עוד את לא פוגעת באנשים. לא נראה לי שמישהו נפגע מ'מי שלא בא עומו'".
זה הוצג כפוגעני.
"בשביל הפוליטיקלי קורקט, בשביל לומר, 'זה לא בסדר, כי אנחנו נאורים'. ההייפ היה מוגזם".
ההומור של ברטפלד בת ה-21, כוכבת רשת בהווה וכוכבת טלוויזיה בהתהוות, הוא לא פרוסת העוגה של כולם. אולי זה הגיל, אולי זו צורת ההגשה ואולי זה פשוט הדבר הזה שקורה כשמגיעה לשכונה קומיקאית חדשה, עם שפה אחרת וסגנון לא מוכר שמאתגרים את בלוטות הטעם של הציבור. התוצאה: התגשמות הסיוט של כל קומיקאית. "היו לי הופעות שלא צחקו בהן. הרבה. למשל כשחיממתי את תם אהרון. קרה גם שהייתי על הבמה ואנשים קמו והלכו".
מה גרם לאנשים להיעלב כל כך?
"פעם הופעתי בערב אלתורים, שבו הקהל כתב נושאים על פתקים ואת צריכה לדבר עליהם. אני שלפתי 'חיילי צה"ל'. אז אמרתי שלא צריך לדבר על חיילי צה"ל או על הצבא, שצריך לכבד. הבדיחה שלי הייתה שאסור לצחוק על חיילי צה"ל, ואנשים בקהל היו כזה 'היא צוחקת על זה עכשיו' והלכו".
אחרי אירוע כזה את אומרת לעצמך "לא עושה יותר סטנד־אפ"?
"כן, כל פעם. אבל אז הלכתי לראות את נועם קלינשטיין, שהיא חברה שלי, מחממת את אביב גפן בזאפה. הייתי בהמון הופעות שלה והיא מדהימה, הפעם ראיתי אנשים מדברים ביניהם, אוכלים, לא מהופנטים ממנה כמו תמיד, ופתאום זה נפל לי. הבנתי שזה לא שהקהל של תם לא צוחק כי אני גרועה, אלא כי הם לא קנו כרטיס לראות אותי. אני לא מעניינת אותם, וזה סבבה!"
עכשיו כשאנחנו מדברות אני מבינה שבסרטונים את לא מדברת כמו עצמך. הסגנון שלך שם מתיילד, אינפנטילי, של מישהי נטולת מודעות.
"נכון, זו דמות".
הקהל שלך מבין שזו דמות?
"לא יודעת, אבל אני מקבלת הרבה תגובות של 'לא ידעתי אם את בדמות או לא'".
"לצלם את עצמי בוכה נתן לי פרספקטיבה. זו מודעות שהיא לאו דווקא טובה. כמו שמישהו רוקד מצחיק ונהנה עד שחושפים בפניו שהוא נראה מצחיק. עכשיו הוא כבר לא יוכל לרקוד באמת"
ובאמת, החיפוש השני שעולה בגוגל בהקשר שלך הוא "טליה ברטפלד אוטיסטית".
"אף פעם לא כיוונתי לשם. אבל אני מבינה למה זה יכול להיראות ככה, עם הבעות הפנים הקיצוניות שלי. תביני, התחלתי לקבל אהבה בסרטונים כשעברתי התקפי חרדה בצבא, בתיאטרון צה"ל. הייתי בוכה שם בהגזמות, יוצאת מהכלים, ראיתי שזה מצחיק אנשים".
צילמו אותך בהתקפי חרדה?
"כן, אבל לא בקטע רע. היו לי מלא בעיות בריאותיות שנבעו מחרדות, וקיבלתי עירויים שעשו לי כתמים על הגוף והרגשתי שאני לא יכולה לנשום. התחלתי לבכות ולדבר מוזר וחברה שלי צילמה אותי בלי שידעתי. זה היה רגע מזעזע, אבל כשראיתי את הסרטון זה היה ממש מצחיק, הבנתי שאני בוכה בצורה מצחיקה".
לא שאלת למה היא מצלמת כשאת במצוקה?
"לא, נקרעתי מצחוק".
בכית והחברים תיעדו אותך?
"כן, יש בדור שלנו משהו חשוף, אנחנו רוצים להראות הכול. זה משהו שאני שונאת בעצמי, אבל גם חולה בו ברמות. אני לא יכולה לא לשתף. לצלם את עצמי בוכה גם נתן לי פרספקטיבה, כלומר אני יכולה לראות את ההומור בזה, ומצד שני לא יכולה להיות בתוך זה, חייבת לתעל את זה לצחוק. זו מודעות שהיא לאו דווקא טובה. כמו שמישהו רוקד מצחיק ונהנה עד שחושפים בפניו שהוא נראה מצחיק. עכשיו הוא כבר לא יוכל לרקוד באמת".
המנטרה "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך" לא קיימת יותר.
"נכון. תמיד גם הרגשתי שאני צריכה לחשוף הכול, כל הזמן, כדי שיאהבו אותי, אבל בסוף זה בא נגדי".
מתי?
"היו אנשים שממש הערצתי. סטנדאפיסטים, סטנדאפיסטיות ושחקניות שהכנסתי לחיים שלי ופתאום קלטתי שהן צוחקות עליי, לוקחות דברים שאני אומרת ומפיצות. זה מטלטל. למדתי לשמור על עצמי, הבנתי שלא טוב לתת לאנשים את הכוח הזה עליי. בטח עכשיו, כשאני עובדת".
והיא עובדת. השנה מסתמנת כשנת הפריצה של ברטפלד למיינסטרים, עם תפקידים בשלוש סדרות - בעונה השנייה של "המפקדת" (כאן), "חאנשי" (HOT) ו"מי שמע על חווה ונאווה" שעלתה בבינג' ב-yes וב-STINGTV, ובימי חמישי תשודר גם ב-yes TV COMEDY. ברטפלד מגלמת את נאווה, חיילת בלהקה צבאית של שנות ה-70. הגרסה הצעירה של חנה לסלאו, שפוגשת 40 שנה לאחר השירות את חברתה ללהקה, חווה (ליאנה עיון וקרן מור, בהתאמה) והשתיים מישירות מבט לעברן הצבאי המודחק. עבור ברטפלד, מדובר בהגשמת חלום. "כש'האחיות המוצלחות שלי' יצאה הייתי אובססיבית אליה. הערצתי את גלית חוגי, נועה ארנברג וגורי אלפי (יוצרות ובמאי הסדרה) וכשראיתי שהן כתבו עוד סדרה אמרתי לסוכנות שלי שאני רוצה להיבחן. אמרו לי, 'את לא יודעת לשיר' ואמרתי שזה לא מעניין אותי. בסוף הגעתי לאודישן, נכנסתי לחדר וכולנו הרגשנו שמצאנו אותה, את נאווה".
יש רגע קשה בסדרה, כשנאווה מגיעה לאודישן ללהקה הצבאית מול חבורת גברים שמבקרים את הגוף שלה בפניה. אומרים לה, למשל, שאין לה צוואר.
"כשקראתי את התסריטים בכיתי נורא. גם בחזרות הרגשתי שאני עירומה מול אנשים. אמרתי לעצמי שהנה, הרי תמיד חשבתי שאני מכוערת ואין לי צוואר, ועכשיו כולם רואים את זה בטלוויזיה".
את באמת חושבת את זה על עצמך?
"כן. אני גם לא איזו דוגמנית שאומרת לך שאני לא מרגישה יפה. זה לא הזוי, את מבינה?"
ומה זה עשה לך, לשחק את הטקסטים האלה?
"קיבלתי כוח. ההבדל בין נאווה לביני זה שיש לה בשלות כזו, היא באה להצחיק ונותנת להכול לעבור על ידה עד שזה מתפוצץ. לא משנה אם הבוחנים אומרים שאין לה צוואר, היא תבכה בבית".
אחרי כמה תפקידים, את מרגישה אחרת?
"זה לא שאני חושבת שאני יפה, כשאני רואה את עצמי אני עדיין מזדעזעת. אבל אני חושבת שפשוט נפתח פתח לעוד בנות בטלוויזיה. זה לא שאין לי ביטחון עצמי. אני מרגישה שאני חכמה, שאני אדם טוב. אני נחמדה מאוד. השינוי הוא לאו דווקא לדעת שאני יותר יפה, אלא פשוט להעביר את הפוקוס לדבר אחר".
"אמא שלי אישה מאוד יפה ומטופחת שמנהלת מכון לקוסמטיקה. בגיל 17 היא הציעה לי לעשות שפתיים, עצמות לחיים, לסת. אמרה לי, 'נעשה לך צוואר'. זה היה מפתה, אבל גם פחדתי ממחטים וגם אמרתי לעצמי שלא אצא מזה אם אתחיל לתקן כל דבר"
היא נולדה וגדלה בחולון, בת לקוסמטיקאית ולאיש אבטחה. הצעירה משתי בנות. "הייתי המון לבד, או עם אחותי, כי ההורים שלי עבדו כל הזמן", היא משחזרת, "אמא שלי לא השקיעה בעבודה כדי לקנות בתים, אלא כדי שנוכל להשכיל. להורים שלי לא היו בגרויות וכשהייתי ממש קטנה, אמא שלי הלכה ללמוד קוסמטיקה. אני זוכרת שהתגעגעתי אליה, אבל גם בתור בת ארבע הייתי גאה שהיא עובדת ולומדת. כשהייתי בת 12 אבא שלי עשה תאונת דרכים, נהיה נכה והושבת להמון שנים. אז היה מורכב בבית, גם כלכלית".
גם השילוב הנפיץ בין מכון קוסמטיקה לגיל ההתבגרות, היה מבלבל. "אמא שלי אישה מאוד יפה, מטופחת ומוזרקת ומאופרת. יש לה במכון רופאה שעושה הזרקות, ואני זוכרת שבגיל 17 היא הציעה לי לעשות שפתיים, עצמות לחיים, לסת. אמרו לי, 'נעשה לך צוואר'".
הציעו לך לעשות צוואר.
"הציעו לי צוואר. אדם קם בבוקר בכיתה י"א ואומרים לו: 'בואי נזריק לך, נשים לך פה חוטים. נעשה לך שפתיים'. זה היה מאוד מפתה, אבל גם פחדתי ממחטים וגם אמרתי לעצמי שאני עדיין ילדה. הבנתי שאני לא אוהבת את עצמי, ואני לא אצא מזה אם אני אתחיל לתקן כל דבר".
בגיל 16 יצאה מהארון. "בגיל 13 חשבתי שאולי אני אוהבת גם בנות. בגיל 15 ידעתי. התחלתי לצאת עם מישהי, אבל נורא פחדתי מזה. בגיל 16 יצאתי מהארון, וראיתי שזה קשה לאמא שלי, שלא יודעת איך לאכול את זה, אז החלטתי להיות הכי מופנמת ולא לצאת עם עוד בנות. נפרדתי מהחברה שלי, כי אמא לא קיבלה אותה. היה בינינו גם פערי גילים, היא הייתה בת 23 ואני בת 15. אמא שלי נלחצה".
בגלל פער הגילים או בגלל שהיא בת?
"היא תירצה את זה, אבל אני חושבת שמה שהיה קשה לה זה שהיא בת. היא לא ידעה על פער הגילים. נורא פחדתי לצאת מהארון, זו הייתה משקולת מגיל 13. וכשראיתי שזה לא קל לאמא שלי עשיתי הפסקה, שמתי פאוז. שנאתי את זה שאני לסבית".
במקביל למשבר, לברטפלד הייתה התמודדות בחזית נוספת. "הייתי עם ידידה שידעה שאני לסבית וניצלה את זה. הרגשתי שאם אני אוהבת בנות אני לא באמת יכולה להגיד לא. היא רצתה לנשק אותי, אמרתי שאני לא רוצה, שעוד לא התנשקתי בחיים. היא חשבה שזה לא באמת, שאין סיכוי שאני לא רוצה. אז היא נישקה אותי. מאותו רגע נורא פחדתי לומר עוד פעם לא. הלא שלי לא היה שווה, הוא ממש בוטל. זה המשיך לתקופה".
אז הייתה תקופה שעשית דברים שלא רצית?
"כן. היא הייתה צוחקת עליי שאני לא יודעת איך להתנהג, כי אני קופאת. עברתי את זה במשך שנה. מחקתי את עצמי לגמרי בהרבה סיטואציות מול בנות. יש נשים מאוד אלימות ומאוד מתעללות".
זה משהו שאת עדיין סוחבת איתך?
"זה משהו שסחבתי איתי. פחדתי מסיטואציות אינטימיות. זה השתחרר בזוגיות הראשונה שלי, הגדולה והרצינית, בצבא. בזוגיות שלי היום אני כבר לא מרגישה את זה".
ואמא כבר מקבלת את זה?
"כן, בגיל 18 פתאום מישהי הזמינה אותי לצאת, ופתאום ראיתי שאמא שלי סבבה עם זה, שהיא עברה תהליך. אבל זה נהיה מאוחר מבחינתי, כי עכשיו אני לא קיבלתי את עצמי. הייתי מדברת עליה בלשון זכר".
איך את מסבירה את זה?
"כל השנים שלא יכולתי לדבר על זה ולא יצאתי עם בנות חילחלו. זה חילחל לי שזה לא בסדר. גם חיפשתי כל הזמן ייצוגים במדיה של לסביות. הייתי צמאה לזה, שיראו לי שזה סבבה ולא מצאתי מישהי להזדהות איתה, כולן היו כוסיות. ג'וי ריגר וכרמל בין הבנות הכי כוסיות בארץ".
מה שינה את זה?
"הבנתי שאני צריכה להגיד כל הזמן שאני לסבית, בביטחון. ואז באמת נהייתה לי זוגיות בתיאטרון צה"ל. היא אמרה לי שמה שהיא נורא אהבה בי זה שלא היה לי אכפת שאני לסבית, שאני מתגאה בזה, שזה משך אותה. ככה אני מתנהלת עכשיו. אני רוצה לתת את הייצוג שלא היה לי".
פורסם לראשונה: 08:12, 14.10.22
