- 7 -
בטי קיי
גרינסבורו, איווה
1967
28 בדצמבר, 1967
חג המולד עם אמא ואבא לא מתנהל יפה.
אבא מתעצבן מהחדשות, צועק ומסתובב בבית בזעם ואחר כך נעלם באסם למשך חצי יום. ניסיתי לדבר עם אמא על אפשרות להשיג לו עזרה, לפחות מרשם לתרופה החדשה הזאת וליום, אבל היא דחתה את הרעיון בכל תוקף. אמרתי לה שזה יקל לה את החיים, והיא התרגזה כל כך שטרקה את דלת המזנון ושברה כוס מים. ואז האשימה אותי בזה. איך עוזרים למישהו שלא רוצה שיעזרו לו? האם אני בת איומה כי אני רוצה לעזוב?
שניים מהבחורים שטוד התאמן איתם בהיאבקות בבית הספר התיכון התגייסו. ואני רוצה רק לחזור לבית הספר.
השלג בדיוק התחיל לרדת כשטוד חנה מול המעונות של סנט לוק. בפנסים הקדמיים של הטנדר שלו נראה הגשם תמים, כמו גשם של פיסות צמר גפן. אבל הרגשתי את הדאגה של טוד. דיווחי מזג האוויר בדרך לגרינסבורו היו קודרים, מה שמילא את חלל המכונית במועקה ששום פטפוטים לא יכלו להקל. ואני השתדלתי. בחיים שלי לא שאלתי מישהו שאלות רבות יותר על תיקונים של מקצרה.
סערת המאה, כך קראו לזה.
נותרו עוד שלושה ימים לתחילת הלימודים, אבל אני המצאתי תירוץ ואמרתי להורי שעלי לחזור לבית הספר קודם. הספיק לי מהבית הקודר שלי ומהורי הקודרים עוד יותר. טוד התנדב להסיע אותי.
"אני עדיין לא רוצה להיפרד," אמרתי. האור הצהוב של המכונית שטף את עיניו הכחולות הנוצצות ואת השפם והזקן הזהובים שגידל כל חורף. הושטתי את ידי והעברתי אותה על הפלומה המשיית, והוא, בלי להחסיר פעימה, הצמיד את שפתיו אל ידי. "אני מקדימה בשלושה ימים, ואין כאן אף אחד. אני יכולה להגניב אותך פנימה. הבנות עושות את זה כל הזמן."
"טוב, אני רואה שהגיהינום באמת קופא מעל בטי קיי אלן כשהיא מציעה שנפר את הכללים."
"אני פשוט... רוצה שתהיה כאן קצת."
אצבעותי נעו מהזקן שלו אל עור צווארו החם, ואני הרגשתי בכפות ידי שהוא בולע רוק. הרגשתי את דופק לבו. מנגנון החימום במכונית עשה את עבודתו, ומתחת לצווארון חולצת הפלנל שלבש היה עורו חמים. תיארתי לעצמי שהוא יהיה חמים בכל מקום.
"אם לא הייתי מכיר אותך כל כך טוב, הייתי חושב שאת מנסה לסבך אותי בצרה." הוא נישק אותי על השפתיים. רכות. רכות. רכות. משכתי אותו קרוב יותר אלי, חשתי את כובד גופו ורציתי אותו צמוד לגופי. "מתוקה, השלג מגיע. אני חייב לנסוע עכשיו אם אני רוצה להקדים את הסערה."
נשענתי לאחור והרפיתי. "תודה שהסעת אותי. זה יום ארוך כל כך בשבילך."
"יום ארוך איתך במכונית, תאמיני לי, בטי קיי, אין מקום שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר המקום הזה. ו..." הוא הביט החוצה מבעד לחלון, "אני באמת שמח לראות את המקום הזה, הוא יפה בדיוק כמו שאמרת."
וזאת הסיבה שאהבתי אותו. כי הוא הבין את זה. הוא הבין.
"זה הקמפוס של גרינסבורו." הצבעתי מבעד לחלון שלי על הבניין שמול לונגס מדו. "בית הספר לרפואה ולהנדסה..."
"וטרינריה?"
"הבניינים הגדולים ההם שם מאחור," אמרתי, והסתובבתי עכשיו כדי להצביע לעבר החלון האחורי. את האסמים והמכלאות היה כמעט בלתי אפשרי לזהות באפלה ובשלג. אני ניחשתי, כי אנחנו רק דיברנו על כך בפעם האחת ההיא כשהוא השתכר קצת, כשהוא הסתכל על הבניינים האלה וחשב על מה הוא היה יכול להיות.
"הֵיי," הוא אמר, ואני נוכחתי לדעת שבהיתי בו. "איפה הטאבּ הזה עם המילקשייקים?"
"בצד השני של הבניינים האלה. אי אפשר לראות אותו מכאן. והם לא כאלה טובים כמו בשייקי'ס."
"שום דבר לא."
חייכנו זה אל זה, חמים מהחימום ומאהבה, ולא יכולתי להתאפק מלנשק אותו שוב. עד מהרה המעיל שלי נפתח והשיער שלו התבלגן.
"לכי," הוא לחש. "בבקשה. אם לא תלכי עכשיו..."
"אני הולכת." קפצתי החוצה, שלפתי את המזוודה שלי מהמושב האחורי וטרקתי את הדלת לפני שהוא יספיק לצאת לעזור לי.
הקור הסתנן אל מתחת למעילי, ומחשבותי התבהרו באחת. הרמתי את ידי לנופף לו לשלום, והוא צפר ויצא מכביש הגישה, אורות הבלמים שלו זהרו באדום ואחר כך נעלמו.
בפנים פעלו הרדיאטורים במלוא העוצמה ובאוויר היה ריח של התכשיר למירוק הרצפות וחומר חיטוי של בית החולים. כשפרקתי את המזוודה בחדרי בחווה הופתעתי לגלות שכל הבגדים שלי הדיפו את הריח הזה. כאילו הבאתי איתי הביתה משהו מסנט לוק.
גברת מרגרט הייז השאירה את דלת חדרה פתוחה, ואני תחבתי את ראשי לפתח.
"שלום, גברת הייז, רציתי רק להגיד לך שחזרתי," אמרתי. וחייכתי כי לא ידעתי איך להשלים את המשפט.
"הקדמת בשלושה ימים," היא אמרה ונשאה את עיניה מהתשבץ שעל ברכיה. רגליה נחו על ההדום הרקום שלה, והמנורה שלצדה הטילה צללים על פניה.
אחיות משנת הלימודים השנייה והשלישית שלא נסעו הביתה לחגים נכנסו ויצאו מהמעונות בהתאם ללוחות הזמנים שלהם בבית החולים, כך שחזרה למוסד לא היוותה בעיה כלשהי.
"חשבתי שאתמקם לפני יום הלימודים הראשון בבית הספר."
גברת הייז חייכה. "עשית בחוכמה. אנחנו מצפים לסערה גדולה הלילה. דיק פלטשר בטלוויזיה מדבר על כמעט מטר ואפילו יותר."
"לא הפסיקו לדבר על זה ברדיו."
ליד החדר שלי נעצרתי. הדלת היתה סגורה ולא היה שום ריח של עשן או צלילים של ג'ואן באאז או אור שדלף מהחריץ שמתחת לדלת.
המצב ביני לבין קיטי הפשיר מעט אחרי שסיפרתי לה על טוד. נתתי לה את הסיכומים שלי באנטומיה, השארתי את המחברת שלי על קצה המיטה שלה כל יום שני בלילה. כל יום שלישי הוחזרה המחברת לצד שלי בחדר. לא יכולתי לומר שאנחנו חברות, אבל היינו מיודדות למדי.
פתחתי את הדלת חרש.
"הַיי, שותפה," אמרה קיטי. "היא ישבה על הרצפה בין המיטות. גזרת חצאית מנייר חום דק היתה פרושה לפניה. המנורה בדוגמת צוואר הברבור היתה מכוונה להאיר מטה היישר מעל לכתפה.
"הַיי," אמרתי והנחתי את המזוודה שלי ופשטתי את המעיל.
"תיזהרי." קיטי הרימה את הנייר והרחיקה אותו מהשלג שהחליק ממעילי.
"סליחה." נסוגותי מעט. הסרתי את הכובע האדום הסרוג שלי, וניערתי את הפונפון במסדרון. ברגע שהגזרות האלה נרטבות הן נהיות צרה צרורה.
"חזרת מוקדם," אמרה קיטי.
"ונראה שאת פה כבר איזה זמן," אמרתי. החדר נכבש. שמלה היתה מונחת על המיטה שלי. שלושה זוגות נעליים של קיטי ליד ארון הבגדים שלי.
"לא עזבתי בכלל," היא אמרה. היא הצמידה בסיכות את הנייר לסטן האדום הכבד שמתחתיו ונעצה סיכות עם ראשים צהובים לאורך קווי הנקודות השחורות.
"מה?" העברתי את הנעליים שלא היו שלי אל הארון של קיטי, והטלתי אותן ארצה בחבטה. קיטי אפילו לא שמה לב. "לא עזבת?"
"לא. גברת הייז חתמה לי על כמה ניירות."
"אז מה עשית בחג המולד?"
"אני..." אמרה קיטי וחייכה, "היה לי חג מולד נהדר עם עובדי הקפטריה. היא היתה פתוחה בשביל בית החולים. וולטר הכין תרנגול הודו עם כל התוספות."
"וולטר?"
"השף. את בטח לא ראית אותו בכלל, כי הוא מאחורה שם במטבח רוב הזמן. והאחיות הביאו קינוחים והיה גם יין. כמה מהרופאים באו. והיתה אווירה של התרועעות, אם את מבינה למה אני מתכוונת." היא הקפיצה את גבותיה ברמיזה.
"זה כאילו את רוצה שיעיפו אותך."
"כל האחיות של השנה השלישית עושות את זה. תאמיני לי. זה לא הפשע שגברת הייז עושה מזה. ובאמת, רק חלקנו קיאנטי לא רע ורקדנו. שום דבר שערורייתי במיוחד."
כצפוי, הייתי מזועזעת.
"איך היתה החופשה שלך?" שאלה קיטי ותשומת לבה הופנתה שוב אל הסיכות והאריג האדום.
זאת לא היתה שאלה קשה. גם לא היתה צריכה להיות. אבל היא עוררה תחושה שהיא קשה, התשובה נתקעה, נקברה מתחת לרגשות אחרים ורבים כל כך. "בסדר," היה כל מה שאמרתי.
"המממ," אמרה קיטי. "זה נשמע ככה."
"אני פשוט... כבר לא מרגישה כל כך בבית בבית שלי." עדיין לא הודיתי בכך בקול. והאמת היא שלא באמת הייתי מודעת להרגשה הזאת שלי. אבל כשנכנסתי לחדר הזה עם כל הבלגן שהיה בו וששום דבר ממנו לא אני עשיתי נוכחתי שהמקום הזה הוא בשבילי בית יותר מהחדר שלי שבעליית הגג מתחת לקורות הגג בדרך וולף. לאחר שביליתי את השבועות האחרונים עם הורי ששפטו אותי על כל דבר, ולא משנה מה עשיתי, הרגשתי הקלה כשהייתי בחברתה של קיטי. הדבר היחיד שהיא שפטה אצלי היה הבגדים שלי. יכולתי לרקוד עירומה במסדרון והיא אפילו לא היתה מנידה עפעף. "ואני לא יודעת אם זה מעציב אותי או משמח אותי."
"אני חושבת שזה דווקא דבר טוב," אמרה קיטי. "זה מאפשר לך למצוא את הבית שאמור להיות שלך."
ההרגשה בסנט לוק היתה כמו בבית. חיפוי הקיר החלקי ורצפת השיש. ג'ני. האחות בּוֹשה וגברת הייז. המנהרה. הטאבּ. אפילו קיטי.
אבל גם טוד עורר בי תחושת בית.
"מה את עושה?" הגזרה היתה לחצאית, אבל המיטה שלה היתה מכוסה ביריעה אחרת של בד, קטיפה זהובה ובגזרות אחרות.
"שמלות חורף רשמיות לכמה תלמידות בית הספר לסיעוד בגרינסבורו."
"את צוחקת."
"לא. אני פשוט מצאתי לי קצת עבודה לחופש."
מתיקון המדים שהיא עשתה בסתיו ועכשיו מתפירת השמלות, קיטי ארגנה לעצמה עסק צדדי לא רע. ויכולתי להודות שהיא טובה בזה. טובה ממש. השמלות שלה נראו כמו משהו שאפילו דוגמנית כמו ג'ין שרימפטון היתה לובשת ב"ווג". "מה תעשי בכל הכסף הזה?" שאלתי.
"אמצא לי מקום שאוכל לקרוא לו בית," אמרה בראש מורכן ובאצבעות עמלניות.
הנקישה הגיעה כמו רעם מתגלגל. עדיין הייתי בתוך חלום והלכתי לאיבוד לרגע, חשבתי שאני עדיין בחווה. ובלי שום רצון להיות שם.
"בנות?" גברת הייז קראה מבעד לעץ הכבד.
הזדקפתי לישיבה. האור שזרם מהחלון היה אפור וערפילי.
בית הספר, כפי שנוכחתי לדעת, היה הקלה אמיתית. ואני עכשיו בבית הספר.
"מה השעה?" שאלה קיטי. היא ישנה עם רולים בשיער, והצל של ראשה על הקיר היה ענקי.
"אין לי מושג."
"בנות?" עוד נקישה על הדלת, רמה מקודמתה, והסרתי מעלי את השמיכה.
"אוי ואבוי," אמרתי בשאיפת אוויר, בהלם מהקור. כפות הרגליים שלי ניסו למצוא את נעלי הבית בחושך שליד המיטה. אף שלא נגעתי ברצפה הרגשתי את צינתה.
"בנות!" הדפיקה הפעם היתה חזקה כל כך, שזנחתי את נעלי הבית ורצתי יחפה אל הדלת.
"סליחה," אמרה גברת הייז. המסדרון היה מלא במה שנראה כאור כחול סמיך, ואני שפשפתי את עיני, אבל המוּזרות לא התפזרה.
"מה... מה קרה?" שאלתי. חלונות המפרץ נראו כאילו הם חבויים מאחורי שמיכות, אבל שלג וקרח הם שכיסו את הקומה השנייה כולה.
"יש מצב חירום בבית החולים, בנות," אמרה גברת הייז. "עזרתכן נחוצה."
"עזרתנו?" שאלה קיטי מהמיטה.
"סופת השלגים," אמרה גברת הייז. "היתה תאונת דרכים בכביש המהיר, וחצי מהסגל אינו יכול להגיע לעבודה. זקוקים לכן בבית החולים."
"לנו?" שאלה קיטי ונשמעה מבועתת.
"נהיה מוכנות בהקדם האפשרי," הבטחתי, מה שהיה התשובה שגברת הייז רצתה לשמוע. החלוק הכחול שלה כמעט התמסמס ונעלם באור המעומעם של המסדרון, והיא הלכה.
"זאת בטח טעות," אמרה קיטי, ורכנה כדי להדליק את המנורה. היא עבדה אמש עד שלבסוף התחננתי שתניח למכונת התפירה כשכבר היה כמעט אחת בלילה.
שעון היד שלי אמר שהשעה שש בבוקר. האדרנלין הרחיק את קורי העכביש, ואני תפסתי את המדים שלי, את הגרבונים ואת תיק הרחצה ורצתי להתלבש ולצחצח שיניים.
עברנו יחד את המנהרה.
"מה את חושבת שנעשה?" שאלתי בהתרגשות שלא הצלחתי להסתיר.
"נעדכן את הגיליונות הרפואיים," אמרה קיטי.
"כמה קשה היתה לדעתך התאונה?" שאלתי. "אני מתכוונת לפציעות."
"קשות מספיק כדי לגייס אותנו," היא אמרה. "את רוצה אחד?"
היא פתחה את כף ידה וחשפה שלושה כדורים כחולים שמנים.
"מה זה?"
"ד"ר פישר נתן לי אותם. דקסדרין. כל הבנות של השנה השלישית לוקחות אותם. הם פשוט עוזרים לשמור על ערנות. מפזרים את הערפל, את יודעת. כמו קפה. אבל הרבה יותר טוב."
"אני בסדר," אמרתי. דעתי היתה צלולה לגמרי, והלב דפק אצלי בחזה. היה לי אדרנלין שהספיק להחזיק אותי ערה ימים ארוכים.
"איך שאת רוצה," היא אמרה. ובלעה את אחד הכדורים הכחולים בלי מים.
"את לוקחת הרבה מהם?" שאלתי.
"לא. ג'ואל נתן לי אותם רק בחג המולד. כדי שאשאר ערה קצת יותר ואספיק להכין את השמלות.
"ג'ואל?"
"ד"ר פישר," היא אמרה, כאילו זה לא עניין גדול.
פתחנו בדחיפה את הדלתות בצדה האחר של המנהרה אל הכאוס הקבוע בקומת המרתף של בית החולים סנט לוק. האחות בּוֹשה המתינה לנו בכובעה ובמדיה ונשאה לוח כתיבה.
"יופי, בנות. אני שמחה שאתן כאן, בואו אחרי והקשיבו בתשומת לב."
עלינו במדרגות מקומת המרתף. הקומה הראשונה היתה חדר המיון ומחלקת טיפול נמרץ. נעצרנו ליד הדלתות, ומבעד לזכוכית החלבית שמעתי את המהומה שהשתררה בצד האחר. יכולתי להרגיש אותה. ממש.
"היתה תאונה בכביש אַיי 80. שבעה כלי רכב. משאית סמי טריילר אחת." טוב, זה לא מפליא, כי באיי 80 תמיד יש תאונה. "הם מביאים לכאן מטופלים. בגלל הסערה והחג, בית החולים פועל במתכונת מצומצמת. עכשיו תקשיבו, כי חשוב מאוד שתבינו. אתן תעשו סבבים בין המטופלים בחדר המיון שעברו הערכה והתקבלו לאשפוז. כל מה שתעשו הוא לבדוק את הדופק, האישונים, הנשימה ושינויים במצב הכללי. אם יהיה שינוי כלשהו..."
"כמו מה?" שאלה קיטי. היא היתה חיוורת כרוח רפאים.
"אובדן הכרה. חוסר תגובה. בלבול. הקאה. דימום. דופק מוגבר. אישונים מורחבים." אלה הם יסודות הסיעוד.
"כמובן," אמרה קיטי וליקקה את שפתיה. "אני פשוט... ליתר ביטחון."
"אתן תהיו בסדר," אמרה האחות בּוֹשה, מה שוודאי היה תקווה יותר מאשר אמת. "אם יש לכן שאלות, גם אני אהיה בקומה. תהיו חיילות טובות ותעשו מה שהרופאים יגידו לכן. אל תפריעו לאחיות. קראו את הגיליון הרפואי של המטופל לפני שתעשו משהו, ורשמו כל דבר לפני שאתן עוברות למטופל הבא. זכרו, העבודה שלכן מעל לכול ולא משנה מה, היא לא לאבד את הראש. אם תיתקפו בהלה, זה מה שיקרה גם למטופל שלכן."
"מי תיתקף בבהלה?" אמרה קיטי בבדיחות הדעת.
האחות בּוֹשה קפצה את שפתיה ופתחה את הדלת למהומת אלוהים.
חדר המיון היה קטן סנט לוק היה בית חולים כירורגי, ובחדר המיון קיבלו רק ילדים עם עצמות שבורות ואיכרים שנקלעו לתאונות של טרקטורים והוא היה כבר מלא עד אפס מקום. שערי כניסת האמבולנסים היו פתוחים לגמרי, ומשבי אוויר מקפיאים חדרו מבחוץ. רופאים צעקו ואנשים על אלונקות בכו והיה ריח עז של דם.
"אלוהים," לחשה קיטי. "אני כבר מבוהלת."
"בנות," האחות הראשית ניגשה אלינו. שערה האדום החליק החוצה מכיסוי הראש, וכתם של דם נראה על צווארון המדים שלבשה. "אתן תעזרו לסניטרים. אם משהו ייראה לכם בעייתי, תגידו לי. אתן תעקבו אחרי המטופלים הקלים שמחכים להפניה או לשחרור."
הנהנו והורו לנו לגשת לחדרי הקבלה בחדר המיון. היו שם שישה, ואנחנו היינו אמורות לעבור דרכם נגד כיוון השעון.
עמדנו מחוץ לאזור סגור בווילון, והמתנו להוראות נוספות, אבל אני הבנתי חיש מהר שזה יהיה כל מה שנקבל. נשמתי נשימה עמוקה והעפתי מבט בקיטי, שאישוניה היו כהים וגדולים.
לא ידעתי אם מפאת פחד או מהכדור הארור.
"בואי אחרי," אמרתי, והזזנו את הווילון, מה שחשף את המטופל הראשון שלנו, נער בן ארבע עשרה עם ביצה של אווז על המצח ויד על מתלה.
"הַיי," אמרתי והושטתי את ידי לקחת את הגיליון הרפואי שלו. הוא לא התייחס אלי במיוחד, אבל כשקיטי נכנסה ונעמדה מאחורי הוא הגניב אליה מבט שני דרמטי. "אתה סם?"
"סם שיקני."
"נעים מאוד. אני בטי קיי וזאת קיטי, ואנחנו נבדוק אותך."
"אין בעיה."
"מה קרה לך?" שאלה קיטי וחייכה אל הנער, והוא חייך בתגובה מיידית. הוא היה בגיל המגושם הזה שבין ילד לגבר. עורו היה מלא בפצעונים וקולו נסדק כשדיבר, אבל הוא מילא את המיטה מקצה לקצה. רזה וארוך, כמו תרמיל שעועית ירוקה.
"הייתי במכונית האמצעית בהתנגשות הזאת," הוא אמר. "אני ואמא שלי."
קיטי העוותה את פניה במחוות הזדהות. "סנדוויץ' של תאונת דרכים, מה?"
הוא חייך. "כן, אפשר להגיד."
לקיטי היתה יכולת טבעית להרגיע אותו. אז אני קראתי את הגיליון הרפואי שלו. הוא המתין לאורתופד שיבדוק לו את היד, ועכשיו היה במעקב למקרה של זעזוע מוח.
"סחרחורות?" שאלתי וניגשתי אל הצד האחר של מיטתו.
"לא."
"בחילה?"
"אני נורא רעב. היו אמורים להביא לי ג'לי לפני כמה זמן, אבל כנראה שכחו."
"אני יכולה לברר את זה בשבילך," אמרה קיטי.
"אני יודע שכולם נורא עסוקים. זאת היתה חתיכת תאונה."
בדקתי לו את הדופק עם האצבעות שלי, בעוד עיני נעוצות במחוג השעון שעל ידי השנייה. "הדופק תקין." פרשתי את השרוול של מד לחץ הדם, עטפתי בו את ידו הבריאה והתחלתי לנפח את השרוול. "לחץ הדם מאה ועשר על שבעים, בדיוק כמו שהיה לפני שעה."
בדקתי את הנפיחות והרפלקסים של אצבעותיו, וכל אלה הצביעו על זרם דם תקין ושום פגיעה עצבית. אישוניו הגיבו כראוי.
"הֵיי," הוא אמר, "תוכלו לברר בשבילי לאן לקחו את אמא שלי?"
"בטח," אמרה קיטי. "מה שמה?"
"גלדיס. גלדיס שיקני."
"נברר מה שנוכל," הבטיחה קיטי. "ואני אביא לך קצת ג'לי."
יצאנו אל המסדרון הקטן שבין החדרים המתוחמים בווילונות, ואני שחררתי נשיפה אטית וממושכת בידיעה מלאה שקיטי לוטשת בי עיניים.
"מה?"
"את חתיכת אחות אלופה, בטי קיי אלן," היא אמרה.
בשעות הבאות התבססה שגרה. שקט ושלווה ובעקבותיהם רגעים טעוני מאמץ רווי אדרנלין. עזרנו להעביר מטופלים מאלונקות למיטות, ממיטות לאלונקות. נדחקנו הצדה כשאחד הגברים שהשגחנו עליהם לקה בדום לב. עמדנו עם הגב אל הקיר והתבוננו ברופאים מבצעים החייאה עד שהרופא האחראי נשען לאחור מיוזע ותשוש והכריז את שעת המוות.
רשמנו ורשמנו. חילקנו ג'לי בטעם לימון ואחר כך מרק דליל. ורשמנו עוד.
היו עוד תאונות בכבישים מהירים אחרים. כמה אנשים הובאו בגלל כוויות קור.
שמתי לב שקיטי לקחה עוד אחד מהכדורים האלה.
"את רוצה אחד?" שאלה.
ואני, שלא הייתי רגילה לרכבת ההרים של היום, כמעט נעניתי. כמעט.
בתוך מה שנראה בה בעת כמו חמש דקות או חמש שעות, הופיעה האחות בּוֹשה. "בנות," אמרה בכיסוי ראש ובמדים מקומטים וספוגי זיעה. "סיימתן."
"סיימנו?" קיטי ואני עזרנו לסניטרים לנקות את אחד מחדרי המיון הכירורגיים. רפידות גאזה ומכנסי עבודה של גבר נחתכו לצורך טיפול בפצע בטן מדמם. זזנו הצדה והתבוננו באחות מרדימה את המקום בשעה שרופא צעיר נכנס לחלל הבטן של האיש כדי להציל את חייו.
"זה ג'ואל," לחשה קיטי על האיש שביצע את ההליך.
ג'ואל לא התייחס לנוכחותנו וכנראה אפילו לא שם לב אליה, ואני הרגשתי משהו שקשור ליכולת שלו לשמור על ראש צלול ולהתעלם מאיתנו, אבל לא ידעתי מה.
"אלווה אתכן בחזרה למנהרה," אמרה האחות בּוֹשה. "הקפטריה פתוחה. תוכלו לאכול משהו."
וכך, בבת אחת, השתלטה עלי תשישות עמוקה, ובקושי יכולתי לחתום את שמי בתחתית הגיליון הרפואי של סם, שהועבר למחלקה האורתופדית לפני שעה. כללי הרישום היו שאין לדחות את הרישום לאחר כך, לעולם לא להסתמך על הזיכרון, כי רוב הסיכויים שהוא יבגוד בנו והמשכיות הטיפול תיפגע. אבל היו קודים רבים, מקרי חירום רבים כל כך וצרכים שמשכו אותי ואת קיטי שוב ושוב בין חדרים מתוחמים בווילון. ירדנו לקומת המרתף ועלינו בחזרה כמה וכמה פעמים. נהיו לי שלפוחיות וחתכים מנייר והרגליים כאבו לי נורא.
הרגשתי צורך עז לספר על זה לג'ני.
הסערה נעה מזרחה, זרעה הרס בדרכה.
השמש יצאה והמיסה את הקרח שכיסה את החלונות, וככל שנמשך היום אפשרה לאור השמש לסנוור את עיניהם המכווצות של אנשי הסגל שאיבדו זה כבר את תחושת הזמן.
כשיצאנו כמו שתי זומביות מחדר המיון, יצא ד"ר ג'ואל פישר מאחד המשרדים, נשען על משקוף הדלת וחייך כשעברנו.
"גבירותי," אמר, "תודה על כל העבודה שעשיתן היום."
לקיטי עדיין נשארה די אנרגיה לשגר לד"ר פישר קריצה, והוא, מתחת לאפה של האחות בּוֹשה, הושיט את ידו וצבט את כתפה של קיטי.
"הֵיי," שאלה קיטי כשעשינו את דרכנו בחזרה, מטה במדרגות ובכיוון קומת המרתף. "אמא של סם... איך קראו לה?"
"גלדיס." מרוב הסחות הדעת בעבודה, שכחנו לשאול על אמו.
"האחות בּוֹשה, את יודעת מה קרה לגלדיס שיקני?"
"שבר בירך, דימום פנימי. היא כבר לא היתה בחיים כשהגיעה לכאן."
קיטי נעצרה על המדרגות, והתנדנדה כאילו תיפול עוד רגע. פיה היה פתוח כמי שרוצה לומר משהו אבל אינה יודעת מה. או איך.
"היי," עליתי כמה מדרגות ואחזתי בידיה. "היי."
קיטי סובבה את ידה ולפתה את אצבעותי חזק ככל שיכלה. והואיל ושרדנו משהו יחד, עברנו אותו ועכשיו, בעבר האחר, היינו שונות, לחצתי את ידה בחזרה.
- 8 -
בטי קיי
2 בפברואר, 1968
המורים בגרינסבורו קיימו יום עיון, שהשתתפו בו מר קסלר ומיז מונרו, המורה לאנגלית שלנו. קיטי, ג'ני ואני הלכנו לאודיטוריום שהתקיים בו כנס מחאה נגד המלחמה. המקום היה מלא מפה לפה באנשים שדיברו על מתקפת טֵט ואיך הממשלה אינה מספרת לנו את האמת. ליד הדלתות עמדו בחורים והחתימו אנשים על תמיכה בארגון "סטודנטים למען חברה דמוקרטית", וקבוצה אחרת של גברים ונשים משכונת גוד פארק בדה מוין החתימו את תריסר הסטודנטים השחורים שנסעו לגרינסבורו להיפגש עם הפנתרים השחורים. קיטי לקחה עלון משתי הקבוצות. נשארנו כדי לשמוע את מר סימונס, ראש המחלקה האנתרופולוגית, מרצה על הגיוס ועד כמה הוא אינו הוגן בנטייה לגייס בעיקר גברים שחורים ועניים, כי גברים לבנים עם כסף יכולים תמיד להירשם לקולג' או לשלם לרופא שייתן להם אישור רפואי כוזב. אני אף פעם לא העליתי על דעתי אפשרות כזאת, אבל ג'ני לא הפסיקה להנהן. אחר כך נכנס נער במרוצה ואמר שהמשטרה מגיעה. מר סימונס ניסה להרגיע את כולם. אנחנו הגענו אחרונות והיינו הכי קרובות לדלת, וג'ני תפסה אותי ואת קיטי, ושלושתנו הסתלקנו משם בשיא המהירות. המשטרה עצרה עשרים וחמישה אנשים, בהם את כל הפנתרים השחורים שהיו שם, אף על פי שהם לא עשו שום דבר חוץ מלחלק עלונים.
"היה לך יום טוב?" שאלה קיטי כשעלתה על המדרכה במקום שבו עמדתי והסתכלתי במכונית של טוד נוסעת לדרכה. היא לבשה מעיל גשם צהוב מצמר שלא יספיק להגנה מרוח של קיץ, ועוד פחות מזה מרוחות החורף, אבל היא לא נראתה סובלת מקור. היא נראתה מדהים. אלא מה.
נאלצתי להודות שטעיתי בכל הנוגע לקיטי. היא היתה בחורה טובה.
"כן," אמרתי. הלכנו לאכול בשייקי'ס ואחר כך בילינו את שעות אחר הצהריים בדיבורים במכונית של טוד.
"רואים עלייך," אמרה קיטי בחיוכה הקורן. "זללו לך את כל השפתון."
הנחתי את ידי המכוסה בכפפה על הפה שעקצץ כהוגן מהנשיקות שהתנשקתי עם טוד.
"קמת מוקדם שוב," אמרתי. פעמיים בשבוע לפחות קמתי לבד בחדר שלנו ועדיין לא ידעתי לאן היא הולכת. "יום אחד אתעורר ואתפוס אותך."
"את ישנה כמו מת, ילדתי. יכולתי לצלצל לך בפעמון ליד הראש ולא היית מתעוררת."
"יש לך מקום עבודה?" שאלתי כשהלכנו זו לצד זו בכיוון המעונות.
"כבר ניחשת את זה."
"את צַפָּרית?"
"מה?" היא נענעה בראשה. "לא. למי יש זמן לצפות בציפורים?"
"את פורצת לבתים?"
"הלוואי."
"יום אחד הניחוש שלי יהיה נכון."
"לא אם תחשבי שאני מסוג הבנות שעסוקות בלצפות בציפורים."
"נסעת העירה?" הצבעתי על שקית הנייר שהיתה בידה של קיטי.
"בן פרנקלין. הייתי צריכה כמה כפתורים."
קיטי בילתה בחנות של בן פרנקלין זמן רב מזה שישבה בקפטריה. במגירה בשידה שלה היתה צנצנת מלאה בכפתורים שאף פעם לא התאימו לשום דבר.
"את רוצה ללמוד למבחן ביסודות?" שאלתי.
"זה בעוד שבוע, בטס."
"טוב," אמרתי ושילבתי את ידי בידה. "אני לא בטוחה שאת מבינה איך לומדים. אבל קצת כל יום..."
"אלוהים, די. אני אלמד, אני אלמד."
"אחרי ארוחת הערב."
"את באמת יודעת לעשות חיים, בטי קיי."
"אני פשוט מנסה למנוע ממך להיכשל, קיטי."
נעצרנו ליד תיבות המכתבים והוצאתי שתי מעטפות, מכתב מאמי ולמרבה הפלא גם מכתב לקיטי.
"היי," אמרתי ורצתי כדי להדביק אותה. "יש מכתב בשבילך."
קיטי נעצרה, הסתובבה והשפילה את מבטה אל המכתב ואחר כך שוב אל פני. "בשבילי?"
"קתרין סיימון." הושטתי לה אותו. כל מה שיכולתי לקרוא מכתובת השולח היה ג'סי סיימון וג'ורג'יה.
קיטי חטפה את המכתב מידי ותחבה אותו לכיסה.
"את לא מתכוונת לקרוא אותו?" שאלתי כשמיהרתי אחריה במדרגות.
"אין טעם."
"זה מאבא שלך?"
"מאחי."
"מה אם יהיה כתוב בו..."
"אני יודעת מה כתוב בו."
היא דפקה על דלתה של ג'ני כשעברנו לידה. ג'ני שרבבה את ראשה החוצה ודחפה את משקפיה גבוה יותר על אפה.
"השמלה שלך מוכנה. בואי למדוד אותה."
ג'ני חייכה מאוזן לאוזן וממש מחאה כפיים. "אני כבר באה."
במהלך החודשיים האחרונים אני אפילו התרגלתי לחדר שלנו ולחלוקת החלל. קיטי קיבלה שני שלישים מהחדר ואני את השאר, וזה לא היה הוגן, אבל קיטי תיקנה לי את כל המכפלות ואת החורים במרפקי הסוודרים שלי. ובסוף היום, כשישבנו יחד על אדן החלון והעפנו את עשן הסיגריות אל מעבר לכתפיים, היא השמיעה לי בפטפון שירים שאני אוהבת.
זאת היתה הוגנות מסוג שאי אפשר למדוד. ביום שישי בערב, שבועות אחדים לפני כן, הבריחה קיטי בקבוק קיאנטי, ואנחנו שתינו אותו בספלים של קפה שגנבנו מהקפטריה. זאת היתה חברות מסוג אחר, שונה מכל מה שהיה לי עד אז. היא נשבה דרך חלונות סגורים ומוטטה קירות והגדילה מעט את עולמי.
בחדרנו פשטנו מעלינו את המעילים, וקיטי הכניסה את המכתב למגירה העליונה בשידה שלה, שם החזיקה את הכסף שהבנות שילמו תמורת עבודות התפירה.
"הקטע פה הוא רק... שאת אף פעם לא מדברת על משפחה," אמרתי כשלא יכולתי עוד להתאפק.
"הם לא שווים שידברו עליהם," אמרה קיטי. היא שלפה מהארון שלה שמלה חדשה של ג'ני שהיא שינתה כך שלא תהיה רחבה מדי במותניים והניחה אותה על המיטה.
"קיטי?"
"את לא תרדי מזה?"
"לא."
"הם משפחה מהסוג שטורף את גוריו. המשפחה שלך רעה, אני מבינה את זה, אבל לפחות הם חרדים לשלומך. וזה יתרון שיש להם על המשפחה שלי. ועכשיו, בחיי, נמאס לי לדבר עליהם."
היו לי עוד מיליון שאלות, אבל ג'ני דפקה על הדלת.
"בואי תיכנסי," אמרה קיטי.
התיישבתי על קצה מיטתי כדי שיהיה מקום לשלושה אנשים בחדר הקטן.
"אני עדיין לא מאמינה שגמרת לעשות את זה כל כך מהר," אמרה ג'ני.
"טוב, אני יודעת את המידות שלך ולהצר את המותניים זה קלי קלות." קיטי הושיטה לג'ני את השיפון. "תמדדי ונראה אם אני צריכה לעשות בה עוד משהו."
ג'ני הסתובבה עם הפנים אל הקיר, פשטה את השמלה שלבשה בבית ומשכה את החדשה מטה מעל הקומבניזון.
היתה עוד דפיקה על הדלת. ואחת הבנות מקצה המסדרון צעקה דרך הדלת, "קיטי, יש לך טלפון!"
לקחתי את היומן שלי וכתבתי בו כאילו בשוויון נפש.
"זה לא ייקח הרבה זמן," היא אמרה מעבר לכתפה ויצאה.
המבט שלי נפגש עם מבטה של ג'ני.
"לא יפה לחטט בעניינים של אחרים," אמרה ג'ני.
"אם היא היתה רוצה לספר לנו, היא היתה עושה את זה," אמרתי בהסכמה.
הסתכלנו זו בזו למשך פעימת לב אחת, ואז ירדתי מהמיטה וג'ני פתחה את הדלת כדי סדק כדי שנוכל להציץ החוצה ולעקוב אחרי רשרוש החצאית של קיטי כשהיא הלכה אל הטלפון.
השפופרת החומה הישנה נחה על הרצפה. קיטי תפסה אותה ובלי שום היסוס החזירה אותה למקומה. בכוח.
"בחיי, קיטי, את תשברי אותה," אמרה אחת הסוזנות שהמתינה בתור.
ראיתי שקיטי רצתה להרים שוב את השפופרת ולהחזירה למקומה בטריקה. אולי לשבור אותה על ברכה. כל זה ניכר במנח כתפיה.
"כולה שלך," אמרה קיטי לסוזן.
ג'ני ואני זינקנו בחזרה פנימה לחדר, צנחנו על המיטה והשתדלנו להתנהג בטבעיות.
קיטי חזרה בסערה כמו ענן שחור, מה שלא היה אופייני לה. אבל פניה היו מקובעות בקווים של כעס, והיא היתה אפילו יפה יותר עם כל המתח סביבה.
"את רוצה לדבר על זה?" שאלה ג'ני באומץ רב משהיה לי.
"אני נראית כמו מי שרוצה לדבר על זה?" התפרצה קיטי בתשובה.
לא דיברנו על זה. אף פעם לא.
15 במרס, 1968
מארג' קשרה רשמית את חייה עם הבחור שלה מבית סיגמה נוּ בסוף השבוע הזה. היא הזמינה את כולנו לטקס קבלת סיכת האחווה שלו. מחצית מהבנות הלכו בשמלות הכי טובות שלהן מתוך כוונה לתפוס סיגמה נו אחד לעצמן, כי הם המבוקשים ביותר בקמפוס. ג'ני לא הלכה. היא היתה צריכה ללמוד. היא מנסה לדחוס את שלוש שנות הלימוד שלה לשנתיים, ופירוש הדבר היה שכל מה שעשתה הוא ללמוד ולישון. קיטי לא הלכה כי זה בעיניה מנהג ארכאי. ברור שלבחור יהיה עניין בחברה שלו יותר מאשר באחווה המטופשת שלו. אני הלכתי כי בזמן האחרון כל מה שהיה זה שיעורי בית ועוד שיעורי בית. והיתה שם עוגת רום. היה נחמד לראות אנשים מאוהבים. כשהסתכלתי על מארג' והבחור שלה הרגשתי קרובה יותר אל טוד. הכול הפוך עכשיו כל כך. נחמד לראות משהו שעדיין מתנהל כסדרו.
היום קמתי מוקדם יותר, והודות לכך גיליתי סוף סוף לאן היא הלכה בבקרים.
"את רצה?" שאלתי כשראיתי את קיטי מרימה את הרגל ומניחה אותה על קצה השולחן למתיחה. היא נעלה סניקרס צ'אק טיילור שנראו כמו של ילדים. האימונית האפורה שלבשה היתה מיוזעת סביב הצוואר למרות הקור, ולרוחב החזה התנוססה באותיות דהויות הכתובת Track and Field. "איפה?"
"פה ושם." היא משכה בכתפיה. "זה עדיף על קיצוץ תמידי באוכל."
"אבל את ממילא לא אוכלת שום דבר!"
קיטי צחקה. "עכשיו את יודעת את הסודות שלי."
קיטי לא היתה דומה לשום נערה אחרת בבית הספר. או לשום נערה שאני הכרתי. היא היתה שנונה וחכמה. מושכת כמגנט, גם כשלא עשתה דבר. שערה לא היה עכשיו בלונד לבן, אלא שוּנה לאדום עמוק. זה לא הלם אותה יותר או פחות מהבלונד. היא היתה נראית טוב כך או אחרת.
אבל לרוץ בשטח של גרינסבורו קולג' נראה לי רעיון מוזר, אפילו כשמדובר בקיטי.
"מה את עושה בשעה כל כך מוקדמת?" היא שאלה. השעה אפילו לא היתה שמונה. ועוד בשבת, היום היחיד בשבוע שיכולנו לישון עד מאוחר. בדרך כלל ניצלתי את ההזדמנות ונשארתי במיטה לפחות עד ארוחת הצהריים. אבל היה לי חלום רע, והתעוררתי קפואה ורועדת כשקיטי חמקה בחזרה כשהיא מתנשמת בכבדות אחרי האימון החשאי שלה.
ג'ני, כמו מה שנהפך לשגרה ולא משנה באיזו שעה ביום זה היה, פתחה את הדלת בלי לדפוק ושרבבה פנימה את ראשה, שעדיין היה עטוי במטפחת השינה ממשי. המטפחת היתה בצבע סגול עמוק, וג'ני נראתה בה כמו מלכה. "איזה אידיוט שם על הדשא זורק לי אבנים על החלון."
"מה?" קיטי ניגשה לחלון שלנו. "אלוהים! אני רואה אותו. עכשיו. הוא זורק אבנים לחדר שהיה פעם של גוון."
עשר בנות לא חזרו מחופשת חג המולד. גוון היתה אחת מהן. גברת מרגרט הייז אמרה שזה מספר גבוה יחסית לסינון הראשוני, אבל שהיא לא מתפלאה.
אותי, לעומת זאת, זה כן הפליא. כל הבנות האלה שהרימו ידיים וחזרו לְמה? גוון, כך שמעתי, השיגה עבודה בדוכן לכפפות בכולבו ארמסטרונג שבסידר רפידס.
זרקתי מעלי את השמיכה ונדחפתי ליד קיטי אל אדן החלון.
"אלוהים אדירים," פלטתי.
"את מכירה אותו?" שאלה ג'ני, שעמדה ליד קיטי מהצד השני.
"זה טוד," אמרתי. "טוד שלי."
"ובכן, טוד שלך הולך לסבך את כולנו," אמרה ג'ני.
"מה הוא עושה פה?" שאלה קיטי.
"אין לי מושג. אולי משהו קרה בחווה או..."
קיטי הנהנה. היא פתחה את החלון ככל שיכלה ורכנה החוצה. בשתי אצבעות שהיא תקעה בפיה היא חתכה את הזריחה בשריקה חדה, וטוד הפנה את ראשו לאחור.
קיטי כמעט דחפה אותי מהחלון. טוד הבחין בי בכתונת הלילה ועם הרולים בשיער, ורץ בצעדי הדילוג הארוכים שלו עד שנעמד היישר מתחת לחלון שלנו.
"טוד," צעקתי בקול הכי נמוך שאפשר. "מה אתה עושה פה?"
"אני חייב לדבר איתך. יש לי חדשות," הוא אמר, ברצינות, אבל אחר כך בחיוך גדול. "את נראית נהדר."
"אני נראית זוועה. ואתה... תפסיק לזרוק אבנים. אני כבר יורדת."
זינקתי בחזרה לתוך החדר וסגרתי את החלון מאחורי. "אני צריכה ל..."
קיטי וג'ני היו כבר ליד הארון שלי והוציאו ממנו בגדים.
"זה כאילו הבגדים של אמא שלי הגיעו לארון הזה בטעות," אמרה ג'ני.
"זה מקרה אבוד," אמרה קיטי וניגשה אל הארון שלה.
"זה יתאים לה." היא החזיקה שמלה שהיא תפרה מפיסות של שמלה בדוגמת כפתן שהיא תפרה לאחות שסיימה את הלימודים. האריג היה משוגע צורות גיאומטריות בוורוד, לבן ושחור על אריג פוליאסטר דק. דק כל כך שזה ייראה כאילו אינה לובשת דבר.
"קר מדי עכשיו בשביל השמלה הזאת," אמרה ג'ני.
התעלמתי מהדיון שלהן, שלפתי את הרולים מראשי והשלכתי אותם על המיטה, ובחרתי מכנסי ג'ינס כחולים וסוודר אדום, אפילו בלי לטרוח ללבוש חזייה. מעיל החורף כיסה היטב את הכול.
"חכי רגע." אמרה קיטי ותפסה את הכובע עם הפונפון האדום שאמא שלי סרגה לי וחבשה אותו על שערי הפרוע משינה.
"פצצה סקסית," אמרה, לא קלטתי שהיא בכלל התלוצצה, וזה היה דווקא מתוק.
טסתי החוצה מהבניין ומצאתי את טוד מחכה לי ליד המדרגות. לחייו ואפו היו ורודים, וקצות אוזניו האדימו מקור. "הו, מתוקה שלי," אמר ומשך אותי אל בין זרועותיו. "איזה מראה משובב נפש."
"מה אתה עושה פה?" שאלתי והנחתי את ידי על אוזניו, הצמדתי את הלחיים החמות שלי אל לחייו הקרות כדי להפשיר אותו.
"אני חייב לדבר איתך," הוא אמר. "יש מקום שאנחנו יכולים לצאת מהרוח הדפוקה הזאת?"
"הטאבּ סגור עד הצהריים, ואני לא יכולה להכניס אותך למעונות שלנו."
"טוב, אז בואי נשב במכונית. לפחות יהיה לנו חם שם."
הוא אחז בידי והוביל אותי אל החניון. שם ראיתי את הפורד הישנה של אביו עומדת כמו חפץ שהגיע בהדף מן העבר.
"טוד," אמרתי ומשכתי בידו כדי לעצור אותו. "אתה מפחיד אותי."
"אני יודע," אמר.
"תגיד לי ודי. זה ההורים שלי? או ההורים שלך? אחותך..."
הוא נעצר ואחז את ידי בידו. "בטס. התגייסתי. אני יוצא לווייטנאם."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
