הפרקים הקודמים בספר
- פרק ז -
רק אצל היהודים דבר כזה יכול לקרות
בשעת לילה מאוחרת, אחרי שאחרוני החוגגים הסכימו לעזוב, הזוג שזה עתה נישא חזר אל הבית ועלה במדרגות לקומה השנייה. זליג, שיכור ונרגש, מצא את עצמו לראשונה בחדרה של אשתו כדת וכדין. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנס לחדר שבקצה המסדרון. הוא סגר אחריו את הדלת, בוחן את חדרה המרווח והמסודר של דבורה כוננית ספרים עמוסה, שולחן כתיבה וארונות גדושים בבגדים. זהו חדר של נערה, לא חדר הולם לזוג נשוי, חשב. המיטה היתה מוצעת במצעים חדשים, עם פרחים רקומים על הכריות. דבורה הבחינה במבטו הסוקר את חדרה.
"נסדר את זה איך שתאהב. אם תרצה, נשכור דירה אחרת עד שניסע לפלשתינה, לא ליד ההורים. מה שתגיד, זליג. חשוב לי שתהיה מאושר."
הוא חיבק את האישה הצעירה והיפה שנישא לה רק לפני שעות ספורות.
"דבורה אשתי," גלגל את המילים החדשות על לשונו, "הכול בסדר. כל מקום שתהיי בו, אהובתי, ישמח אותי. זאת הפעם הראשונה שאני יכול לחבק אותך בלי לחשוש, ברשות מלאה."
דבורה ביקשה ממנו להסתובב, מבוישת, פשטה במהירות את שמלתה ולבשה את כתונת הלילה החדשה שהונחה על הכרים. אחר כך כיבתה את המנורה שהאירה את החדר והתקרבה בחשש לגבר שנישאה לו.
גם זליג פשט במהירות את חליפתו החדשה והסתבך עם העניבה. הוא הסתכל בנערה העומדת מולו, בחן את גופה שצלליתו השתקפה באור הירח המלא הבא מהחלון והתקרב אליה מבוהל ונרגש. להוציא ביקור בודד בימי נעוריו אצל זונה מקומית, מעולם לא ראה אישה עירומה. הוא החל מלטף בזהירות את כתפיה של דבורה מבעד לכותונת, דבר שחזר ודמיין את עצמו עושה בלילות הארוכים שבהם התקשה להירדם. עדיין התקשה להאמין שהנערה הזאת, משאת נפשו, כולה שלו ברשות מלאה. ידיו החלו מפלסות את דרכן לפשוט בזהירות את הכותונת שלבשה, בעוד שניהם מצחקקים בהתרגשות.
הוא התבונן בה, עומדת מולו עירומה, לאור הירח, מוקסם מחזה המלא, הזקוף, ממותניה ומירכיה, נרגש מרכות עורה. אחוז ברעד בלתי נשלט הוא חיבק אותה, הצמיד אותה אל גופו. שפתיו מצאו את שפתיה. היא עצמה את עיניה, מרוכזת ברגע, והניחה למורה המחמיר לשפה העברית שלו בחרה להינשא לגעת בה בדרך שלא הכירה.
הוא ליטף את שערה ולחש, "דבורה, דבורתי, אהובתי." אחר נישק את צווארה, ידיו נוגעות, מלטפות, ממששות, מצמידות שוב את גופה לגופו. או אז אחז בה, הרים אותה בזרועותיו והניח אותה על המיטה.
הוא נשכב לצדה, ידיו מלטפות את שדיה, ואז רכן לעברה, מנשק אותה. היא החסירה נשימה. "את מוכנה, אהובתי? הבנתי שזה יכול לכאוב בפעם הראשונה..."
דבורה לחשה, "אני לא מפחדת, זליג. אני אוהבת אותך."
הוא אחז בה, גופו נצמד לגופה, עיניו חקרו את פניה.
"בזהירות, זליג, אתה מכאיב," לחשה, והוא השתדל להרפות ולהחזיק מעמד, אולם יצרו גבר עליו עד שלא היה יכול עוד והתקשה להחניק את זעקתו. אחרי שנשימותיו שככו, הביט בפניה, ובאצבעותיו ניגב את הדמעות מלחייה. העייפות מהיום הבלתי נשכח הזה הכריעה אותו לבסוף והוא נרדם לצדה של דבורה, שנשארה ערה ותמהה על נחירותיו.
כשהשחר עלה, התעורר ומצא את ראשה של דבורה טמון מתחת לכר. מיד התמלא בהתרגשות מחודשת, הבין שהכול אכן התרחש, זה לא היה חלום שהוא עתיד להתעורר ממנו במיטתו הצרה שבקומת הגג של האכסניה. האישה הנערצת הזאת השוכבת לצדו כולה באמת שלו. רק עמה הוא יתנה אהבים, רק בו היא תיגע. הם לא ייפלו למלכודת השגרה אלא ישמרו על אהבתם מכל משמר. יקימו משפחה, יביאו לעולם את ילדיהם המשותפים.
הוא חילץ בעדינות את הכר וליטף את פניה. דבורה פקחה את עיניה, מחייכת אליו. הם התנו אהבים שעה ארוכה לאור השחר העולה.
* * *
אני תוהה, איך בחרו דבורה וזליג לחגוג את ירח הדבש?
הם יכלו להרחיק ברכבת עד מוסקבה, לבקר במוזיאונים, למחוא כפיים באופרה, לסעוד במסעדות ולטייל בחוצות העיר, כיאה לזוגות ממשפחות אמידות. ואולי בחרו לשוט בספינה על הדנובה, להרחיק עד פראג, להפליג אל חופיהן שטופי השמש של איטליה וספרד, הרחק מהערבות הקפואות שגדלו בהן. הם יכלו לבלות את ירח הדבש בפריז, ישובים בבתי הקפה הקטנים במונמארטר, מביטים בעוברים ושבים כאנשי העולם הגדול. עם זאת, ייתכן שלא היה להם זמן לזוטות כמו ירח דבש. הם חזרו מיד לענייניהם, עם כל המשתמע מהשינוי במצבם, מתענגים על העולם החדש והמופלא שנפתח לפניהם, באותם ימים ראשונים שבהם התשוקה שולטת והזמן כמו ניצב במקום. כל בוקר הקדים זליג להתעורר והביט מאוהב באישה הישנה בשלווה לצדו. הוא חשק בדבורה ללא הרף, התנה עמה אהבים שוב ושוב, מוקסם מגופה ומארשת פניה בעת שנגע בה, הקריא לה פואמות ארוכות שכתב על אודותיה, לחש לה בערגה מילות אהבה.
הוא שמח לאסוף את חפציו המועטים מהאכסניה שהתגורר בה. לבעלת הבית המופתעת סיפר שלא הגיע לחדרו לאחרונה מאחר שנישא לתלמידתו.
"רק אצל היהודים דבר כזה יכול לקרות," הגיבה, סוקרת בהשתאות בעינה האחת את הדייר המוזר שזכה בכל הקופה, נישא לבתו של אחד מעשירי העיירה, נהפך לאזרח בעל מעמד. "השמועות מספרות שהיא נערה חכמה ויפה," הוסיפה בחיוך, "ועשירה כקורח, הבחורה שנישאת לה. מזל טוב. אני אתגעגע אליך, מכובדי, אל תשכח אותי, אתה תמיד מוזמן לבקר."
בהחלטה משותפת בחרו דבורה וזליג להישאר לגור בבית, לצד הוריה של דבורה, לחסוך כל פרוטה לטובת העלייה המקווה לפלשתינה. זליג הניח את רכושו המועט במגירה שבחדרם, ואת הספרים שהביא עמו סידר על המדף. רחל שמחה שבתה לא עוזבת את הבית וקיוותה שבסופו של דבר השגרה תנצח ודבורה תוותר על חלומה לעלות לפלשתינה.
היא שמחה לראות את זליג אוכל בתיאבון, נהנתה לראות איך גזרתו של המורה השדוף הולכת ומתמלאת. דבורה עשתה ככל הניתן כדי לקרב בין בעלה לאביה. בהתאם למעמדו החדש כחתנו של בעל הבית, זליג קיבל סמכות חדשה כמנהל בפועל של החנות שבקומת הקרקע. רק בעל הבית, משה שמחה, היה מעליו, וזליג היה גאה בכך.
"אתה יכול לסמוך עליו," אמרה דבורה לאביה. "הוא חרוץ ומסור. הוא יעשה הכול כדי שהחנות תצליח."
זליג למד מחותנו את רזי ניהול החנות וההתנהלות מול הספקים, כולל ההסכמים איתם, וגם כיצד לנהל את המלאי. הוא גייס את כוח דיבורו לטובת הצלחתה של החנות והיה גאה בכל מכירה. דבורה שמחה לראות שאביה מתרשם מיכולותיו של זליג ושככל שעובר הזמן הוא סומך עליו יותר ויותר. מדי פעם בפעם אף הרים את גבותיו בהתפעלות למראה זליג המשכנע את הלקוחות לרכוש דברים שלא תכננו ומפליא בדיבורו על יתרונותיו החד פעמיים של רהיט זה או אחר.
משה שמחה קיווה שככל שמעורבותו של זליג בניהול החנות תעמיק, תידחה אותה פנטזיה מוזרה ומסוכנת על עלייה לפלשתינה. ואכן, השיחות הליליות בין בני הזוג באותה תקופה התמקדו ברעיונות כיצד לשפר את מצבה העסקי של החנות, כשזליג מעלה בפני דבורה רעיונות מהפכניים. "עלינו להראות להם שהנאמנות משתלמת ושכלקוחות ותיקים מגיעות להם הנחות, ככה שלא ישתלם להם לבחון אפשרויות אחרות."
הוא הסביר למוכרים בחנות איך לשכנע את הלקוחות לרכוש את המוצרים היקרים יותר. נוסף על כך בחן את העובדים הוותיקים וביקש שיציגו בפניו איך הם משבחים רהיט זה או אחר לפני הלקוחות.
ואולם העובדים התקשו לקבל את המנהל החדש על שלל עצותיו ודרישותיו והתפלאו על משה שמחה שהתיר לו לעשות כרצונו. בשיחותיהם הליליות טען זליג באוזניה של דבורה שהעובדים הוותיקים, המשתכרים משכורות גבוהות, אינם תורמים דיים להגדלת המכירות.
"הם שבעים מדי, בטוחים במעמדם, לא משתדלים מספיק. עלינו להציג לפניהם תמריצים, שישתלם להם להשתדל יותר. אביך רך מדי עם העובדים. טוב לבו ונאמנותו לעובדיו לא משרתים את המטרה. עליו לנהוג בהם בקשיחות, להכריח אותם להצטיין, למכור יותר, להילחם על מקומם. זאת השפה היחידה שעובדים מבינים."
משה שמחה המופתע התנגד ליוזמתו של חתנו הנלהב, אולם הסכים להצעתו לקשור בין הצלחה במכירות לתמריצים. הדבר התבטא מיד במכירות. בסיומו של כל שבוע הציג זליג לחותנו טבלה מפורטת המראה את העלייה בהיקף הפדיונות. ניתן היה לראות בבהירות איך המאזנים השתנו לטובה מאז התמנה זליג למנהל.
דבורה, שלא תמיד הבינה את מעשיו של זליג, נמנעה מלהתערב, מחשש שמא תפגע בכבודו. המשכורת הנדיבה שקבע אביה לבעלה החרוץ הצטברה בארנקה ונחסכה לטובת המטרה המרכזית העלייה המקווה לפלשתינה.
למרות העשייה הנמרצת, דבורה לא ויתרה על חלומם המשותף ורשמה במחברתה את כל שעליהם לעשות לקראת הגשמתו. פעם בחודש, בשעות הערב, נפגשו השניים עם צעירים מהעיירה ומהעיירות הסמוכות שהתעתדו לעלות גם הם.
במפגשים אלה לקח זליג לעתים קרובות את הובלת השיחה לידיו ותיאר בפני הנוכחים בשפה ציורית, עשירה בדימויים, איך הוא עתיד להקים רשת חנויות מצליחה, שלוחה של חנותו של חותנו, שתספק את צורכיהם של תושבי ארץ האבות. דבורה דיברה על חשיבותה של עבודת האדמה ועל בניית מעמד הפועלים. ממכתביה של שרה, שהקפידה לעדכן אותה במתרחש, למדה על היישוב שבו התגוררה חברתה, עין גנים שמו, כלומר מעיין נובע באחוזה פורחת. שרה סיפרה כי חברי היישוב חיים בשיתוף ובחברות ועובדים בפרדסים שמסביב, והילדים בו מפטפטים בעברית ומסתובבים יחפים לאור השמש המלטפת.
בלילות המשיכו דבורה וזליג ברקימת תוכניות. זליג דיבר על כיבוש השממה ועל חשיבותם של סופרים ומשוררים, שיעבירו את המסר לרחבי העולם. דבורה, פרקטית ומעשית כדרכה, דיברה על הכסף שיצטרכו לחסוך ומה עליהם להביא עמם לארץ הרחוקה, כשיצטרפו לשרה חברתה ביישובה. היא היתה נכנסת למיטתם המשותפת רק בשעת לילה מאוחרת, ובעלה המשתוקק היה נוגע בחרדת קודש בגופה ומדקלם באוזניה פואמות אינסופיות שכתב עבורה. כשדבורה היתה נרדמת בזרועותיו וחיוך על פניה, זליג נשאר ער לצדה והרגיש שהוא בעל ערך, ראוי ונאהב.
* * *
עוד לפני שחלפה חצי שנה מהחתונה, דבורה גילתה שהמחזור החודשי מאחר להגיע ונתקפה בבחילות בוקר. רחל הזמינה רופא לבית, והוא בדק את דבורה ולשמחתו של הזוג אישר שהיא אכן בהיריון.
"התינוק אמור להיוולד לפני סוף השנה," אמר הרופא. "עלייך לאכול כראוי, להימנע מהרמת דברים כבדים ולשמור על עצמך, והכי חשוב היזהרי לא לחלות."
זליג קיבל את הבשורה בהתרגשות, וכמוהו משה שמחה, שטפח בחיבה על כתפו של חותנו. "אז אתה בכל זאת יודע מה צריך לעשות," סנט בו. "אתה צריך לטפל בבתי כמו שמגיע לנסיכה. הנסיכה שלי."
כשבטנה של דבורה החלה לתפוח, זליג הגאה לא חדל לדאוג לשלומה ועשה הכול כדי להקל עליה. בלילות נישק את בטנה, לוחש לעובר הגדל בה הבטחות לאינספור. הוא המשיך גם לתנות עמה אהבים, לילה אחרי לילה, בזהירות ובעדינות.
אלה היו ימים מלאי ציפייה. העתיד נראה מבטיח, אפוף ריח שושנים. הימים חלפו במהירות, חודש הצטרף לחודש, ולמרות הריונה הניכר לעין, דבורה לא עשתה לעצמה שום הנחות. היא המשיכה בכל עיסוקיה ביתר שאת סייעה לאמה בסידור החנות ועזרה לזליג בשכנוע לקוחות. מעגל הלקוחות התרחב והפדיון בקופה המשיך לעלות, לשמחתו של אביה.
רחל לא הצליחה להסתיר את חששותיה, כי לרגע לא שכחה כמה התקשתה להביא את בתה היחידה לעולם, אבל דבורה התעלמה ממנה והמשיכה בשלה. כולם חיכו בקוצר רוח לרגע שבו יגיח התינוק המיוחל לאוויר העולם.
- פרק ח -
ברוך הבא, ישראל
הקיץ החמים חלף והסתיו הגיע, צובע את העצים בשדרה בצבעים זהובים. נראה שנצח עבר מאותו יום בלתי נשכח שבו צעד זליג לראשונה בחוצות העיירה, בודד, אביון ונטול עתיד, ועולמו השתנה מקצה לקצה. החנות בבית שבאמצע השדרה המשיכה לשגשג, והמועד להצטרפותו של החבר החדש למשפחה הלך וקרב. זליג היה מאושר לצעוד לצד אשתו, גאה בהריונה הניכר לעין, וחיכה בקוצר רוח להולדתו של התינוק המיוחל.
"אני מקווה שזה יהיה בן," אמרה דבורה, "אבל אשמח גם בבת."
כשהימים הקרים הגיעו והשלג צבע את העיירה בלבן, דבורה וזליג החלו סופרים את הימים עד לתאריך המיועד. באמצע דצמבר, בשעת בוקר, ימים ספורים אחרי חג החנוכה, בסיומו של החודש התשיעי להריונה, החלה דבורה לחוש בצירים ראשונים. אף שאמרה לאמה כי עדיין מוקדם ויש עוד זמן, רחל המודאגת סירבה לחכות והזעיקה לבית את המיילדת. זו בדקה את דבורה, אישרה שאכן הלידה מתקרבת והכינה את החדר לקראת המאורע. בשעת צהריים התרצתה דבורה, נשכבה במיטה והניחה למיילדת למדוד את הזמן בין הצירים. רחל ישבה לצד בתה, אוחזת בידה, חרדה לשלומה. זיכרונותיה מלידתה הראשונה, הכושלת, עלו בראשה, מציפים חששות.
במשך היום התקדמה הלידה באטיות. משה שמחה וזליג, כנהוג באותם זמנים, חיכו מודאגים מחוץ לחדר. המיילדת ליוותה את הצירים והתרשמה מעמידתה של דבורה בהם כמעט בלי להשמיע קול. כשהם הלכו והתחזקו, הבליעה היולדת צעקה מדי פעם, בעוד המיילדת הורתה לה מתי ללחוץ ומתי להרפות.
מעט לפני חצות נשמעה בחדר פעייתו של תינוק, בנם הבכור של דבורה וזליג הגיח לאוויר העולם.
המיילדת עטפה במיומנות את התינוק והגישה אותו לאביו הנרגש. זליג אחז בזהירות בבנו שזה עתה בא לעולמנו, עיניו מוצפות בדמעות, וקירב את התינוק לדבורה, שליטפה את הפנים הזעירות.
"ישראל יהיה שמו," קבעה, וזליג הנרגש, נמלץ כדרכו, אמר בהתרגשות, "בן בכור. הילד הזה יגשים חלומות, יבנה את ארץ האבות."
בחגיגת הברית, שנערכה באותו אולם שבו נחגגה החתונה, נשא זליג נאום ארוך ומפותל וערבב בו את הפרת והחידקל, הבולשביקים, הולדת בנו הבכור ועתידו כמשורר בעל שם. משה שמחה, כשנכדו בידיו, התבונן בדאגה במוהל שהביא את ישראל בברית עם העם היהודי.
דבורה מיעטה להניח את התינוק בעריסה, שניצבה לצד המיטה המשותפת, ולרוב אחזה בו ודיברה אליו, מסבירה לו על העולם המוזר שבא אליו. היא היתה קשובה לבנה בכל שעה, ממוקדת בו, עד כדי כך שזליג נעלב והרגיש שהתינוק תפס את מקומו בלבה.
"ישראל שלי," לחשה לבנה, "לא תגדל בגלות, אלא בארץ אחרת, שטופת שמש, לשפת הים התיכון, שהיא הארץ שלנו, ותהיה פועל למופת, מנהיג. אין לי ספק בכך."
התינוק הרך ינק בשקיקה, לא הִרבה לבכות ועורר את התפעלותו של כל מי שחזה בו. לשמחתו של משה שמחה, הלקוחות והצוות בחנות חזרו ואמרו עד כמה נכדו דומה לו.
ישראל הקדים להתהפך ומיהר להתיישב, וחודש לאחר שעשה זאת החל זוחל על ארבע במהירות ברחבי החנות. לפני שמלאו לו עשרה חודשים כבר עמד ללא עזרה, וכעבור חודש נוסף צעד את צעדיו הראשונים.
דבורה וזליג הקפידו לדבר איתו בעברית, ולבם נמלא גאווה כשאמר לראשונה "אבא", "מאמא" ו"תבתא".
"כשימלאו לישראל שלוש, נצא לדרך," קבעה דבורה. "נעלה יחד לארץ המובטחת, והילד שלנו יגדל כעובד אדמה."
אולם כדרכם של דברים, חלומות ממעטים להתגשם, תוכניות לרוב משתבשות, והמציאות בוחרת במסלול משלה. בצהרי יום שישי אחד, מעט לפני כניסת השבת, כשהחנות היתה מלאה בקונים, התווכח משה שמחה עם לקוח שבא בטענות על המחיר ואמר שראה מוצר דומה במחיר נמוך יותר בחנות המתחרה שבהמשך הרחוב.
משה שמחה התרגז ואמר ללקוח העקשן שהוא אינו מבין דבר, שיש הבדל משמעותי בין המוצרים ואין שום בעיה, הוא מוזמן לקנות בחנות השנייה.
"אני יודע מה ההבדל בין החנויות, מי מקצוען ומי שרלטן! ואתה... אתה לא מבין מה מוכרים לך! אתה... אתה..." הרים את קולו, ולפתע התמוטט ונפל על רצפת החנות, מחוסר הכרה, מוקף קונים מבוהלים. אחרי ששפכו עליו מים, הקיץ מעלפונו. זליג המבוהל תמך בחותנו במעלה המדרגות, מלווה ברחל ובדבורה המודאגות.
עד ששלחו את אחד מאנשי הצוות לקרוא לרופא, עבר זמן יקר. כשהרופא הגיע, הוא בדק את משה שמחה ונתן לו תרופה להרגעה, הורה לו לנוח וביקש לדבר ביחידות עם אשתו ובתו.
"המצב לא טוב," אמר. "כבר הזהרתי אותו בעבר שעליו לשים לב לבריאותו ולמעט באכילת מאכלים שומניים. הוא לא צעיר ויש לו בעיית לב. הוא צריך לנוח. אסור שיתרגז, זה עלול להחמיר את מצבו." אחר קבע שמשה שמחה לא יוכל לשוב לעבודה בחודשים הקרובים וספק אם יוכל לחזור אליה גם בעתיד הרחוק יותר. "כדאי לחשוב מי יכול לתפוס את מקומו באחריות על ניהול החנות."
מטבע הדברים, זליג תפס את מקומו והיה גאה בתפקיד החשוב והאחראי שהוטל עליו. הוא לא נח לרגע, סידר מחדש את המדפים והניח ליד הקופה מוצרים חדשים, כאלה שאמורים לשבות את לבם של הקונים רגע לפני התשלום. הוא ניהל את החנות ביד רמה.
לדבורה ולרחל הציג תוכניות מרחיקות לכת ותיאר את העתיד הוורוד הצפוי לחנות בניהולו. כעת, כשמשה שמחה לא היה מעורב, יישם זליג את רעיונותיו בלי לחשוב פעמיים. הוא פיטר את הצוות הוותיק שליווה את החנות לאורך שנים ונהנה מתנאים טובים וממשכורות נאות אותו צוות שהתייחס אליו בחשדנות כשטען שהמקור להצלחה הוא התחדשות.
דבורה ורחל, שבחנו בחשש את התנהלותו של זליג, החליטו בעצה אחת לא למתוח ביקורת, אלא להניח לו לנהל את החנות בדרכו. הן העדיפו לא להטריד את משה שמחה בשינויים שחולל שם, שמא יתרגז והדבר יפגע בבריאותו.
זליג בחן ארוכות מועמדים חדשים לעבודה ושכר עובדים שיחליפו את הצוות הוותיק. את שכרם קבע בהתאם לגובה המכירות, דבר שהתבטא באופן מיידי בקופה. כמנהל נחוש, הוא הקפיד על כל פרט, בדק בכל ערב את ההכנסות לעומת ההוצאות ומילא כל סכום שנכנס במדויק בטבלה. המספרים העולים השביעו את רצונו, והוא הציג לחותנו השכוב במיטה את הצלחתה הברורה של החנות בניהולו.
עקב מצבו של משה שמחה, חלום העלייה לפלשתינה נאלץ להידחות. דבורה וזליג הבינו שכל עוד משה שמחה מרותק למיטתו, לא יוכלו לעזוב. "נישאר עד שאביך יחלים," אמר לה זליג בהחלטיות, "ואז, כשיבריא ויחזור לנהל את החנות, שום דבר לא יעצור אותנו בדרך להגשים את חלומנו. נעלה לפלשתינה, מכורתנו הרחוקה שבמזרח התיכון."
* * *
חצי שנה חלפה, והחנות בניהולו של זליג המשיכה לשגשג. קונים חדשים החלו פוקדים אותה, רבים מהם הודות למודעה בעיתון המקומי, שזליג התעקש לפרסם, והכריזה על מבצעים מיוחדים ללקוחות חדשים. כך הגיע שמעה של החנות גם אל העיירות השכנות.
המבצעים המיוחדים שעליהם הכריז זליג זכו להצלחה משמחת, והוא כמו שכח את חלומו על עלייה לפלשתינה. כל שהעסיק אותו היה להבטיח שהחנות של חותנו תמשיך להרחיב את מעגל הקונים, תכפיל את הכנסותיה, והוא, המנהל המוצלח, יזכה לתשבחות מכל צד. הצמא להוכיח לאשתו ולחותנו שלא טעו בו שהגבר שהצטרף למשפחה מוכשר לדברים נוספים מלבד לימוד עברית הביא אותו לחפש ללא הרף דרכים להרחיב עוד את חוג הלקוחות של החנות.
הוא היה משמיץ, בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, את המתחרה השנוא מהחנות במורד הרחוב, שמצבה העסקי הלך והידרדר. "איך אפשר בכלל להשוות?" היה אומר, "בין חנות שמשרתת את אנשי העיירה כבר שלושה דורות, לחנות שאתמול נפתחה ומי יודע מה יהיה עליה מחר. כל אחד יכול לפזר הבטחות. השאלה היא אם הוא מסוגל גם לקיים."
ישראל, שגדל והיה עכשיו פעוט נחוש ושמח, רץ ממקום למקום בין שתי הקומות, לשמחתם של כולם. הוא היה משעשע את הלקוחות ודיבר ברהיטות עם סבו וסבתו ברוסית, ועם אמו ואביו בעברית. זליג שמח להוסיף לתצוגה בחנות גם צעצועי עץ שנבנו במפעל קטן בעיירה. ישראל התאהב בהם, ואביו היה מתגאה בפני הלקוחות במגדלי הקוביות שבנה בנו, שמח בהתפעלותם מהילד וחזר והדגיש כי הצעצוע מפתח את הילדים הקטנים. "זה חשוב מאוד וישפיע על עתידם," היה אומר. "תסתכלו עליו, הילד הזה עתיד להיות עובד חרוץ ומוכשר. תראו באיזה כישרון הוא בונה בית, וכל זה עוד לפני שמלאו לו שלוש."
באמצע החורף המושלג חגגה המשפחה את יום הולדתו השלישי של ישראל במסיבה משמחת, שאליה הוזמנו בני המשפחה, קרובים, חברים וצוות החנות. ישראל התרגש מערימת המתנות שעמדה באמצע הסלון, לצד האח. הוא הזדרז לפתוח את האריזות, שמח בצעצועים, התרפק על משה שמחה ואמר, "סבא, גם מחר אני אקבל מתנות, ביום הולדת שלוש ויום?"
* * *
שנה חלפה מאז מונה זליג למנהל החנות, והנתונים הוכיחו מעבר לכל ספק כי הוצאות התפעול ירדו והרווחים עלו. הצלחתה הברורה של החנות הביאה להסכמים עם יצרנים נוספים, וזליג החתים אותם על חוזה בלעדיות, שלפיו היו מחויבים לשווק את תוצרתם אך ורק לחנות שבניהולו.
דבורה היתה מתבוננת בבעלה המשכנע לקוחות לרכוש מוצרים יקרים והתקשתה לזהות בו את אותו המורה המחמיר לשפה העברית שהתאהבה בו. במקומו ראתה גבר השקוע בכספים ובחשבונות ושעסוק רק בשורה התחתונה העלאת המכירות. למעט העברית, שבה הקפידו לדבר ביניהם ועם ישראל בנם, דבורה לא זיהתה בו כמעט דבר מאותו מורה קפדן.
מאחר שהעלייה המקווה לפלשתינה התעכבה בעל כורחם, דבורה החליטה שהגיע הזמן להביא לעולם את ילדם השני, אח לישראל. כדרכה, קיבלה לבדה את ההחלטה והחלה מבצעת, בלי לשתף את בעלה בתוכניות. זליג שמח לגלות שהיא שוב חושקת בו, יוזמת מגע, מתנה עמו אהבים מדי ליל, אחרי תקופה שבה מיעטה להיעתר לחיזוריו, בטענה שהיא מותשת מהעומס המוטל עליה ומהאחריות לגידול הילד.
בשנת 1909, לקראת האביב, בישרה דבורה לזליג שהמחזור מאחר בחודש ונראה לה שהיא שוב בהיריון. זליג המופתע נרגש מהבשורה, עיניו דמעו מרוב שמחה, וגם רחל ומשה שמחה התרגשו עד מאוד. הבית כולו ציפה לבואו של התינוק שהיה עתיד להיוולד, בדומה לאחיו הגדול, באמצע דצמבר, לקראת חג החנוכה.
כשההיריון החל להיראות, דבורה סיפרה לישראל שהוא עומד לקבל מתנה מיוחדת ליום הולדתו הרביעי: אח או אחות קטנים. הילד שמח למשמע הבשורה ושאל אם יוכל לראות את התינוק כדי להחליט אם הוא רוצה אותו או שאולי יבקש להחליף אותו בתינוק אחר.
דבורה חייכה ופרעה את שערו של בנה. "כרגע עוד אי אפשר לראות אותו," אמרה, "הוא קצת עסוק... הוא גדל אצלי בבטן. אני בטוחה שכשהוא יגיע, אתה תאהב אותו מאוד. תעזור לי ולאבא לטפל בו ולגדל אותו ותלמד אותו איך צריך להתנהג. אין לי ספק, אתה תהיה אח גדול למופת."
- פרק ט -
"נניח את המחר על המדף"
הכול היה יכול להימשך באותה דרך המשפחה מתרחבת, החנות משגשגת, היקף הפדיונות עולה עוד ועוד ולמרות זאת, זליג זומר לא היה רגוע ולא הפסיק לחפש הזדמנויות לחזק את מעמדה של החנות.
הוא החליט להוסיף לתצוגה בחנות מצעים רקומים ושמיכות פוך מנוצות אווזים. "אלה לא סתם אווזים," נאם ללקוח מזדמן, "אלא כאלה שגודלו במיוחד למטרה זאת, עבור בית המלוכה." גם המוצרים החדשים הללו נחטפו במהירות, למרות מחירם הגבוה.
בבקרים השכים זליג קום ובפתח כל יום הציב יעדים לאנשי המכירות. הוא הורה להם לשכנע את הלקוחות לרכוש מוצרים שמחירם גבוה ולהחמיא להם על טעמם הטוב ועל הבחירה החכמה שהם עושים. "תגידו להם שלאיכות אין מחיר, שהחפצים שהם ירכשו היום ישרתו גם את הנכדים שלהם."
הוא הציג לחותנו עוד תוכניות לקידום המכירות, דיבר על חשיבות ההשקעה בפרסום והראה לו איך תיראה המודעה בעיתונות המקומית. משה שמחה עקב בעיניים משתאות אחרי השרטוטים המפורטים שהכין חתנו. זליג שטח לפניו את משנתו וצייר את העתיד בגוונים ורודים.
"עלינו להיות ראשונים בכל תחום ולהביא לחנות מוצרים חדשניים. כך נחזק את מעמדה ונחסל את המתחרים. כשהרגע המיוחל יגיע ואתה תבריא, דבורה, הילדים ואני נעלה לפלשתינה, נקים בה חנות דומה ונביא לשם את החידושים האחרונים. נתפתח לרשת חנויות שתשנה את פני המזרח התיכון."
משה שמחה שאל, "אתה לא נסחף קצת עם התוכניות שלך?"
זליג הניד בראשו לשלילה ואמר, "רק מרחיקי ראות, אלה שיודעים לחשוב כמה צעדים קדימה, יכולים לשנות את העולם ולהביא את הקדמה. אני מבטיח לך, משה שמחה, אתה עוד תראה שנקים אימפריה."
אבל הרעיונות החדשניים שזליג העלה חדשות לבקרים הטרידו את דבורה, שהתקשתה יותר ויותר לזהות באיש המכירות הנלהב את הגבר שנישאה לו. היא לא הפסיקה לתהות אם בעלה השאפתן אינו מגזים, אם המחירים הגבוהים שהוא קובע למוצרים אינם מופרזים ואם רדיפתו הבלתי פוסקת אחרי אישורים ומחמאות לא תביא בסופו של דבר לתוצאה ההפוכה. עם זאת, כל עוד החנות הציגה עלייה בפדיונות ואביה היה מרוצה מהשורה התחתונה, היא שמרה את חששותיה לעצמה.
"זוהי תקופה מרגשת," שמעה את זליג אומר לאביה באחד הימים בעיניים בורקות. "אנחנו נמצאים בשנותיה הראשונות של מאה, בפתיחתו של עידן חדש, זמן מהפכות, והכול סביבנו משתנה במהירות. מוצרים חדשים ומתקדמים יותר יעמידו בצל את המוצרים הישנים. אסור לנו לקדש את העבר. עלינו לקדם את העתיד, להיות הראשונים שיציגו את המוצרים החדשניים האלה. אנחנו נניח את המחר על המדף."
באחד מסופי השבוע, בעודו קורא כדרכו את העיתונים, נתקל זליג בכתבה קצרה בעמוד האחורי של העיתון המקומי. נכתב בה שעולם הניקיון עומד לשנות את פניו יהודי החי בקייב המציא פטנט: מוצרים המבריקים את הרצפה ובו בזמן מרחיקים חרקים.
מונע מהצורך להוכיח לאשתו ולחותנו שהיטיבו לבחור כשמינו אותו למנהלה של החנות, החליט שעליו להיות הראשון שיביא למחוז את ההמצאה החדשה, בלי ששיתף בכך את משה שמחה. דבורה, שלא היתה שותפה להתפעלותו של בעלה, שאלה אותו עד כמה אפשר לסמוך על הכתוב בכתבה ואם עכשיו, כשהיא הרה, זה הזמן הנכון להתרחק מהבית, אולם זליג הנחוש לא היה מוכן לשנות את תוכניתו.
"תסמכי עלי, דבורה. את יודעת שיש לי חושים חדים. יש לי הרגשה שמדובר בהמצאה מהפכנית, שתחולל שינוי לא רק כאן, אלא גם בפלשתינה. הרי הלבנט מלא בחרקים, זה ידוע. אסע לקייב, אפגוש את הממציא ואבחן את ההמצאה. אבדוק במה מדובר, ואם הבדיקה תעלה יפה, ארכוש את הזכויות. כך, שכשמועד הלידה יגיע, הכול כבר יהיה מאחורינו, והמוצר החדש יצטרף לתצוגה."
כבר למחרת הפקיד את ניהול החנות בידיו של הוותיק שבעובדים והשביע אותו שידווח לדבורה על כל אירוע חריג. הוא נפרד מאשתו ההרה ומבנו הקטן ויצא למסע אל קייב הרחוקה, בצפונה של המדינה. הוא תכנן לפגוש את הממציא, לבחון את ההמצאה החדשנית, ואם אכן ישתכנע שמדובר בפריצת דרך יציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה.
כשהגיע לקייב, השתכן לראשונה בחייו במלון מפואר, כראוי לגביר בעל ממון. להפתעתו, כשהראה בחנויות המתמחות בתחום בעיר הגדולה את גזיר העיתון המדובר, גילה ששם כלל לא שמעו לא על ההמצאה ולא את שמו של הממציא. זליג התאכזב. הוא לא רצה לחזור בלי להגשים את תוכניתו, ולכן ניסה לגלות היכן מתגורר אותו ממציא מסתורי. בשבת, בבית הכנסת המקומי, לשם הלך כדי לפגוש ביהודים בני המקום, נלחש לו היכן יוכל לפגוש בו.
בבוקרו של יום ראשון הקדים לצאת לחפש אותו. הוא צעד הלוך ושוב לאורך הרחוב הצר, המרוחק ממרכז העיר, ולא ראה אף דמות שדמתה לתמונה המטושטשת שהופיעה בעיתון. לבסוף חקר אישה מבוגרת שיצאה מאחד הבתים בסמטה, והיא אמרה לו שעליו לחפש במרתף שבקצה הרחוב. "שם גר זה שיש לו המצאות," הוסיפה בזלזול.
זליג הודה לה, ירד במדרגות למרתף הטחוב ודפק על דלת העץ הרעועה. יהודי מבוגר פתח לו, הופתע למראה הגביר העשיר והציג את עצמו בשם מוזס.
הוא הושיב את האורח המכובד על כיסא רעוע, מזג לו מים מהברז ושמח לספר לו על באריכות על המצאותיו. היתה לו שורה ארוכה של המצאות, אבל זליג התעניין רק במוצר שמשלב בין ניקיון הבית לחיסול מזיקים. לאחר דין ודברים ממושך, זליג הנחוש ביקש לראות שהחומר הסודי אכן ממית חרקים. אחרי שהממציא עלה לרחוב ואסף בצנצנת זכוכית חרקים מכמה סוגים, וזליג ראה במו עיניו איך הם נופחים את נשמתם בתוך דקות השתכנע ביעילותה של ההמצאה החדשנית.
הוא ניהל משא ומתן כסוחר מיומן והחתים את מוזס על חוזה סודיות, האוסר עליו לגלות את הרכבה של המצאתו המהפכנית ומעביר לזליג את מלוא הזכויות עליה. במזומן שהביא עמו מקופת העסק רכש את הזכויות על הרכב החומר ושילם מראש על ייצורו של הפטנט בכמות ראויה.
הוא סיכם עם הממציא המאושר שהסחורה היקרה תישלח לעיירה בהקדם, בשלוש עגלות. התמורה עבורן שולמה גם היא במזומן, במחיר מופקע שעליו עמד מוזס. אחרי שהמשא ומתן הושלם לשביעות רצונם של שני הצדדים, זליג לקח את מזוודתו מהמלון ויצא למסע ברכבת בחזרה אל ביתו זקוף ומאושר, גאה בדרך המחוכמת שנהג בה.
עם שובו לעיירה שטח לפני משה שמחה את תוכניותיו הוא סיפר לו באריכות על הפגישה עם הממציא, על העמידה על המקח ועל הצלחתו של המהלך.
"הגיע הזמן להתקדם, לשווק מוצרים גם לסוחרים אחרים. כך נכניס לקופת החנות סכומים משמעותיים," אמר בהתלהבות. "החנות תהיה למרכז הפצה של חומרי ניקיון לכל המחוז." להפתעתו של זליג, משה שמחה לא התפעל והחל מציג שאלות. הוא היה מוטרד מהעלות הגבוהה, תהה אילו ביטחונות נתן לו הממציא והיכן תאוחסן הסחורה.
זליג, משוכנע בצעד המרשים שנקט, הצליח לשכנע את חותנו שהזמנים החדשים דורשים התנהלות חדשה ושמדובר בהמצאה חסרת תקדים. משה שמחה החליט לחכות לתוצאות וניחם את עצמו בכך שבכל יום שזליג משקיע את מרצו בחנות, והחלום על פלשתינה הולך ומתפוגג, וסופו שירד מסדר היום.
* * *
הימים עברו. זליג המודאג חיכה להגעתו של המשלוח, שכדרכם של דברים התעכב. הוא לא שיתף איש בחששו שמא הונה אותו הממציא. אף שידע שאין בידיו שום ביטחונות שהמוצר החדשני אכן יגיע ליעדו, הוא חזר וסיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב על הצלחתו במשא ומתן ועל ראייתו המפוכחת את העתיד.
דבורה שתקה, אך בתוכה חשבה כי בעלה הרחיק לכת ועשה טעות שהם עתידים לשלם עליה מחיר כבד. "האמיני לי, דבורה," אמר זליג לאשתו המודאגת, "את יכולה להירגע. במו עיני ראיתי איך ההמצאה הזאת פועלת ובאיזו מהירות היא ממיתה את המזיקים. מהלך כזה עושים רק אמיצים וחכמים, כאלה הנוטלים יוזמה, מרחיקים ראות."
אחרי ציפייה דרוכה של שלושה שבועות, ביום חורף קפוא, הגיעו אל העיירה שלוש עגלות עמוסות בבקבוקי זכוכית ובהם החומר החדשני. זליג וצוות העובדים העבירו את המשלוח למחסן והוסיפו את הרכישה המתוחכמת לתצוגה העמוסה.
זליג הורה להם לסדר את המוצר החדשני, שאותו כינה "אל ז'וק", בפירמידה מתנשאת לגובה, ליד הקופה. ערימה נוספת סודרה במרכזה של החנות הצפופה. "העתיד הנקי מגיע לבית שלכם", כתב זליג על קרטון והוסיף ציורי חרקים שכובים על גבם, שהעתיק בקפדנות מספר בלטינית על חרקים.
הוא תלה את הכרזה המצוירת מעל הקופה והחליט למכור את ההמצאה החדשה ללקוחותיו במחיר כפול ממחיר הרכישה, כך שהעסקה תשתלם ותביא במהירות לרווח גדול.
במקביל ניהל משא ומתן קשוח עם בעליה של חנות בעיירה השכנה, הציע לו במחיר גבוה את המוצר ועמד על הסכום שדרש עד שהאיש נעתר.
"אתן לא מבינות," אמר בגאווה לדבורה ולרחל, "לא נמכור רק רהיטים וכלים אלא פתרון מקיף לכל צורכי הבית. ככה נביס את המתחרים ונצבור ממון משמעותי, שיסייע לנו לבנות את העתיד. כשנעלה בעזרת השם לפלשתינה, נביא איתנו את ההמצאה המהפכנית הזאת. בלבנט יש הרבה חרקים, זה ידוע, תיקנים אוהבים מדינות חמות. אנחנו נדביר את המזיקים ונביא בריאות וניקיון. נקים רשת חנויות, שתיהפך להצלחה מדוברת בכל המזרח התיכון. המהלך הזה ישנה את העתיד. ונשקיע גם בפיתוחן של המצאות נוספות, נהיה לשם מוכר בכל בית כמי שהופכים חלומות למציאות."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
