לקריאת החלקים הקודמים של הספר
שער ב: פתיחת תיק
3.9.2000
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
שלום,
אני מתנצל על העיכוב בתשובתי. הייתי קצת המום מכך שאתה, אחיטוב פורת המפורסם והידוע בכינוי "דופָּן" מתקשר אלי, או בכלל, שאדם בסדר גודל כמו שלך זוכר אותי מ"המשרד". אבל כפי שהוכיחו לי החיים לא פעם, הגדולה ניכרת בדברים הקטנים. אני גם מתנצל שלא כל כך הייתי מרוכז בשיחת הטלפון שלנו, כיוון שכל הזמן תהיתי אם אתה זוכר שעזרת לי לפני עשרים שנה בעניין גורלי. בכל מקרה, כהרגלי, השיחה מוקלטת, כך שתכף אשמע את ההקלטה וארד לפרטים הקטנים של המשימה.
אני מבין, כמובן, שמדובר בעניין דיסקרטי ושחשוב לך לשמור את כל התכתובת בינינו, וכך אעשה. אקבל על עצמי את העבודה אך רק בתנאי אחד: אני מסרב לקבל שכר טרחה, לא רק את הסכום המוגזם שנקבת, אלא בכלל. אני רואה בכך חוב אישי שנעים לי מאוד להחזיר. מה גם שאינני יכול להתלונן על מצבי: מאז השחרור אני מרוויח יפה, והעסק משגשג. אני גם יכול להבטיח לך טיפול דיסקרטי וישיר מולך.
הרי החשאיות היא מנת חלקנו עד המוות.
שלך בכבוד ובהערכה,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
* מצ"ב דו"ח אישור על הצלבת נתונים
הריני להודיעך כי תהליך הצלבת נתונים והתאמת זהות הושלם בהצלחה וכי האובייקט, אביטל אוחיון ת"ז 03675884-2 היא אכן נכדתם של מלכה ויעקב אוחיון ז"ל, שהתגוררו בליפתא משנת 1963 ומתו בשנת 1999.
הערה: דו"ח זה ניתן בכתב בהתאם לבקשתך שהכול יהיה מתועד. אשלח בנפרד דו"ח נוסף המתאר את האובייקט.
-12-
אני תקועה בחדר הקטן שלי וכל הזמן מסתכלת אל הפתח של המנזר. עיתונים אין פה ואני לא יודעת מתי יבואו לקחת אותי. כשאתה תקוע בתוך חדר בלי אפשרות לצאת, כמעט אי־אפשר להרגיש את הזמן. נראה שכבר אלפיים שנה, עוד מהזמן שאמא של ישו הסתכלה עליו כשהוא עובר עם הצלב בוויה דולורוזה, הזמן לא עבר.
בינתיים לא מציקים לי יותר מדי, חוץ מהחתול המכוער עם העור הנושר שקופץ כל הזמן מהחלון ישר למיטה שלי. מדי פעם הוא מסתכל עלי במבט של מסכן, ואני כבר יודעת שככל שהחיה יותר חולה, ככה היא חזקה יותר בלבקש יחס. ממש כמו תולי, שרק מלהגיד את השם שלו כואב לי עכשיו. הרי אם לא הייתי מתפתה להכניס אותו לדירה שלי, למקלט של חצרמוות, בכלל לא הייתי מסתבכת עם אחיטוב. ואולי אני טועה — כי מה זה בשביל סוכן מוסד זקן להצליח להכניס בחורה למלכודת דבש רק כדי שיהיה לו נוח עם המצפון שלו?
בסדר, אני רואה את המבט שלך, אדוני השופט, הקלדנית משתגעת, אני מבינה שאני נקראת לסדר. ככה אעשה. אספר כל דבר בזמן שלו.
אחרי ששאול הביא איתו את הבשורה על המוות של סבא וסבתא ואחרי שראיתי את ליפתא השחורה, חיפשתי מקום שאוכל לשים בו את הראש, מקום שיהיה שלי, לא בחסות מנזר ולא בחסות לשכת רווחה.
יצאתי מליפתא, מהבית של שאול, עקפתי את שכונת הר נוף, נכנסתי ליער ירושלים וצעדתי ברגל עד לשכונת קראקס, כי נמאס לי לעלות לאוטובוס ולנחש מי המחבל הבא ואיפה כדאי לשבת כדי לא להתפוצץ.
הבניינים המכוערים בקראקס נדבקו להר בכוח. ליד אחד הבניינים האלה היה ספסל בצבע לבן מחוספס. עוד לא הספקתי להתיישב וכבר יצא מהבניין גבר נמוך מאוד וניגש אלי.
הוא שאל אם אני מחפשת מקום לגור. לפני שהספקתי לענות, הוא אמר שלא כדאי לי לשבת על הספסל הזה. כי הוא עשוי מפיברגלאס. את יודעת מה זה פיברגלאס? זה כמו אסבסט. כל מה שהיה מותר פעם — היום אסור. הדבר הזה גורם לגירוד כמו צרעת, ושנים על גבי שנים הוא כותב לעירייה שייקחו מפה את הספסל הזה, אבל מה אכפת לעירייה. למה, זה רחביה פה? מבחינתה שכולם פה ימותו מצרעת, העיקר שישלמו ארנונה בזמן. הוא עצר לנשום.
"את באה?" הוא שאל פתאום. הייתי עייפה, אבל החושים שלי לא נרדמו לגמרי. כשהוא ראה שאני לא זזה, הוא אמר, "אין לך מה לדאוג, כל הבניין הזה שלי ושל אשתי. בואי, נעשה לך מחיר זול וטוב, רק 300 דולר! איפה תמצאי עכשיו דירה באינתיפאדה הזאת, בנאדם שלא מתפוצץ באוטובוס צריך להגיד תודה שיש לו חתיכת מיטה לשים את הראש." היססתי אם ללכת אחריו. נשמתי עמוק והצלחתי להריח ריח קלוש של משהו שלא זיהיתי אבל לא הפחיד אותי. נגררתי אחריו. ירדנו שלוש מדרגות בכניסה של הבניין. הוא פתח דלת, ומצאתי את עצמי בתוך מקלט. "במצב של היום עם כל האוטובוסים המתפוצצים מקלט זה המקום הכי בטוח," הוא המשיך לפטפט ואז הציג את עצמו. אבל כמו שאתם כבר יודעים, שופט יקר וסוציאליים נכבדים, מיד שכחתי את השם שלו, והשם החדש — חצרמוות — כבר ריחף מעליו.
שאלתי מה יקרה אם תתחיל מלחמה וכל השכנים ירוצו למקלט. הוא הסתכל על השיער שלי ואמר, "מה פתאום מלחמה. פיגועים עכשיו באופנה. תגידי הצבע הזה אמיתי?" ואז נשמעו צעדים ומישהי, גבוהה ורחבה וענקית כמו מקרר אמקור שהיה לנו בליפתא אמרה, "מה זה מעניין אותך, אם זה אמיתי או לא?" ופנתה אלי, "בובה'לה, קדימה, זה מה יש. אנשים עומדים פה בתור בשביל לשלם מחיר כזה, אז תחליטי כי אין לנו את כל היום." ישר ראיתי עליה שהיה לה את כל היום וגם את כל הלילה, ואחר כך גיליתי שהיא תמיד עשתה בהם בדיוק אותם דברים: לריב עם החמות שלה, להתלונן על בעלה ששוב הלך עם זונה מרוסיה, לסדר ציפורניים ולפוצץ חצ'קונים. היו לה המון.
אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי שם.
ברור שלא אהבתי את המקום. אבל גם ככה חוץ מהמנזר לא אהבתי שום מקום. לא אהבתי את ליפתא ולא את קדמה ולא את הרחוב ולא את כיכר ציון ולא את הבית ההוא בעין כרם — תסתכלו בפרוטוקולים שלכם, הכול כתוב.
לא אהבתי, אבל זכרתי את מה ששאול אמר, שעכשיו, אחרי שכבר שמעתי על מה שקרה לאמא שלי ואיך נולדתי, אני צריכה להסתדר בחיים בלי מנזר ובלי לשכת רווחה. גם תרזה חשבה ככה. רק שהיא אמרה "לשאת את הצלב על הכתפיים", ושאול אמר "להסתדר בחיים".
כשהצצתי בחור הקטן במקלט שהיה אמור להיות חלון, ראיתי את יער ירושלים. מצא חן בעיני שהיער הסתיר את העבר שלי — את ליפתא ואת הר המוות.
בני חצרמוות גרו בקומה שמעל המקלט. עליתי איתם לשם. גוש ענקי סתם את הפתח ולקח לי רגע להבין שמדובר בבנאדם שנשען על משקוף. זאת היתה אמא של חצרמוות. היה לה חזה ענקי שהציץ מכל מקום, כמו בצק שתפח ותפח בלי הפסקה.
"מה הבאת לנו הפעם?"
"אמא, את המפתח!"
"ג'ינג'ית? זה מה שהבאת? אדום מביא מזל רע."
"שקט, אמא."
"אבל מה קרה לבלונדינית ההיא?" והיא פתחה עין צהובה על אשתו של חצרמוות שעיקמה פרצוף וכל החצ'קונים שלה זזו כמו ערימת כבשים.
"תביאי את המפתח, עכשיו."
"שתחתום, קודם כול."
האישה של חצרמוות נכנסה לבית בקושי, כשהיא דוחפת את חמותה, וחזרה עם דף ועט. התחלתי לקרוא, אבל היא אמרה, "עזבי לקרוא עכשיו. זה סטנדרט. את תהיי מרוצה בדירה הזאת, אל תדאגי בכלל. גמרנו לשפץ שם רק לפני שבוע." חתמתי, ואז החמות תקעה את היד שלה בתוך החזה שלה והתחילה לפשפש שם. הסתכלנו עליה עד שבסוף היא הוציאה משם מפתח גדול וחלוד. "תזכרו שאדום מביא מזל רע," היא אמרה וירקה על הרצפה של הבניין. "שלא תתחרטו אחר כך ותגידו שמאמֶה לא אמרה לכם."
המפתח בכלל לא התאים לדלת של המקלט, אבל הבנתי שזה כנראה מין טקס כזה. משוגעים יש בכל מקום. בליפתא כל שבוע היו ערבים באים עם מפתח גדול וחלוד ומנסים להתאים לדלת עד שסבתא היתה מגרשת אותם. והיה אחד מבית לחם, שהיה נשען על התאנה ובוכה בקול, ותמיד נראה לי שהתאנה בוכה יחד איתו.
חצרמוות בעט בדלת, ואחרי שאשתו הלכה, הוא החזיר לי עשרים שקל מהכסף שנתתי לו ואמר לא לספר לאף אחד על ההנחה הקטנה שהוא עושה לי. ההנחה הזאת כנראה נתנה לו את הזכות לנאום לי בכל פעם שראה אותי.
"תגידי, את חושבת שזה הגיוני לתלות מדף בקירות של הדירה שקיבלת? כן? לא ראיתי אף פעם בחורה צעירה שיודעת לתלות ככה מדפים, אבל לא נראה לך שזה הורס את הקירות של הנכס? תקשיבי לי טוב־טוב, יקירתי, זה נאות קראקס פה, לא השיכונים של הקטמונים ששם אין ערך לדירות. מה זאת אומרת 'זה מקלט, ומקלט אמור לספוג בכלל טילים'? יש הבדל, יקירתי, בין טיל משוטט שהגיע במקרה מעיראק לבין מישהו שבכוונה מחורר את הקיר, לא ככה, אורטל? אביטל? שיהיה אביטל. מה את נדבקת עכשיו לשמות. הנקודה היא שבמקום ספרים שרק מעמיסים על הקיר, עדיף לשים פרחים או משהו יפה. את בחורה עדינה, תביני, כולם רוצים לגנוב אותי. המס הכנסה והביטוח לאומי והעיריית ירושלים יימח שמה וכל הדיירים שלא משלמים בזמן."
כשהוא גילה שחתולים הולכים אחרַי ומחכים לי ליד הדלת בשביל שאביא להם מים, הוא הזדעזע, ואשתו הצטרפה לנדנודים שלו, "חתולים זה מכה, את יודעת איזה טינופת זה יביא לבניין? את יודעת כמה מגיפות היו בגלל חתולים? את רוצה לשים להם מים, אין בעיה. אבל לא פה, שימי בבניין שמה, ממול." אמרתי לה שאם כבר, חולדות הביאו מגיפות, והחתולים דווקא טובים בלגרש את החולדות והמגיפות, אבל היא הפסיקה אותי ואמרה בגסות, "ששששש, מספיק, בלי הרצאה היסטורית עכשיו. כבר הבנו שאת חכמה."
החלטתי שברגע שאני מסתדרת בחיים, אני לוקחת את הרגליים שלי ובורחת מהמקום הזה.
מכל הדברים האלה — מזה שלא היה אור בבניין ומזה שהייתי נתקלת בשכנים שהיו מסתוריים בגלל החושך, ומזה שהרצפה היתה מטונפת — לחיות בלי שום חיה לידי היה הכי הכי קשה. אפילו סבתא היתה מעלימה עין מכל החיות שנכנסו לבית אחרַי. וגם במנזר לאף אחד לא היה אכפת שכל החתולים של הוויה דולורוזה היו באים אלי ומייללים מתחת לחלון.
בכל פעם שרציתי לעזוב את המקלט, עצמתי עיניים ודמיינתי את כיכר ציון ואת הסרסורים והפיגועים וקדמה ותמרה ואת אייל ונעמה מעין כרם.
זכרתי את הצלב וזכרתי שאני צריכה להסתדר בחיים.
מזל, לפחות, שהיה אחאב בשכונה החדשה של חצרמוות.
אתם כבר זוכרים את הכלל, שופט וסוציאליים: גם לאחאב — כמו לישו ולליר ולחצרמוות — לא באמת קראו אחאב. הכרתי אותו על היום הראשון שלי בשכונה, כשמצאתי מטר מהקיוסק שלו מכונת כביסה. חצרמוות שכחו לספר שהמכונה במקלט לא עובדת ושהיא שם כי לא היה מקום אחר לשים אותה.
"אז את הפראיירית התורנית? מה יש לך מהמכונה הזאת?" אחאב ישב על כיסא בר גבוה. מאחוריו הסתכלו עלי בקבוקי הערק.
"פראיירית?"
"כמו כל מי שגר בבניין הזה," והוא הצביע על הבניין שהלכתי לעברו.
"של חצרמוות?"
"חצרמוות? ככה את קוראת להם?" הוא צחק, "בואי, רק על זה מגיע לך לשתות על חשבון הבית."
כבר התחלתי להרגיש את הטעם של האלכוהול על הלשון שלי. מיהרתי לבלוע את הרוק. אחאב בכלל לא שם לב לזה, ומזג לי בירה. שתיתי טיפה ועשיתי מיד פרצוף. "מר לך, הא?" צחק אחאב ולקח את הכוס, "הייתי צריך לדעת לא לתת אלכוהול לילדונת כמוך. בת כמה את בכלל?"
"בת עשרים."
אחאב לא חיכה, וישר סיפר לי על איך כל מי שגר בבניין הזה של חצרמוות גמר רע. הסטודנטית לאדריכלות מבצלאל שהשתגעה כי כל הזמן חשבה שמישהו מנסה להטביע אותה. שני פועלי בניין שנפלו מהגג, פיליפינית שהתחשמלה במקלחת וחולת אלצהיימר שגרה בכלל ברחביה, שנמצאה כאן בבניין בין הקומה השלישית לרביעית, "ללא רוח חיים," אמר אחאב. הוא זז קצת אחורה בכיסא הגבוה, ואז ראיתי שחסרה לו רגל.
אחאב עקב אחרי העיניים שלי, ואמר, "טוב, עכשיו את מוכרחה להגיד: אם הם חצרמוות, אז מה אני?"
אמרתי בלי לחשוב, "אחאב, כמובן," והוא ראה שניסיתי לסתום את הפה מיד אחר כך וזה הצחיק אותו, כנראה, כי העיניים שלו זזו מהר ונראו אסקימוסיות.
*
גם אם הוא רצה לשאול, הוא לא שאל יותר מדי שאלות. זה דבר שמאוד אהבתי אצלו כבר מההתחלה. הוא לא שאל, כמו כולם, איך מישהי כמוני שגרה במזבלה של חצרמוות יודעת מי זה אחאב ומה זה מובי דיק, כמו שכולם שאלו. כאילו שיתומה לא יכולה ללכת לספרייה ולסתום את החורים בהשכלה שלה בכמה מדפים.
אחאב רק הזיז את הראש שלו ושוב צחק עם כל העיניים שלו ואמר, "טוב, בטח שאת לא התכוונת למלך ישראל. בואי נעזור לך כדי שלא תלכי פה כל היום הלוך־חזור," ומיד הביא את הטנדר שלו, מאזדה כחולה משנת תשעים וארבע עם אגזוז מצוין. הוא נשען על הרגל הטובה שלו, ניגש למכונת כביסה, פשוט חיבק אותה והעלה אותה מאחור. אחר כך נכנסנו למאזדה ונסענו שתי דקות לבניין.
חצרמוות המחוצ'קנת מיד ירדה למטה. אמרתי לה שלום יפה, אבל היא נראתה כאילו בלעה לימון. אחאב אמר לה שהוא עוזר לי פה עם המכונה, והיא מיד נעלמה כדי שלא יבקשו ממנה עזרה.
הוא ישב לידי וראה איך אני מפרקת את המכונה. התוף היה במצב טוב ואפילו הקפיצים היו במצב לא רע בכלל. "תראי מה אנשים זורקים," אמר אחאב ולא שאל מה שכל אחד היה שואל, איך בחורונת כמוני יודעת לפרק ככה, ואני לא עניתי לו שיותר מסובך להתעסק עם אנשים שהלב שלהם אף פעם לא נמצא במקום הנכון. עדיף מקררים וחיות ומכונות. אלה אף פעם לא שלחו אלי ידיים. מקרר, כשהוא גומר את החיים שלו הוא פשוט מת בלי להציק. ואריה, כשהוא צריך לטרוף, הוא פשוט בא וטורף. הוא לא מסתובב סביבך ומריח לך את הצורה ואומר מילים כמו "נעשה השתדלות" ו"בלי נדר" ושם מוזיקה ברקע ושותה ערק, ואז אוכל אותך איבר־איבר.
גם על עצמו אחאב לא דיבר הרבה. אבל הצלחתי לעשות סיפור מהכמה זרעים שנתן לי. ככה הרי הייתי עושה גם כשהייתי קטנה: מנחשת לפי הדברים של האנשים שבאו למעיין, לפי האוכל והבגדים והארנק — מי הם ומה הם עושים בחיים. אחאב התחיל שנה שנייה בפילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית. ואז הוא הלך עם חבר שלו לחפש מיתרים לגיטרה, של החבר, לא שלו, כי אחאב הוא "לא מהסוג המנגן". ואז חבר שלו ראה מחוץ לחנות מישהי מביולוגיה שכבר מזמן שם עליה עין, והוא יצא מהחנות וקישקש איתה, ואחאב השתעמם ולא רצה להרוס לחבר את הרומנטיקה, אז החליט ללכת משם. הוא עלה לקו שמונה־עשרה וככה הרגל שלו עפה רחוק־רחוק. "מספיק רחוק כדי שאני אדע שאני והיא כבר לא," הוא אמר והדליק עוד סיגריה.
מהחוסר רגל היו לו כאבים איומים, כאבי פנטום. אז הוא עישן גראס, המון גראס. הוא גם ככה תמיד היה מעריץ של החומר הזה, אבל עכשיו הוא הבין שזה רק עושה את הכאב ליותר גרוע, וגילה שדווקא אלכוהול מעביר לו את הכאבים. כדי לשלם על ההוצאות של האלכוהול, הוא פתח לו, מהכסף של משרד הביטחון, קיוסק קטן, שפעם היה בוטקה שחרדים וחילונים רבו עליה.
אחאב לא היה כמו הגברים שהכרתי, כמו אלה מליפתא או מקדמה. הוא חיבב אותי בלי לרצות ממני שום דבר. אני חושבת שאחאב לא שאל יותר מדי שאלות עלי ועל השיער שלי ואיך זה שאני נראית לא מכאן, בגלל שגם הוא עצמו נראה קצת לא מהזמן שלנו. הוא היה שחור בעור, כמו פיראט או כמו רב חובל שהפליג באונייה המון־המון זמן, והיו לו ידיים חזקות שלפני איזה מאתיים שנה בטח קשרו חבלים על האונייה.
אין לי כוח לדבר עכשיו על אחאב, אני רק אגיד שבניגוד אלי, הוא לא סבל את אחיטוב. מהרגע הראשון.
10.9.2000
לכבוד: אחיטוב פורת
יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
הנידון: דו"ח מעקב חוקר פרטי
בהמשך לפנייתך מיום 3.9.2000 נערך מעקב ראשוני אחר א"א.
האובייקט מתגוררת בדירת מקלט ברחוב חצר קדושים 4, בשכונת נאות קראקס. תיאור פיזי: בעלת שיער אדום, חלק וארוך עד למותניים. מבנה גופה רזה וילדי. גובהה 1.55. יש לה גרירת רגל שמאל קטנה מאוד. ללא מכשיר סלולרי. גרה לבד. לא נצפו אנשים בקרבתה. עובדת בפינת החי של גן הישועות בעין כרם, מבוא כרם 8, בימים א', ג', ה' משעה שמונה ועד שלוש. כאמור, אלה פרטים ראשוניים בלבד. אם תרצה להעמיק את חקירתנו אשמח לעמוד לרשותך בכל עת.
בכבוד רב,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
14.9.2000
לכבוד: אחיטוב פורת
יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
כבודו,
הפעם אני נוקט נימה אישית במקצת. אני מבין שלכבודו יש עניין מסוים בחייה של האובייקט. לאחר תחקיר יסודי בוצעה הערכת מצב שממנה עולה בבירור שלאובייקט יש סלידה ורתיעה מאנשים ואהבה לבעלי חיים באופן יוצא דופן. ברשותך, הייתי מציע לאמץ כלב ולא להגיע אליה בגפך (אם הבנתי נכון שכך אתה מתכנן).
אם כבודו ינקוט בדרך הזאת, אני יכול להניח באופן סביר למדי שהוא יוכל להגיע למטרתו ולגיוס האובייקט בצורה מהימנה וחלקה.
בכבוד רב, שוב, ושנה טובה,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
-13-
ותאמינו לי, אדוני השופט וקהל יקר, שאם הייתם רואים את האיש הזה, אחיטוב, עם הכובע קש הלבן הזה שלו וההליכה הזאת כאילו הוא מרכז היקום, גם אתם הייתם בטוחים שזה עוד אחד מהזקנים הירושלמים האלה מרחביה שהמשפחה שלו רק מחכה שימות כבר אמן סלה.
מלא זקנים כאלה ראיתי בקדמה. או נכון יותר, בבית שליד המסעדה. נכון שמהרצפה, בגובה של הברכיים, אבל גם מהגובה הזה תסמכו עלי שאני יודעת לזהות את הטיפוס: אלה בקושי היו גומרים עם המקל הזקן שלהם, ורק התבכיינו לי על הילדים והנכדים, שעוד פעם באו להתחנף בשביל הצוואה.
נכון שהרגשתי משהו קצת מוזר עם הכלב שלו, כאילו הוא לא שלו. ונכון שאחאב לא אהב אותו מהרגע הראשון, ואמר שאני יכולה להיכנס ארבע פעמים בגיל שלו ומה יש לו לחפש פה ומי בכלל מסתכל על קראקס, השכונה הכי מוזנחת בכל כדור הארץ, הרי אפילו היזמים הכי אומללים לא באים לפה, וחוץ מבעל הבית המופרע שלי אף אחד לא מספיק מטומטם כדי לקרוא לקראקס "נאות קראקס".
איך לא שמתי לב, אתם שואלים? איך לא חשדתי?
על כל זה אני יכולה להגיד רק דבר אחד: כשזורקים אותך מחור לחור, הדבר האחרון שאכפת לך זה למה מישהו רוצה להיות טוב אליך. הרי תמיד יש בפינה משהו הרבה יותר גרוע שמתכנן עליך אמבוש, ואם בדרך לגרוע יותר זורחת איזה קרן שמש קטנה, צריך להיות טיפש גדול כדי לא להתנפל עליה ולתפוס אותה חזק־חזק.
כמו שאתם כבר יודעים, זונה בת זונה היה השם שלי הרבה שנים. אבל טיפשה אף אחד לא קרא לי מעולם. אפילו לא הזרוע והמודיעין.
וככה הכרנו.
ישבתי אצל אחאב, כרגיל, כמו בכל ערב מאז שהגעתי לקראקס. נהניתי להיות שם. נהניתי להסתכל על כל הבקבוקים ולשתות סודה או מיץ תפוזים. נהניתי להרגיש סוד: כמה קל לגרום לאנשים לחשוב עליך משהו אחד, כשאתה בכלל משהו אחר. כל מי שהגיע לאחאב היה מוריד שוט, דופק ראש, ורק אני ביקשתי עוד קרח לסודה.
למקום של אחאב לא היה שם. לא פאב, לא בר ולא "פאב אמנותי שיתופי", כמו של האלה ממול, חבורה של אמנים בחצי אגורה. למרות שחבל, כי מילים יפות עושות את זה לבנאדם. עובדה: מה שאחאב מכר בחמש הם מכרו בעשר. "ככה זה מי שמשחק אותה הקלאסה של האנשים," אמר אחאב, וגם אמר שזה בגלל שלמנהלת קוראים מדבר ולא סתם דבורה.
אחאב גילגל לעצמו סיגריה, ואני שיחקתי עם המיץ תפוזים על הלשון. כל החתולים של השכונה נצמדו לכיסא שלי, שהיו לו שלוש רגלי ברזל ורגל אחת מעץ, ממש כמו לאחאב, שגם לו יש רגל תותבת. חתול כתום אחד שהלך כל הזמן עם הזנב למעלה, ממש קפץ עלי וליקק אותי בהתלהבות כשכל החתולים מסתכלים בו בקנאה, ואחאב צחק ואמר: "איזה חתול, רואים שהוא בעייתי, אבל שלא יתקרב אלי, כי אז אתחיל להתעטש."
ובדיוק אז נשמעה צווחה נוראית. משהו נפל על הכביש ומישהו צרח "פיגוע!" ו"תזמינו אמבולנס!"
אני זוכרת עכשיו שחשבתי שזה מוזר, ושצריך להיות מחבל ממש משקיען בשביל שיתפוצץ בקראקס — שכונה שבה אם כבר משהו מתפוצץ, זה דוד מים או בלוני גז. לא התכוונתי לזוז אבל אז, מתחת לכל הבלגן, שמעתי יללה.
תרזה תמיד אמרה לי שיש לי אוזן מוזיקלית לחיות, וככה הלכתי לכיוון של היללה ומצאתי את עצמי על הכביש, ליד הזקן, ששכב על הרצפה כשאחאב צולע אחרַי עם הקביים, וצועק לי שאזהר. מסביב לזקן עמדו אנשים, חלק הכרתי מהפאב האמנותי. הזקן התיישב על הכביש והסתכל מכל האנשים ישר עלי. ואם זה מה שאתה רוצה לשאול אותי עכשיו, אדוני השופט, אז לא, לא שמתי לב לזה, כמובן. רק אחר כך נזכרתי שהוא הסתכל ישר עלי, ולא על אחרים.
מאחורי המכונית שנעצרה היה כלב רועד. ליטפתי אותו ובדקתי אם הוא נפצע. מהמכונית הדורסת יצא נהג מבולבל, "אני לא מבין... אני לא מבין..."
מדבר, המנהלת של הפאב, אמרה בעצבים, "מה יש פה להבין? כולכם נוהגים פה כמו חיות. עד שמישהו לא ימות, לא תירגעו."
הנהג שכח את הבלבול שלו ואמר, "חיות תקראי לאמא שלך, יא שרמוטה."
מדבר התקפלה על המקום, והזקן, שרק עכשיו שמתי לב שהוא לבוש מאוד אלגנט עם מכנסיים בהירים ואפודה עם כפתורים שבמרפקים הדביקו לה חתיכות עור יפות, הרים יד ואמר, "רבותי, אני מבקש, אני מבקש. לא קרה כלום. אני בסדר." עם הבגדים האלה שלו הוא הזכיר לי את הג'נטלמנים האנגליים מכל הספרים שקראתי. הוא נאנח ואמר לי, "ראיתי איך קפצת לעזור לי."
אמרתי לו, "הכלב שלך בסדר." הוא נראה מבולבל לרגע, ואז אמר, "כן, כן, הכלב."
הנהג שאל את הזקן אם הוא בסדר ואם צריך להזמין אמבולנס.
"שום אמבולנס," אמר הזקן, "אני מאה אחוז."
"בוא, אדוני, תוכל לשתות ולהירגע אצלנו," אמרה מדבר והסתכלה על אחאב שחצה את הכביש בחזרה למקום שלו. הזקן הסתכל עלי ואמר, "אפשר להזמין את הגברת?"
מדבר עשתה פרצוף של לימון. לדעתי, היא חשדה שאני זאת שתלשתי להם את השלט מהפאב, מה שנכון, ואתם, השופט והסוציאליים, יכולים להוסיף לפרוטוקול עוד עבירה לכל הבלגנים שכבר עשיתי.
אמרתי, "למה, מי שותה פה בכלל?" וליטפתי את הכלב. הוא התחיל להירגע והעור שלו חזר להיות חלק. הוא ליקק אותי, וזה היה מוזר שלא ליקק את הזקן שלו, שלפני שנייה עבר חוויה קשה, אבל שוב: כמובן שלא חשבתי על זה אז כמו שצריך.
מדבר התעלמה ממני ואמרה לזקן שיש קוקטיילים ממש טובים.
והזקן אמר, "איפה שהגברת תרצה." מדבר שמה עלי את המבט הזה שלה שנראה כמו הקוקטיילים הוורודים־זוהרים שהיא מוכרת, רק עם קצת יותר רעל. התעלמתי ממנה והורדתי ממני את הכלב. הושטתי יד לזקן והוא הלך כשהוא נשען עלי והכלב לידנו.
"אני יושבת פה," אמרתי כשהגענו לאחאב.
"כל החתולים באים אל הגברת," התפעל הזקן. אחאב שהיה עסוק בלשטוף כוסות לא הגיב. הזקן בדק שכתמי הצבע על הכיסא לא יהרסו את הבגדים היפים שלו והתיישב בזהירות.
"איך קוראים לו?" שאלתי.
"למי?"
"לכלב."
"לכלב! כן. קוראים לו ג'וני. בטח בבית שלך לא חסר חיות," הזקן הסתכל בשיער שלי. "אני תמיד רציתי, אבל דליה זיכרונה לברכה לא רצתה. אמרה שהבית לא מתאים בשביל חיות. אני אחיטוב, אגב."
"עוד מיץ תפוזים?" שאל אותי אחאב.
אחיטוב גירד את הראש וניסה להמשיך, "אמרתי לה שרק לב צריך, רק לב ומקום נכון והכול אפשר להכניס, בכל בית, גם בית קטן."
"בטח ובטח אם יש לך בית גדול," אמר אחאב ושם לזקן כוס מתחת לאף.
"עוד לא הזמנתי."
אמרתי, "פה לא מזמינים."
אחיטוב הכניס את האף לתוך הכוס, שרק ואמר, "יפה!"
"אז הוא גדול או לא?"
"מי?" שאל אחיטוב.
"הבית שלך," אמר אחאב.
אחיטוב פנה אלי, "מה את שותה? עלי. בבקשה, כל מה שאת רוצה."
"בטח," אמר אחאב. "לא כל יום מקבלים את חייך ואת חיי הכלב שלך במתנה."
"אולי בכל זאת?" שאל אחיטוב.
באתי לענות, אבל אחאב אמר, "היא לא שותה, הילדה."
אחיטוב הסתכל עלי. הרגשתי שהמבט שלו יורד עד לתחתית של התחתית של העיניים שלי.
הוא הרים כוס, שפך אותה לתוכו מהר, הסתכל על אחאב במבט דוקר ואמר, "עוד רמי מרטן." הם הסתכלו אחד בשני, ואז אחאב משך כתף ומילא לו שוב.
אחיטוב אמר, "אז איך קוראים לגברת?" וכשאמרתי, הוא אמר, "לחייך אביטל, שתי, שתי קצת," ואז הוא נקש ככה עם הכוס שלו על הכוס תפוזים שלי ושתה לאט.
אבל קשה לעבוד עלי. למרות כל הג'נטלמניות האנגלית, ולמרות חתיכות העור במרפקים והכובע קש והבגדים היפים, למרות כל זה ידעתי מיד שהוא והאלכוהול חברים טובים עוד מזמן. הריח שיצא לו מהכוס תפס לי את האף. הפסקתי לנשום והסתכלתי על המיץ תפוזים שלי. ואז קרה משהו מוזר. כשאחאב סובב אלינו את הגב, אחיטוב מזג מהוויסקי שלו ישר לתוך הכוס שלי. הוא עשה את זה בכזאת טבעיות, שלא היה לי מה להגיד על זה.
"אז מה יש לך לחפש פה?" שאל אחאב כשאחיטוב שתה כוס רביעית.
"לחפש?"
"כי זה לא מקום שבאים אליו בטיולים שנתיים. זה לא מקום של הקלאסה של האנשים, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"אני מבין," אמר אחיטוב וצחק, "ואתה חושב שאני מהקלאסה של האנשים."
אחאב הסתכל על הבגדים של אחיטוב ולא אמר כלום. אחיטוב אמר, "בעוד עשר שנים השכונה הזאת הולכת להיות אחת השכונות הכי מבוקשות בירושלים."
"אז נדל"ן. הכי טוב לקנות כשכולם פה מתפוצצים על ימין ועל שמאל."
לקחתי מהכוס שלי, והרמי מרטן שלו נגע לי בריאות והרגשתי את השריפה המוכרת והטובה, שכבר הספקתי לשכוח.
אחיטוב ענה, "אני לא מתעניין בשבילי דווקא. עבדתי הרבה שנים במשרד הביטחון עם חיילים ממשפחות קשות. תמיד היה לי חלום לקנות להם בית, שיתחילו לחיות מההתחלה."
"גם החלום הזה שלך נולד מאז שדליה הלכה?"
אחיטוב יישר את הגב. למרות שכבר התחיל להסתובב לי הראש מהוויסקי שלו, שמתי לב שהיה לו הרבה כוח בגוף הזקן שלו. "אתה, אין לך פילטרים אתה," אמר אחיטוב.
"יש לי ים פילטרים, כמה שרק תרצה," אמר אחאב וגילגל סיגריה.
"האמת, אני אוהב את זה," צחק אחיטוב ופנה אלי, "באמת קניתי לדליה את המצבה הכי יפה והכי כבדה בהר הזיתים. שיש איטלקי. אפילו הודיני לא היה יכול לצאת משם."
ואז הוא הזדקף והכניס יד לכיס. היו שם הרבה שטרות. הוא שם אחד על השולחן וכשאחאב התחיל לזוז, הוא עצר אותו במבט ואמר, "את העודף תשמור לעצמך," ואז הוא פנה אלי ואמר, "היה נעים להכיר אותך, אביטל. שמרי על עצמך. בוא, ג'וני, אנחנו הולכים." ואני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שהוא בכלל התייחס לכלב הזה.
"יא אללה," אמר אחאב והסתכל על אחיטוב חוצה עם הכלב את הכביש. "יודע לשתות הקלאסי הזה. אני מזהה דברים כאלה מקילומטר. רק שתהרגי אותי אם אני מבין איך הוא והכלב שלו הגיעו לכביש."
הוא לא שם לב לריח הוויסקי שיצא מהכוס שלי. הוא לקח אותה ולקח את הכסף שאחיטוב השאיר.
ניסיתי לנער מעלי את החתול הכתום. רק זה היה חסר לי, להסתבך עם חצרמוות. אבל אחאב לא נרגע:
"וגם תהרגי אותי, אם אני מבין למה הוא בא לפה דווקא."
שאלתי, "להרוג? אתה מגזים. זה רק זקן מסכן אחד."
אחאב הסתכל שוב על אחיטוב שהלך ונעלם ואמר, "אני לא מגזים בכלל. לא הייתי מזלזל בזקן המסכן הזה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
