אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 11 -
אדי
לא רציתי למתוח את החבל יותר מדי עם אנדי. לא בפגישה הראשונה שלנו, ובמיוחד לא כשאני במעצר בעצמי ולאחר שהתגנבתי לתא שלו. בחירת המושבעים היתה אמורה להתחיל מחר. אנדי הסכים שאשמש כעורך הדין שלו עד שקודי וורן יחזור. זה הספיק לעת עתה. לא יכולתי להתחיל לדון בפרטי התיק, עדיין לא. אנדי פחד מדי. הייתי צריך להוציא אותו משם קודם.
יצאתי מהתא שלו, נעלתי אותו בפנים, חזרתי לתא שלי ונעלתי את הדלת. אמרתי לשיימוס שהוא יכול להפסיק, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. אחרי שני ביצועים של "The Rising of the Moon" ו"Some Say the Devil is Dead", כבר דפקתי בעצמי על סורגי התא.
לומקס נכנס, וכדור החמאה נגרר אחריו. האיש הגדול שלח יד אל המפתחות שלו ולא מצא אותם על החגורה. לומקס נאנח, שלף את הצרור שלו ופתח את דלת התא שלי.
"אנחנו לא צריכים אזיקים עכשיו, נכון?" הוא שאל.
"אני רוצה להתנצל על אי ההבנה," עניתי.
"תוכל להגיד את זה לשופט," אמר לומקס.
הלכתי אחריהם מחוץ למסדרון התאים, בחזרה למשרד. בדרך הנחתי כלאחר יד את המפתחות על שולחן עבודה שחלפנו על פניו, בתנועה מהירה ובלתי מורגשת: הוצאתי אותם מהכיס, שלחתי יד מאחורי הגב והשארתי אותם שם.
במקום לצאת מהדלת הראשית, לומקס הוביל אותי לדלת צדדית ולמשרד קטן. לקחו ממני טביעות אצבעות, צילמו אותי לתמונת מעצר והובילו אותי החוצה דרך דלת צדדית נוספת אל מכונית שהמתינה.
"אנחנו צריכים לאזוק אותך בשלב הזה," אמר לומקס.
וכך אזקו אותי, הושיבו אותי במושב האחורי של הניידת, ונסענו כעשר דקות בסך הכול אל בית המשפט של מחוז סאנוויל. הוא שכן ממש בפאתי העיירה, בבניין ישן גבוה ומפואר, צבוע לבן, שדמה לכנסייה ישנה, עם מגדל השעון שהתנשא מעליו כצריח. כמו בבתי משפט ישנים רבים, לא היתה דלת צדדית לקליטת אסירים. הובלתי פנימה דרך הדלת הראשית ומשם, במורד מסדרון צדדי, אל תאי המעצר. בבית המשפט היה אולם אחד, ולעבודה הפלילית ניתנה עדיפות. את התיקים של דיני משפחה ומשפט אזרחי דחקו בין לבין.
לא נשארתי בתא זמן רב.
שוטר לקח אותי דרך דלת צדדית אל האולם, שנראה כאילו יצא מהמסך של "אל תיגע בזמיר" הסרט עם גרגורי פק לא מתוך דפי הספר. שני מאווררי תקרה גדולים זמזמו מעל ראשי. יציע בצורת ח' הקיף את החדר העצום. בבסיס העיקול היה חלון ויטראז' מרכזי, שלא חדר דרכו אור רב. האור בקע מנברשת יפהפייה שהיתה תלויה בין המאווררים. היציע הורכב מספסלי כנסייה מעץ אגוז, כעשרה מכל צד, שהופרדו מאזור הדיונים באמצעות מחיצת עץ שבמרכזה דלת מתנדנדת. חיפוי העץ גולף בעבודת יד, אך לא הוצגו בו קטעים מהחוקה, אמרות משפטיות או אפילו סמלי המשפט, אלא סצנות מהתנ"ך ומהברית החדשה.
שני שולחנות ארוכים ניצבו במקביל ליציע אחד להגנה ואחד לתביעה. דוכן השופט פנה אל השולחנות, דוכן המושבעים היה מימינו ודוכן העדים משמאלו. דגל ארצות הברית השתלשל ברפיון ממוט מאחורי כיסאו הריק של השופט. על הקיר שמעליו היה גילוף נוסף בעץ: לוח ענקי מעץ אורן, שבראשו מאזני צדק ומתחתיו חקוקים עשרת הדיברות.
כבר לא הייתי בקנזס.
בבתי משפט אסור להציג סמלים דתיים. החוקה אוסרת זאת. ובכל זאת, היתה לי הרגשה שאם נאשם או סנגור יתלוננו על כך, הם לא יזכו להבנה או לאהדה. זה לא היה בית משפט, אלא אחוזה פרטית.
הבחור המגודל בחליפה הצמודה מדי שראיתי בדיינר בבוקר נכנס לאולם, משתרך מאחורי גבר גבוה וחיוור שנשא תיק עור. התיישבתי ליד שולחן ההגנה, עדיין אזוק מלפנים.
"שמי רנדל קורן, אני התובע המחוזי של מחוז סאנוויל. זה סגני, טום וינגפילד. הייתי לוחץ לך את היד, אבל אני חושש שאתה עדיין עונד את התכשיטים שלך," אמר הגבר הגבוה.
קורן אפילו לא הסתכל עלי כשדיבר, רק שלף ניירות מתיק העור שלו והניח אותם על שולחן התביעה. באפי עלה ריח רע. משהו הסריח, אבל לא יכולתי לומר מה.
"ממילא לא הייתי לוחץ לך את היד," עניתי.
הבעת פניו השתנתה, ורק אחרי רגע הבנתי שהוא מחייך. אם ככה נראה החיוך שלו, לא רציתי לראות אותו כועס.
"נתנגד לשחרור בערבות, אלא אם כן תסכים לתנאים שלי," הוא אמר. "ראשית, אתה משוחרר בערבות עצמית של חמש מאות דולר. שנית, נאסר עליך להיכנס לתחומי באקסטאון, למעט לצורך הופעתך הבאה בבית המשפט. מקובל עליך?"
"לא בא בחשבון," אמרתי. "אני מייצג את אנדי דובואה. אני אשאר כאן למשפט שלו."
"מתי הספקת לדבר עם אנדי דובואה?"
"היום אחר הצהריים. הוא חף מפשע ואני אדאג שהוא יזוכה."
שוב הופיע החיוך ההוא כמו פצע על פנים של גווייה.
"מר פלין, אתה אפילו לא יכול להביא לזיכוי של עצמך."
חשבתי על תשובה שנונה, אך כשהשפלתי את המבט ראיתי שכפתורי החולצה שלי פתוחים בחלקם, שהיא מוכתמת בדמי, שאין לי עניבה ושבגדי ספוגים זיעה. לא התגלחתי, וראשי צלצל כמו פעמון כנסייה. אולי לא הייתי בעמדה הטובה ביותר לאיים. קורן היה גבוה ממני לפחות בחמישה עשר סנטימטרים. הוא נראה כמו רכז נבחרת כדורסל של רוחות רפאים.
"שקט בבית המשפט, נא לקום. כבוד השופט פרדריק צ'נדלר יושב בדין," אמר הסדרן.
השופט צ'נדלר נכנס בסערה לאולם, בגלימה שחורה מעל חליפה אפורה. הוא התיישב במהירות. הוא היה לפחות בשנות השבעים לחייו, עם שיער אפרפר דליל, קו אדום כהה במקום פה, אף דק ועיניים בולטות, שנראו כאילו הן מבקשות להימלט מחוריהן.
הסדרן החל להקריא את שם התיק ואת שמי, אבל השופט קטע אותו. הוא נעץ בי מבט כאילו הרגע ניגבתי את התחת בגלימה שלו.
"מונחים לפני מסמכים המאשרים את מעמדך כעורך דין אורח במדינת אלבמה. מעולם בחיי לא ראיתי עורך דין, שפועל בהיתר זמני, מתנהג כפי שהתנהגת אתה, פלין."
גון פניו התכהה כשדיבר, כאילו כל מילה הזניקה את לחץ הדם שלו.
"אתה חרפה ללשכת עורכי הדין של ניו יורק, ללשכת עורכי הדין של אלבמה, לעצמך ולמקצוע הנהדר הזה. אתה עומד כאן באשמה של תקיפת שוטר והסגת גבול בשטח משרד השריף. מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה? נו? מה יש לך לומר להגנתך, פלין?"
כשאמר את שמי, רוק מוקצף ניתז משפתיו, עף בקשת מעל הדוכן ונחת על רצפת הפרקט.
אני עמדתי מאז שהשופט נכנס לאולם, וכך גם קורן. הוא התענג על כל רגע.
"כבודו, ישנם שלושה דברים שאני רוצה להבהיר. ראשית, אתה תקרא לי מר פלין. שנית, לא תקפתי איש. עומדת לי חזקת החפות, ונראה שכבר הרשעת אותי. אפילו לא נשאלתי איך אני משיב להאשמה. ודרך אגב, אני כופר בה. שלישית, אם לא אשוחרר לאלתר, אני אגיש תביעה נגד מחלקת השריף, נגדך, נגד המפלצת של פרנקנשטיין כאן לידי ונגד כל אחד אחר בעיירה הזאת שאצליח לחשוב עליו."
לחייו האדומות של השופט צ'נדלר החלו לרעוד. הוא נראה כמו קערת ג'לי ישן.
"מעולם לא ספגתי עלבון כזה משולחן ההגנה " הוא התחיל.
"אתה צריך לצאת יותר מהבית," אמרתי.
"כבודו," אמר קורן, "זהו עלבון חמור מצד הנאשם. אבקש מבית המשפט לשקול להאשים את מר פלין בביזיון בית המשפט. לא רק על העלבון כלפי בית המשפט הזה, אלא גם על חוסר הכבוד שלו כלפי משרד התובע המחוזי, שאני עומד בראשו."
"בקשתך התקבלה. מר פלין, אני מבין שאתה מבקש שחרור בערבות. אני מקווה שיש לך חברים עשירים, אחרת תצטרך לצנן את הראש הלוהט שלך בבית הסוהר של המדינה לאורך זמן."
הבטתי ברצפה וקיללתי מתחת לאף. נתתי לעיירה הזאת, לתובע המחוזי הזה ולשופט הזה להיכנס לי מתחת לעור. לא פעלתי בחוכמה. זה היה רעיון גרוע, ואנדי דובואה ישלם את המחיר אם אתקע בתא עד סוף המשפט שלו.
הייתי צריך להתקשר להארי. לאדם שמייצג את עצמו יש לקוח טיפש.
בדיוק אז שמעתי את הדלתות מאחורי נפתחות בתנופה. קול שהכרתי צעק מהחלק האחורי של האולם, וצעדים הלכו והתקרבו. נקישות עקבים של שני סנטימטרים. ומאחוריהם, מגפיים.
לא הייתי צריך להסתובב כדי לדעת שחיל הפרשים הגיע.
"כבודו, קייט ברוקס, מטעם ההגנה," אמר הקול, במבטא של צפון ניו ג'רזי שהתגעגעתי אליו יותר מכפי שהייתי מוכן להודות.
"האם את חברה בלשכת עורכי הדין של אלבמה?" שאל השופט.
"המסמכים שלי הוגשו הבוקר. אני מבינה שאני יכולה להופיע כאורחת של הלשכה עד שבקשתי תאושר."
קייט ניגשה לתובע המחוזי ולחשה לו משהו. הוא נתן לה להעיף מבט בכתב האישום ובהצהרה של השוטר, שנאלץ לשים קרח על הביצים. היא קלטה הכול. ספגה את הפרטים בשניות. קריאה מהירה, ומוח שעובד באותה מהירות. לקייט היתה המיומנות המולדת להטמיע מידע חדש ולהשתמש בו כמעט באופן מיידי. בלוך עמדה לצדה במגפי עור, ג'ינס סקיני ומעיל ספורט כחול.
אף אחת מהן לא אמרה לי מילה.
"כבודו, האישום בתקיפת שוטר הוא בגין עבירה קלה, והעובדות שנויות במחלוקת. הלקוח שלי הוא שהותקף. אתה יכול לראות חתך בחלק העליון של מצחו. אנו נגיש לאלתר תביעה בגין תקיפה וחבלה נגד מחלקת השריף של מחוז סאנוויל ונבקש פיצויים בסך מיליון דולר. הסגת גבול היא עבירה קלה ואישום חסר סיכוי למדי בנסיבות אלה. תחנות משטרה הן רכוש ציבורי, ואם אין שלטים המגדירים בבירור אזורים שהכניסה אליהם מוגבלת, אישום בהסגת גבול אינו יכול לעמוד. בנוגע לאישום בביזיון בית המשפט שופט שהוא לכאורה הנפגע מהביזיון אינו יכול לדון בעניין. איש אינו יכול לשפוט בעניינו שלו. יהיה בלתי חוקי מצד בית משפט זה לפסוק בתיק שלו עצמו נגד נאשם. אנו נבקש שהאישום בהסגת גבול והאישום בביזיון בית המשפט יבוטלו לאלתר. בנוגע לאישום בתקיפה, אם מר קורן ירצה להמשיך בו, הוא יזדקק לתובע חלופי שיציג את התיק בסמכות שיפוט אחרת, מכיוון שאנו נוסיף את משרד התובע המחוזי של מחוז סאנוויל לתביעה שלנו בגין תביעה זדונית וקנטרנית."
השופט צ'נדלר הביט בקורן. במשך זמן מה שני הגברים נעצו מבט זה בזה ושקלו את האפשרויות שלפניהם. קייט לא הותירה להם כל ברירה. לא היה שום שלט על הדלתות למשרד שציין כי מדובר בשטח פרטי. ואם יש סרטון אבטחה של התקיפה, יראו בו את הבחור המשופם נוהג בתוקפנות, מתנגש בי, ואותי מופל ארצה במכת אלה.
לעזאזל, קייט היתה טובה.
לבסוף קורן הנהן ואמר, "בנסיבות העניין, אנו מושכים את האישום בהסגת גבול ובתקיפה. הטיפול בביזיון בית המשפט נתון להחלטת בית המשפט."
צ'נדלר העביר לשון אפורה על שיניו. הוא דיבר לאט, כל מילה מצופה בארס.
"אני אמשוך את האישום בביזיון אם פלין יתנצל בפני בית המשפט הזה ובפני התובע המחוזי. עכשיו."
קייט לא אמרה דבר.
אני לא אמרתי דבר. נעצתי את עיני ישר קדימה, בשופט צ'נדלר. הוא החזיר לי מבט. לסתו היתה קפוצה.
"אדי..." לחשה קייט.
"מה את עושה כאן? חשבתי שיש לך את תיק הגירושים הגדול שלך."
"הגענו לפשרה אתמול בלילה. הארי התקשר הבוקר. אמר שאני צריכה להגיע לכאן מהר כדי להציל לך את התחת. אז הנה אני. מצילה לך את התחת. פשוט תבלע את זה ותתנצל. זה לא אומר כלום. אנחנו צריכים לעבוד כאן חכם, לא קשה."
"אני לא אוהב את העיירה הזאת. אני לא אוהב את השופט הזה. ואני שונא את התובע המחוזי ואת העוזר שלו עם התחת הגדול."
"אני יודעת, אבל זה לא קשור אליך. זה קשור לאנדי דובואה."
הנהנתי. היא צדקה, אבל זה לא עשה את זה קל יותר.
"כבודו, אני מתנצל על דברי הקודמים," אמרתי.
"התיק סגור," אמר השופט, קם ויצא. ידו הימנית היתה קפוצה לאגרוף רוטט.
קורן אסף את ניירותיו, ובדרכו החוצה אמר, "אני מקווה שלא יעלה בדעתך הרעיון המטופש לנסות לארגן הגנה לאנדי דובואה."
"כמו שאמרתי, אנדי חף מפשע."
"אנדי ייצלה," אמר קורן. "בדרך זאת או אחרת."
- פרק 12 -
אדי
בשעה חמש אחר הצהריים ליוותה אותי קייט אל מחוץ לבית המשפט ואל השעות האחרונות של שמש אטומית. הזעתי, הייתי כאוב ומדמם ונשאתי את חפצי בשקית ניילון שקופה.
"תודה," אמרתי.
"לך ולהארי יש כישרון להסתבך. ידעתי שהתיק הזה יביא הרבה צרות, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. זה בטח שיא חדש, אפילו בשבילך."
"אני מנסה להשתפר בכל הזדמנות."
"כדאי שתנסה להוריד פרופיל. הארי עדכן אותנו בתיק של אנדי דובואה. הילד הזה זקוק לכל עזרה אפשרית. להרגיז את השופט שינהל את משפט הרצח שלו זאת לא הדרך הנכונה."
"אני יודע, אבל הייתי חייב לראות את אנדי. וחוץ מזה, לעצבן שופטים זה הקטע שלי. איך עוד אני אמור ליהנות?"
בלוך ישבה מאחורי ההגה של רכב שטח כחול כהה מתוצרת שברולט, הארי היה במושב שלצדה. החזקתי את הדלת האחורית פתוחה בשביל קייט ונכנסתי אחריה. המזגן במכונית אפילו לא היה דלוק.
"אפשר להדליק את המזגן? אני לא מסתדר עם החום."
בלוך שתקה. הארי החל לסובב כפתור על לוח המחוונים והדליק את המזגן. בלוך נעצה בו מבט זועם, כיבתה את המזגן ואז לחצה על כפתור קטן ופתחה את החלון האחורי שלי בחמישה סנטימטרים.
"מזגן זה לא בריא," אמרה. היא סובבה את ההגה ונכנסה אל התנועה הדלילה של באקסטאון.
"מתי הגעתן?" שאלתי.
"בערך שעה לפני שהיית אמור להופיע בבית המשפט. בקושי הספקנו. בלוך הצליחה לסדר לנו מקום בעיירה. הארי סיפר לי שהיו לכם כמה בעיות עם מקום לינה."
"אפשר להגיד. איפה נישן?"
"במקום קרוב," אמרה קייט.
"מי שומר על קלרנס?" שאלתי.
"דניס הסכימה לקחת אותו."
"הבאתי לך את זה," אמר הארי והושיט לי כריך עטוף בנייר פרגמנט.
"זה כריך סלט הביצים שלי מהבוקר?"
"חשבתי שחבל לזרוק אותו. עלה לי שני דולרים, הכריך הזה," אמר הארי. פתחתי את העטיפה, הבטתי בכריך, עטפתי אותו שוב ופתחתי את החלון עד הסוף כדי לקבל קצת אוויר על הפנים וגם כדי להעלים את ריח הביצה.
"אספת את הדוחות מבטי מהמשרד של קודי וורן?" שאלתי.
"בוודאי," אמר הארי. "ולפני שתשאל, כבר דיברתי עם קייט ובלוך אין לנו מושג מה יכולה להיות המשמעות של FC. אלה לא ראשי התיבות של אף אחד מהעדים או מהמעורבים בתיק. אני פשוט לא יודע. אולי פארנסוורת יודע. הדוח שלו מעניין. הפתולוגית המחוזית פספסה כמה דברים בנתיחה של סקיילר אדוארדס סימנים על המצח שלה. כנראה הפתולוג של וורן צילם תמונות, אבל הן לא אצל בטי. הן היו במכונית של וורן יחד עם התיק. בדוח נכתב שיש חריצים בפצעים על המצח. תבנית חבורות ייחודית."
"אז אולי הרוצח השתמש באלה מסוימת?" שאלתי.
"הוא חושב שהסימן הוא מתבנית על טבעת. אני חושב שהוא צודק."
"הוא ייחודי?" שאלתי.
"בדוח כתוב שהדפוס הוא בצורת כוכב. ממה שהצלחתי לבדוק ברישום החפצים בזמן המעצר של אנדי, הוא לא ענד טבעת."
"המצב משתפר. זה בסיס להגנה טובה," אמרתי בחיוך. "אנחנו רק צריכים את התמונות."
שקט במכונית. לא הארי ולא קייט הסתכלו לכיווני.
בלוך נאנחה.
"אתה רוצה לספר לו?" שאלה קייט.
"לספר לי מה?"
"כמו שאתה יודע, התמונות לא אצל בטי. הן היו במכונית של וורן, שנעדרת, ואנחנו לא מוצאים את הפתולוג. הוא לא עונה לשיחות או למיילים. יש לי הרגשה שמייבשים אותנו," אמר הארי.
"ביקשת מבטי להתקשר אליו?"
"אתה חושב שזה תיק הרצח הראשון שלנו?" שאל הארי. "גם אותה מטרטרים. אני חושב שמישהו הגיע למומחה שלנו. בלי לראות את התמונות ובלי שפארנסוורת יופיע בבית המשפט, אנחנו לא יכולים להשתמש בדוח, וזה אומר שאין לנו שום קו הגנה."
"עוד חדשות טובות?" שאלתי.
בלוך עצרה מחוץ לשנטרל.
"מושלם," אמרתי.
לפקידת הקבלה במלון עדיין היתה סיגריה באותו צד של הפה, השלט המוכתם בניקוטין "אסור לעשן" התנופף במשב רוח כשבלוך סגרה את דלת המלון. הפקידה צמצמה את עיניה והביטה בנו כשעשינו את דרכנו במעלה המדרגות, אל שני החדרים שבלוך הזמינה. מי שהפיץ את השמועה עלי, יהיה אשר יהיה, כנראה לא עשה את שיעורי הבית שלו. קייט ברוקס לא היתה ברשימה השחורה של באקסטאון וכבר היה מאוחר מדי לחזור על השקר שהמלון בתפוסה מלאה. נכנסנו דרך הדלת לחדר שבו שולחן כתיבה, כיסא אחד, מנורה ושתי מיטות יחיד. בינו ובין החדר השני שלנו היתה דלת מקשרת כה דקה, שהיה אפשר לירוק דרכה. היא היתה פתוחה, וראיתי שהארי כבר פרש את כל מסמכי התיק על המיטה הזוגית בחדר הסמוך, שחוץ מהמיטה היתה בו רק שידה, בלי שולחן כתיבה. גם אליו היה צמוד חדר רחצה.
באף אחד מהחדרים לא היתה מכונת קפה.
"אם אני לא אשתה קפה בקרוב, אני הולך להרוג מישהו," אמרתי.
בלי לומר מילה, בלוך הסתובבה לכיוון הדלת.
"עם שמנת, והרבה סוכר," אמרתי. בלוך עשתה לי אצבע משולשת בדרך החוצה, אבל חייכה.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאל הארי.
"אני רוצה לקרוא את כל התיק שוב. ואחר כך לנסח בקשה לשחרור בערבות. אנחנו צריכים להוציא את אנדי משם. אולי נוכל ללכת לראות את אמא שלו הלילה."
"אני אקרא איתך," אמרה קייט.
"כשתסיימי, אנחנו צריכים לחשוב על תוכנית. אנחנו חייבים להציל את הילד הזה. כרגע אני לא רואה שום דרך לעשות את זה."
"נמצא דרך," אמרה קייט.
הארי הנהן וניגש לעבודה.
רציתי להיות אופטימי יותר, אבל באותו רגע הרגשתי שאני הולך להזיע במשפט רצח, רק כדי שבסופו יגזרו גזר דין מוות על אנדי דובואה. פשוט יכולתי להרגיש את זה. החדר, כל העיירה הארורה הזאת, היו שטח עוין. לחץ הצטבר מאחורי העיניים שלי, ולא בגלל מכת האלה בראש.
חייו של אנדי דובואה היו מוטלים על הכף. ובאותו רגע לא ידעתי איך להציל אותו.
- פרק 13 -
קורן
קורן עצר מחוץ לניקוי יבש קוויקיז ברחוב הרביעי, דומם את מנוע היגואר שלו ופתח את החלון החשמלי. בלילה החם, הציקדות ניגנו מקצב קבוע, שהתמזג אט אט עם פעימות לבו. האורות בקוויקיז עדיין דלקו. השעה היתה כמעט חצות. שעת הסגירה.
שאר החנויות ברחוב נעלו את דלתותיהן כבר לפני שעות. בר במרחק ארבעה בניינים משם היה סימן החיים היחיד באזור. כמה מכוניות חנו משני צדי הכביש, אבל כולן היו חשוכות וריקות. פנסי הרחוב העניקו זוהר צהוב עמום לאספלט השחור. קורן סגר את החלון ויצא מהמכונית, בדיוק כשהאור בקוויקיז כבה. הוא חצה את הכביש, ועקבי המוקסינים שלו, שהיו שמרניים ומעור איכותי, נקשו על האספלט בכל צעד.
דלת החנות נפתחה. פטרישיה דובואה שלפה צרור מפתחות מסינרה ונעלה אותה מאחוריה.
"ערב טוב, גברת דובואה," אמר קורן.
גבה עדיין היה מופנה אליו, כתפיה התכווצו. היא הסתובבה לאט. עיניה היו מפוחדות תחילה, ואז קרות. פיה נקפץ בחוזקה, שפתיה קו דק מהלחץ, והיא הנהנה. הכירה בנוכחותו ובאיום שנלווה אליה. היו אנשים, בדרך כלל נשים, שהצליחו להביט היישר לתוך קורן ולראות את נשמתו הרקובה והאפלה. ובכל זאת, הוא ידע שהיא לעולם לא תראה עד תום את עומק השנאה והאפלה שבתוכו. איש לא היה יכול לראות זאת.
"אני שמח שתפסתי אותך," הוא אמר.
"אתה לא תופס אותי על כלום. לא עברתי על שום חוק, אדוני. בדיוק כמו אנדי שלי. באת להגיד לי שאתה משחרר אותו?"
"לצערי לא. אולי יש דברים אחרים שאני יכול לעשות למענך, למען משפחתך? אני יכול להקפיץ אותך הביתה?"
הטמפרטורה עדיין היתה מעל שלושים ושתיים מעלות. בתוך המכבסה היה כנראה חם יותר.
"אני חושבת שאלך ברגל," אמרה פטרישיה.
"את בטוחה? חשבתי שנוכל לדבר."
"אתה יכול לדבר כאן ואחר כך אתה יכול להסתלק."
קורן נסוג צעד אחד לאחור, כך שפנס הרחוב לא האיר את פניו. זאת לא היתה תנועה מודעת. הוא פשוט הרגיש שטבעי לעשות זאת. יש דברים שנועדו להיאמר בחשיכה.
"אנדי רצח את הבחורה ההיא, גברת דובואה. החוק דורש עונש על הפשע הזה. עונש שירתיע אחרים. נפש תחת נפש. אני מצטער על כך. אני יודע שקשה לך מאז שאנדי נעצר. שאת מפגרת בתשלום שכר הדירה."
"הוא לא פגע באף אחד. אנדי שלי... היי, איך אתה יודע על שכר הדירה שלי?"
"זאת עיירה קטנה. השמועות רצות. נראה שהשכנים שלך לא שמחים לעזור כמו פעם. יש לך חובות על חשבונות רפואיים." הוא העיף מבט חטוף בקרסולה.
פטרישיה דובואה היתה בת חמישים וחמש, ומשמרות של שתים עשרה שעות, שבהן עמדה על רגליה ברצף, ביגרו אותה בעוד עשרים שנה. קרסולה הימני היה כמעט באותו גודל כמו השוק שלה, והנעל התנפחה בצד כדי להכיל אותו. ברכה השמאלית היתה חבושה היטב. העניים עבדו קשה כדי לשרוד, והעבודה הקשה הביאה עמה כאב ונכות.
"אני לא חף מאהדה למצבך. אחרי הכול, זאת לא אשמתך שאנדי הרג את הבחורה ההיא," אמר.
נשימתה של פטרישיה הואצה. שפתיה החלו לרעוד. פנס הרחוב לכד את ברק הדמעות בעיניה הגדולות העצובות, אך גאוותה מנעה מהן לפרוץ.
כשדיברה, קולה רעד ולא היה הרבה יותר מלחישה. ובכל זאת, היא גייסה את כל האוויר שהיה בגופה, וכוח שקט בקע ממנה.
"אני לא רוצה צדקה ממך. אתה רוצה להרוג את הילד שלי. אני יודעת. אני רואה את זה. אני מריחה את זה עליך. משהו לא בסדר אצלך."
פנס הרחוב לא הבהב, אך לפתע קורן כבר לא עמד במרחק מטר ממנה. הוא זינק קדימה, כמו בקאט גס בסרט, המדלג על התנועה, או שאולי תעתוע של האור מנע ממנה לקלוט את תזוזתו. כך או כך, הוא התנשא לפתע מעל פטרישיה דובואה, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מפניה. הוא הריח עליה את הכימיקלים, את אבקת הסבון ואת נוזלי הניקוי.
כל מילה שהגה נשמעה רטובה היה משהו בקצה כל הברה, כמו דבש מהול בארסן.
"אל תהיי פזיזה, גברת דובואה. תחשבי על מה שאמרתי. אני לא יכול להציל את בנך, אבל אני יכול להבטיח לו מוות מהיר. ואני יכול להבטיח לך מספיק כסף כדי לקבור אותו ולסלק את חובותייך. אנשי העיירה הזאת יודעים לגלות נדיבות נוצרית כלפי אלה המבקשים מחילה. אני מבקש רק דבר אחד: שתגידי את האמת. תספרי לנו איך אנדי חזר הביתה באותו לילה ואמר לך שהוא הרג את סקיילר אדוארדס. תוודאי שהוא יספר את אותו סיפור למושבעים. אם הוא לא יעשה את זה, אני יכול לוודא ששניכם תסבלו. את חושבת שהמצב עכשיו גרוע? הוא יכול להחמיר הרבה יותר. עבורך וגם עבורו. אני אדאג שאנדי יקבל את הזריקה. את החומר הטוב. ירדימו אותו לפני שיזריקו את הרעל לוורידיו. אם הוא לא ישתף פעולה, ניתקל במחסור בתרופות. אנדי יקבל את הכיסא החשמלי. תחשבי על זה, גברת דובואה."
קורן התרחק ממנה. לפני שפנה למכוניתו, אמר, "אנדי ימות. השאלה היחידה היא איך. בדרך הקלה או בדרך הקשה? הוא יכול להירדם, או שהוא יכול למות כשדמו רותח בעורקיו. הבחירה בידייך."
- פרק 14 -
אדי
צפיתי בקורן צולע אל מכוניתו בצד השני של הרחוב, כשהוא מותיר את האישה על המדרכה, המומה ומזועזעת. הוא נכנס ליגואר שלו. אורותיה נדלקו.
יד על עורפי הורידה אותי למטה. גם בלוך השתופפה במושב הנהג. לאחר שקורן חלף על פנינו במכוניתו הדוהרת, היא הרשתה לי להתרומם.
בלוך פתחה את הדלת משמאל וירדה אל הכביש, ואני פתחתי את הדלת מימין. היא הנידה בראשה וסימנה לי לחכות במכונית.
זה כנראה היה נבון. לפי איך שנראתה מהצד השיחה שפטרישיה דובואה ניהלה זה עתה עם קורן, היא לא היתה זקוקה לעוד מפגשים בהפתעה עם זרים הערב. אם שנינו היינו ניגשים אליה יחד, זה היה עלול להיות יותר מדי בשבילה. פטרישיה נשענה על פנס רחוב, ראשה שחוח, גבה עלה וירד בקצב נשימותיה הכבדות. קורן לא נגע בה, אבל היא נראתה כאילו חטפה מכה בבטן שהוציאה ממנה את כל האוויר. בלוך ניגשה אליה חזיתית, כדי לא להבהיל אותה עוד יותר.
ככל שהתקרבה, בלוך האטה את צעדיה והרימה את כפות ידיה הפתוחות. היא השתמשה במילים כמו בשטרות של מאה דולר. היא לא פיזרה אותן לעתים קרובות, אך כשהשתמשה בהן, הן היו שוות כל סנט.
נשארתי במכונית. לא התכוונתי לצאת עד לסימן ממנה.
גברת דובואה דיברה עכשיו. לאט. היא התאמצה להגות את המילים ומחתה את לחייה הרטובות. מה שקורן אמר לה זעזע אותה עד עמקי נשמתה.
בלוך עמדה דוממת והקשיבה לה. ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו. גברת דובואה צעדה קדימה וכרכה את זרועותיה סביב בלוך. מעולם לא ראיתי את בלוך אפילו לוחצת יד עם אדם אחר. לרגעים אחדים היא קפאה במקומה, זרועותיה מושטות לצדדים, כאילו מעולם לא קרה לה דבר כזה. המחווה היתה זרה לה לחלוטין. ואז, לאט, היא חיבקה את גברת דובואה, שבכתה על כתפה.
אי הנוחות של בלוך היתה כמעט מוחשית, אבל היא כנראה הדחיקה אותה. האישה הזאת היתה זקוקה למישהו להישען עליו, ולא רק בגלל הברך הפצועה והקרסול הנפוח שלה.
חיכיתי עוד כמה דקות עד שבלוך ניגשה למכונית, זרועה כרוכה סביב גברת דובואה. יצאתי ופתחתי את הדלת האחורית.
"גברת דובואה, שמי אדי פלין."
היא שחררה את בלוך וחיבקה אותי. לעזאזל, היא היתה חזקה.
"מר פלין, מליסה אמרה לי שאתם תעזרו להציל את אנדי. לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק. כשקודי נעלם, התפללתי. התפללתי בכל הכוונה הרבה מאוד זמן. התפללתי שמישהו יבוא לעזור לנו. עכשיו יש לי אתכם, אותך ואת מליסה."
היה יוצא דופן לשמוע מישהו קורא לבלוך בשמה הפרטי. היא לא השתמשה בו. כולם קראו לה בלוך. אולי היא חרגה ממנהגה למען נשים כמו גברת דובואה. היא שחררה אותי מהחיבוק, אבל השאירה את ידיה על כתפי והביטה בפני.
"אלוהים שלח אותך, מר פלין. אני יודעת את זה."
לא סיפרתי לה שמי ששלח אותי היה פיקסר מושחת מטעם הממשל שמנסה לפתח מצפון. הרגשתי שזה לא הזמן הנכון.
"כדי לעזור לאנדי, גברת דובואה, אני צריך את עזרתך."
"אני אעשה הכול כדי להחזיר את הילד שלי הביתה. מליסה אמרה שראית אותו, בתא. מה שלומו? הם לא נותנים לי לדבר איתו."
לא רציתי לספר לה. לא יכולתי.
"הוא מחזיק מעמד, גברת דובואה, אבל אנחנו צריכים להוציא אותו משם."
"האיש הזה, מר קורן. יש בו משהו קר. משהו ישן ורע שנדבק אליו כמו ריח. הוא מרושע. הוא רוצה להרוג את אנדי שלי. הוא אמר שאם אוודא שאנדי יודה באשמה, הוא ידאג שהוא ימות בשנתו, בשלווה. ואם לא, הילד שלי... הילד שלי יסבול נורא."
עיניה של גברת דובואה נעצמו ודמעות טריות זלגו מהן. היא התקפלה לשניים בבכי. בלוך ואני הכנסנו אותה למכונית ונסענו את עשרת הקילומטרים עד ביתה. בדרך החלטתי שהסיפורים על האובססיה של קורן לעונש מוות היו נכונים יותר ממה שחשבתי. נדרתי נדר לעצמי. אני לא אסתפק בזיכוי לאנדי.
בדרך זו או אחרת, רנדל קורן ייפול.
לתמיד.
- פרק 15 -
אדי
בית העץ החד קומתי שבו גרה פטרישיה דובואה שכן בפאתי באקסטאון, ליד כביש דו מסלולי. שביל עפר הוביל בין עצים עתיקים מכוסי טחב אל מבנה שגגו שקוע. היה בו סלון קטן, מטבחון קטן עוד יותר וחדר ארונות ששימש גם כחדר שינה. חדר השינה השני לא היה גדול בהרבה. מאחור ניצב בית שימוש חיצוני, ובו גם היתה המקלחת.
בהתחשב באמצעים הדלים שעמדו לרשותה, פטרישיה, כפי שהתעקשה שנקרא לה, נתנה למקום תחושה חמה ומזמינה. שמיכות כיסו את הספה הישנה לשלושה. כרית המושב הימנית שקעה, כאילו ישב עליה אדם בלתי נראה. גם בכרית המושב האמצעית היה שקע גדול, וניכר ששם ישבו פטרישיה ואנדי, יחד. טלוויזיה קופסתית ישנה ניצבה מול הספה על ארגז חלב. השמיכה שכיסתה אותו לא הגיעה עד הרצפה. הקירות היו מכוסים בתמונות של אנדי: היום הראשון בבית הספר, רוכב על אופניו, יושב על ברכי אמו ועוד רבות אחרות, מארוחות חג ההודיה ועד מסיבות יום הולדת. בבית הזה היה מעט מאוד כסף, אבל הוא שפע אהבה יותר מרוב הבתים.
"שבו, תרגישו בנוח," אמרה פטרישיה.
בלוך ואני התיישבנו על הספה. לאורה של מנורה בודדת שדלקה בפינה הבחנו בקושי בצללית של כורסה ישנה, שעליה זרקה פטרישיה את סינרה.
"רוצים קפה?"
עצם המחשבה על קפה גרמה לי סחרחורת קלה.
"אני אשמח, תודה."
בלוך הנהנה.
פטרישיה הסיטה את הווילון שהפריד בין המטבחון לסלון והחלה לפשפש בארונות.
"אני מצטערת, נגמר לנו הקפה. תה זה בסדר?"
לא שתיתי קפה כבר כמעט עשרים וארבע שעות, ולא היה נראה שיבוא קפה אל פי בזמן הקרוב. אני אסתדר עם תה, לפחות מטעמי נימוס.
היא יצאה עם שתי כוסות תה קר. אני הסכמתי לתוספת סוכר, בלוך ויתרה.
מלבד הטלוויזיה והמזנון, היו שם ארגזים על גבי ארגזים של ספרים ישנים. ספרים בכריכה רכה, קרועה לפעמים. בלוך שלחה יד לארגז שלצד הספה והוציאה כמה ספרים רומנים רומנטיים. הארגז בצד שלי היה מלא במגזינים ישנים של סיפורי בלשים ישנים ובספרוני כיס זולים.
"שניכם אוהבים לקרוא. אנדי בטח נדבק בזה ממך," אמרתי.
"הטלוויזיה התקלקלה כשאנדי היה בן אחת עשרה. עד שהצלחתי לחסוך מספיק כסף לקנות חדשה, אנדי אמר שהוא מעדיף שנוציא את הכסף על ספרים. וזה מה שעשינו. אנחנו יושבים פה בלילות וקוראים. ממילא אין שום דבר טוב בטלוויזיה."
"מתי אנדי התחיל לעבוד בבר?" שאלתי.
"לפני שלוש או ארבע שנים. בהתחלה לא אהבתי את זה, אבל דיברתי עם הבעלים, איש נחמד, ראיין קוראים לו, והוא אמר שהוא ישגיח על אנדי שלי. והוא באמת עשה את זה. אנדי אף פעם לא הסתבך בצרות בבר. הוא טאטא את הרצפה, שטף כוסות, שמר על המקום נקי ומסודר. הוא חרוץ, כמו אמא שלו. הוא היה עובד טוב ואף פעם לא נתן לזה להפריע לו בלימודים," היא אמרה. הגאווה בבנה קרנה ממנה בעוצמה שלא יכלה להסתיר.
"הוא היה קרוב לסקיילר?"
אור קטן זהר לרגע בעיניה של פטרישיה ודעך מאחורי עפעפיה המרצדים. גבותיה התכווצו, שפתיה נקמצו בחוזקה והתגלגלו פנימה עד שכמעט נעלמו בפיה. כשדיברה שוב, קולה היה רך מאוד.
"הילדה המסכנה הזאת. לא, הוא לא דיבר עליה הרבה. מדי פעם. הוא דיבר בעיקר על ראיין. ועל הלקוחות. בשביל בר על הכביש הראשי היו שם הרבה לקוחות קבועים. בעיירה הזאת לא חסרים שיכורים, זה בטוח."
"הם היו חברים? אנדי וסקיילר?"
"הייתי אומרת שהם היו מיודדים. לא חברים. הוא אף פעם לא פגש אותה מחוץ לעבודה. לא שאני יודעת, לפחות. אבל היא היתה טובה אליו. הראתה לו איך הדברים עובדים בהתחלה. דאגה לו. אנדי יכול לקרוא רומן בכמה שעות ולכתוב עליו עבודה, אבל בדברים אחרים הוא לא חכם. הוא לא כל כך מסתדר עם אנשים. סקיילר עזרה לו בזה, כי היא היתה ממש פופולרית."
"מה הוא סיפר לך על סקיילר?"
"שהיא בחורה חכמה. עם לב טוב. הוא אמר פעם שהם דיברו על הקולג' ועל ספרים. זה הכול בערך. אנדי הזכיר פעם שהיא סיפרה לו שיש לה בעיות עם איזה בחור."
"חבר?"
"אני חושבת שכן. היא כל הזמן דיברה עם איזה בחור בטלפון, או סימסה לו כשראיין לא הסתכל. לעובדים היה אסור להשתמש בטלפונים שלהם במשמרת. לאנדי זה לא הפריע, לא היה לו טלפון."
"את יודעת איך קוראים לבחור הזה? זה היה גארי סטראוד? זה הבחור שהיא יצאה איתו."
"כן, זה הוא. אני מצטערת שאני לא יכולה להגיד יותר. לא הכרתי את סקיילר. אני מצטערת על זה עכשיו. הלכתי ל..."
היא השתתקה, שלפה מפית משרוולה ומחתה בה את עיניה.
"הלכתי להלוויה של סקיילר. האיש הזה, מר קורן, עמד ליד ההורים שלה כל הזמן. לחש להם והסתכל עלי. אסתר אדוארדס ניגשה אלי אחרי הטקס. כולם הסתכלו עלי. ואתם יודעים מה היא עשתה? היא ירקה לי בפנים. ישר בפנים. אלוהים, הייתי כל כך נסערת. הבן שלי לא הרג את הילדה הזאת. ידעתי את זה אז ואני יודעת את זה עכשיו. אוי, אני לא מאשימה את אסתר. כאב לה. אני חושבת על מה שמר קורן אמר וזוכרת את המבט על הפנים של אסתר באותו יום. אני יודעת שגם אני ארגיש את הכאב הזה, כשהם ייקחו את אנדי."
"אנחנו נעשה כל מה שביכולתנו כדי שזה לא יקרה," אמרתי.
בלוך פתחה את הז'קט שלה, שלפה את הדוח של ד"ר פארנסוורת, הפתולוג של קודי וורן, והניחה אותו על ברכיה. זה היה רמז לא כל כך מרומז שאני צריך להשיג מידע ספציפי ושאין לנו הרבה זמן לפעול בעדינות.
"אנדי ענד פעם טבעת עם דוגמה של כוכב?" שאלתי.
"לא, אנדי לא ענד טבעות. קניתי לו פעם טבעת. ליום הולדת שש עשרה. בחנות המשכונות ברחוב השמיני. היו בה שתי אבנים שחורות. הוא ענד אותה יום אחד, ואז אמר שהיא מגרדת לו."
"יכול להיות שהיו לו כפתור, סיכה או משהו אחר עם כוכב עליו?"
"לא, הבגדים של אנדי כולם פשוטים. איזה מין כוכב?"
בלוך הפכה כמה דפים בדוח והחזיקה אותו מולי. אף שלא היו לנו תצלומים, היה שם תיאור טוב של הפצע.
"כוכב מחומש," אמרתי.
פטרישיה הצטלבה ואמרה, "זה לא משהו שקשור לעבודת השטן? אנדי בחיים לא היה מתעסק עם דבר כזה."
בלוך הנהנה בסיפוק ונתנה לי להמשיך לנושא אחר.
"אחרי שאנדי נעצר, מתי ביקרת אותו בפעם הראשונה?" שאלתי.
"במעצר המחוזי. הוא אמר לי שהוא היה חייב להגיד לשריף שהוא פגע בסקיילר, אחרת הם לא ישחררו אותו. הם אמרו לו לחתום על איזה דף ושאחר כך הם ייתנו לו לראות אותי כדי שאקח אותו הביתה."
שמעתי על שוטרים שמפעילים לחץ על חשודים צעירים ומפוחדים. זה לא היה המקרה הראשון וגם לא יהיה האחרון. לא היתה הקלטה של החקירה של אנדי, לא בווידיאו ולא באודיו. מכשיר ההקלטה לא עבד, ככל הנראה. היתה לנו רק את המילה של השריף, שטען שאנדי חתם על ההודאה מרצונו החופשי, נגד המילה של אנדי.
"אנדי היה אומר להם הכול כדי לחזור הביתה, מר פלין. הוא סמך על המשטרה. הוא לא חכם, לא במובן הזה. הילד המסכן שלי, בבקשה תגיד לי שאתה יכול לעזור לו."
"אני אעשה כמיטב יכולתי, פטרישיה. אין ערובות במשפט. אני אעשה כל מה שאני יכול כדי להשיג לאנדי זיכוי. אני מבטיח לך. רק עוד דבר אחד, מתי ראית את קודי וורן בפעם האחרונה?"
"הוא קפץ למכבסה, אולי לפני שבוע, אמר שהוא מצא משהו שיכול להוכיח שאנדי חף מפשע. הוא לא אמר מה זה, רק שהוא צריך לברר עוד כמה דברים. אני דואגת גם לו. אף אחד לא ראה אותו כבר כמה ימים. אתה חושב...?"
"אם אני חושב שמשהו קרה לקודי? כן, אני חושב שכן."
"אני חושבת שאתה צודק. ואני לא אתפלא אם המשטרה עומדת מאחורי זה. שריף לומקס... הוא היה פעם איש טוב. כולם בעיירה כיבדו אותו, והוא היה טוב לעניים. הוגן, אתם יודעים. ואז הגיע התובע המחוזי הזה, קורן. ואשתו של השריף חלתה. גברת לומקס עבדה בחנות הצדקה ברחוב הראשי. היא היתה אישה טובה. שקטה, אבל ראו שהיא רוצה לעזור לאנשים. השריף השתנה אחרי שהיא חלתה. הוא הרביץ לאנדי. כשראיתי אותו באותו יום, הוא היה כולו חבול. הבן המסכן שלי."
"הוא ישלם על זה," אמרה בלוך.
"אל תתעסקו עם השריף," אמרה פטרישיה.
בלוך רכנה קדימה. "אחרי מה שסיפרת לנו הלילה, אני הולכת לחסל אותו ואת קורן."
"את צריכה להיזהר. הם אנשים מסוכנים."
"זה לא מפחיד אותי," אמרה בלוך.
"איך זה יכול להיות?"
"כי אני אישה מסוכנת."
- פרק 16 -
הכומר
אסתר אדוארדס הלכה ברגליים רועדות אל שולחן המטבח, וקפה גלש מדופנות הספלים שאחזה בידיה. טיפות ניתזו על רצפת האריחים המלוכלכת במטבח, אך היא לא יכלה לעשות דבר בנדון. עוד ועוד קפה נשפך עם כל צעד, והיא הרגישה שכל ספל שוקל עשרה קילו. כשהניחה אותם על השולחן, מלמלה התנצלות ואמרה שזה בגלל התרופות שהרופא נתן לה, שהן גורמות לה לרעוד. הכומר הנהן, הניח את ידו הגדולה על ידה וחש ברעד שעבר בה.
לא הכאב ולא התרופות גרמו לה לרעוד כך. הוא חייך אליה וראה את הרִיק מאחורי עיניה. משהו נשאב מהאישה הזאת. החיים, התקווה, האהבה, עצם המשמעות של קיומה כל אלה נתלשו מגופה. החלק הזה בה שכב עכשיו לצד בתה בארון מתים קר וזול, עמוק באדמת בית הקברות הישן בבאקסטאון.
"ראיתי אותך בהלוויה," אמרה בקול סדוק. "אני מצטערת, אני לא זוכרת אם דיברנו."
"דיברנו," אמר הכומר. "אבל אל תדאגי. אני לא יכול לתאר לעצמי את כאבך. מה שאת ופרנסיס עוברים פשוט נורא."
פרנסיס הרים את ספל הקפה אל שפתיו, היסס והניח אותו בחזרה.
"אמרתי לפרנסיס שאני רוצה לעזור בכל דרך שאוכל. הכסף שקיבלתם הוא רק ההתחלה. הקבוצה שאני חבר בה מחויבת להבטיח שלך ולבעלך לא יחסר דבר בשנים הבאות."
היא משכה את ידה מידו, ובעיניה הריקות הבזיק פחד.
"פרנסיס סיפר לי על הקבוצה. אני לא בטוחה מה זה בדיוק."
"זה... איך הפרופסור קרא לזה? קולקטיב?" שאל פרנסיס.
"משהו כזה. אנחנו קבוצה של אזרחים מודאגים שהתאגדו כדי לנקוט צעדים מסוימים להגנת הנוצרים במחוז," אמר הכומר.
"אנשים לבנים?" שאלה אסתר.
הכומר קיבע חיוך על שפתיו לפני שהביט בה. "כן, אנשים לבנים. סקיילר היא לא היחידה שאיבדנו בגלל האנשים האלה "
"האנשים האלה?" שאלה אסתר. "כולנו בני אדם, אדוני. אנשים פשוטים, כולנו. אין צבע שהוא טוב או רע יותר. הבת שלנו נרצחה, ויש בי רק שנאה כלפי מי שעשה את זה ואלה שהגנו עליו, אבל אנחנו לא אנשים עם דעות קדומות. זה היה איש אחד..."
"כולנו יודעים מי רצח את בתך. כולנו יודעים איך הוא נראה. זה לא מקרה בודד, גברת אדוארדס. אסתר, אם יורשה לי "
"גברת אדוארדס זה בסדר גמור," אמרה והזדקפה. היא כבר לא רעדה.
"אסתר, האיש הזה נתן לנו " אמר פרנסיס, אך לא הספיק לסיים את המשפט.
"אני יודעת מה הוא נתן לנו," אמרה ופנתה אל בעלה. "ואני מודה לו על זה. אתה יודע שזה נכון. אבל מה שהוא אומר לא נכון. זה לא צודק."
הכומר הרגיש רטט של טלפון בכיס הימני של מקטורנו. הטלפון של העבודה השנייה שלו. טלפון חד פעמי, שחייבים לענות לו מיד.
"אני חושש שאני חייב ללכת. חובות התפקיד. אני אצא לבד, פרנסיס. אולי תוכל להראות לאסתר, כלומר לגברת אדוארדס, כמה מהסרטונים שהפרופסור שלח לך. הם יכולים להיות מאירי עיניים. תודה על הקפה."
הכומר עשה את דרכו במסדרון. אבק עבה כיסה את השולחן שעליו הונח הדואר, כולל המעטפות עם הפסים האדומים. הוא ידע שיוכל להתיש את פרנסיס ושהכסף יעזור. אסתר, לעומת זאת, התגלתה כאגוז קשה מהצפוי.
כשסגר את הדלת הקדמית מאחוריו, שמע את תחילתו של ויכוח במטבח. הבית היה אחד מחמישים בתים חד קומתיים בסגנון קריאולי ברחוב. הם היו בני שבעים שנה ונבנו בזול. הכומר עדיין שמע אותם כשירד במדרגות המרפסת.
"אני לא רוצה את האיש הזה שוב בבית שלנו. הוא גזען ו..."
"הוא נתן לנו אלפי דולרים, ויש עוד בדרך. אנחנו צריכים את הכסף הזה, ואת יודעת מה, אולי הוא צודק "
הוא בדק שיחות שלא נענו בטלפון וחייג למספר האחרון.
זה היה מספר של טלפון חד פעמי אחר, וענו לו מיד. הקול בצד השני של הקו נשמע קר ומוזר והתנדנד בין המבטא של אלבמה הכפרית למבטא של אפר איסט סייד במנהטן.
"לא ענית. משהו לא בסדר?" שאל רנדל קורן.
"שום דבר שאתה צריך לדאוג בגללו. מה העניין הדחוף?" שאל הכומר.
"עורך הדין החדש של אנדי דובואה ביקר היום במשרד של קודי וורן. הוא היה שם חצי שעה."
הכומר הגיע לרכב השטח השחור שלו, פתח את הדלת, נכנס פנימה וסגר אותה.
"אתה מודאג?"
"השותף שלו, הארי פורד, נכנס מאוחר יותר ויצא עם קלסר דק של מסמכים."
"דוח הנתיחה של פארנסוורת?"
"ככה נראה לי."
שיניו של הכומר חרקו תחת הלחץ. קורן ביקש את עצתו בנוגע לתיק ולקשיים שנבעו מהפציעות שנמצאו על גופתה של סקיילר אדוארדס. זה שעשע את הכומר. הסימטריה שבעניין. קורן לא ידע, לא היה יכול לדעת, שהכומר עצמו רצח את סקיילר אדוארדס, והוא לא רצה שהמצב ישתנה. לכן הוא ייעץ לו כיצד להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הבעיות שיצר דוח הנתיחה עבור התביעה.
עצתו של הכומר היתה לסלק את הסנגור ואת מזכירתו ולאיים על ד"ר פארנסוורת. הוא לא היה יכול להסתכן בכך שעורך דין יגלה את זהותו של הרוצח האמיתי. האינטרס המשותף של שניהם היה שאנדי דובואה יורשע במהירות ובאורח חד משמעי. קורן יקבל עוד גופה לשרוף בכיסא, והכומר יקבל גבר שחור שהורשע ברצח נערה לבנה, בדיוק כפי שתכנן.
"לפחות לא יהיו להם תצלומים. זה דבר טוב. אבל רנדל, הרי אמרתי לך שבטי מגווייר היתה צריכה להיעלם יחד עם קודי וורן. זה היה סיפור משכנע יותר. שניהם בערך באותו גיל, שניהם רווקים. ברחו יחד בלילה עם הכסף של הלקוח. תזכיר לי למה זה לא קרה," אמר הכומר.
"אני לא האיש שלוחץ על ההדק. אתה יודע את זה. ונדרשתי לכל כוח השכנוע שלי כדי לגרום ללומקס לטפל בוורן. הוא לא יהרוג אישה. לא מסוגל."
"אני זוכר שאמרת לי את זה, ואני זוכר שאמרתי לך שאני אטפל בזה. בטי ראתה את התצלומים האלה. היא יכולה לתאר אותם לעורכי הדין של דובואה. אנחנו לא יכולים להסתכן עוד יותר עם התיק הזה. בטי חייבת "
"לא, אני לא רוצה שזה יקרה. זה עלול להסיט את תשומת הלב של התקשורת מהמשפט."
"זה לא יקרה. תשאיר את זה לי."
"מה אתה הולך לעשות?"
"לנהל שיחה קטנה עם בטי ולוודא שפלין לא יקבל יותר עזרה. זה חשוב. דובואה חייב למות על מה שעשה. יש רק שני צדדים לסיפור הזה: אלה שתומכים בצדק, ואלה שיהרסו את בתי המשפט שלנו וישחררו את הרוצחים לחופשי. אתה אמרת לי את זה, רנדל."
קורן נאנח ואמר, "רק תיזהר. המשפט קרוב מאוד עכשיו."
"אני לא אעשה שום דבר שיפגע במשפט. אני יודע כמה הוא חשוב לך, לכולנו."
הכומר ניתק ותהה לרגע מה היה קורן עושה אילו ידע בוודאות שדובואה חף מפשע. התשובה היתה ברורה. לקורן לא היה אכפת מצדק. היה לו אכפת רק מכוח. הכומר הכיר אותו טוב מספיק כדי להבין את התאוות שלו כדי להבין שלא משנה לו מי ייקשר למאמא הצהובה אחרי המשפט. הכומר פנה ביוזמתו אל התובע המחוזי לפני כמה שנים. הרקורד שלו דיבר בעד עצמו, אבל רק כשנפגשו, הבין שמצא נפש תאומה אמיתית.
קורן היה מפלצת מלאך נורא. בדיוק כמוהו. לפעמים תהה: אם לא היה פונה בעצמו אל התובע, האם קורן היה מוצא אותו בכל זאת? הוא הכיר את בני מינו משוחררים מנטל המצפון, כפופים למוסריוּת נעלה יותר. אלוהים הורג מיליונים, וחסידיו האמיתיים צריכים להיות מוכנים להרוג בשמו. למען המטרה. למען טוהרת הארץ. לפעמים, כששכב לבדו בחושך, הוא תהה מה היה עולה בגורלו אילולא העניק לו אביו את המתנות האלה. מפלצות לא נולדות, הן נוצרות. הוא הבין שאלוהים הוא שפעל דרך ידיו המהירות והגסות של אביו. הוא סבל למען אלוהיו. והוא ייענה לקריאה.
הכומר ידע שאביו של קורן העביר מתנות דומות לבנו. קורן האב היה אגדה בוול סטריט, לא בגלל עושרו העצום, אלא בגלל מה שהיה מוכן לעשות לאויביו. בעיני אדם עשיר כל כך, לכסף אין כל משמעות. כוח הוא הכול. ותאוות הכוח הזאת עברה לבנו, יחד עם הרצון להשתמש בו והיכולת לעשות זאת.
הוא נזכר באחת מפגישותיהם, בביתו של קורן בבאקסטאון לפני כמה שנים. הם שתו לימונדה במרפסת האחורית והביטו בלהקת זרזירים גדולה שדהרה וצללה באור הגווע, מציירת בשמים הסגולים דוגמאות רורשאך שחורות תוך כדי כך.
"למה אתה הורג את כולם?" שאל הכומר.
"זה מה שהחוק דורש," אמר קורן ללא היסוס.
הכומר צחק, אך צחוקו היה נטול שמחה.
"שנינו יודעים שזה לא נכון. אתה יכול להעמיד פנים עם לומקס והאחרים, אבל עלי אתה לא עובד. לא אכפת לך מצדק."
"אני מניח שלא. אין חפים מפשע. לא באמת. מה שחשוב זה סדר."
"סדר זה לא מספיק. אני יודע שהוצאת להורג אנשים חפים מפשע. תפסיק עם ההצגה. תגיד לי למה אתה עושה את זה."
קורן הניח את הלימונדה שלו ובהה בציפורים.
"אתה יודע, אף אחד לא מבין למה הזרזירים עפים יחד ככה. אולי זה קשור להגנה מפני טורפים, או שהם זוללים ענן של זבובים אלה סיבות טובות להתקבצות שלהם, אבל אף אחד לא יודע איך הם פונים בו זמנית, כגוש אחד, כאילו יש ביניהם קשר טלפתי."
"אתה אומר שאתה לא יודע למה אתה עושה את זה?"
"אני יודע שכשאני מסתכל על הציפורים האלה, הן נראות מאושרות. זה משנה למה משהו עושה אותך מאושר?"
"אני מניח שלא. זאת הסיבה שאתה עושה את זה? כדי להרגיש מאושר?"
קורן נעמד במלוא גובהו בצללי הערב המוקדם.
"זה לא רק 'עושה אותי מאושר'. זה בנאלי מדי. לצפות באדם גוסס, לדעת שאני עשיתי את זה, שתזמרתי את מותו זה מעבר למילים. זה מעבר לאושר. זה גורם לי להרגיש שאני בוער מרוב חיים וכוח."
"אני מכיר את ההרגשה הזאת," אמר הכומר.
"הקבוצה הקטנה שלך עלולה לסבך אותך בצרות צרורות. האף בי איי עוקב אחרי קיצונים ימנים. זאת תהיה העדיפות הראשונה שלהם אחרי שהם יסיימו לטפל באיום של טרוריסטים זרים," אמר קורן.
"אף אחד לא יודע שאני מעורב בזה, חוץ מאנשים שאני סומך עליהם. אני יודע שאתה לא שותף לחזון שלנו, אבל המטרות שלנו זהות."
"לעורר פחד," אמר קורן.
"מחוז עם רוב לבן שמפחד מקהילה שחורה קטנה הוא נשק שימושי. אנשים שמפחדים יעשו כמעט הכול והם יקשיבו לאלה שיצילו אותם. קל יותר להשיג עונש מוות כשהמושבעים מפחדים מהנאשם."
קורן הנהן ואמר, "אני יכול להשתמש במישהו כמוך. לומקס לא יהיה פה לנצח, ויש עבודות מסוימות שהוא לא מוכן לעשות או לא מתאים לבצע. אני יודע שאתה אמיץ מספיק לעשות כל מה שצריך."
הכומר הרים את כוסו ואמר, "לחיי התועלת ההדדית שלנו."
וכך נכרתה ברית, והברית הזאת היא שהובילה לשיחת הטלפון הלילה. ולאזהרה. לשניהם היה אינטרס שאנדי דובואה יורשע במשפט. היה אסור ששום דבר יפריע בדרך.
עבור הכומר, יום הדין היה במרחק ימים ספורים בלבד.
הוא הניע והתרחק בנהיגה מביתו של פרנסיס אדוארדס. עד מהרה מצא את עצמו ברחוב הראשי. האורות במשרדו של קודי וורן עדיין דלקו. הוא ישב במכונית, צפה וחיכה שבטי מגווייר תצא.
הוא לא נאלץ לחכות זמן רב.
הוא צפה בה נועלת את דלת המשרד ונכנסת לוולוו בת עשר שחנתה בחוץ. המנוע התעורר לחיים, האורות הבזיקו, והמכונית נסעה. הכומר עקב אחריה ממרחק. בטי גרה לבדה בפאתי העיירה. הוא חיכה עד שהגיעה לכביש המהיר השומם, שמעצי הערבה סביבו השתלשל אזוב ספרדי כמו חופה רכה. הוא הפעיל את הסירנה והבהב באורות האדומים והכחולים שהיו מובנים בלוח המחוונים של רכב השטח שלו.
בטי עצרה בצד והכומר עצר מאחוריה. הוא לקח את הזמן לפני שיצא מהמכונית. נתן לה לחכות. אִפשר לחרדה להתעצם. בטי לא בטחה ברשויות, והיתה לה סיבה טובה.
הוא הוציא פנס מתא הכפפות, ניגש לצד שמאל של מכוניתה של בטי ועמד מעט מאחורי החלון. כוחו של הרגל. שוטר שעוצר מכוניות ממתין ליד הדלת האחורית ולעולם אינו מציב את גופו מול חלון הנהג - כך קשה יותר לפגוע בו ויש לו זווית ירי טובה אם הנהג שולף אקדח.
הכומר הקיש על חלונה של בטי. שיניו חרקו, לסתו התהדקה בציפייה כשהיא הורידה את החלון בזמזום. הוא רכן קדימה והאיר בפנס על פניה.
"מה הבעיה? נסעתי מתחת למהירות המותרת, אתה -"
מילותיה גוועו בגרונה כשהפנס הכבד התנפץ על צד ראשה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
