החלקים הקודמים של הספר:
13.
הימים הבאים היו ימי משפחה, בביתה של ביבי מורברי או בבית הצנוע ששכרו ההורים במרחק שני רחובות ממנו. במשך היום היתה נהיד מכותרת באחיותיה שמסי, פארוך ווידה, שלא הרפו ממנה, כמו חשו שזמנן המשותף מוגבל, הגם שלא שותפו בסוד התוכניות. אחיה אבנר חיפש את קרבתם של בנים בסביבה, ומשהצליח לצוד שניים בני גילו, יצא מטווח ראייתם של בני המשפחה ושב לעת ערב, בשעה שבה נפרדו אלה מאלה עד ליום הבא.
נהיד הבחינה שאביה מוטרד וייחסה זאת לדאגתו לחנות הנטושה בבזאר שבח'ומיין. היא תהתה מדוע דניאל אינו מקדים את חזרתו מן העבודה כדי להימצא עם המשפחה שאליה כה התגעגע. בשובו בשעה מאוחרת נשק ללחייה של אחותו ולראשה של סבתו, הניד ראשו לצדדים לעיניה השואלות של ביבי, ונהיד עלתה על יצועה ושקעה בשינה עמוקה.
הימים חלפו, והנושא הרגיש שלשמו הגיעו עד הלום נעדר מהשיחות, על כל פנים משיחות הילדים. ערב אחד שב דניאל אל הבית ומראהו אינו כתמול שלשום. נהיד ישבה עם סבתה בחדר המגורים והיתה שקועה במעשה הסריגה, מלאכה שלמדה בנקל מביבי. היא קמה וחיבקה את מותניו.
"תראה, דניאל, כמה סרגתי!" קראה בהתרגשות והציגה את מסרגותיה ובהן רצועת הצמר הצרה. "אני חושבת שבעוד כמה ימים השָׁל שלך יהיה מוכן."
"יפה," השיב ברפיון והסב עיניו ממנה ומן הצמר.
הוא החליק נשיקה על ראשה של סבתו, הפטיר, "צֵ'טוֹרִי, מה שלומך?" אגבי, לא המתין לתשובתה ופרש לחדרו.
נהיד וסבתא החליפו ביניהן מבטים תמהים. סבתא הניחה אצבע על שפתיה וקרבה חרש אל חדרו של דניאל. היא פתחה את הדלת כדי סדק, הציצה פנימה, נכנסה וסגרה אותה אחריה. נהיד נותרה לשבת. את המסרגות הניחה לצדה והטתה אוזן.
מן החדר הסגור בקעו רסיסים של דיבור חרישי. היא זיהתה את קולה של סבתא, אך כיוון שלא יכלה להבין את דבריה, איבדה עד מהרה עניין בהסתודדות, נטלה לידיה את המסרגות והחלה מעבירה את החוט ביניהן.
תנועת ידה נבלמה בהישמע קולו של דניאל. טון דיבורו נשמע תקיף. מתוך המלל הבלתי מובן קלטה פעם אחת את שמה. לא היה ספק בלבה שהשניים מדברים בה. מה זה יכול להיות? מה עשתה שהביא על דניאל עוגמת נפש עד שבחר לפרוש לחדרו? מה עשתה שגורם לו לדבר עליה במין רוגז בלתי מוכר?
היא מוללה את הצמר בידה ונברה בזיכרונה בניסיון לדלות דברים שנאמרו אמש והבוקר. אמנם היא נוהגת להתלוצץ ולהתגרות בו במשובה, אך הוא תמיד מגיב כמי שמקבל באהבה את משובתה ואף משיב לה מנה אחת אפיים, ואז הם צוחקים יחדיו ומוסיפים ומחליפים ביניהם עקיצות הדדיות. ככל שהפכה בדבר, לא העלתה בחכתה שום דבר מרשיע. שוב הניחה מידה את המסרגות ואת הצמר, קמה והתהלכה חסרת מנוחה. כך מצאה עצמה קרבה יותר ויותר אל הדלת, עד שנעמדה בסמוך אליה והצמידה אוזנה לחור המנעול. ההתלחשויות שבקעו מעבר לדלת קיבלו צורה של מילים ומשפטים.
"אני לא אתן יד לדבר הזה!" אמר דניאל. "היא נשארת כאן ולא הולכת לשום מקום."
"דבר בשקט, היא עלולה לשמוע אותך," השיבה סבתה.
"היא צריכה לשמוע אותי. כולכם מתייחסים אליה כמו אל פסל שמעבירים ממקום למקום, ואתם לא מרגישים צורך להכניס אותה בסוד העניין, העניין שלה. אלה החיים שלה. לכל הפחות תתחשבו בזכות שלה לדעת, בזכות שלה לקבל הסבר על מה שהולך לקרות איתה, על החיים החדשים שלה, על המהפך שהיא עומדת לעבור לבד לבד. היא לא פסל והיא לא עבד. היא אחותי. אַי חוֹדָה, היא בשר מבשרי. אל תעשו ממנה מטומטמת. היא ילדה שמבינה מה שמסבירים לה."
סבתה נאנחה, ונהיד תיארה לעצמה את ראשה מתנועע מצד אל צד. "תראה, דני ג'ון, אתה צעיר והחיים שלך עם הצעירים פה בטהרן קצת בלבלו אותך. מה אתה חושב, שאותי שאלו עם מי להתחתן? אני הייתי בת שלוש עשרה כשאירסו אותי לשתום עין שהיה גם קצת חירש וגם מבוגר. בעשרים וחמש שנה סבא שלך, עליו השלום, היה מבוגר ממני. אבל מה? היה לו כסף. הנה, תראה איזו ירושה השאיר לי אחריו. ברוך השם, נהיד לא הולכת להתחתן עכשיו. אלוהים גדול, היא תגדל, תתבגר, תגיע לפרקה ותתחתן עם מישהו משלנו, לא עם בחור זר ולא עם זקן בן מאה. מה רע ביעקב?"
דניאל נשמע קצר רוח. "סבתא, אני אוהב אותך, בבקשה אל תיפגעי. אבל את מדברת על שני דורות אחורה. על הזמן שאפילו רזא שאה פהלווי עוד לא היה שאה. את מדברת על התקופה האפלה של שלטון השיעים, אלה ש'זיכו' אותנו היהודים במיני גזירות, עד שהשאה ביטל אותן. סבתא, תפקחי את העיניים. את חיה בטהרן הבירה, לא בח'ומיין ולא בכפר נידח אחר. את חיה בעיר הגדולה והמפותחת, שיש בה אוניברסיטה ועוד מוסדות ללימודים גבוהים, אבל את מדברת כמו כפרייה מיושנת עם הרגלים עתיקים וכנועים. לנהיד אחותי מגיע לחיות כמו שחיים בעידן המודרני, לא כמו שחיו פעם. פעם לא היה טוב, הגיע הזמן שנחיה טוב יותר. נהיד תתחתן עם מי שתאהב, ולא עם מי שביום לידתה הסכימו ביניהם אמא ואחיה שהיא תתחתן איתו. לאמא אין אומץ לשנות את מה שהבטיחה, ואבא בכלל לא מעוניין בכל כאב הראש הזה, אבל בלית ברירה הוא נגרר אחרי אמא. את חייבת למנוע מהם את הטעות הזאת."
"דני ג'ון," השיבה סבתה, "אמא ומשה, שני ילדי האהובים, החליטו ביניהם על ההשתדכות. זהו נדר, ונדר חייבים לקיים, אחרת, הסבּשלום, לא תהיה ברכה לא בבית של נהיד ולא בבית של יעקב. תראה איך יעקב מחכה לה ולא מסתכל על שום בת אחרת, אף על פי, כפי שהוא כותב במכתבים, שיש בנות יפות בקיבוץ."
דניאל התרעם, "למה הוא כותב שיש שם בנות יפות? כדי שיחשבו כולם כמה צדיק וטהור הוא? אם היה צדיק, הוא לא היה מבחין בבנות היפות. אוי, כמה מסכן אתה יעקב, לבי עליך. על ההתאפקות שלך. את יודעת מה, היום אכתוב לו מכתב. אכתוב לו ככה: 'יעקב, אתה רשאי לבחור לך אחת מבנות החמד המקיפות אותך. היום אני, אחיה הגדול של נהיד, מתיר אותך מהנדר המטומטם'." דניאל צחק צחוק יבש והוסיף, "נראה מי מהן בכלל תפנה מבט אל החמור הזה."
"דניאל, אתה מצער אותי. מאיפה הבאת את הקללות האלה?"
"סבתא, ממי יכולתי ללמוד קללות אם לא מאמי היקרה. את שכחת איך הבת שלך מדברת? אני לא צריך לספר לך שאמא ממורמרת וכועסת על כל העולם, במיוחד על המשפחה של אבא. אלה סופגים את הקללות שלה לארוחות בוקר, צהריים וערב ולארוחות הביניים, ויותר מכולם סובלת סבתא טובה. מסכן אבא, הוא לא יכול להגן על אמו החורגת. הוא חייב לעמוד מהצד בכל ריב בין אמא לסבתא טובה ולבלוע את הדקירות ההדדיות. במיוחד בריב התרנגולות. אמא הרעילה לסבתא טובה את הנשמה, וטובה בתגובה הרעילה לה את התרנגולות. אמא צעקה: 'שיהיה לך גורל שחור,' וכל השכנים באו ועמדו והסתכלו בהצגה וצקצקו בלשון, כל כך הרבה צקצוקים מספקת להם אמא במקום המשעמם הזה. אני לא מבין למה הן חייבות להמשיך לגור בשכנות. אם אין להן ברירה, שיהרסו את הגדר ויקימו במקומה חומה גבוהה."
"אתה מחמיר עם אמא שלך. סבתא טובה הזאת בסך הכול היתה העוזרת בבית של סבא נהוראי. אשתו הראשונה פירכן, סבתא שלך עליה השלום, הביאה לו שני ילדים: את אבא שלך ואת דודתך, ובלידה השנייה מתה. אחרי שמתה, סבא שלך התחתן עם שרה, אבל היא, מסכנה, לא הביאה לו ילדים. אז הוא גירש אותה ולקח את העוזרת. היא הביאה לו שישה ילדים. בשביל זה היא מרימה את הראש."
לרגע השתרר שקט, ואז דניאל המשיך, "מעניין איך אמא, שלא למדה ולא מכירה אות אחת כתובה, כל כך מתנשאת, ואבא, שהוא למדן, קורא פרסית ועברית ושולט בכתב רש"י, הוא אדם אהוב על הבריות ואין בו יוהרה, למרות הכסף שמתגלגל תחת הידיים שלו."
"אל תדבר ככה על אמא שלך. היא מסכנה. סבלה הרבה בחיים שלה. כל לידה היתה בשבילה גיהינום. הגוף הקטן שלה לא יכול להחזיק היריון, ועוד יותר קשה לה בלידה. אבל היא לא מתפנקת. את שמסי ילדה כשהלכה לחלוב את הפרות. גם בחודש תשיעי היתה הולכת לחלוב מוקדם בבוקר, לפני שהשמש התעוררה. תפסו אותה צירי הלידה, והיא נפלה על החציר וצעקה עד השמים, כפרה עליה."
"את הלידה של שמסי אני זוכר. התעוררתי מהצעקות. הייתי בטוח שאמא מתה לנו. סגרתי את האוזניים חזק חזק. ביקשתי בלב מאלוהים שיעזור לאמא. הבטחתי שאהיה ילד טוב. רק שיציל את אמא. חאלה זיוה, שגם אותה אמא לא מחבבת במיוחד ונראה לי שחטאה היחיד הוא היותה אחות של אבא, התיישבה לצדי, ליטפה את הידיים שלי, שעדיין אטמו את האוזניים, ואמרה לי, 'דניאל ג'ון, קום, יש בשורות טובות.' הורדתי בבת אחת את הידיים מהאוזניים וחיבקתי אותה ובכיתי משמחה. הייתי בטוח שהיא מבשרת לי שאמא לא מתה. 'יש לך אחות קטנה וחמודה,' היא אמרה לי. 'איפה אמא?' צעקתי וחזרתי לאטום את האוזניים. היא ליטפה לי את הראש ואמרה: 'אמא בסדר. היא רק עייפה עכשיו מהלידה. היא צריכה לנוח. חייבים להיות בשקט.' ואני קיימתי את ההבטחה שלי לאלוהים והייתי ילד טוב ושמרתי על שקט מוחלט, וכל השבוע הייתי עסוק בלהשתיק את בני הבית ואת האורחים שהגיעו לברך."
"אני זוכרת שהשתקת גם אותי," צחקקה ביבי. "הגעתי עם סבא שלך. הידיים שלנו היו מלאות בצרורות בוחצ'ה עם כל מה שהבאנו לעצמנו ועם המתנות שהבאנו לתינוקת החדשה ולך ולנהיד ולאבנר, ונכנסנו לבית וקראנו, 'מזל טוב, מזל טוב,' ופתאום אתה באת ועמדת מולנו ושמת יד על הפה שלך ואמרת, 'ששש... ששש... אמא נחה, צריך לשמור על שקט,' ואני שמתי את הבוחצ'ה בשקט על השטיח וחיבקתי אותך ונישקתי אותך ובירכתי על הנכד הרגיש שהביא לי אלוהים."
"וסבא אמר, 'תראי איך הילד אומר לנו מה לעשות ומה לא לעשות.'"
"ואמא שלך המסכנה, לא הספיקו לה כל הלידות הקשות, רצה אלוהים ולקח ממנה שני ילדים בחזרה לעצמו. ילדים שטיפלה בהם והיניקה אותם וגידלה אותם ולא ישנה בלילות כשהיו חולים, והם מתו לה. פרשד המסכן נפל למים, ועד שמצאת אותו והוצאת אותו לא נשארה נשמה למסכן."
"איפה נהיד?" קרא פתאום דניאל. "שכחנו אותה."
"אל תדאג, היא יושבת וסורגת. טעות גדולה טעתה אמא שלך שלא לימדה אותה שום דבר. הילדה לא יודעת לבשל ולא יודעת להחזיק מחט ביד. היא ביקשה ממני ללמד אותה לסרוג, והדבר הראשון שבחרה לסרוג הוא שָל בשביל אח שלה האהוב, אבל אתה הגעת במצב רוח קרבי כזה ולא התייחסת אליה ואל השָׁל שהיא מכינה לך."
"מסכנה, זה לא מגיע לה. הנה גם אני טעיתי. כולנו טועים איתה. אמא, שלא לימדה אותה מלאכות בית. אמא ואבא, ששולחים אותה לחיים החדשים בלי שום הכנה. והנה עכשיו אני."
"דני ג'ון, צריך לחשוב טוב טוב מה אומרים לילדה. אסור לשבור לה את הלב. ככל שתדע פחות, היא תחשוב פחות ותתייסר פחות."
"את מאמינה, סבתא, שזה רעיון טוב לשלוח אותה בלי הכנה ולתת לה לשחות לבד במים העמוקים?"
"כן, אני בטוחה. בדרך לארץ ישראל תשגיח עליה משפחת גבאי שפגשת, הן בעצמך אמרת לי שהם נראים אנשים טובים. ובקיבוץ יהיו הרבה אנשים שידאגו לה. היא לא הילדה היחידה שמגיעה לשם. יש עוד הרבה כמוה. כמו שהם הסתדרו, בעזרת השם, גם היא תסתדר. בוא ניגש אליה ונגיד לה את מה שהיא צריכה לשמוע."
"ומה היא צריכה לשמוע?"
"את זה תשאיר לי. אני גידלתי ילדים ואני יודעת איך צריך לדבר איתם. בעזרת השם, כשתתחתן ויהיו לך ילדים משלך, אתה תדע איך לגדל ולחנך אותם. עד שלא מביאים ילדים לעולם, לא מבינים באמת מה זה ילדים."
"סבתא, חכי, לאן את הולכת? עוד לא סיימנו את השי "
נהיד, שעמדה בלב פועם לנוכח המידע שהציף את אוזנה הלוהטת, התנערה פתאום ורצה אל מקומה, התיישבה ונטלה את המסרגות לידיה. הדלת נפתחה וסבתא החלה פוסעת לעברה ואחריה דניאל. נהיד כבשה עיניה במסרגות. לבה הלם. היא חשה כמי שעומדת לפני חריצת דין. ידיה רעדו, וניסיונה להעמיד פני עסוקה בסריגה לא צלח.
דניאל קרב והתיישב לידה. "את סורגת יפה מאוד," אמר, הושיט ידיו אל המסרגות ונראה כמי שבוחן בעניין את התוצר הזמני שלפניו. "תודה שחשבת עלי ושהסריגה הראשונה שלך מוקדשת לי. אני בר מזל." למרבה הפלא, הוא לא הרפה מהמסרגות זמן ממושך, ונדמה היה לה שהן עצמן תוהות מה מצא בהן פתאום. היא שמרה על מבט מושפל, מוטרדת מהשיחה שהתגלגלה בין השניים ויראה מפני הדברים שסבתה מתכננת לומר לה.
סבתה פתחה בסדרת כחכוחים ואמרה, "נהיד ג'ון, נראה לי שאת השָל היפה שאת סורגת לאחיך תשלימי במקום אחר."
היא הרימה ראשה והעבירה מבטה בין השניים. אחיה ישב בצמצום איברים וידיו התהדקו זו לזו, והיא חשבה כמה הוא מכאיב לעצמו. מיד הלמה בה השיחה שצותתה לה, ושוב נפלו פניה. הן אמר לה אביה לאן היא עתידה להגיע וכי החיים אצל ביבי הם זמניים, אך ככל שנקפו הימים במחיצתם של סבתא ודניאל, השלתה את עצמה שהתוכנית הערפילית הזאת תיעלם מן העולם. בכל שיחותיה עם סבתא ועם דניאל לא העזה להעלות את הנושא. גם הם לא רמזו לה דבר, ועניין היציאה לארץ ישראל והחתונה העתידית הלך ונקלש, עד שהיא כמעט לא הוטרדה בו עוד. היא אימצה לעצמה את המחשבה שתישאר לעד בטהרן, לצדם של דניאל וביבי האהובים, וקישטה אותה בציורים חגיגיים. גם לאחר הכעס הראשוני על הוריה, שהגיעו כדי להיפרד ממנה, עצמה את עיניה והתחפרה באשליה וישנה שנת דוב, ורק עתה התעוררה מתרדמתה אל המציאות האימתנית.
"תראי, נהיד ג'ון," נטלה ביבי מורברי את המושכות לידיה, "מאז שהגעת לכאן יצא דניאל מדי פעם לבֵּהַשְׁתִיֶה, המקום שבו מחכים העולים לעלות לישראל, ושם חיפש משפחה שתאמץ אותך לתקופה קצרה עד שתגיעי לקיבוץ. כך יהיה מי שישגיח עלייך ולא תהיי לבד. ומאז שההורים הגיעו להיפרד ממך וכל הכסף של אבא הולך בלי שנכנס כסף חדש מהחנות, דניאל יצא כל יום כדי למלא את הבקשה שלהם."
כעת התחוורה לה תעלומת היעלמותו של דניאל.
"היום חזר דניאל עם בשורה משמחת," המשיכה סבתה בעליזות מדומה. "הוא מצא את המשפחה הזאת. מחר הוא ייקח אותך לבֵּהַשְׁתִיֶה ויכיר לך את משפחת גבאי, ואת תצאי איתם לארץ ישראל. כדאי שתשכבי לישון מוקדם הערב, ובבוקר נכין את המזוודה לדרך."
נהיד שמטה את המסרגות, נמלטה לחדר וצנחה על המזרן.
14.
זהב הבוקר הסתנן אל החדר. היא פקחה עיניים, עצמה אותן, חיבקה את הכרית והתגלגלה בפינוק אל צדה. לפתע נעה בחזרה ופקחה עיניים מול אחיה העומד ומחייך.
"בוקר טוב, נסיכתי. לא זו בלבד שהקדמת לישון אחרי שוויתרת על ארוחת הערב ועל ברכת 'לילה טוב' לסבתך ולאחיך, את גם מאחרת להתעורר."
היא כיווצה גבותיה. זה היה נאום ארוך מדי למי שעיניה עדיין אחוזות בקורי השינה.
"כדאי לך לקום ולראות מה סבתא הכינה לך לדרך."
"לדרך?" היא שפשפה עיניים ומשכה פיהוק.
דניאל נתן בה מבט נוקב. "שכחת שאת בת מזל, נסיכתי? את הראשונה לבית רבאני שיוצאת לאדמת הקודש. את עומדת לעשות מצווה גדולה שתבטיח את מקומך בגן עדן."
"מה גן עדן? איזה דיבורים אלה לילדה צעירה?" קראה סבתא ונכנסה לחדר. "הילדה עוד לא התעוררה, ואתה כבר מדבר איתה על העולם הבא, כשהיא הולכת לכבוש את העולם הזה."
"ועוד איך לכבוש," הסכים איתה דניאל. "היא תראה לכולם מי זאת נהיד רבאני."
איזו רוח שטות קפצה עליהם, חשבה נהיד והתיישבה על המיטה. "אני מבקשת מכם לצאת מהחדר. תנו לנסיכה להתלבש," ביקשה.
"רגע אחד, נסיכה, מה בדיוק את מתכוונת ללבוש?"
"ממתי זה עניינך, אדון דניאל רבאני? אתה בסך הכול הולך להיות רוקח. לא חלק משום בית מלוכה."
"ובכן, כיוון שהתברכתי בתואר 'אחיה של נסיכה' אני נהנה מזכויות יתר, למשל להודיע להוד מעלתה שסבתא קנתה לה בגד נסיכותי לדרכה החדשה."
"מה, באמת, סבתא?"
"כן, נשמתי. הנה, תראי." היא יצאה ושבה עם השמלה, וקמטוטים עליזים נקוו בזוויות עיניה והצטרפו לחיוך הרחב שנמתח על פניה. השמלה היתה עשויה בד פרחוני בצבעי אדום, ירוק וצהוב ובשוליה תחרה לבנה, ותחרה תואמת עיטרה את צווארונה.
"תודה, סבתא," קראה נהיד ומיד קמה וחיבקה אותה והטביעה נשיקות מצלצלות על לחייה.
"את חונקת אותי," קבלה סבתא והשתחררה מידיה. "אני מניחה שהיא מוצאת חן בעינייך."
"כן, מאוד מאוד. יש לך טעם טוב, סבתא."
"למען האמת, זאת הבחירה של דניאל. הוא שבדק ולמד באיזו חנות נמצא את הטעם הנכון."
נהיד קיפלה את השמלה.
"למה את לא לובשת אותה?" תמה דניאל.
"אני רוצה ללבוש אותה בארץ ישראל, בקיבוץ."
"רעיון טוב," חיזקה סבתא את החלטתה. "זאת שמלה של שמחה, ומתאים ללבוש אותה בארץ ישראל, בקיבוץ. תתארגני ונאכל, ואחר כך נטפל במזוודה. מחכה לך יום מיוחד, ילדה."
אולי שמלת השמחה תכסה את העצב של הגוף, חשבה נהיד.
•••
אמש, בשעה שנטשה נהיד את אחיה ואת סבתה וצנחה על מיטתה, יצא דניאל אל הוריהם ובישר להם בפנים מיוסרות את הבשורה על מציאת המשפחה המאמצת למסעה של נהיד אל ארץ ישראל. דבריו חילצו מאמו קריאות שמחה רמות, שבלבלו אותו ואת אביו, שהתייסר אף הוא.
הבוקר, עוד בטרם הוסרו שיירי הארוחה, פלשו הוריה ואחיה אל הבית במצהלות שמחה. הפעם הגיעו בהרכב מלא, שכלל גם את אבנר, השלישי שפניו נעגמו בגין הבשורה, ולו מפני שתכנן לצאת עם חבריו למרכז העיר והתוכנית התבטלה בעטייה של הפרידה מאחותו.
נהיד קמה ופנתה לחדרה.
"לאן את הולכת?" שאלה אמה.
"לסדר את המזוודה," השיבה בראש מורכן.
"אבוא לעזור לך," אמרה מיד ביבי מורברי ופנתה אחריה.
"למה את מפנקת אותה?" קראה אמא קמר אל גבה המתרחק. "מי שהולכת להיות עצמאית לא יכולה להכין מזוודה קטנה?" אלא שהיא כבר נכנסה לחדר וההערה נותרה תלויה באוויר.
נהיד התקשתה להעמיס את חפציה והודתה לסבתה ולידיה הטובות. לאחר שהמזוודה ננעלה, פרשה סבתא ידיים מזמינות, והנכדה התכנסה בין זרועותיה. "את תראי שהכול יסתדר ותצליחי בארץ ישראל," לחשה לה.
"ומה... מה יהיה עם הגעגועים שלי?" התייפחה על כתף סבתה.
"ילדה מתוקה שלי, הגעגועים הם הבעיה הכי קשה, אבל נראה לי שאת תהיי כל כך עסוקה עם החברות והחברים החדשים שלך ועם העבודה והלימודים, שאת תתגברי על הבעיה הזאת. רק שלא תשכחי אותנו שם, אה?"
"סבתא, אותך לעולם לא אשכח," ייבבה.
"יופי, ילדה טובה. הנה הבטחת לי, ואני יודעת שגם תקיימי. אף על פי שיהיו סביבך צעירים מעניינים יותר מהסבתא הקשישה שלך."
"את הסבתא הכי טובה בעולם ואין לך שום תחליף. אני אף פעם לא אוהב מישהו יותר מאשר אותך." לאחר רגע הוסיפה, "ואת אבא."
"טוב, נהיד ג'ון, נחיה ונראה את מי תאהבי יותר בעוד כמה שנים. בואי נלך, הם קוראים לך ולא נכנסים כי הם חושבים שאולי את מתלבשת."
•••
משהחלה המונית בנסיעה, הסבה נהיד ראשה לאחור ושיגרה מבט אוהב אחרון אל ביבי, שרוקנה את דלי המים על הכביש שמאחוריה, סגולה לנסיעה טובה. קודם לכן, בעודה נפרדת מהמשפחה, יצקה ביבי לעיניה מבט של אהבה והפצירה בה: "תשמרי על עצמך, תהיי חזקה," והשלימה בברכות "אלוהים ישמרך," "שתזכי לגורל צחור" ו"מלאך השלום ישמור את צעדייך."
הנסיעה התקדמה בעצלתיים בשל רובד השלג שכיסה את הכביש. נהיד ודניאל ישבו דוממים ומהורהרים מאחורי הנהג. בראשיתה אמר לה, "אני רוצה שתדעי שכאשר נולדת, השמחה היתה כל כך גדולה ואת היית כל כך מתוקה, שדוד משה ביקש יפה מאחותו, אמא שלנו, שכשתגדלי תינשאי לבנו יעקב, שהיה אז בן שמונה. אמא היתה שרויה בכאבים ורצתה רק שיניחו לה. היא נתנה לו את הסכמתה ושלחה אותו לאבא. מאז היא חייבת לו. יעקב ממתין לך בישראל, אבל הוא לא יציק לך עד שתגיע השעה המתאימה."
אצבעות ידה הימנית חפרו בכף ידה השמאלית. על קדמת לשונה נדחקה השאלה, מהי השעה המתאימה, דניאל? אבל קולה אבד, והשתיקה המשיכה ללוותם בהתמדה לאורך הנסיעה. הנהג הציץ בהם במראה ותהה אם כך נראים נזירים ממנזר השתקנים. "הגענו," הפר לבסוף את השקט הסמיך. "חמישה טומן, בבקשה."
"זה הבֵּהַשְׁתִיֶה," נרתם דניאל להפרת השתיקה בעודו שולף את ארנקו. "את תכירי את משפחת גבאי ותראי איזה מזל יש לך. אני רגוע מאוד בידיעה שאת בידיים שלהם."
הוא שילם לנהג, והשניים הוציאו את המטען. נהיד הקיפה במבטה את המרחב הצפוף והופתעה מעליבותו של המקום ביתנים דלי מראה היו פזורים על פני השטח בדחיסות, ילדים זבי חוטם ומטולאי בגדים התרוצצו יחפים, חבלי כביסה הציגו לראווה את כמוסות הלבוש התחתון, בצד בגדי ילדים בלים ומחוררי ברך.
את דרכם אל הביתן של משפחת גבאי ליוו עיניים סקרניות של הדיירים הזמניים, שחלקם זה מקרוב באו ולחלקם ותק של חודשי שהייה ארוכים, במקום שבו הזמניות מתעתעת. מחוסר מעש, מצאו השוהים עניין ביוצאים ובאים בשערי הבֵּהַשְׁתִיֶה. הצעירים שבהם הטו שכם ונטלו את הקופסה הכבדה ואת המזוודה הקטנה והשתרכו אחריהם. נהיד, עטופה בסוודר הצמר, דשדשה בעקבות דניאל באדמה הבוצית. בעודם עוקפים את חבלי הכביסה, שוטטו עיניה התמהות בינות לביתנים הצפופים ולאנשים הדחוקים. בפתח הביתן הודה דניאל לעוזרים והעניק להם דמי כיס, שהתקבלו בעיניים בורקות ובהליכה ריקודית משהו בפרידתם.
"ברוכים הבאים, היכנסו בבקשה," קידמה את פניהם אישה גוצה.
"תודה רבה, בָּתוּל חאנום," השיב דניאל. "זאת אחותי, נהיד."
"נהיד ג'ון, בואי, תיכנסי, אל תתביישי. קר כל כך. נכין לכם צ'אי חם ומתוק."
היא נכנסה בצעדים מהססים. עיניה סיירו על פני הביתן העמוס בדרגשים צמודים ובמיטלטלים הפזורים בין ארבע הפינות: קופסאות, ארגזים וצרורות בוחצ'ה. על אחד הדרגשים היה מוטל תינוק, שנראה שרוי בעיצומו של מסע היכרות עם ידיו. על הרצפה בירכתי הביתן רבצה אישה עטוית צ'אדור. היא נראתה כמי שמנותקת מהסביבה ואינה מגלה עניין במתרחש, גבה קמור וראשה נטוי מטה, ובין אצבעותיה הזיחה חרוז אחר חרוז בשרשרת המסבחה. היא עיוורת, ציינה לעצמה נהיד, כמו אחיותיה של ביבי מורברי. במרכז החדר, בין הדרגשים, על גבי מחצלת קטנה, התקבצה חבורת ילדים מרופטי בגדים סביב אדם גבה קומה, בעל מצח רחב וראש עתיר שיער שחור.
"סלאם, אגא ציון," קרא דניאל אל הגבר שקם, חצה את מעגל הילדים וניגש לקראתו. גובהו המתנשא כדי ראש מדניאל ערער באחת את ידיעתה כי אחיה דניאל הוא גבה קומה. אגא ציון לחץ את ידו, ונראה כי דניאל מתאמץ להשתחרר מהלחיצה האמיצה.
"שמחתי להכיר אותך אתמול. אני מודה לך על נכונותכם להשגיח על אחותי."
אגא ציון שילב את אצבעותיו מאחורי גבו. "למה לא, כולנו יהודים, כולנו משפחה אחת. אנחנו נשמור על אחותך כמו על הילדים שלנו. אתה אל תדאג."
"תבוא עליך הברכה, אגא ציון. הנה, אלה הדברים שנהיד צריכה לקחת איתה הקופסה הגדולה והמזוודה הקטנה."
"בסדר, בסדר, אל תדאג, הכול יגיע בשלום לארץ ישראל, וגם אחותך תגיע איתנו, בעזרת השם, בשלום."
"ברוכים תהיו, אתה ואשתך החסודה. אבן כבדה הסרתם מעל לבי. אין לך מושג כמה דאגתי, עד שפגשתי אתכם והתרשמתי מטוב לבכם."
"אני מבין אותך, אחי. גם אני הייתי דואג אם הייתי שולח את בתי או את אחותי לבד לדרך. אבל תדע לך שאחותך נמצאת בידיים טובות. אני אדם מאמין וגם אתה מאמין. בוא נשים מבטחנו באל."
דניאל הוציא מכיס חולצתו מעטפה והושיט אותה לציון. הלה מיאן לקבלהּ. דניאל התעקש, "חי נפשי, קח, זה מגיע לכם על המצווה הגדולה שאתם עושים."
"חי נפשי, איני מוכן לקבל."
"אני מתחנן בפניך, קח את זה."
"לא, הסבשלום."
עוד סדרה של בקשות ודחיות, שבועה מול שבועה, כפי שמחייב הנימוס, עד אשר סיימה מעטפת הכסף את דרכה בכיס מכנסיו של ציון.
נהיד ישבה כל העת בראש מורכן. מפעם לפעם העיפה מבט לעבר שני המתקוטטים המנומסים ושאלה את עצמה כמה זמן יימשך משחק הגינונים, ה"תערופי". גם אל שאר דיירי המקום נעו עיניה בהיחבא: האם בתול, שהזכירה לה את אמה, נמוכת קומה ומלאת בשר כמוה, והילדים, שישבו בתחילה בשקט אך במהרה שלחו מרפק ילד באחיו, שלב מקדים להתקוטטות ולהתכתשות. בכל מקום הילדים דומים זה לזה, חשבה. גם אצלם בבית ההתרחשות הזאת היתה אופיינית וכך גם התגובה הבלתי נמנעת של אביהם: "לכו לשחק בחוץ, ילדים."
"תשתי את הצ'אי שלך, נהיד ג'ון," פנתה אליה בתול חאנום והגישה לה את הכוס. "לא טוב לשתות צ'אי קר."
היא שלחה מבט שואל אל דניאל, והוא השיב לה בהנהון. היא נטלה את הכוס וקירבה אל פיה. חסר סוכר. האם לבקש? האם לשאול בנימוס, התואילי להמתיק את התה בשני קאנד? באחת הפינות, מעל ערימת קופסאות, היו ערוכים הפתילייה, הקומקום הגדול, הקומקום הקטן, תערובת עלי הצ'אי, הכוסות וגם קערית הקאנד. היא יכולה לקום ולקחת, אבל לא היתה מסוגלת.
שאלות ניקרו במוחה בזו אחר זו: כמה זמן אני אמורה לשהות במחיצתם? איך יהיה לי איתם? האם יתייחסו אלי יפה כמו עכשיו? האם בתול תדאג לתת לי צ'אי חם כשיהיה לי קר? האם ציון לא ינהג איפה ואיפה ביני לבין ילדיו? גם את אהרן יקוטי קיבלו ההורים כבן בית ודאגו לכל מחסורו, הזכירה לעצמה, ומין תחושה של התחזקות הלכה ושרתה בה. היא לגמה מן הצ'אי, מוותרת על המתקתו, ועיניה נתלו בדניאל ובאיש שיחו. השיחה החופשית שניהל עם ציון, כמו היה מכר ותיק, הזריקה עוד חוסן להרגשתה.
לפתע קם דניאל ממקומו. "תודה רבה, אנשים יקרים. אני מפקיד בידיכם הנאמנות את אחותי היקרה לי מכול. אהיה אסיר תודה לכם כל ימי חיי."
הוא לקח את ידה של אחותו בידו ואמר, "נהיד, את נמצאת בידיים של האנשים הטובים שאלוהים שלח אלייך. אני אבקר אותך בבֵּהַשְׁתִיֶה בכל זמן שאוכל עד יציאתכם. אם לא יתאפשר לי להגיע מחר, אשתדל לבוא בימים הבאים. אני מאמין שאספיק לראות אותך לפני שתצאו לדרך הארוכה, אבל אני רוצה לאחל לך מראש נסיעה טובה וחיים טובים בארץ ישראל."
הוא נשק לה על לחייה, והיא חיבקה אותו חזק. גרונה לא הפיק דבר מלבד השתנקויות מאופקות.
"אל תדאגי," לחש באוזנה. "את חזקה. תזכרי שיש לך משפחה אוהבת מאחורייך." הוא התנתק ממנה בעדנה, שוב נפרד לשלום מדיירי הבית ויצא לדרכו.
נהיד מחתה את עיניה בגב כף ידה, התבוננה בפתח הביתן, שהתרוקן, והבינה שמעתה כבר לא תהיה עם משפחתה. מעתה היא יוצאת לדרכה. מעתה היא לבד.
15.
נהיד פקחה עיניים מצומצמות נוכח הבוקר שפלש אל מיטתה בקולות רמים. בינות לערפילי השינה ניסתה להעלות בזיכרונה היכן היא נמצאת. היא הניעה עיניים חולמניות סביבה וחשה עווית של כאב בצווארה. אט אט שבו אליה מאורעות אמש והתמונה התבהרה.
"נהיד, מתי את מתכוונת לקום?"
למשמע קולה של בתול חאנום התיישבה מיד על הדרגש. התנועה הפתאומית שלחה זרמים חדים אל צווארה. שרידי השינה נסו בבהלה.
"אנחנו מתכוננים לארוחת הבוקר," הכריזה האם.
היא חשה את המיית בטנה. אמש לא אכלה דבר והלכה לישון על הדרגש, עטופה בשמיכת הצמר המשותפת לה ולהלן, הבת הגדולה, שסיפרה לה בגאווה שהיא בת שתים עשרה וחצי. נהיד לחשה לה את גילה, ארבע עשרה וחצי, ואחר כך נרדמה על משטח העץ הנוקשה.
"בוקר טוב," קידמה הלן את פניה בעליצות והניחה את סלסילת הלחם על הסופרה. נהיד השיבה לה ברכה והודתה בלבה על ההשכמה מאירת הפנים בביתן הזר. היא לא שיערה עד כמה קצרת ימים תהיה תחושתה החמימה במשפחה שאליה השתדכה.
"אמא שלחה אותי קודם להעיר אותך. ניסיתי אבל ישנת שינה עמוקה."
"מה, באמת?" כעת הבחינה כי כולם כבר נטשו את מיטותיהם והתמזגו עם ראשיתו של היום החדש.
"את יודעת שאת לא מתעוררת כמונו?" חייכה אליה הלן בחיבה.
"איך אני מתעוררת?"
"כמו נסיכה. בהתחלה את מתהפכת מצד לצד, אחר כך פוקחת עיניים אבל עוצמת בחזרה, ורק אז את באמת מתעוררת."
"לא ידעתי. ואיך אתם מתעוררים?"
"מתעוררים. נקודה."
"מה זאת אומרת?"
"כשאמא מעירה אותנו, אז אנחנו ישר פותחים את העיניים וקמים. בלי פינוקים."
"את חושבת שאני מפונקת?"
"ועוד איך. מי פינק אותך בבית שלך?"
"אבא."
תשובתה שילחה זרם של געגוע בבטנה.
"גם אותי אבא מפנק," לחשה הלן. "לאמא אין סבלנות, היא כועסת מהר," ומיד המשיכה בלחש, "לאמא שלי קוראים בתול. לאבא יש עוד אישה, זאת." היא הנידה ראשה לעבר האישה שישבה גם הבוקר שפופה בקרן החדר. "היא עיוורת ויש לה ארבעה ילדים. לאמא שלי יש שישה ילדים. יחד אנחנו עשרה, ויחד איתך אנחנו עכשיו אחד עשר ילדים. אם גם אחיך היה מצטרף, היינו כמו המספר של שבטי ישראל!"
קולה של בתול קטע את הלחישות. "מה קורה פה? מי עוד לא קם?" קראה וגופה הגוצי התנועע לעברן.
"אני לא יודעת איך חינכו אותך," פנתה אל נהיד, "אבל אצלנו בבית לקום פירושו לקום. ברור לך?"
תחושת הנועם החמימה הצטננה בבת אחת. היא הנהנה ברתיעה כלפי מפל המילים המאיים ורצתה להתחפר שוב מתחת לשמיכה. נראה שהלן צדקה, היא באמת מפונקת וכבר הספיקה להצית את חמתה של המארחת. היא הדפה מעליה את השמיכה ועקרה עצמה מעל יצועה.
"בסדר, חאנום, אני אזכור להבא," חרקה אל מי שנראתה באותו הרגע מלאך הרוע, וידה נשלחה אל צווארה.
"תקפלי את השמיכה ותניחי אותה על הערימה שם," פקדה עליה, פנתה ממנה והמשיכה בענייניה.
נהיד אחזה בשמיכה ועמדה לקפלה. "אַיי!" התמלטה מפיה קריאה.
"מה קרה?" שאלה הלן בדאגה.
"הצוואר כואב," הודתה באי נוחות.
"גם לי כאב בלילה הראשון בבֵּהַשְׁתִיֶה. תזיזי את הראש לאט לאט לימין ולשמאל, ואני אביא לך בקבוק מים חמים לחמם את המקום. אל תדאגי, זה יעבור מהר."
נהיד הניעה בזהירות את ראשה וחשבה כמה בוגרת הילדה בת השתים עשרה וחצי. מיד נזכרה באמה בתול וכבר חישבה לעצור בעדה ולוותר על הטיפול המסור, אלא שהלן כבר החלה למלא את הבקבוק במי הסמובר. היא קיבלה בהוקרה את הבקבוק החם, והלן רכנה, קיפלה את השמיכה והניחה אותה על תלולית המצעים.
"בואו לאכול, ילדים!" קראה האם.
בן רגע התגודדה סביבה עדת אפרוחים צייתנית.
"שבו," ציוותה עליהם, והם התיישבו באחידות מושלמת, חלקם סביב הסופרה וחלקם על הדרגשים. הלן עזרה לאמה להגיש את הגבינה והלחם, הפרישה מנה לאם העיוורת ואחר כך נשאה את התינוק בידיה והאכילה אותו בדייסה.
נהיד התיישבה על קצה הדרגש, בידה האחת הצמידה לצווארה את הבקבוק החם הכרוך בבד ובידה האחרת העבירה את הלחם עם הגבינה אל פיה.
"ככה זה כשמפנקים ילדים," לא איחרה להגיע תגובתה של בתול. "ילדה גדולה כמוך, במקום לעזור לנו קמה מאוחר, מתפנקת עם בקבוק חם ואוכלת לאט. מה את יודעת לעשות?"
נהיד כלאה את לשונה, הניחה מידה את הלחם ואת הבקבוק, פכרה ידיה בעצבנות ומיקדה מבטה במפה המחורצת הפרושה על הרצפה.
בתול חאנום כיווצה את עיניה. "תלמדי עוד כלל אצלנו. כששואלים עונים מיד! אם הייתי צריכה לחכות עד שכל ילד בבית הזה יענה לי, לא היה לנו מה לאכול."
היא לא ידעה מה לומר. היא התקשתה להביט בעיניה של בתול וחשה משופדת תחת מבטם של שאר בני המשפחה. רצון עז עלה בה לקום ולצאת החוצה, ממילא ויתרה על ארוחת הבוקר.
"שאלתי מה את יודעת לעשות. את יודעת לתפור?"
היא הניעה ראשה בזהירות מצד לצד.
"אהה. לא יודעת לתפור. את יודעת לבשל?"
נהיד חזרה על אותה תנועה, מתחמקת ממבטה.
"אַי חוֹדָה, אז מה את יודעת? את יודעת לסרוג?"
נהיד הנהנה, ובלבה הכרת תודה לביבי מורברי.
"סוף סוף יש משהו שאת יודעת לעשות. את צריכה להשתפר מאוד אם את רוצה שמישהו ירצה לקחת אותך לאישה. את הדברים האלה לומדים מאז שאנחנו קטנים וכל הזמן משפרים. הלן שלי יודעת לתפור, לרקום, לסרוג ולבשל."
"תניחי לה, מה נטפלת אליה?" התערב ציון.
נהיד הבינה שאל לה לבלוט ואל לה להכעיס את בתול, שעליה להיות צייתנית ולהישמע להוראותיה כמו ילדה מספר אחת עשרה במשפחה.
הילדים, שוקקי חיים ונטולי דאגות, יצאו אל האוויר הקר, אל חבריהם הארעיים ואל המשחקים המאולתרים. נהיד התיישבה על אחד הדרגשים, בין התינוק הרובץ בנחת לבין האישה העיוורת המחופרת בינות לציוד, כמו היתה עוד אחד מצרורות הבוחצ'ה. פניה הוסבו אל הפתח והיא כרתה אוזניה לקולות החיים העולים מבחוץ. מוחה שרטט קווי דמיון בין הוריה הביולוגיים לבין הוריה הזמניים אמה ובתול קשוחות וקמוצות פנים, ואילו אביה יצחק ואגא ציון, שניהם טובי לב ומאירי פנים. האם זוהי החלוקה הקבועה בין הורים? תהתה, עד שציון קטע את הרהוריה, "למה את לא יוצאת החוצה? תצאי, תכירי את הבנות. אני בטוח שתמצאי חברה בגילך. עדיין כואב לך הצוואר?"
לרגע חלף מבטה על פניו, והיא מצאה בהן אישור למחשבותיה. גוש רגשני, רווי ברחמים עצמיים, עמד בגרונה. דבריו התפיחו ביתר שאת את התוגה המלווה אותה מאז הבוקר, והיא התאמצה לא להזיל דמעה ולא לעורר שוב את חמתה של בתול. עם זאת, עקבות הכאב בצווארה נמחו.
"תודה, אגא ציון, אני בסדר," הודתה לו בקול דק.
לא היה לה כל רצון להכיר את הילדות במקום, כי היום ולכל המאוחר מחר יגיע דניאל והיא תבקש ממנו לקחת אותה מכאן.
"במקום לשבת בחיבוק ידיים ולרחם על עצמך, בואי תעזרי לי," חתמה בתול את הדיאלוג בין השניים.
נהיד ניתרה מן הדרגש והתייצבה לידה. היא רכנה אל הגיגית העמוסה במי סבון ובכבסים מלוכלכים, התיישבה על הרצפה בשיכול רגליים ונטלה לידיה מכנסיים קטנים. לאחר שבדקה וחשפה בהם את מוקדי הפורענות הברכיים והאחוריים החלה משפשפת בחוזקה. בתול הביאה גיגית נוספת ויצקה בה מים נקיים לשטיפה. גם את פעולת הכביסה מנעו ממנה אמה וסבתה פעם בשבוע הרתיחו את המים שבגיגית על גבי הפרימוס, שהדליקו וליבו בו את הבעירה בעזרת משאבת הבוכנה הידנית אך הן לא שללו ממנה את הזכות להתבונן בהן בפעולתן.
כעת, עם התנסותה הראשונה, התחוורה לה עוצמת הכוח שעליה להפעיל בידיה כדי להתגבר על הכתמים העקשניים. היא שפשפה במלוא המרץ, כמי שחייבת לצלוח את המבחן ויהי מה. כל כתם שנעלם העלה את מדד ההערכה העצמית שכה נזקקה לה. אחר כך עזרה לבתול לתלות בזריזות את הכבסים לאורך החבלים המתוחים בין הביתנים, וגם אם לא זכתה למילת עידוד, חשה במשב מרענן של קורת רוח בהשוואה לתחילת היום. הכאב שאותת במפרקי אצבעותיה רק חיזק את תחושתה הטובה, והיא ניסתה להיאחז בה לבל תישמט.
המים בסמובר רתחו ובתול שפכה מקצת מהם לתוך התיון ובו עלי התה, שבבי הקינמון וגרגירי ההל. ניחוח הצ'אי מילא את נחיריה של נהיד והיא ליקקה את שפתיה בציפייה. בתול מזגה צ'אי לשלוש כוסות הראשונה הוגשה לציון, את השנייה הטמינה בין אצבעותיה של העיוורת ואחר כך התיישבה ובידה הכוס השלישית. בתערובת של פליאה ואכזבה הסתכלה נהיד בציון, שפתח בלגימות קולניות, ובבתול, שהעבירה קאנד לפיה, נשפה על הכוס ולגמה.
בביתן עמד הריח המשכר של הצ'אי. האם תרהיב עוז ותמזוג לעצמה, או שמא תעורר בכך שוב את רוגזה של בתול? הבוקר כבר הספיקה להכעיס אותה, ומי יודע, אולי נותר בה עוד מקום לכעס קטן, בגודל של כוס צ'אי? ההתלבטות חרקה בראשה, עד שקמה וחמקה אל מחוץ לביתן.
צעדיה הוליכו אותה ואת הרהוריה, והיא לא נתנה דעתה לילדים המשחקים בתופסת ולחבורת הבנות העומדות ומפטפטות בשקיקה. כשחלפה בסמוך אליהן נצרו את לשונן ועקבו אחריה במבטים גלויים. היא נעצרה בשער המחנה.
"מה את רוצה, ילדה?"
כהרף עין נפרמה מהרהוריה ונשאה עיניה אל מקור הקול, נרתעת מטון הדיבור הקשה. זה היה השוער. את ראשו כיסתה רעמת שיער שחורה, ובישיבתו הזקופה ובמבט התקיף שנתן בה נראה בעיניה מאיים.
"אסור לצאת משטח הבֵּהַשְׁתִיֶה," הסביר לה, מנסה לרכך את הטון.
היא הרכינה ראש ונשארה לעמוד שם.
"מה שמך, ילדה?" ניסה השוער נימה מפויסת.
היא נשאה אליו עיניים נוגות. הוא נראה לה בן גילו של אביה. המחשבה על אבא העניקה לאיש הזר נקודת זכות. "נהיד," השיבה, כאילו יש בתשובתה כדי לקדם את הגאולה.
"למי את מחכה, נהיד?"
"לאח שלי. דניאל."
בתהומות העצב שבעיניה הבהב זיק קטנטן. נראה שהשוער הבחין בו.
"ואחיך דניאל, מתי יגיע?"
"הוא אמר שישתדל היום או מחר ובימים הבאים."
לרגע נלפת בה הרצון להיאחז באיש הטוב המגלה בה עניין ולשתף אותו בצפונות לבה. פניו היו חרושות קמטים ובעיניו הסתמן קורטוב של חיבה, זיכרון מוקטן של ביבי מורברי. "אתמול הגעתי לכאן ואני מקווה שהוא יוכל לבוא היום."
"למה חשוב לך שזה יהיה היום? גם מחר יכול להיות יום נפלא."
היא העוותה פניה. "הוא חייב לבוא היום!" ענתה בקול מעט תקיף.
"אני מבין שזה חשוב לך. את מוכנה לומר לי למה דווקא היום?"
"כדי שהוא לא יגיע מאוחר מדי," אמרה בקוצר רוח.
"מאוחר מדי לְמה?"
"אני רוצה שהוא ייקח אותי הביתה. אם הוא לא יגיע היום, יכול להיות שמחר כבר לא נהיה פה, וזה יהיה מאוחר מדי."
"לאן הוא ייקח אותך? את נמצאת פה עם המשפחה שלך."
"לא נכון. המשפחה שלי בבית. אני נמצאת כאן עם משפחה אחרת, שאני לא מכירה, והיא "
"ששש..." היסה אותה. "היזהרי, אסור לך להגיד את זה. בוודאי כבר הזהירו אותך שאסור שמישהו ידע שזאת לא המשפחה שלך. עד שתגיעו לארץ ישראל, את הבת שלהם. אחרת יהיה מאוד מאוד לא טוב. את מבינה?"
היא הנהנה.
"יפה. עכשיו אני מציע שתחזרי לביתן לפני שידאגו לך ויחפשו אותך."
"הם בכלל לא דואגים לי, ואני בכלל לא רוצה להיות איתם ולא רוצה לעלות לארץ ישראל. אני רוצה הביתה."
"ילדה מסכנה. בכל זאת אני מציע לך לחזור. אם דניאל יגיע, הוא יבוא אלייך לביתן. לא יעזור אם תחכי לו פה, בקור. נקווה שהוא יספיק להגיע לפני שתצאו מכאן. שתדעי לך שמהבֵּהַשְׁתִיֶה לא יוצאים כל כך מהר. לכן יש סיכוי גדול שאת תראי אותו לפני שיהיה מאוחר מדי."
היא שבה על עקבותיה ומפעם לפעם הפנתה ראשה לאחור בתקווה לראות את דניאל.
בלילה הצטנפה על הדרגש, התכרבלה בפיסת השמיכה והתעטפה ברגע החסד של המשאלה המנחמת שמחר יגיע דניאל ויביא קץ ליגונה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
