החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 8-
השעה היתה כבר הרבה אחרי חצות כשהם פרשו את שקי השינה.
"תודה שהבאת אותם. אני לא עושה הרבה קמפינג. בטח יכולת לנחש את זה. אתה יכול לדמיין אותי באוהל בלי מנעול, עם כל מיני רעשים מפחידים בחוץ?"
ג'יני חייכה, החזיקה בקצה שק השינה וניערה אותו. לוגן ראה בהקלה שרק כמה מחטי אורן נפלו מתוכו. הוא כבר מזמן לא השתמש בשקי השינה האלה. הוא שמח שהיא לא ניערה החוצה משפחה של עכברים.
"כשהייתי קטנה, דווקא עשיתי קמפינג עם הצופות. אבל הצטרפתי בעיקר בשביל הסמורס. ברגע שלמדתי שאפשר להכין את זה במיקרוגל, תמו ימי הקמפינג שלי."
לוגן הנהן. הוא כבר למד שרוב הסיפורים של ג'יני לא באמת מחייבים תגובה, ואחרי שאכלה ממתקים שווי ערך למחצית ממשקל גופה ותוך כדי שתתה כל כך הרבה כוסות קפה שהוא הפסיק לספור, הסיפורים שלה הלכו והתרבו וגם נעשו מהירים יותר ויותר. ממילא לא היה לו זמן להגיב.
"אני יכולה לדמיין אותך יוצא לקמפינג," היא המשיכה והתמקמה על שק השינה שלה. "אתה נראה כמו בחור מהסוג הזה."
הוא התיישב מולה על שק השינה שלו. "איזה סוג זה?" הוא שאל, כי היה סקרן מאוד לדעת איזה מין בחור ג'יני חושבת שהוא ולא הצליח להתאפק.
היא הטתה את ראשה אל הצד וחקרה אותו במבטה. שערה השחור הסמיך צנח על כתפה. "אתה יודע..."
הוא הניד את ראשו. לא היה לו שמץ של מושג, אבל עכשיו הוא רצה נואשות לדעת.
ג'יני נאנחה בנשיפה כאילו הוא מקשה עליה בכוונה. "טיפוס מחוספס כזה, אוהב טבע, פלנלי כזה."
"פלנלי?"
"כן." היא הצביעה בכיוון הכללי של פלג גופו העליון העטוף בפלנל. "יש לך וייב חזק מאוד כזה של בחור מזוקן ופלנלי."
לוגן קימט את מצחו. מזוקן זה רע? לפתע הוא נעשה מודע מאוד לעצמו והעביר יד במורד פניו. ג'יני לא אוהבת פלנל? זה בד כל כך חמים ונעים.
"אל תבין אותי לא נכון," היא אמרה ורכנה לעברו מעט. "זה לגמרי עובד לטובתך."
אה. אה... זה עובד לטובתו.
באור החם של בית הקפה לחייה נצבעו בוורוד.
היא נשפה שוב בקול והסיטה את שערה אל מאחורי האוזן. "התכוונתי רק שפלנל זה בד מאוד פרקטי במקצוע שלך, והזקן מתאים לך. ואני בטוחה שאתה ממש טוב בקמפינג."
פרקטי. אה. כזה הוא. יציב. כמו ציוד חקלאי אמין.
אתה בחור ממש טוב, לוגן. מילות הפרידה של לוסי הדהדו בראשו. בנית לעצמך כאן חיים טובים ונוחים, אבל אני פשוט לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה להישאר בעיירה הקטנה הזאת לתמיד. אני צריכה משהו מעבר.
אחרי שהיא עזבה, הוא נתן לזקן שלו לצמוח פרא. לוסי שנאה זקָנים.
"אני אלך להביא לנו כריות." ג'יני זינקה על הרגליים ועלתה במדרגות האחוריות אל הדירה שלה.
לעזאזל. הוא בטח עשה לה פרצוף עכשיו, וכל הכעס שהמחשבות על לוסי עוררו בו הופנה בשוגג אליה. הוא הציץ בשעון. השעה היתה אחת ושבע דקות ולא היו שום קולות משונים, שום רוחות רפאים בחדר, שום דבר יוצא דופן. זה היה מגוחך.
הוא חלץ את נעליו ונשכב על שק השינה עם הידיים שלובות מאחורי הראש. עכשיו כבר היה בטוח שהקולות מגיעים מהעצבים המתוחים של ג'יני, שהגיעה למקום חדש. זה לגמרי מובן, אבל בשלב מסוים היא פשוט תצטרך להתגבר על זה.
אולי זה היה קולה של ננה בתוך ראשו, שאמר לו שאסור לו בשום פנים ואופן להגיד לג'יני להתגבר על זה. אבל אפילו הוא לא עד כדי כך מטומטם. הוא פשוט יישאר איתה כאן עד שהיא תרגיש יותר טוב. ולא יתנהג כמו אידיוט. אפילו אם ההערות התמימות שלה מעירות מרבצן את החולשות הישנות שלו.
המדרגות חרקו כשג'יני ירדה למטה, ולפני שהספיק לקום ולעזור לה, היא כבר עמדה מעליו עם ערימה של כריות.
"בבקשה," אמרה והצניחה כרית על פניו.
הוא לקח אותה ושם מתחת לראש. "וואו, תודה."
ג'יני צחקקה ושמטה את שאר הכריות על שק השינה שלה. לוגן בהה בתקרה בזמן שהיא התמקמה בנוחות, מודע פתאום לאינטימיות שכרוכה בשכיבה לצד אדם אחר באמצע הלילה. אפילו שזה כל מה שהם עשו.
הם כיבו את האורות בבית הקפה ונשארו עם הזוהר הרך של תאורת הלילה מאחורי הדלפק. אור הירח חדר מבעד לחלון הקדמי הגדול והעצים בחוץ הטילו צלליות על התקרה. בחדר היה ריח של קפה ומאפים.
"טוב, בוא לא נרגיש יותר מדי בנוח," היא אמרה. "אחרת נירדם ונפספס את זה."
"כן, לא היינו רוצים שזה יקרה," מלמל לוגן אבל נתן לעצמו לשקוע בנחת בכרית שלו. לכרית היה את הריח של ג'יני, ריח השמפו שלה, והוא התנגד לדחף להסתובב ולשאוף את הניחוח.
שק השינה של ג'יני רשרש כשהתגלגלה אל הצד כדי להביט בו. הוא המשיך לשכב על הגב והרגיש שבטוח יותר להמשיך לבהות בתקרה במקום להסתכל אל תוך עיניה החומות הכהות.
"אני יודעת שאתה חושב שאני משוגעת."
"אני לא חושב ככה."
ג'יני נשפה באי אמון והבל פיה גלש על צד פניו. לוגן עצם עיניים והתמקד בתחושה הרכה והחמימה.
"אני מודעת לגמרי לעובדה שזה משוגע, כל הסיפור הזה. פשוט רציתי שהכול יהיה... מושלם כאן, ב... הרפתקה החדשה הזאת. ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב שמשהו לא בסדר. כאילו משהו מנסה להיפטר ממני."
לוגן התגלגל על הצד מולה, והיא היתה כל כך קרובה אליו עד ששמע את נשימתה קופאת פתאום. הצורך שלו לגרום לה להיות מאושרת כאן צף אל פני השטח עוד לפני שהספיק לרסן אותו, הדחף הדפוק הזה תמיד פגע בו בסופו של דבר.
"את עושה עבודה מצוינת."
עיניה נפערו כאילו לא ציפתה שיגיד לה את זה, וגם זה קצת כאב לו. היא לא רגילה לשמוע שהיא עושה עבודה טובה?
"פשוט היה לי חזון כזה, איך יהיה לגור כאן ולנהל את בית הקפה של דודה שלי."
"ו...?"
היא התחפרה עמוק יותר בערימת הכריות שלה, ועיניה היו גדולות וכהות. "ובינתיים זה שונה ממה שחשבתי."
הנה היא. הסיבה שבגללה הוא צריך לשמור מרחק מהאישה הזאת. היא ציפתה שדרים הרבור תהיה מקום שונה מכפי שהיא, והיא תצפה לאותו הדבר גם ממנו.
"את רק צריכה למצוא את המקום שלך. יהיה בסדר." קולו היה מחוספס יותר מכפי שהתכוון, אבל מילותיה הזכירו לו למה אסור לו להיות כאן איתה בבית הקפה החשוך, להריח את הכרית שלה ולהצטער שהיא לא שוכבת קרוב יותר אליו. זה היה שוב כמו סוף השבוע הראשון ההוא עם לוסי, כשחשב שיוכל למכור לה את דרים הרבור. ואת עצמו.
לפחות הפעם כולם עוד לבושים.
ג'יני הנהנה ושערה רשרש על הכרית, אבל היא לא נראתה בטוחה בעניין.
"הבוס שלי מת על השולחן שלו. ואני מצאתי אותו," היא פלטה.
"מה?" הרגשות שלו כלפיה שוב השתנו בפראות, והקמט הקטן בין הגבות שלה כמעט הרג אותו. "שיט, ג'יני. זה נורא." מה הפלא שהיא כל כך חסרת מנוחה. למצוא את הגופה של הבוס שלה. היא לא באה לכאן כדי לשנות אווירה. היא פחדה.
"כן." דמעות נקוו בעיניה. "זה היה די נורא." קולה היה כל כך חלש, כל כך כאוב. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. הוא לא יודע להתמודד עם נשים בוכות. כל האינסטינקטים שלו הזדעקו שהוא חייב לתקן את זה, לעזור.
הוא כחכח בגרונו. "מה עשית שם? כלומר, בעבודה הקודמת שלך."
"עוזרת אדמיניסטרטיבית למנכ"ל."
"וואו. מרשים."
"לא ממש." בזכות שינוי הנושא, הדמעות לא זלגו מעיניה. תודה לאל. "בעיקר התרוצצתי כל היום כדי לוודא שהכול עובד חלק. קבעתי פגישות בלו"ז, תייקתי טפסים וניירת, הכנתי קפה. דברים כאלה. אבל בסוף זה השתלט לי על כל החיים. לא התכוונתי שזה יקרה."
היא נשמה עמוק והתגלגלה על הגב, ולוגן עשה כמוה. שוב היה מוגן מפני מבטה הנוקב.
"עשיתי תואר ראשון במנהל עסקים, אבל בכלל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם התואר. זה נראה לי כמו הימור בטוח, וחשבתי שפשוט אמצא מה לעשות בהמשך."
"איפה למדת?" שאל לוגן. הוא ימשיך לשאול שאלות, אם זה ימנע ממנה לבכות על הבוס המת שלה.
"אוניברסיטת בוסטון."
"קדימה, טֵרִיֵירס!"
היא נשפה צחוק קטן. "הקמע הכי פראי שיש."
"הֵיי, היצורים הקטנים האלה יכולים להיות די אימתניים כשמתגרים בהם."
היא צחקה שוב והוא נתן לצליל לשטוף אותו. וואו, איזה צחוק טוב יש לה. צחוק כן כזה שפשוט פורץ החוצה בניצוץ קטן של שמחה. הצחוק מצא חן בעיניו. הוא רצה לבקבק אותו ולקחת אותו הביתה ולשמור אותו לרגע שבו יתחרט על כל הלילה הארור הזה ועל כל מה שיבוא אחריו ושוב ישבור לו את הלב.
"בכל אופן, התחלתי לעבוד כעוזרת אדמיניסטרטיבית וכנראה הייתי טובה בזה, כי בסופו של דבר מצאתי את עצמי בראש הפירמידה. אבל ממש לא התכוונתי לעבוד בזה שבע שנים."
הידיים שלהם נחו ביניהם על שקי השינה, ולוגן נגע קלות בזרת שלה עם הזרת שלו כדי לעודד אותה להמשיך לדבר, אבל אפילו המגע הקל הזה שטף את כל גופו בצמרמורת. השעה היתה מאוחרת והעיירה היתה שקטה. האור היחיד היה הזוהר הצהוב הרך מתאורת הלילה. הם היו לבד בבועה הקטנה שלהם עם ניחוח קפה באוויר וסוכר של ממתקים בעורקים. לוגן אהב את זה קצת יותר מדי. רגעים כאלה, לילות כאלה, לא מחזיקים מעמד. בסוף המציאות מכה בך, ומה שנשאר הוא שני אנשים עם חיים שונים מדי.
"ואז, בוקר אחד, נכנסתי עם כוס הקפה הרגילה של מרווין ביד והוא ישב שם. זה לא היה חריג שהוא נשאר כל הלילה במשרד. אף אחד לא נכנס לבדוק מה שלומו. אף אחד אפילו לא דאג לו. הוא מת לגמרי לבד."
ג'יני משכה באפה לידו. לוגן לקח את ידה ושילב את אצבעותיהם יחד. כף ידה היתה חמה ורכה וקטנה. מושלמת.
"תודה." היא משכה באפה. "הקטע הוא שפתאום הבנתי שיכולתי להיות במקומו. נתתי לעבודה שלי להשתלט לי על החיים. הבוס שלי עבד כל הזמן, אז גם אני. לא היו לי יותר חברים. ראיתי את המשפחה שלי רק כמה פעמים בשנה. אפילו לא באתי לבקר את דוט, והיא גרה כל כך קרוב אלי!"
"כולם עסוקים."
"לפני שנתיים חליתי בשפעת."
לוגן בקושי הצליח לעמוד בקצב של השינויים המהירים בשיחה הזאת. "שפעת זה שונה מאוד מהתקף לב."
"אני יודעת, אבל לקחתי את זה ממש קשה. הרבה ימים עם חום גבוה והקאות, חגיגה שלמה." היא התחילה למשוך שוב באפה וקולה נשמע חנוק מדמעות, והוא מעך שוב את כף ידה כדי לחזק אותה. "אף אחד לא בדק מה שלומי. לא היה לי אף אחד שיעשה את זה. הקאתי על השטיח בסלון שלי ולא יכולתי לנקות את זה במשך שלושה ימים. בסוף היית חייבת לזרוק אותו לפח!"
עכשיו היא כבר ממש בכתה, שיהוקים קטנים ועצובים של בכי שסחטו ללוגן את הקרביים עד שלא הצליח לנשום.
"הֵיי, הֵיי, אל תבכי. בבקשה. הכול יהיה בסדר."
הוא פרם את אצבעותיהם השלובות והניח את זרועו סביבה ואז משך אותה אליו. היא טמנה מיד את פניה בחזהו, והוא הרגיש את דמעותיה החמות והרטובות דרך החולצה שלו.
"ששש... עכשיו הכול בסדר." הוא שפשף את גבה במעגלים אטיים, וכל עצם בגופו רצתה להפסיק את הבכי הזה, לוודא שהיא לעולם לא תרגיש ככה שוב. "אני מבטיח לך שבפעם הבאה שתקיאי, תוכלי להתקשר אלי, טוב? אני אנקה את זה. כל יום אני מתמודד עם כל מיני מקרי חירום מגעילים בחווה. אם אלפקה אף פעם לא ירקה עלייך, עוד לא ראית כלום בחיים שלך."
הצחוק של ג'יני נשמע עמום דרך החולצה שלו.
"החולצה הזאת ממש נעימה," היא אמרה. "אמרתי לך שלהיות פלנלי זה משהו טוב."
הוא גיחך ומשך אותה עוד יותר קרוב אליו והתעלם מכל האזעקות שצלצלו בראשו כי היה לו נעים מדי. נכון מדי. היא הרגע התוודתה בפניו שהסיבה היחידה שהיא כאן היא ההלם והטראומה שחוותה כשמצאה את הבוס שלה מת. ברגע שהרגשתה תשתפר, למה שהיא תישאר כאן? זה רק עניין של זמן עד שתבין שהיא לא בנויה לחיים בעיירה קטנה. בדיוק כמו לוסי.
"אני מצטערת," היא אמרה והתרוממה מעל החולצה שלו. "אני חושבת שאני בנפילת סוכר אחרי כל הממתקים שאכלתי."
"כן, יכול להיות."
שערה של ג'יני נדבק לפניה הרטובות מדמעות. לוגן הסיט אותו אל מאחורי אוזנה ונתן למפרקי אצבעותיו לגעת לא לגעת בלחייה. היא עצמה עיניים והריסים הרטובים שלה נדבקו יחד בקוצים שחורים. אפה היה ורוד מהבכי, וגופה היה כל כך חם ליד גופו. היא התאימה לצד גופו כמו חתיכה של פאזל. ולמרות כל הסיבות לא לעשות זאת, נראה לו טבעי ואפילו מובן מאליו שהוא ירכון לפנים וינשק אותה, כאילו כבר עשו את זה מיליון פעמים בעבר.
אבל לפני שהספיק לעבור את הגבול שאסור לו לעבור, עיניה של ג'יני נפקחו בבת אחת.
"שמעת את זה?" היא שאלה בלחש, כדי לא להבריח את רוח הרפאים הפוטנציאלית. לוגן ניסה להקשיב למרות הלמות לבו, כי עדיין לא הספיק להתאושש ממה שכמעט עשה, ממה שעדיין רצה לעשות.
"אני לא- "
ואז הוא שמע את זה. קול שריטה ברור. ואחר כך יבבה צורמת מכיוון הסמטה האחורית.
אולי הם בכל זאת תפסו רוח רפאים.
-פרק 9-
איזה מזל. זה היה קרוב. ג'יני טופפה על קצות האצבעות מאחורי לוגן בדרכם לדלת האחורית כדי לחקור את מקור הרעש. היא היתה אסירת תודה על כך שרוח הרפאים הפריעה להם ומנעה מהם לעשות טעות. לוגן עמד לנשק אותה, והיא לגמרי עמדה לשתף איתו פעולה. ומה אחר כך?
הדמיון שלה הואיל ברוב טובו לספק תשובה לשאלה הזאת עם מצגת של רעיונות פורנוגרפיים. היא נענעה את ראשה כדי לנער מתוכו את כל הדברים הבלתי הולמים בעליל שרצתה לעשות לחוואי הזעפן על רצפת בית הקפה שלה. זה לא הזמן. יש לה רוח רפאים כועסת בדלת האחורית.
"מה עושים?" היא לחשה וכמעט התנגשה בלוגן, שנעצר בפתאומיות.
השריטות נפסקו ואז התחדשו, כמו ציפורניים על עץ. אוי אמא'לה, אמא'לה, אמא'לה. באמת יש לה רוח רפאים כועסת בדלת האחורית? למה דודה שלה לא אמרה לה שהמקום הזה רדוף?! היא תתקשר אליה אחר כך לשיחה רצינית מאוד.
יללה על טבעית נשמעה מאחורי הדלת, וג'יני טמנה את פניה בגב חולצת הפלנל הכה רכה של לוגן.
"אני לא זוכרת שהיו יללות כאלה בפעם הקודמת. אתה חושב שזה אומר שהרגזנו את הרוח עוד יותר?" היא שאלה, וקולה נשמע עמום דרך בד החולצה.
"לא נראה לי."
היא הרגישה את רטט קולו על פניה והתחושה כמעט גרמה לה לצחקק, אבל אז נזכרה שהיא מפחדת והמשיכה להתחבא מאחוריו. היא יכולה לשכוח מהפנטזיה על חיים חדשים ונטולי סטרס. החלום להיות טיפוס רגוע מעיירה קטנה נגוז ונעלם. יהיה לה מזל אם לא תמות מהתקף לב כאן ועכשיו.
אוי, כמה מביך.
היא שמעה צליל מתכת על מתכת. לוגן כנראה פתח את מנעול השרשרת על הדלת.
"אל תפתח!" היא צעקה אל המרחב המוצק מאוד בין השכמות שלו. "אנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות! אנחנו צריכים תוכנית, תוכנית למיגור רוחות רפאים. לוגן, לעזאזל, היינו צריכים לחשוב על זה קודם, במקום שאני אברבר לך בלי הפסקה על הבעיות שלי," היא קוננה ועדיין דיברה לתוך גבו.
משהו התחכך ברגלה.
"אמא'לה!" היא כמעט טיפסה על גופו של לוגן לא שזה הרעיון הכי גרוע שאי פעם היה לה אבל אז הבינה שהדלת כבר פתוחה לרווחה, וחתול צח כשלג מתהלך לו בין הרגליים שלהם.
"הנה רוח הרפאים שלך."
ג'יני פסעה לאחור. "רגע. מה?" היא בהתה בחתול, והחתול בהה בה בחזרה. "זה... חתול."
לוגן גיחך. "זה חתול."
פניה של ג'יני הסמיקו, והיא כיסתה את עיניה בידיה. "אני הבן אדם הכי סתום בעולם!" היא גנחה ולא הצליחה להביא את עצמה להסתכל על האיש שפיתתה לבוא לכאן ולעזור לה. רוח הרפאים שלה היתה רק חתול קטן! היא כבר היתה מעדיפה ששד זועם יבוא לגנוב ממנה את נפשה בת התמותה. ככה לפחות כולם היו יודעים שהחשש שלה היה מוצדק.
"אני כל כך מצטערת שגררתי אותך לכאן," היא אמרה מאחורי כפות ידיה.
"ג'יני..."
"לא, לא, לא. אתה לא צריך להיות נחמד עכשיו. קודם כמעט הורדתי לך את הראש, ואחר כך הכרחתי אותך לעזור לי ולבוא איתי לפגישת התושבים המטורללת, ואז אני לא מאמינה הגעתי עם זה עד לראש מועצת העיר!"
לוגן קילף את ידיה מעל פניה. "הֵיי. מספיק."
ג'יני נשכה את שפתה התחתונה כדי להפסיק את הדיבור הבלתי פוסק שלה.
"הבן אדם היחיד בעולם שמכריח אותי לעשות משהו הוא סבתא שלי, וזה רק בגלל שהיא סבלה את כל השטויות שלי מאז שהייתי בן חמש. הבנת?"
ג'יני הנהנה. "אני מרגישה כל כך מטומטמת. זה רק חתול."
החתול המדובר פלט יללה עגמומית לרגליה. שניהם הסתכלו מטה וכנראה הבינו באותה שנייה שלוגן עדיין אוחז במפרקי כפות ידיה. הוא שמט אותם כאילו כפות הידיים שלה עלו בלהבות, עשה צעד לאחור וכמעט התנגש בקיר שמאחוריו.
"נראה לי שכדאי שניתן לבחורצ'יק הזה משהו לאכול. יש לי אוכל לחתולים בטנדר."
הוא יצא מהדלת עוד לפני שג'יני הספיקה לשאול למה יש לו אוכל לחתולים בטנדר או מה היא אמורה לעשות עם החתול הזה בינתיים. היא שוב השפילה את מבטה אל כדור הצמר הלבן והפרוע.
"גרמת לי להיראות ממש רע, אתה יודע?"
החתול בהה בה בעיני טורקיז פעורות לרווחה. מבטו היה חזק, כאילו הוא רואה את הנשמה שלה. אולי החתול הזה הוא בעצם רוח רפאים?! או שאולי היא צריכה להפסיק לאכול ממתקים וללכת לישון מיד, לפני שהיא יורדת סופית מהפסים.
"אתה לא אמור למצמץ יותר?" היא שאלה את חתול הרפאים החדש שלה.
היא נענתה בבהייה נוספת, והחתול נעמד והתחכך ברגלה. אוקיי, מה עושים עכשיו? לג'יני מעולם לא היתה חיית מחמד. לא היה לה זמן לזה. כשהיתה קטנה, היה לה אסור להכניס הביתה חיות עם פרווה או שיער או נוצות, בגלל האלרגיות של אמא שלה. אז חוץ מכמה דגי זהב שלא האריכו ימים, היא לא טיפלה באף יצור חי אחר כל חייה.
אלא אם כן מחשיבים את מרווין, ואולי היא צריכה להחשיב אותו, אם כי גם זה נגמר ממש רע בסופו של דבר.
היא שוב הציצה בחתול, כי פתאום היתה בטוחה שגם את היצור הארור הזה היא תהרוג בסוף, אם לוגן לא יבוא בקרוב מאוד עם האוכל שלו. ואז החתול התחיל לגרגר, והרטט העדין הדהד במעלה רגלה. הממ... זה דווקא היה נחמד.
היא השתופפה וגירדה לחיית הפרא הקטנה בין האוזניים, והגרגורים התגברו. "אז אנחנו חברים עכשיו?"
"זה בהחלט סימן טוב," נשמע קולו המשועשע של לוגן מהמפתן.
ג'יני חייכה אליו. "אנחנו מתחילים להכיר."
לוגן הנהן כדי לסמן ששמע אותה והקשיב לה, אבל לא היה לו מה להוסיף, סנטימנט שהיא מעולם לא חוותה באופן אישי. תמיד היה לה מה להוסיף. אולי גם היא צריכה לנסות לפעמים להנהן במקום לדבר.
לוגן עקף אותה ואת החתול ופשפש במגירות מאחורי הדלפק. הוא מצא את פותחן השימורים, וברגע שהקופסה היתה פתוחה, החבר החדש של ג'יני לא הביע שום עניין נוסף בגירודים בראש. החתול ניגש היישר אל צלחת האוכל שלוגן הניח על הרצפה.
"רעב. בלי קולר. כנראה חתול רחוב," הוא אמר ונשען על הדלפק בזרועות שלובות על חזהו הרחב.
"תמיד יש לך אוכל לחתולים בטנדר?"
"כמובן."
"כמובן..."
לוגן ליטף את זקנו והמשיך להסתכל על החתול. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי אצטרך אותו."
"ברור," אמרה ג'יני וכבשה חיוך. האיש הזה לא מפסיק להפתיע אותה. "יש לך הרבה חתולים בחווה?"
"חתול או שניים באסם."
"ו...?"
זווית פיו של לוגן נמתחה מעט. "שני תיישים, אלפקה ושש תרנגולות."
"חשבתי שאתם מגדלים ירקות ופירות, לא?"
"את כל החיות אספנו והצלנו. הן לא אצלנו לצורכי עבודה. חוץ מהתרנגולות. הן מטילות ביצה או שתיים כשמתחשק להן."
באמת? אז הוא גם מציל בעלי חיים עזובים? הבחור הזה מסתיר הרבה מאוד מאחורי הזקן והפרצוף הזעוף. התגלית הזאת גרמה לה לפקפק באינסטינקטים שלה, מכיוון שבהתחלה חשבה שהוא רוצח סדרתי.
החתול סיים לאכול ולוגן התכופף ללטף אותו. הוא עדיין היה בגרביים, ושרוולי חולצת הפלנל שלו היו מקופלים. השיער שלו היה פרוע מהשכיבה על שק השינה והוא דיבר חרש עם החתול וגירד לו בין האוזניים. זאת היתה סיטואציה כל כך ביתית, כל כך אינטימית, שג'יני היתה חייבת להסיט את המבט. ככה זה ייראה אם הוא יישאר לישון כאן, אם הם יתעוררו יחד וירדו לשתות קפה לפני שהיום מתחיל. היא כל כך רצתה את זה באותו הרגע, שנשימתה נעתקה. הפנטזיה שטפה את דמיונה במהירות כזאת שהיא שכחה להפסיק אותה. האם זה מה שהיה חסר בחייה?
רגעים שקטים ועדינים בשעות הבוקר המוקדמות.
היא רצתה להיאחז בזה, אבל לא ידעה איך. היא מעולם לא הצליחה לעשות זאת בעבר. חייה היו תמיד מהירים ורועשים, והיא צללה לתוכם ללא מחשבה. החיים פשוט קרו לה. בשבע השנים האחרונות היא הצליחה לא לחשוב על מה שהיא רוצה, ועכשיו כל מה שרצתה היה את הגבר הזה, שמלטף את החתול הזה ומצמיד אותה אל גופו החזק כמו שעשה קודם.
הוא כמעט נישק אותה. פניה התלהטו כשנזכרה בזה. הוא כמעט נישק אותה, והיא רצתה שהוא יעשה את זה. אולי הוא ינסה שוב...
"אני יכול לתת לך את הטלפון של הווטרינרית שלי," הוא אמר וקטע את הפנטזיה שלה.
הא? וטרינרית, בשביל החתול. החתול החדש שלה. אה. לוגן לא חשב לנשק אותה שוב, הוא ניסה לעזור לה עם חתול הרחוב שעינה אותה מרגע שהגיעה לכאן.
היא כחכחה בגרונה, אבל קולה עדיין נשמע סמיך להפליא. "זה יהיה מעולה, תודה."
לוגן הזדקף מלוא קומתו והעביר יד בשערו הפרוע. החתול נעץ בו מבט מלמטה, כי מן הסתם הוא כבר התגעגע למגעו.
כמוני כמוך, חתול. כמוני כמוך.
"אז אני מניח שהעניין סגור," הוא אמר, וג'יני חיפשה בקדחתנות בראשה סיבה אחרת שתגרום לו להישאר, סיבה אחרת לחזור לחיבוק המנחם שלו. אבל היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר, ולוגן נראה מותש.
מה היא מתכוונת לעשות בדיוק? להחזיק אותו בן ערובה? אולי? לא, לא, זה לא מתאים לג'יני החדשה שהיא מנסה להיות.
"כן, העניין סגור. תודה על העזרה שלך. אני מניחה שראש מועצת העיר קלי צדק."
לוגן גלגל עיניים. "אל תעודדי אותו." הוא הסתובב ולקח את המחברת ששמרה ליד הקופה. היא היתה מלאה בהערות קטנות על מי זה מי ומה כל אחד אוהב. בשוליים היו לבבות וספירלות ופרחים. שרבוטים קטנים שעשתה ברגעים השקטים יותר, לא שהיו הרבה כאלה.
היא הסתכלה עליו סורק את הדף בעיניו. שפתיו נמתחו קלות בחיוך קטן, ואז הוא העביר דף וכתב את השם ומספר הטלפון של הווטרינרית.
"היא הכי טובה שיש. היא תסדר בשבילך את העניינים." הוא הוסיף גם את מספר הטלפון הנייד שלו בתחתית הדף. "למקרה שמישהו יקיא," הוא אמר וניגש אל הקן הקטן שהקימו לעצמם על הרצפה. הוא השליך את הכריות אל כיסא סמוך והשתופף כדי לגלגל את שקי השינה.
ג'יני עמדה שעונה על הדלפק והרגישה שהיא לא מסוגלת לזוז ולעזור לו. היה נדמה לה שהגוף שלה בשביתת מחאה נגד כל דבר שיגרום לו לצאת מכאן יותר מהר. "שוב תודה. אני ממש מעריכה את זה. את הכול. את העזרה שלך ושהיית כל כך נחמד אלי והכול."
הוא הציץ בה מאחורי כתפו ועצר באמצע גלגול שק השינה שלו. "אני חושב שאולי את לא רגילה שמתייחסים אלייך יפה, ג'יני."
המילים שלו הכו בה בעוצמה. וואו.
זה נכון? היא התרגלה שמתייחסים אליה לא יפה ולוקחים אותה כמובן מאליו? התפקיד שלה בעבודה היה לדאוג שמרווין יקבל את כל מה שהוא צריך כדי לעשות את העבודה שלו. אבל מי דאג לכך שהיא תקבל את מה שהיא צריכה?
כל כך הרבה זמן לא היה לה מישהו להישען עליו. ואפילו אם היה מישהו כזה, היא אף פעם לא האטה למספיק זמן כדי להישען. כשג'יני חשבה על שבע השנים האחרונות, חייה נראו כמו מערבולת של לילות ארוכים במשרד ומשלוחי קפה בשעות הבוקר המוקדמות. מערכות היחסים האחרונות שלה היו קצרות ימים, ובזמן האחרון הן היו מעטות ועם הפסקות ארוכות ביניהן, והחברים שלה לעבודה היו יותר מכרים מאשר חברים של ממש. היא בהחלט לא הרגישה בנוח להתקשר לאחד מהם כשלא יכלה לנקות בעצמה את הקיא שלה. אמא שלה בטח היתה נוסעת תשע שעות מבאפלו לבוסטון כדי לעזור לה, אבל זה היה מטורף, וג'יני לעולם לא היתה מבקשת ממנה לעשות דבר כזה.
איכשהו, בתוך הטירוף של השנים האחרונות, לג'יני לא היה זמן להבין עד כמה היא בודדה.
לוגן חזר לגלגל את שקי השינה בתנועות יעילות ומדויקות. הוא תחב את הרגליים לתוך הנעליים והוריד את המעיל שלו מגב הכורסה.
היא תתקשר אליו אם תקיא ואחר כך תהיה חלשה מכדי לזוז, והוא יבוא. היא היתה בטוחה בזה, אבל לא היתה בטוחה אם המחשבה על כך מרגיעה או מפחידה אותה. לוגן היה אדיב ויציב ומתחשב. היא ראתה מיד מה יש לו להציע לה. זה היה ברור כשמש.
אבל מה יש לה להציע בתמורה? אוסף של פחדים וחששות בניהול בית הקפה, רובד נוסף של חרדה שאולי עשתה טעות כשעברה לגור כאן, הרבה יותר מדי פטפוטים ולא מספיק הקשבה ונטייה לקפוץ ישר לתיאור התרחיש הגרוע ביותר מכל התרחישים האפשריים.
זאת לא היתה רשימה מוצלחת במיוחד.
והיא גם לא רצתה להמשיך להיות הבן אדם הזה.
אז עכשיו נוספה עוד שורה לתוכנית ג'יני החדשה, השלב הסופי שבו תזכה בחוואי החתיך.
החתול החדש שלה יילל בקול לרגליה. היא עוד לא היתה מוכנה לזה. קודם כול היא צריכה לישון. אחר כך היא צריכה להבין מה עושים כשיש חתול. אחר כך הכול כבר יסתדר מעצמו.
"טוב, אני זז."
בזמן שעמדה שם וחלמה בהקיץ, לוגן פינה את כל החטיפים שלהם ומילא קערה במים בשביל החתול. אוף. היא התחילה ברגל שמאל.
"אוקיי, נשמע טוב. שוב תודה. נתראה." ג'יני התכווצה. היא היתה יכולה להסתפק רק באחד ממשפטי הפרידה האלה.
"לכי לישון קצת." הוא אמר בשקט כשחלף על פניה בדרכו לדלת האחורית.
ג'יני הנהנה. זה היה הרבה יותר בטוח מלומר את מה שחשבה באותו רגע, ומה שחשבה באותו רגע היה שהיא תישן הרבה יותר טוב אם הוא יישאר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
