לקריאת החלקים הקודמים
אשת הרב, אשת הבישוף - חלק ראשון
אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שני
אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שלישי
מסע חתונה (1377)
בפעם השנייה בתוך שנה אחת ישבה יואנה על סיפונה של ספינה המפליגה לאיטה במעלה נהר האברו. זיכרון השור שצנח מת על גדות הנהר במסעה הראשון מחוץ לבורגוס הטיל בה פחד עמום. מה ישתבש עכשיו? באמתחתה של יואנה היו מכתבים שקיבלה משלמה, מקומטים משימוש ומקריאה. המכתבים הרגיעו אותה ושיככו את פחדיה. לצידה היו אמא שלה, אחיה יוסף, ארבע משרתות, שלושה סבלים ושישה מלווים חמושים. תפקיד המלווים היה להגן עליהם מפני תאוות הבצע של שודדים בדרכים. כשיעזבו את הנהר ויעברו לשיירת עגלות וכרכרות, יבין כל מי שיראה אותה שלפניו אנשים עשירים מאוד.
ההפלגה עברה בשלום, וכעבור שבוע ימים הגיעו כולם לסרגוסה בירת אראגון ללא תקלות. יואנה נזכרה בביקורה שם לפני פחות משנה. בשיחות השקטות עם שלמה, שהתמשכו עד שעות הלילה המאוחרות. בהתלחשויות עם טולוסונה חברתה, שהרגישה מיד שנפל דבר בחיי חברתה הטובה. גם הפעם יואנה והפמליה התקבלו בבית הוריה של טולוסנה בכבוד רב. דון וידל קבליירה, אביה של טולוסנה, בעל הזיכיון לטביעת מטבעות בממלכה וגם אחד מפרנסי הקהילה היהודית, התעקש לשלוח עמם עוד שני מלווים למסע, לפחות עד לגבול נווארה. אין צורך, ניסתה האם להתווכח, אבל דון קבליירה הזכיר את שודדי הדרכים המסוכנים, ולא הסכים לוותר.
מחר נטייל ואראה לך את הרובע היהודי כולו, דבר שלא הספקנו בביקורך האחרון, חייכה טולוסנה. לקהילה שלנו שישה בתי כנסת, בית חולים משלה ומקווה, וגם גן חיות יש לנו. הקהילה מממנת אותו כחלק מתשלום המסים למלך.
יואנה התבוננה בחברתה בסקרנות. היא בגרה ויפתה מאז נישאה לאיש. כמה היתה רוצה לשמוע ממנה על טיבם של חיי נישואים! היא סבבה איתה יום שלם בסרגוסה, מאזינה לתיאוריה, אבל את מה שחשוב לה לשאול לא שאלה.
רב העיר הוא הריב"ש, יצחק בן ששת, סיפר אביה של טולוסנה כשסעדו בצוותא בביתם, ממשפחת ברפת העתיקה והמיוחסת, ונחשב לגדול תלמידי החכמים והפוסקים בספרד. מחר, אמר לבתו, תספרי לחברתך על פורים המיוחד שלנו. האם ידעת, יואנה, שיש לנו פורים משל עצמנו? לא, יואנה לא ידעה. היא לא היתה בטוחה שזה מעניין אותה במיוחד. אמא שלה ראתה את הצל, צל השעמום על פניה, ובערב, כשפרשו לחדריהן לשינה, אמרה לה משפט שתשמור בליבה לאורך השנים הבאות: הפרטים הללו, ההיסטוריים, אמרה אמה, חשובים לכל יהודי, אבל חשובים במיוחד לך, יואנה. את לא עומדת להיות אשתו של יהודי פשוט. את תהיי רעייתו של מנהיג, מנהיג בקהילתו ומנהיג לעולם היהודי בחבל הארץ הזה. אסור לך להיות בורה. את מוכרחה להקשיב וללמוד. כל פרט ופרט. לעולם לא תדעי מתי תזדקקי לכל זה.
זה היה לפני שבע שנים, סיפרה טולוסנה למחרת בבוקר, כשהשתיים טיילו בנחת ברחובות סרגוסה. באותה שנה, 1370, קם מומר אחד בשם מרקוס וסיפר למלך שהיהודים המקבלים את פניו עם ספרי התורה שלהם, בהתאם לנוהג המקובל, מבזים אותו בעצם, מפני שספרי התורה הללו אינם בִּפנים. זה רק התיק, סיפר מרקוס המומר למלך. אין בתוכו כלום! למעשה המומר צדק, כי באמת בשלב מסוים החליטו רבני העיר שאין זה מכבודם של ספרי התורה שיֵצאו לקראת מלך נוכרי, ולכן הם פסקו שיש להשאיר את ספרי התורה עצמם בבית הכנסת ולצאת לקבל את פני המלך בתיקי ספר תורה ריקים. כששמע המלך את דבריו של המומר הוא רתח מכעס, והחליט לתלות את רבני הקהילה ולגרש את היהודים מהעיר זאת, כמובן, אם יתברר שדברי המומר נכונים.
אז מה קרה, שאלה יואנה. טולוסנה תמיד ידעה לספר סיפורים היטב...
ביקורו של המלך נקבע לי"ז בשבט. יום לפני כן ביקשו הרבנים מהשַמש, כרגיל, להוציא את מגילות התורה מהתיקים לקראת התהלוכה למחרת. אבל בלילה חלם השמש חלום. בחלומו נגלה אליו אליהו הנביא, והורה לו להחזיר את המגילות לתיקי ספרי התורה.
בעיצומה של התהלוכה הורה המלך לפתוח את התיקים. הקהל, ובתוכו הרבנים, נבהלו בהלה גדולה, וכולם עצרו את נשימתם. השמש פתח בשלווה את התיקים, ולהפתעת כולם המגילות היו שם. המלך רתח מכעס שוב, הפעם על המומר מרקוס, וציווה שייתלו אותו. כולם נשמו לרווחה, כמובן, וראש הקהילה ציווה להעלות את סיפור המעשה וההצלה הגדולה על כתב, ומאז, מאז נוהגים פה בסרגוסה לקרוא בכל שנה את מגילת הסיפור ולקיים את "פורים סרגוסה".
את המלך אני מבינה, אמרה יואנה. את הרבנים אני מבינה וגם את השמש. רק את המומר קשה לי להבין. למה שיעשה דבר כזה? למה שיפגע במי שזה לא מכבר היו אחיו?
היא כמובן נתקלה כבר במומרים. היא הרגישה את הכעס העצור בהם, את השילוב של אשמה והקלה, של שפלות והתנשאות. אבל לעולם לא תבין מה דוחף אותם לפגוע באחיהם. מה דחף את אותו מרקוס להתנכל ליהודים, שאך לא מזמן היו אחיו עצמו ובשרו והפכו מבחינתו לאויב.
כשיואנה היתה ילדה קטנה הגיע לברצלונה מומר חשוב, ואנשים דיברו עליו הרבה. אז שמעה לראשונה מאמא שלה מי הם המומרים, ומה עשו. אבל למה, שאלה אותה יואנה, למה שיעשו דבר כזה? למה להפסיק להיות יהודים. זה בכלל אפשרי?
זו שאלה טובה, נאנחה אמא שלה. להיות יהודים זה לא תמיד קל. הממלכות שאנו חיים בהן הן ממלכות נוצריות. קל יותר להיות נוצרי היום מאשר יהודי.
ואדם יכול ככה פשוט להחליט ולהפסיק להיות יהודי?
מבחינת המדינה כן. הוא נטבל לנצרות והופך לנוצרי לכל דבר. מבחינת ההלכה היהודית, יהודי נשאר תמיד יהודי, בלי קשר למה שהוא עושה או מחליט.
לפני ששכבה לישון, בלילם האחרון בסרגוסה, הרהרה בנס הפורים הפרטי ששמעה עליו היום.
מה היא חושבת על הנס שנעשה ליהודי סרגוסה? האם יש עדיין נסים בעולם? אפשר לטעון שכן, כמובן. העובדה שהיא כלה היא סוג של נס. העובדה שהיא עומדת לפגוש את חתנה המיוחד כל כך, שלמה, בקרוב ממש, קשורה לאותו נס עצמו. האם עליהם לחגוג ביום השנה להיכרותם כדרך שחוגגים את חג הפורים? או שאולי זה בכלל לא נס, אלא דרך הטבע. דרכו של עולם היא שבחור ממשפחה מיוחסת ועשירה יישא לאישה נערה ממשפחה דומה. ונס הרי הוא ההפך מהטבע. למה, אם כן, היא חשה באושר רב כל כך, כאילו נעשה לה נס?
ומתוך ההרהורים הללו, נרדמה.
הפמליה יצאה לדרכה יומיים אחר כך, עם זריחת השמש, ועד מהרה הגיעה לגבול ממלכת נווארה. מעבר הגבול חייב תשלום של עשרת אלפי מרבידוס, ובדיקת הכבודה, כמובן כבודה המחייבת תשלום נוסף של מסים. יוסף, אחיה של יואנה, שילם את מה שצריך למי שצריך. ליתר ביטחון שכרה אמה של יואנה מתורגמן הבקיא בשפת הבסקים, השפה המדוברת בנווארה. כשראו מרחוק, מהספינה, את בתיה של טודלה, קראה האם קריאת שמחה. הערב נלון בבית ידידינו, נתן גבאי הקהילה ואשתו אדלינה. עיר חשובה היא טודלה, מקום לידתם של המשוררים היהודים הגדולים, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא. היא גם עירו של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה.
יואנה התקשתה לעכל את המידע האינסופי. היא הקשיבה לו, בצו אמה, אבל די לה. היא עייפה מהמסע הארוך, ובמיוחד מהמעבר משיט בספינה לרכיבה ביבשה, על פני הקרקע, בכרכרה הקופצנית והלא נוחה. כשנסעו בדרך היבשה לפמפלונה בירת נווארה, השוכנת למרגלות הרי הפירנאים, אפילו הנופים הנפלאים בדרך לא הרגיעו את ליבה. היא זכרה היטב את סיפורי אמה על פמפלונה בירת המשי, על חתונתה שלה וחתונת אמה ודודותיה כולן קנו את המשי בפמפלונה. המסע הארוך מיתן את התלהבותה. מי רוצה שמלות, הרהרה יואנה. אני רוצה להגיע כבר לבורגוס.
מארחיהם בפמפלונה היו יוסף אורה בונה, רב העיר ורב המדינה, ורעייתו יוליאנה. הוא איש חשוב ועשיר מאוד, ובעל מעמד בעל זיכיון לטביעת מטבעות מטעם מלך נווארה ומכירתם, מדגישה אמא שלה. המארחים, אנשים יקרים ומאירי פנים, הציעו להם לטייל מעט בעיר לפני שישכבו לישון. אמה של יואנה הסכימה בהתלהבות, ויואנה הצטרפה על כורחה. בטיול הקצר שערכו בעיר למדו השתיים כי פמפלונה נבנתה בידי גולים מיהודה, כך לפחות על פי האגדה. בעיר חיים כאלף יהודים שעוסקים בגידול גפנים ודגנים, בעיבוד עורות ובצבעות, בתכשיטנות ובמסחר, ובעיקר בסחר הבדים.
שוק המשי ושוק התכשיטים נמצאים ממש בתוך הרובע היהודי, הסבירה המארחת, וליואנה אמרה: מחר אלווה אתכן לקניות.
כשראתה את הסחורה היפהפייה שכחה יואנה את התנגדותה לעצירה. יופי ועושר כאלה לא ראתה מימיה. איל אוז'ו ביאי, לה אלמה דזאי, העין רואה והנפש חושקת, צחקה אמא שלה באושר, רואה איך בתה הכלה נהנית ללטף את הבדים הצבעוניים, לחוש ברכותם, לדמיין את התופרות הופכות אותם לשמלות מרהיבות עבורה. מבט ארוך במיוחד נעצה יואנה בגליל המשי התכול שממנו יתפרו לה את שמלת הכלה שבה תעמוד תחת החופה. היא הביטה באמה מתמקחת עם הרוכלים בפנים חמורות אבל בעיניים נוצצות בשמחת הכנותיה של בתה הכלה. המשי לשמלתה שלה, שמלת אם הכלה, היה אדום בורדו. למעילו של אחי הכלה יוסף הם קנו משי בצבע כחול עמוק, וכך גם לכובעו. מה ילבש שלמה עצמו, תהתה יואנה.
ביום שאחריו יצאו שוב לדרך. יצחק אורה בונה, בנו של הרב של נווארה וחברו הטוב ללימודים של שלמה החתן, הצטרף אליהם כבן לוויה נוסף. הפעם נסעה הכרכרה שלהם לאורכה של דרך עתיקה ורחבת ידיים. טראיאנה, הסביר מורה הדרך שלהם, מוביל השיירה. דרך רומאית עתיקה, שעל פי המסורת נבנתה בידי שבויים מיהודה לאחר חורבן בית שני. בהמשך הם חצו גשר מפואר בסגנון רומי פואנטה לה ריינה, ציין מוביל השיירה, גשר המלכה, על שמה של המלכה שבנתה אותו לפני מאה וחמישים שנה לערך, מלכת נווארה. היהודים הגיעו לכאן אחרי החורבן, חשבה יואנה, ועדיין הם, כלומר אנחנו, כאן.
בגילה של יואנה דברים עדיין אינם מובנים מאליהם. המסע הארוך העניק לה זמן רב להרהורים ולמחשבה על המוכר לה, ועל שאינו מוכר. היא אהבה את קטלוניה ארצה, ולא תמיד נעם לה לזכור שאבות אבותיה הגיעו לכאן בעקבות אסון גדול ושבר מארץ ישראל החרבה. קטלוניה היתה ביתה, והיא היתה רגילה לה ואהבה את נופיה ואת שפתה.
המסע נמשך. יואנה אהבה גשרים, אהבה את המבט מלמעלה שהם מעניקים לנוף, למציאות. היא אהבה את העמידה מול היכולת האנושית לחצות מכשולים, בדמות נהרות למשל. לכן הופתעה כעבור שעות אחדות כששוב הגיעו לנהר, נהר האגה, והפעם עצרו.
מדוע עצרנו? שאלה אמה את יוסף בנה, והוא מיד שאל את מלוויהם.
אין מעבורת, השיב נהג הכרכרה. המעבורת נעלמה. לאן נעלמה המעבורת? איש לא ידע.
כעת יש להחליט, פנה יוסף לאמו. או להמשיך ולנסוע יום נוסף במעלה הנהר, עד שנגיע לגשר שיאפשר את חצייתו, או לחכות למעבורת, רפסודה שמשיט במשוטים אדם שקיבל לכך זיכיון מהמלך.
המעבורת מסוכנת, הדגיש הרַכָּב בשיחתו עם יוסף. הוא עצמו בוטח רק בסוסיו שלו, ונהרות יעדיף לחצות בגשרים רחבי ידיים. המעבורת עלולה להתהפך ולטבוע, ושודדים עלולים להתנפל עליה, לרצוח את המפעיל ולגזול בכוח את זיכיונו יחד עם רכושם של האנשים שהוא מסייע להם לחצות את הנהר.
אמה של יואנה נדה בראשה. נמתין למעבורת בכל זאת, אמרה ליוסף, והוא העביר את הבקשה הלאה.
כשלוש שעות עברו עד שהמעבורת הגיעה סוף סוף. יואנה הביטה בזרועותיו השחומות משמש של משיט המעבורת ובמצחו הנוטף זיעה. הוא גבה מיוסף אחיה סכום עצום עבור ההפלגה הזו. היא הביטה בדאגה בכסף העובר מיד ליד.
אל תדאגי, הרגיעה אותה אמא שלה. עבור הרישיון הזה שילם האיש ואולי עדיין משלם למלך סכומי עתק.
ואת סומכת עליו? שאלה יואנה.
אנחנו חייבות לסמוך עליו, אמרה אמה בפה קפוץ. המעבורת שלו היא היחידה שעומדת לרשותנו כרגע. לא נאריך את הדרך בשעות רבות עד הגשר הבא.
את זוכרת את השיר שקיבלת מארוסך, שאלה אמה של יואנה את בתה בשעת בוקר מאוחרת, אחרי שחצו בשלום את הנהר וכרכרתן נכנסה בשערי העיר אסטלה לשנת לילה בביתם של מכרים בעיר.
מובן שיואנה זוכרת. היא למדה בעל פה שורות ממנו:
אם יחליק דבש בפי, טעמו יימר - ותמתקי
וסהר יעלה בליל תומו, יבכה - ותשחקי
אם תקרבי למשפט עמו, ירשע - ותצדקי
חיוך רחב עלה על פניה, ממש כמו בפעם הראשונה שקראה את השורות היפות האלה כשסומק קל בלחייה. אני מנצחת את הירח ביופיי, חשבה, ואת הדבש במתיקותי. איזה ארוס חכם יש לי, שיודע לשלוח לי שורות יפות כאלה.
האיש שחיבר את השיר הזה הוא משה אבן עזרא, כידוע לך, העירה האם. ובכן, הוא היה מראשוני המתיישבים באסטלה, העיר שאתמול בערב נכנסנו בשעריה. מי שבנה אותה לפני כמאה ושישים שנה הוא סנשו מלך נווארה. המלך הזמין את המשורר הגדול משה אבן עזרא להתיישב בעיר אחרי שנאלץ להימלט מגרנדה. הבית הזה, שבו ישַנו הלילה, הוא ביתו של ראש הקהילה יהודה בן שמואל הלוי, גובה המסים של מלך נווארה, ידיד קרוב של אביך.
שעות אחדות לאחר מכן, אחרי שאכלו והתאוששו, המשיך המסע.
מריבוי כרמי היין בדרך למדו יואנה ואמה שהן מתקרבות והולכות למחוז לה ריוחה, הידוע והמפורסם בכרמי היין שלו. יהודים רבים מנווארה, מקסטיליה ומאראגון מגדלים כאן גפנים. אבל בכניסה שוב היה עליהן לשלם ממון רב כמכס, לצורך המעבר.
החדשות הטובות: כאן, בקסטיליה, שוב לא היה צורך במתורגמן. הקטלונית שבפי אנשי הפמליה היתה מובנת היטב לאנשי קסטיליה. בירת החבל היא העיר לוגרוניו, "קלגוריס" בימי הרומאים. סמטאות הרובע היהודי מתפתלות בחלק הצפוני של העיר, סמוך לגשר מעל הנהר אברו. אבל הפמליה לא עצרה שם אלא המשיכה לנחרה עיירה עתיקת יומין שקהילתה היהודית הקטנה עמדה בקשרי שאלות ותשובות עם גאוני בבל כבר במאה העשירית.
אמא, מה הם עושים, שאלה יואנה את אמה כשהגיעו לעיירה בלורדו. שני גברים יהודים, אוחזים כל אחד במטאטא גדול, עמדו באמצע הרחוב וטאטאו את רצפתו. למה הם מטאטאים? האם זה עונש?
אבל אמא שלה לא הספיקה להשיב, כי הכרכרה עצרה ליד האכסניה והמשרתים פרקו את החפצים. בערב נרדמה יואנה במהירות בחדר שהוקצה לה ולאמה, וכמה הופתעה, בבוקר, מצלילי נגינה עליזים מתחת לחלונה. היא רצה לחלון כדי לראות מי הם המנגנים בשעת בוקר כזו, ואמא שלה, שהתייצבה לצידה ליד החלון וזיהתה מיד את כרכרתה המפוארת של משפחת הלוי, חייכה חיוך גדול ושמח.
שימי לב, אמרה האם לבתה הנסערת, חתנך ומשפחתו הגיעו לקבל את פנינו. התזמורת היא חלק מקבלת הפנים.
כל זה בשבילנו? ליבה של יואנה החל להלום בחזקה: האם שלמה נמצא בכרכרה הזו, הנמצאת ממש מולם, ורכבה עצר זה עתה את סוסיה? האם יֵצא שלמה לקראתי, שאלה את עצמה יואנה, כדרך שיצחק אבינו יצא לקראת שיירת הגמלים של אליעזר ורבקה?
הכרכרה שהגיעה זה עתה עצרה בפתאומיות. לאחר דקה ושתיים ירד ממנה גבר נשוא פנים בבגדים מהודרים, ונעמד בכניסה לבית שהתאכסנו בו.
ברוכים הנמצאים, הרכינה אמה של יואנה את ראשה בחדר המגורים הגדול. אנחנו מעריכים ומודים על קבלת הפנים.
ברוכות הבאות, השיב יצחק הלוי, אביו של שלמה, במאור פנים. ברוכים הבאים!
לצידו עמדו שתי נשים: אישה מבוגרת ונערה צעירה אמו ואחותו של שלמה. האם הרכינה ראש בברכה, והבת, שערה החום הבהיר קלוע לצמה סביב ראשה, פרשה את ידיה לרווחה: ברוכות הבאות, ברוכים הבאים. כמה טוב שהגעתן בשלום. דרך ארוכה כל כך עברתן.
יואנה העבירה מבטה מהאם לבתה, הושיטה יד לאם וקדה לה, ובטרם החליטה מהי המחווה המתאימה לברך בה את גיסתה לעתיד היא חשה את עצמה מחובקת בחום. נעים מאוד, אני מריה, אחותו של שלמה, אמרה הצעירה, אני מצפה לבואך בקוצר רוח. הוא אמר שאחבב אותך מאוד.
יואנה חייכה לגיסתה לעתיד. היא היתה עייפה כל כך, ונרגשת. עיניה נעו סביב סביב, מנסות להכיל בבת אחת את המראות כולם, ולא פחות מכך לראות שמא בכל זאת יופיע פתאום מאי שם גם שלמה חתנה. מריה, שקלטה את מבטה והבינה את פשרו, לחשה על אוזנה: הוא בפגישה חשובה עם נציג המלך. אתם תיפגשו כבר בבורגוס.
מבטה של יואנה היה אסיר תודה. באותם רגעים שמחים היא לא היתה יכולה לשער, גם בסיוטיה הגרועים ביותר, שבעוד שנים אחדות תגדל מריה את ילדיה שלה בנסיבות שאי אפשר בכלל להעלותן על הדעת. ובינתיים, אחרי הברכות המקובלות, פנו כולם לשוב לכרכרות כדי לצאת לחלקו האחרון של המסע לבורגוס.
אני חייבת לדעת, שאלה יואנה את בני משפחתה לעתיד שבאו לקבל את פניה וללוות אותה לבורגוס, מדוע מטאטאים שני היהודים האלה את הרחוב כאן? האם הם נענשו על משהו?
לא ולא, זה לא עונש, השיב לה חמיה לעתיד בחיוך על שפתיו, זה תפקיד הקהילה היהודית. ארבעים ושש משפחות יהודיות יש בבלורדו, ובכל פעם שני גברים מטאטאים יחד, כך שכל משפחה ממלאת את התורנות הזו פעמיים בשנה בערך. זה מנהג בעיר הזו, מימים ימימה.
יואנה הודתה לו בחיוך. דברים רבים למדה במסעם הגדול מברצלונה. איזה מסע מפתיע, מאלף ומחכים עבר עליה. יואנה הצעירה ראתה עולם לפני שהפכה לאשתו של שלמה, ובעצם היא תגלה עולמות חדשים גם אחרי נישואיה, שיתרחשו ממש בקרוב.
בזמן שנותר עד לסוף המסע התוודעו יואנה ומריה זו לזו. גם מריה מאורסת, על אף גילה הצעיר, למדה יואנה, אבל היא מיעטה לדבר על חתנה המיועד, בן לאחד הנכבדים והמיוחסים מבני בורגוס, וכשהזכירה אותו היו עיניה עצובות. יואנה תמהה על כך, אבל לא הספיקה לפענח את החידה מפני שזמן קצר אחר כך הגיע המסע סוף סוף אל קצו, והפמליה הכבודה עצרה בבורגוס, בירתה העתיקה של ממלכת קסטיליה.
שיחת מסרונים
רפי: יפה שתיארת איך יוסף אחיה של יואנה מנהל את כל ענייני המסע על אף שאמו לצדו. בספרד של המאה ה 14 אין מצב שאישה היתה משוחחת עם הרכבים והשייטים. ואגב, אני מניח שאת עומדת לתאר את החתונה המפוארת. זכרי שבימים ההם, כשמשפחות עשירות מאוד עשו חתונה גדולה, הן השיאו על הדרך זוג בני עניים ודאגו לכל צורכי החתונה. אני מצרף לך כמה תמונות של הרובע היהודי של בורגוס. שימי לב לכיכר המרכזית, לבתים סביבה. התצלום השני שצירפתי הוא של כמה עמודים מתוך מלחמת העט והמספריים שיר הומוריסטי וחכם שחיבר בן הדור שקדם ליואנה, שם טוב בן יצחק ארדוטיאל. הנה קישור שמתאר אותו. מצאתי בתשובות הרא״ש פסק שלו, בעניין תלונה של קהילת ואיאדוליד נגד יוסף בן משה נחמני מגירונה (בנו של הרמב״ן), שמכר את משרת גובה המסים למשפחת ארדוטיאל מקריון, אביו של הרב שם טוב שלנו, ובכך נמנע ממנו לממן את הקהילה. יורשיו של הרב שם טוב מכרו את המשרה ליצחק הלוי, אביו של שלמה. זו חדשה מרעישה מבחינתנו! כדאי שתשלבי בחתונה בדחן שמקריא כמה משפטים מהשיר שלו, מפני כבודו, או בשל הכרת התודה שמשפחת הלוי חייבת לו. ואל תשכחי לתאר את הנגנים, כמובן!
רות: רושמת לפני.
רפי: את ספר הפילוסופיה שלו "משלי מוסר" כתב שם טוב לאנריקה מלך קסטיליה לכבוד יורש העצר שנולד לו, חואן. חואן היה המלך בזמנו של שלמה ובשליחותו יצא לחצר האנגלית. הוא נפטר באוקטובר 1390. מותו פתח את השער לפרעות שעוד יבואו.
רות: שונאת פרעות.
רפי: רושם לפני.
שתי חופות
כשיואנה ראתה את בורגוס לראשונה נעתקה נשימתה מהתפעלות: כמה היא יפה! בתיה לבנים, עשויים גיר, רחובותיה רחבים, היא שוכנת על שפת הנהר, בתוכה קתדרלה עצומת ממדים, מבנה יפהפה שנבנה כמאה וחמישים שנה קודם לבואה של יואנה לבורגוס, ומעליה מצודת העיר. יפה היא הקתדרלה, עטורת קישוטים ומסוגננת, אבל היא לא עניין ליהודים כמובן, אף שהם מחויבים להפריש מס קבוע לאחזקתה. יואנה לא תיכנס אליה אף פעם, או כך לפחות חשבה אז. החיים דבר מסובך הם, ואי אפשר לדעת לאן ייקחו אותנו.
בבורגוס, בירת קסטיליה, נפרדה החבורה ממשמר הגנה שליווה אותה. פה בבורגוס אין צורך בהגנה: המחותן, אביו של שלמה החתן, הוא אחד מחשובי הקהילה, ומהמקורבים ביותר למלך.
דרך שער צר נכנסו הכרכרות לכיכר המרכזית של הרובע היהודי של בורגוס. במרכזה באר, והרחבה גדולה ומרוצפת אבן. סביבה בתים יפים, צמודים זה לזה, ועדיין ההבדל בין בתי העניים לבתי העשירים ניכר לעין. מתוך דלת גדולה מעוטרת בשער אבן לבן יצא לקראת יואנה חתנה המיועד שלמה, לבוש בבגדיו הטובים, ונרגש לא פחות ממנה.
לקח לה זמן להיזכר בו, להתרגל למראהו. האומנם הגבר הנאה והחכם הזה עומד להיות בעלה ואבי ילדיה? היא הרגישה בת מזל. פניה מלאו אור.
למרבה הצער, היו לשלמה עיסוקים רבים, וגם לה היו הכנות כהכנותיה של כל כלה. לבית משפחת הלוי הגיע ליאון החייט. בדים נמתחו, נגזרו, נמדדו. יואנה שמה לב לדריכותה של מריה בכל פעם שהגיע שליח, בחור צנום ונאה, עם השמלות למדידה, והמתין לקחתן בחזרה. יואנה למדה ששמו משה ושהוא בנו של החייט.
האם זהו ארוסך? שאלה אותה יואנה באחת הפעמים שהשתיים מדדו בצוותא את השמלות. הדבר הפליא אותה מעט. משה בן החייט הפשוט לא התאים לתיאורי הארוס המיוחס, אבל המבטים שנעצה בו מריה - כן.
מריה שתקה. דמעה שזלגה מעינה הכתימה את המשי היקר. חידה.
מדי ערב בערבו טיילו שלמה ויואנה ברחובות בורגוס, כדי לשוחח ולתכנן את עתידם. ספר לי על ליאון, החייט שלכם, ביקשה יואנה יום אחד. ספר לי על משה בנו.
סיפור עצוב, ענה שלמה, הוא ומריה מכירים מילדות, שיחקו יחד כילדים, בגרו יחד, התאהבו ורצו להתחתן.
יואנה לא היתה צריכה לשאול מה קרה. היא ידעה: בת למשפחה כמשפחת הלוי לא תינשא לבנו של החייט. גזירת גורל היא שאין להילחם בה. ובכל זאת נעצבה אל לבה. כשחזרו הביתה חיבקה את מריה, שגורלה לא שפר עליה, והודתה לאל הטוב על מזלה שלה.
לאן הולכים? שאלה יואנה את שלמה בטיולם למחרת, כשהוביל אותה לקצה השני של רחבת הרובע היהודי, למקום שגרו בו העניים. כאן? התפלאה יואנה, מתבוננת בבתים הצפופים, המוזנחים. בכניסותיהם העלובות. צפוף פה מאוד, ברור שכאן גרים אנשים פשוטים וחסרי כול. לפני שנתיים בערך, סיפר לה שלמה, הצטוו היהודים להתגורר אך ורק ברובע היהודי, וכך הוא נעשה צפוף מאוד. גם המסחר מחוץ לרובע נאסר על היהודים. כך שרחבת הרובע היהודי הפכה, למעשה, למרכז המסחרי העיקרי של בורגוס. עם זאת, הוסיף שלמה בחיוך, החיים אלה, בצפיפות, חיזקו מאוד את המרקם החברתי של חיי הקהילה. תכף תראי, אמר, ובדברו ניגש לאחד הבתים ודפק על דלתו.
אישה בלבוש פשוט פתחה את הדלת, ומשראתה אותם אורו פניה משמחה. היכנסו, היכנסו, אמרה. מה אוכל להציע לכבודכם? היא כיבדה אותם בעוגיות שקדים מעשי ידיה. יואנה סקרה את קירות הבית העלובים, וליבה נכמר על הגרים בו. שוב הודתה לאל על מזלה הטוב, ועל העושר שבו גדלה כל חייה. ואז, להפתעתה הרבה, החל שלמה לדבר על תבשילים ועל שולחנות, ושאל על כיסויי שולחנות וקישוטים. יואנה הקשיבה לשיחת שלמה עם האישה הענייה ולא הבינה דבר. מה הוא עושה כאן? מה הם עושים כאן? הכלה שמה חנה, אמרה האישה, וזה שאול, בני החתן, הצביעה על בחור צעיר בפינת החדר שהקשיב לשיחתם בשתיקה. התמונה התבהרה לאט. שאול, בנה של האישה, עומד להינשא לבחירת לבו חנה ביום ובשעה ששלמה והיא יעמדו תחת חופתם. כך המנהג פה בבורגוס. בכל פעם שמתחתן זוג ממשפחה עשירה, מממנת המשפחה חתונה של זוג עני, שיד משפחתו אינה משגת לסעודת חתונה ראויה.
כעבור שלושה שבועות נמתחו שתי חופות ברחבה שלפני בית הכנסת. "הרי את מקודשת לי", אמר שלמה ליואנה כלתו. "הרי את מקודשת לי", אמר שאול לחנה כלתו. בשני השולחנות זה שבתוך הבית פנימה וזה שברחוב הוגשו אותם מטעמים עצמם: מיני דגים ובשר ומאפים מתוקים ותבשילים המקובלים אצל יהודי ספרד מימים ימימה, כיד המלך ממש. ה"יינלי", צלי הבקר, וה"אדאפינה", צלי האווז המבושל ביין, ברימונים ובקינמון, נתנו את ריחם הטוב, והאגוזים והשקדים המטוגנים בדבש ובקינמון חולקו לכל דורש. המשפחות העניות של בורגוס לא ידעו את נפשן משמחה ומהודיה. הבדחנים גם הם לא פסחו על אף אחת משתי החתונות. הם שרו את שיריהם ורקדו את ריקודיהם כמקובל. ברגע אחד קם יוסף אורה בונה, חברו הטוב של החתן, ודיבר בשבחו, בשבח הזיווג ובשבח משפחת הכלה. בשבח הבשורה שיש בהקמת המשפחה החשובה הזו לעתידם של יהדות ספרד ושל עם ישראל כולו. הוא סיפר על האבות והאמהות, על הדרך שבה תרם כל אחד מהם לבניין האומה במידותיו ובאופיו המיוחד לו. שים לב, ידידי, לדברַי, פנה יוסף אורה בונה לידידו הטוב שלמה. אתה מבין היטב מה אמרתי כאן, נכון?
שלמה קם לחבק את חברו, וכשחזר פנה אל כלתו ואמר לה: תפקיד גדול מטילים עלינו, אשתי. הוא לא חייך. פניו העידו על גודלו של הרגע הזה, ועיניו ברקו.
בדחן, בדחן! נשמעו קריאות בקהל. אחד הבדחנים, איש גדול ממדים ובעל זקנקן זעיר, קם ממקומו והזדקר במלוא קומתו. הוא היה ענק, וקולו עמוק ורועם.
בדחן! צהלו הילדים. בדחן! אין חתונה בלי הבדחן שלה, החורז חרוזים ומשעשע את האורחים.
אשר בא שאננים להחריד, והוא בין אחים יפריד
כי לא לחינם המספר חיברם ותיקנם, וקירב אותם אחד אל אחד
לקיים מה שנאמר ברזל בברזל יחד
ולהוציא מקרא מידי פשוטו הכול פחדו פחד
שנאמר: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד
ובדברו קרץ הבדחן לקהלו המסור, ועשה בידו תנועות של מספריים הגוזרים באוויר. מלחמת העט והמספריים! צהלו המאזינים, שהכירו היטב את החרוזים המשעשעים שכתב ר' שם טוב בן יצחק ארדוטיאל. החשובים שבהם הכירו כמובן גם את שירתו ההגותית, שירי הקודש שלו ודברי המוסר, אבל המון העם הכיר אותו ואהב אותו בשל חרוזיו מלאי ההומור, הקצובים והמוזיקליים, וכינויו היה "הרב החורז בסגנון הטרובדורים".
כל מעשה המספריים הוא ישר, וכל משפט ישפטוהו
הבא להבדילם, חמסו על ראשו, בעת נבדל ישימוהו
כי אין רצונם לא להרע, אך לשוב לאחדותם ישסעוהו
יעשו לו כאשר זמם לעשות, במידתם מדדוהו
חמדו מאוד המספריים לעמוד יחדיו, ומבדיל לא יהא בינתיים
מהם שניהם לעשות אחד לכל אחד יבואם יחצו לשניים!
הבדחן הפליא לעשות, והמשיך לחרוז עד שהקהל עייף והחתונה קרבה לסיומה. אספרה דיאס, פור בר מרביאס, צפה לימים טובים, צפה לראות נסים, בירכו זה את זה משתתפי החתונה. ברכה מוכרת ושגרתית שנאמרת באירועים מעין אלה, כשזוג צעיר ונהדר מתחיל את חייו המשותפים. לשעות אחדות השמחה בבורגוס רבתה כל כך עד שלרגע נדמה שאין ולא יהיו עוד דאגות בעולם כלל.
בתום שבעת ימי המשתה שבו אמה ואחיה של יואנה יחד עם בני לווייתם לברצלונה. הפרידה היתה נרגשת ומלווה בברכות ובדמעות. באותה שעה לא ידעה עדיין יואנה שהיא עתידה לראות את אמה עוד פעמים ספורות בלבד אחת מהן בחתונת אחותה הצעירה בסרגוסה שנתיים אחר כך. הזדקנתי, תאמר לה אמה בחתונת בתה הקטנה, אבל עדיין יודעת אני להכין את בנותי לחייהן כנשים יהודיות טובות. לה רוזה סה סקה, לה גולור קדה, השושנה מתייבשת, אבל ריחה נשאר. ויואנה תחייך ותחבק אותה בחוזקה.
אמא שלה צדקה. יואנה השתלבה יפה בביתה החדש ובקהילתה. בשונה מנשים ספרדיות רבות, ששמרו על שם משפחתן המקורי לאחר נישואיהן, יואנה אימצה את שם המשפחה של בן זוגה שלמה הלוי. מריה, אחותו של שלמה, פרשה עליה את חסותה, ואף שהיתה צעירה ממנה הדריכה אותה במנהגי הבית והקהילה, במשא ומתן עם הסוחרים בשוק, בהצטרפות לחבורות הצדקה של הקהילה היהודית, ובהכרת העיר הנוצרית שמחוץ לרובע היהודי. החברות בין השתיים התהדקה מאוד. יואנה ידעה לומר מתי שמחה מריה ומתי עצובה. ומריה חשה באהבה הפורחת בין אחיה ובין אשתו, וכשיואנה הרתה, ידעה זאת לפני כולם.
את רוב ימיו חילק שלמה בין הוראה בישיבה של בורגוס לסיוע לאביו בניהול עסקיו מול המלך ושריו ומול בני המדינה. בשני התחומים עשה חיל. יואנה אהבה ללוות את בעלה לביקוריו בחוות האיכרים שמחוץ לעיר, שהיו בבעלות אביו. היא ליוותה אותו מדי פעם בצאתו לשמש כרב זמני בקהילות הקטנות הכפופות לקהילת בורגוס. יחד נסעו לסהגון, לקסטרוחריז ולפרומיסטה כדי לבקר בקהילותיהן, להבין את צורכיהן ולהשיב על שאלות היהודים החיים בהן.
בשנים הראשונות של חיי יואנה בבורגוס לא היה רמז לעתיד לבוא. היחסים עם השכנים הנוצרים היו טובים, לרוב. אמנם לקראת חג הפסחא נהגו אנשי הכמורה לדרוש דרשות נגד היהודים, והעירונים היו מלאי קנאה בהצלחתם של היהודים, אך יואנה נתקלה במעט מאוד התבטאויות קשות נגד יהודים. גם אם נתקלה, העדיפה להסיר אותן ממחשבתה. באותה תקופה של ערב פסח הוזמן שלמה לדרוש את דרשת שבת הגדול בפרומיסטה. בעיניים מצועפות באהבה ובגאווה הביטה יואנה בבעלה העומד בבגדי השבת היפים והצבעוניים שלו, העשויים משי, על הבימה התלויה, המוגבהת, של בית הכנסת, כשעיני כל הקהל נשואות אליו מעלה, והוא מלמד מהלכות פסח, קורא ומסביר לבני הקהילה את ההגדה. בליל הסדר ישבו בביתם יחד עם המשפחה כולה, ועמם גם משפחות עניות מבני הקהילה, כנהוג בבורגוס מימים ימימה.
שיחת מסרונים
רפי: אני מתלבט. לא רוצה לקלקל.
רות: ???
רפי: מצד אחד עשירי העיר נדיבים כלפי העניים, וזה יפה. מצד שני, הם מגבילים את נדיבותם לכסף. מתנשאים להחריד, שהרי את הבנות והבנים לא ישיאו להם. פערי מעמדות של ימי הביניים בשיא תפארתם!
רות: כאילו שהיום זה שונה. ההורים של שמחה לא הסכימו שיתחתן איתי.
רפי: למה?
רות: כי אני שייכת לקבוצה דתית אחרת. לכל דור ולכל חברה הסיבות שלה.
רפי: אולי את צודקת. בסוף זה תמיד החשש של הורים מאי התאמה בין המשפחות. מקשיים שייווצרו אצל בני הזוג על רקע אי התאמה תרבותית חברתית.
רות: אתה לא שואל אם אצלנו זה הצליח?
רפי: אם את רוצה, אשאל.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
