אחרי שנירמלנו כל סוג של טירוף בשנה האחרונה, מה ימנע מאיתנו לנרמל גם את טבח 7 באוקטובר?
יש לי וידוי: קוראים לי רענן, ומעולם – או לפחות עד עכשיו, מאז 7 באוקטובר – לא ביקרתי בשיירי עוטף עזה.
לא דחוף לי.
לא עטיתי אפוד מגן וקסדה רק כדי להצטלם בהם על רקע בית שרוף בבארי ולהעלות לאינסטגרם. לא סיירתי בהריסות תחנת משטרת שדרות. לא קפצתי למגרש הגרוטאות בנתיבות שאליו פונו המכוניות השרופות, ולא עשיתי סלפי באתר הטבח של פסטיבל נובה.
יודעים למה לא עשיתי את כל זה?
קודם כל, כי לא ידעתי שבכלל אפשר. שנית, כי כשהתברר לי שאחול־שלוקי אפשר, זה נשמע לי ציני ודוחה בדיוק כמו שזה. אבל כתבה שפירסמה כאן בשבוע שעבר ליאור אוחנה גילתה שבכל יום מגיעים כאלף איש באוטובוסים כדי לתייר בהריסות עוטף עזה ובכל אתרי מורשת המחדל, שבהם נרצחו, נטבחו, נשרפו ונאנסו קורבנות 7 באוקטובר.
יום טיול שכזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איזו מדינה, הא? מי צריך טבע פראי, ערים סואנות, תרבות מדהימה ושופינג. עזבו, לנו יש משהו טוב יותר להציע: מלחמה! אסון! טבח! בואו לראות. בואו מהארץ ומהעולם, בואו נעשה לכם סיור מקיף, לפחות שלושה כתמי דם בשבוע, לפחות סיפור אונס אחד ביום, לפחות משפחת חטופים לדוגמה. אפשר לסדר, כן.
אני לא ממציא את זה, בחיי.
קוראים לזה תיירות מלחמה, ומתברר שדרום הארץ הפך ל"יד ושם" הכי אופנתי כרגע: אנשים עולים לרגל לביתה של רחל אדרי מאופקים, מסתננים לכפר עזה, עושים את התמיר סטיינמן על רקע כביש הדמים – תנו לזה עוד שבוע ומישהו כבר יפתח חנות מזכרות ביציאה מהעוטף שבה ימכרו לכם "עוגיות רחל", טי־שירטים של בארי, מדבקות "אתם של ישראל?" ופסלוני עץ קטנים של קושמרו עם מיקרופון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"טיול מרגש ועצוב אך מלא תקווה", מבטיח האתר של אחת מחברות הטיולים שמוכרות את הסיורים האלה – וגם את זה, לצערי, אני לא ממציא אלא מצטט מהכתבה. "נצא דרומה אל אתרי עוטף עזה ההרוסים... וגם אל הכלניות שצובעות את כל זה בדם יהודי, נפגוש מקומיים שחזרו, חקלאים עקשנים, חיילים עייפים עם אש בעיניים, מתנדבים ומפונים... טיול קל הליכה, מלא טבע ותמונות נוף משגעות".
במילים אלו. דם יהודי, נוף משגע, בואו לצלם ולהעלות. וואללה, נשמע נחמד, לוקח את הילדים בשבת.
אז כן, אני יודע מה תגידו: שחשוב שאנשים יראו מה היה כאן. ואני אגיד: כולנו כבר יודעים מה היה. כל העולם יודע, גם אם חלקו מתעקש להכחיש. רק מה, שבינתיים הטיול בעוטף עזה הפך לסמל סטטוס. רוצים שנאמין שבאמת נשבר לכם הלב? תעלו סלפי ליד בית שרוף תחת הכיתוב "נשבר הלב".
או. עכשיו ברור יותר.
וככה הופך טבח 7 באוקטובר לעוד משהו שאנחנו מנרמלים. עוד אירוע טרגי בשרשרת האין־סופית שאנחנו מציינים וממשיכים הלאה כרגיל – בטח יהיה לטבח יום זיכרון משלו, מוזיאון משלו, טיולים שנתיים משלו, ומתישהו, בעוד עשור או שניים, איזו גלית דיסטל תורנית תצרח ש"7 באוקטובר זה שלכם! זה המשפחות שלכם שנטבחו שם!" וכולנו נזדעזע לחצי יום.
לא סביר? לא נראה לכם נורמלי שננרמל את טבח 7 באוקטובר ונמשיך הלאה בדיוק אותו דבר? למה לא, בעצם? תחשבו על כל מה שנירמלנו רק בשנה האחרונה: נראה לכם נורמלי שהשר המופקד על המשטרה וביטחון הפנים של המדינה יהיה עבריין מורשע שמונה פעמים (עם 53 כתבי אישום)? נראה לכם נורמלי ששר האוצר יהיה עציר לשעבר של שב"כ? נראה לכם נורמלי ראש ממשלה נצחי שמכהן עם שלושה סעיפי אישום פליליים, עם בן שמאובטח על חשבונכם במיאמי ועם בריכה פרטית בקיסריה שמשופצת על חשבונכם בזמן מלחמה? נראה לכם נורמלי שהאדם שממנה את שרי הבריאות והפנים הורשע בפלילים פעמיים ונאסר עליו בכלל להיות בממשלה? נראה לכם נורמלי שטלי גוטליב?
אני יכול להמשיך. גם אתם. כשאני חושב על רשימת האבסורדים הזאת, כשאני מבין שעבריינים – לא כביטוי, כעובדה – אחראים על רשויות החוק והשיטור, וכולנו פשוט חיים את חיינו כאילו כלום, איזה פקק קופץ לי בראש ואני מתפלץ לרגע, אבל אז אני פשוט גומר להתפלץ וחוזר לעבודה.
וככה אנחנו מנרמלים פה הכל – מֵחֲזירי בר שמסתובבים ברחובות חיפה ועד 45 בני אדם שנספים באסון הר מירון ואין שום צורך שהשר הממונה ירגיש אשם או ימנע מעצמו להמשיך לתפקיד יו"ר הכנסת ולצילומים הרגילים שלו עם בן זוגו וילדיהם מפונדקאות (שמתאפשרת בזכות בית משפט שאותו הוא מכנה "כנופיית שלטון החוק").
נירמלנו את האיש הזה ואת שני הפרצופים שלו, כמו שנירמלנו את הלגיטימיות לנפנף מעל מרפסת לקהל עצום שקורא למותו של ראש הממשלה, ואז, כשראש הממשלה נרצח, לרוץ ולהיבחר לראשות הממשלה. נירמלנו מזוודות כסף לחמאס, כמו שנירמלנו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני; נראה לנו בסך הכל נורמלי לשלוט על אוכלוסייה של כמה מיליוני פלסטינים לתמיד ובכל מחיר.
שום דבר מזה לא היה נורמלי, ובכל זאת נירמלנו. אנחנו מדינה לא נורמלית ביכולת הנרמול שלנו. נראה לנו נורמלי שדירת ארבעה חדרים בגבעתיים תעלה מיליון דולר. שטויוטה קורולה תעלה 170 אלף שקל. שהפסקת פרסומות של שמונה דקות וחזרנו.
ואם כבר נירמלנו הכל, למה שלא ננרמל גם את 7 באוקטובר ונמשיך בחיינו – אותם חיים עצמם? אותם פוליטיקאים עצמם? אותם טקסי זיכרון? באינסטינקט אתם אומרים "אין מצב", ועמוק בפנים אתם יודעים שיש.
ואם ננרמל את 7 באוקטובר ונעבור הלאה, האם אין מצב, חלילה, שננרמל גם את 136 החטופים שטרם שבו הביתה? הנה, בערוץ 14 כבר בישרו השבוע ש"ממשלת הימין" יותר חשובה מכל עסקת חטופים. יאללה, חזלשו את החטופים, זה חשוב לממשלה!
כי ממשלת ישראל הנוכחית בונה על יכולת הנרמול הלא־נורמלית שלנו. עצם קיומה מושתת עליה, לצד ההנחה שאנחנו ננרמל לה הכל. כל אנומליה, פשיעה, עיוות, איוולות, שחיתות, גזענות, ביזה וסתם אי־סבירות קיצונית. הכל יחליק איכשהו בגרון.
אז תגידו: מה אתה רוצה שנעשה? שנהפוך לשקמה ברסלר ונקדיש את חיינו להתרוצצות נצחית עם דגל ישראל בהפגנות, בכבישים, בעצרות ובמעצרים? כי האמת, אין לנו מושג מאיפה לפרופסור לפיזיקה החמודה יש את הזמן והכוח לזה, פלוס גידול חמש בנות. לנו, בכל אופן, אין.
אבל הנה העניין: שזה או שגם 7 באוקטובר ינורמל – ופסטיבל "דרום אדום" פשוט יכלול משנה הבאה גם ביקור חובה באיזה "צריף הטבח והתקומה" – או שאנחנו לא ניתן לזה לעבור הפעם. לא לזה. עד כאן.
הפעם יש מחיר כבד לשלם. יש אחריות עצומה לקחת, מסקנות מעשיות להסיק ותיקונים גדולים לתקן.
ורק הישראלים הנורמלים – מי שלא מוכנים יותר לנרמל כל טירוף בכל סדר גודל – הם אלה שיוכלו להתחיל בתיקון.
גוטליב, דרעי, קרעי ובן גביר עובדים כל כך קשה עבור כולנו, אז עכשיו תורנו להודות להם בחזרה
תודה, טלי גוטליב על פיסת הרכילות. בזכותך, לעת בלותי, הייתה לי עדנה קטנה וסוגיית בן־זוגה של שקמה והיעדרותו המשונה משלל הופעותיה, לא תמשיך להטריד את הצד המטומטם והרכילותי שלי לעוד הרבה קפלנים.
עכשיו הבנתי. כן, טוב, אני מודעת כמובן לעובדה שהעדנה שלי והקרנבל שהוא את, עלתה לבן־זוגה בסיכון חייו, בפגיעה בביטחון המדינה, באובדן אמון הציבור ביכולת של נבחריו להיות קמצוץ מעל מכחישי קורונה עם הזיות על צ'יפים מושתלים במחזור הדם, אבל מה אלו לעומת פיסת רכילות הגונה.
אני זוכרת שחשבתי שזה מוזר שהוא אף פעם לא מלווה אותה לשום מקום, מחזיק לה בגאווה את התיק או הדגל. כאילו, סבבה. חיים פרטיים וזה, כל הכבוד, מכבדת. אבל פעם אחת - פעם אחת! - אי־אפשר לתת לקהל, לקהלה שהיא אני, את מה שהיא רוצה, לא פחות ואולי אף יותר מדמוקרטיה - הצצה לחיים של אחרים?
האמת שבאחת ההפגנות היה נדמה לי שצדתי צל מבויש וגא עומד על מדרגות הרבנות העולות לבמה. דה! מוק! רט! יההה, צעקתי, הנה הוא! איך מתאים לשקמה גבר גבוה וקירח עם יוניקלו. סוף־סוף אני נחשפת לגבו של האיש שאיתו היא מגדלת חמש בנות בעמק, ולו היא אומרת "מאמי, יצאתי לרוץ ולהאיץ חלקיקים". אבל אז הגב הסתובב אליי וראיתי שזה בוגי.
אז תודה. גם על המידע החשוב וגם על הנזק שגרמת לעצמך ולמחנה שלך. לא רק מפני שהציבור עשוי לפקפק במידת כשירותך המנטלית ונשקלת כעת האפשרות לפתוח נגדך בחקירה פלילית, אלא כי תרמת בעקיפין לחיזוק מעמדה של שקמה כציונית ופטריוטית. עשית לנו שירות אדיר. בואי. בכיר בשב"כ הכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה לא נשמע בדיוק כמו יזם נדל"ן שמוכר דירות נופש באתונה לישראלים נמלטים, או כמו עוד איזה פרופסור למשפט בינלאומי מתנשא מרייכמן שיכול להגעיל לכמה ביביסטים את הנשמה. העובדה שהאדם שאיתו היא חולקת את חייה מחויב לביטחון המדינה ועובד למענה, העובדה שהיא שתקה - למרות שיכלה לגרוף רק הערכה - ואת שיחררת את הג'יני מהבקבוק, היא סוג של תמונת מראה הפוכה. היא ואת נראות עכשיו בבירור כמו הנגטיב המנהיגותי אחת של השנייה.
תודה, אריה דרעי על אוורור הבושה. תודה על הכנות, תודה שחשפת שהלילות קשים גם לך ושימשת פה לכל כך הרבה אזרחים המתקשים לישון לאחרונה. היה שווה לנו שתבטיח לפרוש מהפוליטיקה ואז תצפצף על בית המשפט ותחזור אלינו בסערה - אם לא כשַּׂר, אז לפחות כחבר בקבינט הביטחוני המרבה להתייעץ עם רבנים שמבינים בלחימה פחות מהחתולה שלי, אבל מבינים היטב אילו תפילות ועצרות יפתחו שערי שמיים.
אמנם אתה מאמין קטן מאוד בשוויון בנטל וגדול מאוד בהרחבת תקציבי הישיבות ובהרחבת הנחשלות של תלמידי החינוך החרדי, אבל זה נעים לדעת שיש מי שמתקשה להירדם בלילות וזקוק לכדורי שינה. יפה שחשפת חולשה וכאב. אנחנו בעד מנהיגים שעשויים בשר ודם. אמנם הכאב שלך הוא על ילדים של אחרים המשלמים בחייהם, אבל למה להתקטנן?
תודה, שלמה קרעי. ריגשת. נדיר למצוא אנשים חזקים, בעלי כוח, שלא שוכחים מאין באו ולאן הם הולכים ושליבם פתוח למצוקותיו של האזרח הקטן. אפילו אם מדובר באזרח ממש קטן, שהידרדר לעבודה משפילה בערוץ 14 וחווה כעת קושי בל יתואר עם הטראפיק שלו.
אני לא רוצה ליפול עליך כעת עם בקשות נוספות, אבל אם במקרה אתה פנוי היום, מחר, אשמח לעזרתך. עוד לא אישרו אותי בקבוצת "עגלות קפה בישראל" ובקבוצת "תוספי תזונה לגיל השלישי של איי־הרב", ואני לא מצליחה להבין למה. גם הטראפיק שלי לא משהו. תכלס, אני עומדת במקום מ־7 באוקטובר ולא מצליחה להתקדם. אבל אני מבינה שבנושא הזה, של טראפיק ופייסבוק ואלגוריתמים, אתה עובד על פתרון כללי עבור כולנו. קראתי שמטעמך נמסר: "השר מקדם הצעת חוק להגנה על חופש הביטוי של משתמשים ברשתות החברתיות". אז תודה. אני לא יודעת אם אתה מתכוון לטפל בחופש הביטוי ברשתות לפני או אחרי שתסגור את חופש הביטוי של תאגיד השידור הציבורי ותשאיר רק שידורי תעמולה נוסח צפון־קוריאה, אבל אחכה בסבלנות, העיקר שיסתדר.
תודה, בן גביר. הפיתוי שבסיאוב המשטרתי שימש מאז ומעולם קרקע פורייה לדיון על פריכותו של המוסר המעביר אנשי חוק אל העבר השני של הגדה. לכן כל סדרת משטרה מוצלחת, מ"חוק וסדר" ועד "הסמויה", מ"דקסטר" ועד "מנאייכ" הישראלית, מחויבת להדגים עד כמה רעוע הוא התפר המבדיל בין חוק לפשע.
והנה, הכל מתרחש במציאות. תוך שנה הוצפנו במעצרי שווא של אזרחים ללא כל עבר פלילי ובפיטורים ובמינויים מושחתים. צפינו באלימות קשה נגד מפגינים, התקדמנו לחלוקת נשקים מטורללת נוסח ארצות־הברית, וראינו איך מפכ"ל משטרה שבזמנים כתיקונם לא היה מטריח עצמו להעיף מבט בעוברו ליד תא המעצר שבו ישבת בעברך, מתחנף אליך כעת כדי לקבל תוספת כהונה.
אז תודה לך, אדוני השר. בזמן האחרון חזרתי לראות סדרות עבר, בהן סדרות משטרה שאהבתי, ולפתע הכל מקבל בוסט רציני של אמינות וזה מאוד משפר את חוויית הצפייה שלי.
ותודה גם על הנזיפה בביידן והבחירה בטראמפ לנשיאות. אני בטוחה שמיליוני אזרחים אמריקאים יצביעו לו בעקבות המלצתך, ואמריקה תיראה שוב קצת יותר דומה לישראל. גם ברמת הטרלול של מנהיגיה, וגם בנטייה - שאותה הדגמת היטב - לתקוע סכין בגב למדינות חברות. אני לא בטוחה שאתה מעודכן, אבל טראמפ לא כל כך משתגע עלינו לאחרונה, כינה את חיזבאללה "ארגון חכם" וקרא לחילופי שלטון. כך שיש מצב שתרמת רבות גם לאמינות סרטי האפוקליפסה שאני מתכננת לראות בהמשך. בכל זאת יש הבדל בין ארצות־הברית לישראל. היא יכולה להסתדר בלעדינו, אנחנו לא נשרוד דקה בלעדיה.
היד של המילואימניק אליסף מימון יכולה להיות לוחמת קטלנית או ציירת עילאית. ואנחנו זקוקים לשתי האפשרויות
בשבת השחורה יצהר הופמן ז"ל הגיע עם חייליו לבארי. הם עברו בית־בית תוך כדי לחימה שלא הייתה כדוגמתה. כמה שבועות לאחר מכן הוא הגיע לים המלח בשביל לבקש מהניצולים סליחה שלא הגיע מוקדם יותר באותו בוקר. אחר כך נכנס לעזה וטיהר את שיפא עם לוחמיו. בערב שערכו לפלוגה ובו הופעתי ראיתי חומרים מסווגים מהמבצעים שלהם. אין גיבורים כאלה. בהמשך הלחימה הוא נפצע ברגל בעוד מבצע שמבהיר מי הוא היה: שני לוחמי גבעתי נהרגו, והיה חשש שאחד נעדר. יצהר פשוט הסתער קדימה ופתח בקרב שבמהלכו חוסלו חמישה מחבלים. בלי פחד, בראש הכוח. הייתה לי שיחת וידיאו איתו אחרי שנפצע. חקרתי אותו על הלחימה. המסר שלו היה חד־משמעי: אנחנו מכים באויב, אבל אסור לעצור לרגע. הייתה לו כיפה שקופה, הוא היה מאיר פנים. היה בו אומץ יוצא דופן והייתה בו מנהיגות.
אגלה לכם סוד: חשבתי שימות בקרב. אמרתי את זה גם ליצהר כשנפצע, שאני רגוע עכשיו כי חשבתי שייפול בעזה ובסוף זו "רק" פציעה ברגל. הוא צחק. יצהר לא חשש מהמוות. זו האמת. הוא היישיר מבטו אל הסכנה בקור רוח שוב ושוב. את דבר מותו כתבה לי אחותו בהודעה: "הלך לנו הילד", היא כתבה. "תודה שעשית לו טוב". ליבי הלם מצער. יהי זכרך ברוך, יצהר האהוב.
אבד גיבור מן הארץ.
***
אני כותב את השורות האלה ברגעים של מין לאות נפשית כזו. מדברים על עסקה ואני חושב על אלה שלא יחזרו במסגרתה. אותם בנים שלא ייכללו ברשימה וייכנסו עוד יותר עמוק לאדמה. אחד מהם נמצא בראשי כל הזמן. לצערי ראיתי את רגע חטיפתו באיזה טלגרם עזתי, והמראה הזה חונה לי בלב. מכביד עליי כל כך. אני בכוונה לא מפרט יותר.
והנה לידי הבן שלי מנגן בפסנתר. נגינתו מרגיעה אותי. כמו התרופות שניתנות לפצועי המלחמה בראשית הטיפול: גם אם היא לא משפרת את המצב, היא משככת את מכאובי השעה. זה משהו שצריך לחבק: נחמות של רגע. לא נוכל לגדוע מהתודעה את מה שקרה לנו, אבל נוכל לחבוש את הפצעים בזהירות.
***
ב־7 באוקטובר אליסף מימון הוקפץ בצו 8. בגדול, הוא כבר כמעט ארבעה חודשים מחפש את כוח רדואן. במסגרת האתר שהקמנו למילואימניקים ולעסקים שלהם, מישהו שלח לנו הודעה על אליסף, סיפר שהוא צייר וישמח שאנשים יכירו את עבודותיו. נכנסתי לאתר של אליסף ונדהמתי. הפער בין הלוחם שהוקפץ כדי לחצוץ בין המרים שבאויבינו אלינו לבין האמן הרגיש והמוכשר, הוא בעיניי, במובנים רבים, הסיפור הישראלי. בין היתר שלחתי את הלינק של העבודות של אליסף לפסיכיאטר חובב האמנות ד"ר אילן רבינוביץ', ששלח אותו לאשת האמנות יפעת גוריון, שהחליטה להציג תערוכה מציוריו של אליסף. הוא עדיין בצו 8, אבל קיבל שחרור כדי להגיע לערב שהתארגן לכבודו. זה היה ערב מיוחד.
***
למרכז תאו בהרצליה, בערב הכי גשום בשנה, הגיעו אנשים ששמעו על התערוכה בכל מיני דרכים. אליסף היה שם עם מדים ונשק, נרגש מהדרך המוזרה שבה התגשם חלומו להציג תערוכה במסגרת "צבע טרי", דווקא בזמן שהוא אי שם בגבול עם חבריו לסוללה, הכי רחוק שיש מהצייר שהוא שואף להיות בימים רגילים. כשהוא לא בצו 8 ולא מצייר, אליסף עובד עם אנשים עם מוגבלות. הוא בן 29 בלבד, אבל אני רואה בעיניו ובעיני חבריו הלוחמים שהצליחו להגיע לערב הפתיחה, שהן חרושות קרב, מותשות מדריכות מבצעית. הדור שלהם נושא על גבו את מלחמת הקיום הזו, ובערב הזה אנשים מרגישים שיש להם הזדמנות להחזיר.
ואמרתי לאליסף שדבר אחד ברור לי: לאויבים שלנו אין אירועים כאלה. אין עכשיו נוח'בה שמציג תערוכה בחאן־יונס. אליסף מגלם את הלוחם העברי שנשמתו בעליונים, וכשצריך הוא נקרא לדגל והופך למכונת ירי והגנה, מחרף נפשו עבור המולדת.
***
אגיד לכם משהו על התקופה האחרונה ועל האמנות של אליסף. אני לא מבין גדול בציור, אבל אני יודע להגיד מה אני רואה. ומה שאני רואה כשאני מביט בציורים שלו, זה אדם שבוחר להסתכל על הטוב. יש לאליסף ציור שמאוד אהבתי, של נמל קוצ'ין בהודו. הוא סיפר לי שהיה לו יום מדכדך ודווקא בנמל, כשראה אנשים קשי יום שמחים במלאכתם, כשראה ילדים עולצים למרות שאין להם הרבה על מה, הרגיש שהוא מקבל כוח, בבחינת “היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה”.
ובאופן אישי, קיבלתי על עצמי כבר בשבת השחורה לראות טוב, להתרכז בטוב, לפרסם את הטוב וגם להיות קצת יותר טוב. אני לא מציין זאת כדי להרים לעצמי, אלא כדי להציע לכם שזו הדרך היחידה האפקטיבית להתמודד עם שטף של צער וחדשות רעות - פשוט לקום ולעשות משהו טוב כדי לשרוד. זה בעיניי מה שאליסף מייצג ומה שיפעת גוריון וד"ר רבינוביץ', שאירגנו את הערב, מייצגים, ומה שהחברים מהסוללה שהגיעו על מדים לתערוכה מייצגים, וגם מה שהקהל שבא לקנות ציורים של לוחם עז נפש מייצג. זו הרוח הטובה והגדולה שיש בעם הזה, שהתעלה בעת הקשה הזו כדי למצוא נחמה. שבת שלום.
זמן הספירה / למקום קטן שקוראים לו הבית שב חייל מילואימניק משדה הקרב והביט כה וכה בנו ובעצמו. מישהו היה חייב לדאוג לו אחרי כל כך הרבה זמן בעזה או בצפון רק שכרגיל לא פעם שוכחים את הטובים. ואז, למרבה ההפתעה היה זה השר בן צור, שר העבודה מש"ס, שהתנדב לתת את מספר הטלפון שלו לכל מילואימניק דורש. מאות צילצלו, סיפר השר נעים ההליכות (לאברי וארז), חלק באחת וחצי בלילה. חלק ציחקקו, חלק שאלו אם זה אמיתי ששר עוזר לאנשי מילואים. טוב, תודו שזה יוצא דופן. להיות שם עבורם עד שיעלה האור, השעה שהוא יוצא לעבודת הבורא.
ובינתיים הזמן (שהוא מושג ערטילאי) נעצר על 7 באוקטובר המר, או רץ כמו משוגע כשרוב הזמן אנחנו מנסים לספור אותו לפי זמן החטופים והציפייה לעסקה, זמן השכול, זמן הפצועים, זמן השיקום, זמן הפרותזות, זמן הממשלה, זמן חמאס הארור, זמן המלחמה והזמן בין הזמנים, החמקמק.
ובאותו זמן / ובין כל הזמנים האלה הגיע זמן הטיל הבליסטי החות'י שעשה דרכו לארץ ונתקל בחץ, כמו כלה שבאה לקראת חתנה אבל עם חומר נפץ. לא יודע לאיזה גובה הטיל הרע עלה, ניר דבורי לא דיווח, רק אמר שהוא נקלט הרחק מחופי אילת ליד ים סוף (תכף יסתבר שזה לא היה מדויק).
ולגבי החץ יריבו? שאלה כמו איך יודעים מתי בדיוק להוציא את החץ מאשפת החיצים כדי לייצר את המפגש ההורס עם הטיל הבליסטי החות'י הטרידה אותי. אגב, לא מזמן פגשתי את אחד מיוזמי ווייז, וביקשתי שיסביר לי איך בכלל חשבו על הרעיון הגאוני להוליך אותך בשבילי העולם? וככל שהסביר לי יותר כך פחות הבנתי. בדיוק כמו שאיני מבין עד היום מה קרה לנו ביום ההוא, ב־7.
ובינתיים פייסבוק חגגה זמן 20, נהיה זמן הגשם ששטף את הארץ, אפילו הכנרת עלתה קצת.
האמיתיים / אני יודע שיש אנשים שרואים רק רע. אז אני לא רוצה לקלקל להם את "החגיגה", אבל חייב־חייב לספר על כמה אנשים מופלאים ששבו אותי השבוע. הראשון - הרב אסולין מבית־שמש שאיבד את בנו החייל שמעון יהושע ז"ל לפני כשבוע בעזה ושריגש כשאמר שבבוקר הוא מברך על חסדו, ובחושך, בשעות קשות, יש לו את אמונתו. לא חייבים להיות דתי כדי להבין את זה. כמו ששכול זה געגוע, כך הגדיר אביעד בכר שאיבד את אישתו ובנו ואת רגלו בעוטף. וכל בוקר הוא קם, משקיע שעתיים בגעגוע אליהם ואחר כך יוצא לחרוש את שדות העוטף. האנשים האלה. הם הבייס האמיתי של ישראל, ולא הפטפטנים ש"מרשים" לעצמם. השבוע פגשתי גם מישהי שהלכה לחפש דווקא את הצחוק אשר אבד לה בין הזמנים, ובתור אחד שבוכה בקלות זה עניין אותי. "נו, ספרי לי", ביקשתי.
"הלכתי לראות את קטורזה בצוותא", סיפרה לי ונראתה כאחת שכאילו מודה שבתוך כל הכאוס הזה לא נעים לצחוק. נו, וצחקת? "כן, צחקתי מאוד", הודתה באשמה. הרי ידוע שככל שאתה יותר בוכה אתה יותר צוחק. זה מין מבצע כזה של סטנדאפיסטים, צחק כפי יכולתך.
שני פצועים בהיכל / אתה לא יכול להתנתק מכל זה, אה? שאל אותי הקול הפנימי. נכון. אפילו בכניסה להיכל התרבות אני אחשוב על מה שקורה וקרה לנו. אפילו על הבמה כשאראה את אמיתי הפצוע שלי שהצליח להגיע סוף־סוף להופעה. או נתנאל הפצוע בידו שהקהל הריע לשניהם בסטנדינג אוביישן בהופעה במוצ"ש האחרון. ואגב, תוך כדי ההופעה ניסיתי לכוון את שיריי למצב הרוח הכללי בין דמעותינו החיות והמתות.
נקודת המפגש / ואז החץ כנראה התקדם לכיוון הבליסטי החות'י במהירות היסטרית (לא של מכונית או מטוס בואינג), וכשכמעט התנשקו, כלומר התנגשו, התברר שהאירוע לא התרחש בים סוף, אלא אי שם בערבה. אבל איפה? מישהו מתושבי היישובים בערבה ראה את הטילים מתנשקים ברקיע מעל חצבה, עין יהב או יטבתה? כי לא דבורי ולא ברהנו דיווחו על זה. ולא נשאר לי אלא לדמיין את הבום של רגע המפגש בין שני הטילים האלה, זה שבא להתקיף ולהשמיד - וזה שבא להגן עלינו. מין קול נפץ גדול כמעט כמו עומקו של עולם.
ווי אר דה פאקינג וורלד / ובעוד אני חוצה את הכביש בגשם ובעוד שומעים כל הזמן את השאלה המרחפת באוויר כאיום מה יהיה ביום שאחרי? (כאילו למישהו יש מושג אמיתי מה היה ביום שלפני) פתאום במקום רחוק שקוראים לו נטפליקס אפשר היה למצוא את היום שלפני הלפני בסרט הדוקו על איך עשו כל זמרי אמריקה, ובראשם ליונל ריצ'י, מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, דיאנה רוס, סינדי לאופר ועוד 40 מגדולי זמרי אמריקה, את השיר האלמותי ווי אר דה וורלד, ווי אר דה צ'ילדרן למען רעבי אפריקה. ובעצם איך הצליחו לכנס יחד את מי שלא היה סיכוי שייצאו מהלימוזינות המפונפנות שלהם וייפגשו כך סתם, ובכל זאת זה קרה, הפלא של ביחד נשיר וננצח, כמומנט אין לייף אוף דה וורלד (רגע בחיי העולם) בשנת 1985.
שלושה רגעים נחרתו בי מהסרט הנפלא הזה: הראשון שקווינסי ג'ונס, מעבד השיר, כותב להם על שלט בכניסה לאולפן ההקלטות: "השאירו את האגואים בחוץ". שלט ששווה להשאיר בדלת כל ישיבת קבינט או כנסת. הרגע השני כשבוב דילן מתבייש לשיר לפני כולם ואז מגיע פתרון מטורף, שסטיבי וונדר יעשה לו חיקוי של עצמו ליד הפסנתר, ירגיע אותו ויזכיר לו מיהו, והוא אכן עושה לדילן את דילן וכשקווינסי ג'ונס מוציא את כולם החוצה הוא מאפשר לאייקון הדילני לשיר את שתי השורות שלו בלי בושה. הרגע הכי אסלי הוא זה שלקראת סוף ההקלטה - הזמרים האייקונים האלה נפתחים ומבקשים חתימות זה מזה, כמו שחקני כדורגל שמחליפים חולצות, וכשדיאנה רוס נשארת אחרונה אחרי שכולם הלכו והיא בוכה ואומרת: זה לא יחזור שנית, הרגע המופלא הזה, נשברתי וייללתי קצת. מודה. זה סרט על זמרים ענקיים עם כל פחדיהם וחולשותיהם ברגע נדיר בעולם המוזיקה. אבל אני כמובן לא אובייקטיבי. בימים אלה אני בוכה מכל דבר.
החלקים והשלם / אני חוזר לחיק עמנו. לרב אסולין, האב השכול המנוחם והמנחם, לאביעד בכר ששכל את בנו ואשתו, לאמיתי המתמודד עם קטיעת שתי רגליו, לנתנאל הפצוע בידו ובעצם לכל מי שהם הבייס הישראלי החדש שנגלה לפתע לנגד עינינו.
מישהו אמר פעם בפסימיות (אולי גולדה מאיר - אין לי הוכחות) שאם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום ואם אנחנו נניח את נשקנו נאכל אותה ולא תהיה לנו מדינה. אז לאור זה כרגע הכל ממשיך. והשאלה היא אם נדע לתת לילדינו שבתות וחגים שמחים בבוקר, שבהם לא קורה כלום יוצא דופן.
ובאשר לשני הטילים. אז מלבד העובדה היבשה שהופיעה במהדורת החדשות, שהחץ הוריד טיל בליסטי שהתכוון להגיע לעיר אילת, לא נאמר בעניין זה דבר. אני רק מניח שהם לא נעלמו, הרי בטוח שיש חוליות צבאיות שתפקידן למצוא אותם. ואני נאנח (ואתם יכולים להיאנח איתי) כי אני יודע שאיבדנו הרבה בזמן האחרון, ועדיין לא את הכל מצאנו. אבל אי שם בלב הבייס האמיתי אפשר כבר לראות את האור.
