-פרק 5-
מעבר לסצנה חדשה. אני מצלצלת בפעמון הדלת המפואר של ג'ק סטייפלטון ברובע המוזיאונים.
לבושה בחליפת המכנסיים הרגילה שלי. בלי המהפך, שסירבתי לעבור כה בגבורה.
קצת מתחרטת עכשיו על הניצחון הזה.
זאת פגישת היכרות, ועשיתי עשרות כאלה. בדרך כלל, כל הצוות ראשוניים ומשניים מתייצב לפגישה כדי להכיר פנים אל פנים ולאסוף מידע. אבל הצוות עובד קשה מדי כרגע מכדי להקדיש לזה זמן.
אז היום, רק אני.
לבד, ומדברת לעצמי כדי לשרוד את הרגע. את יכולה לעשות את זה.
ברגע שאת לומדת להסתכל על העולם מנקודת מבט של ביטחון אישי, את כבר לא יכולה להסתכל עליו בשום דרך אחרת. לא יכולתי להיכנס למסעדה למשל בלי להעריך את רמת האיום בחדר גם כשלא הייתי בתפקיד. לא יכולתי שלא להבחין באנשים חשודים, או בכלי רכב שהקיפו את הרחוב יותר מפעם אחת, או בכלי רכב מסחריים ריקים בחניונים, או ב"צוותי תיקון" שאולי היו למעשה צוותי מעקב ואולי לא. למען האמת, לא יכולתי להיכנס למכונית שלי בלי לבצע תהליך שכלל שלושה שלבים: חיפוש סימני כניסה, בדיקה אם האגזוז סתום, וחיפוש חומרי נפץ מתחת לשלדה.
בשמונה השנים האחרונות לא קרה אפילו פעם אחת שפשוט הלכתי למכונית שלי ונכנסתי אליה.
בטח נראיתי כמו איזו משוגעת.
אבל ברגע שאת יודעת עד כמה העולם נוראי, את כבר לא יכולה למחוק את הידע הזה מראשך.
לא משנה כמה את אולי רוצה.
לא הייתי בטוחה בדיוק מה ג'ק סטייפלטון יודע על העולם, אבל חלק מהעבודה שלי, היום ובהמשך, היה ללמד אותו. חייבים לקבל שיתוף פעולה מהמאובטח, כי באמת שאי אפשר לעשות את זה לבד. אחת המשימות הקריטיות בהתחלה היא להבהיר שההגנה נחוצה מבלי להפחיד אף אחד עד מוות.
אנחנו חייבים להעריך בדיוק עם מה הלקוחות מסוגלים להתמודד.
כשהגעתי לדלת של ג'ק סטייפלטון, אחזתי ביד רשימה של דברים שאני צריכה לעבור עליהם איתו כדי שהוא יוכל למלא את חלקו בעסקת השמירה על ביטחונו. היו לי גם כמה משימות בסיסיות שהעוזר שלו בלוס אנג'לס לא היה יכול לעשות עבורו כי הן חייבות להיערך באופן אישי: טביעות אצבע, בדיקת דם, דגימת כתב יד. ונוסף על כך, רשימת שאלות שגלן כינה שא"מ שאלון אישי מאוד שאספו מידע על קעקועים, שומות, פחדים, הרגלים משונים ופוביות. בדרך כלל היינו עושים גם הקלטת וידיאו, אבל עבור הבחור הזה אין צורך מן הסתם.
בכל מקרה, זה כל מה שהייתי צריכה לעשות. להיצמד לתסריט.
אבל וואו, הייתי לחוצה ברמות.
וזה היה עוד לפני ההלם שחטפתי כשהוא פתח את הדלת.
בלי חולצה.
פשוט פתח את דלת הכניסה. לזרה גמורה. עירום לגמרי מהמותניים ומעלה. איזה מין מהלך כוחני זה היה?
"אלוהים אדירים!" אמרתי, הסתובבתי וכיסיתי את העיניים. "תשים עליך משהו!"
אבל המראה שלו כבר נצרב לי ברשתית: רגליים יחפות. ג'ינס ליווי'ס בלוי. שרשרת עור קלועה מקיפה את בסיס צווארו, ממש מעל עצמות הבריח. ואין לי אפילו מילים לתאר את מה שהתרחש באזור הבטן.
עצמתי את העיניים חזק יותר.
איך לעזאזל אני אמורה לעבוד עם זה?
"מצטער!" הוא אמר מאחורי בפתח הדלת. "לא תזמנתי את זה נכון." ואז, "השטח בטוח עכשיו."
הכרחתי את עצמי לשמוט את היד ולהסתובב בחזרה...
ואז ראיתי את ג'ק סטייפלטון באמצע תהליך לבישת טישרט והקוביות שלו בבטן נעו בגלים כאילו הן רוצות להכניס אותי לטרנס.
תנו לי שנייה לעצור כאן את השעון, כי לא כל יום את עומדת בפתח הדלת של ג'ק סטייפלטון, ומביטה ישירות אל כל היופי הזה, בזמן שהוא עושה דבר רגיל לחלוטין אך מדהים לגמרי, כמו ללבוש טישרט.
איך זה היה בשבילי, אתם בטח תוהים, לחיות את הרגע הזה?
אולי זה יעזור לכם להבין: המוח שלי חווה השבתת מערכות.
זאת אומרת, איבדתי את יכולת הדיבור.
אני יודעת שהוא שאל אותי שאלה איפשהו שם.
אבל אני לא יכולה להגיד לכם מה היא היתה.
וגם לא יכולתי לענות לו.
פשוט עמדתי שם, בפה פעור, כמו קרפיון.
הוא סתם בן אדם, אתם חושבים לעצמכם. סתם בן אדם שהוא במקרה מפורסם.
בטח. בסדר.
אז תנסו אתם לעמוד ברגע הזה ולא פשוט להיאלם דום מרוב יראה.
נראה אתכם.
ואם יורשה לי גם להוסיף שלא ציפיתי בכלל שהוא יפתח את הדלת? הנחתי שהעוזר שלו יפתח לי, או מזכירה, או רב משרתים בריטי מתנשא במעיל עם זנבות כל אחד, רק לא האיש עצמו.
ותוסיפו לזה, שהוא היה גדול יותר מכפי שהוא נראה.
והוא נראה די גדול מלכתחילה.
הרגשתי ממש זעירה ביחס אליו. וזאת לא היתה דינמיקת הכוחות המועדפת עלי.
ואני אוסיף ואולי זה מובן מאליו שהוא היה... בחיים.
בניגוד לייצוג של עצמו על גבי סרט הצילום.
הוא היה יצור חי, נושם, תלת ממדי.
וזה היה חדש.
הסתכלתי עליו טוב עכשיו, והוא בכלל לא היה שרירי כמו שהיה ב"משמידים" וברור שלא נכון? כי מי יכול לשמור על משטר אימונים של חמש שעות ביום ללא הגבלה? אז במקום לראות חיית אדם מנופחת ושרירית, קיבלתי בטן שרירית אבל עם שרירים קצת פחות מוגדרים, מעודנת יותר אבל איכשהו מתוחכמת, רגילה, יומיומית יותר.
בטן שרירית שלא היתה צריכה להתאמץ יותר מדי.
מה ששיווה לו מראה אנושי יותר. וזה היה אמור להיות דבר טוב.
אבל מאחר שהוא היה אנושי יותר הוא גם היה אמיתי יותר.
והוא לא היה אמור להיות אמיתי.
ג'ק סטייפלטון האמיתי היה פחות שזוף מאשר בכרזות הסרט שלו. לגבר האמיתי היו קשתיות שהיו יותר אפורות מכחולות. לגבר האמיתי היה חתך קטן במקום שבו הוא חתך את עצמו בגילוח. השפתיים שלו נראו קצת יבשות, כאילו הן צריכות שפתון נגד יובש. השיער שלו היה מדובלל יותר ממה שראיתי אי פעם כמה זמן עבר מאז הסתפר לאחרונה? ונפל לו על המצח בצורה שפשוט התחננה שמישהו יסיט אותו הצדה. היה לו פלסטר על גב היד והוא ענד שעון ספורט חבוט, כזה שקונים בכל חנות, והוא הרכיב משקפיים, תארו לעצמכם. לא משקפי פראדה של המגניבים אלא סתם משקפיים קצת עקומים שאנשים רגילים באמת מרכיבים כדי לראות.
ככה ידעתי שאני לא חולמת, דרך אגב. כי בחיים לא היה עולה בדעתי להרכיב זוג משקפיים רגילים קצת עקומים על ג'ק סטייפלטון.
ואיכשהו הם גם שיפרו את המראה שלו וגם קלקלו אותו.
מתיש.
אוקיי, בואו נתחיל את הרגע הזה מההתחלה.
איפה היינו? אה, כן:
אומייגד.
חברים ושכנים, פגשתי כרגע את ג'ק סטייפלטון.
יחף. בליווי'ס. עונד שרשרת עור ששינתה את כל מה שחשבתי אי פעם על שרשראות עור.
"הקדמת," הוא אמר אז, וקטע את הבהייה שלי. "בדיוק התלבשתי."
עדיין הייתי אילמת. פתחתי את הפה אבל שום דבר לא יצא. שמעתי את עצמי רוצה לומר, "הגעתי בדיוק בזמן," בקול מקצועי, אפילו טיפה נרגז אבל לא ממש הצלחתי לתזמן את הלחיצה הנדרשת של הסרעפת כדי שזה יקרה.
בעזרת כל גרם של כוח רצון שהיה לי, סגרתי את הפה הפעור שלי.
גם זה היה משהו, לפחות.
הוא קימט את מצחו לרגע, ואז אמר, "רגע. באמת הקדמת? או שאני איחרתי?" הוא הביט בשעון שלו. "את יודעת מה? אני עדיין בשעון ההרים."
כל מה שהצלחתי לעשות זה לא לבהות בו בפה פעור.
"את בטח חושבת לעצמך, אבל צפון דקוטה היא בשעון מרכז היבשת?"
אין תשובה, אבל שמרתי על קשר עין.
הוא המשיך. "כי אומרים לי את זה הרבה. צפון דקוטה היא באמת בשעון מרכז היבשת, ברובה. חוץ מהפינה הדרומית מערבית. ובמקרה שם אני גר."
לא נראה שמפריע לו לנהל שיחה חד צדדית.
זה בטח קורה לו הרבה.
אבל עכשיו הוא הסתובב וסימן לי לבוא בעקבותיו. "בואי תיכנסי," אמר ונכנס לתוך הבית.
סגרתי את הדלת מאחורי והלכתי אחריו למטבח. קחי את עצמך בידיים, נזפתי בעצמי. הוא סתם בן אדם! הוא חתך את עצמו בגילוח! הוא כבר אפילו לא כזה שזוף!
"שרשרת מגניבה עם הסיכת ביטחון, דרך אגב," הוא קרא לאחור תוך כדי הליכה.
כמו מתוך רפלקס, נגעתי בסיכת הביטחון עם החרוזים שלי. הא. חד אבחנה.
והסיכה מילאה את תפקידה כקמע טוב יותר ממה שחשבתי, כי רק אז חזרה אלי באורח פלא יכולת הדיבור. "תודה," אמרתי אף שזה נשמע יותר כמו שאלה מאשר כמו תשובה.
כשהגענו למטבח, ג'ק סטייפלטון התכופף והתחיל לחטט בארון שמתחת לכיור, כמו שאנשים רגילים עושים לפעמים.
תארו לעצמכם. הם בדיוק כמונו.
"אני חדש כאן," הוא אמר, בזמן שהסתכלתי עליו, "אז אני לא ממש יודע מה יש לנו, אבל רק תגידי לי מה את צריכה, ואני אביא לך את זה."
ואז הוא הסתובב והזדקף עם דלי מלא בבקבוקי ניקוי, מברשות קרצוף, ספוגים ושקיות אשפה, והניח אותו בביטחון על הדלפק מולי.
קימטתי את המצח לעברו.
"לניקוי," הוא אמר.
הנדתי בראשי.
הוא קימט שוב את מצחו. "את לא..."
ואז אסירת תודה במיוחד על כוח הדיבור שחזר אלי עניתי במילים, "סוכנת הגנת אישים בכירה."
בדיוק כשהוא אמר, "המנקה?"
באמת? אני לובשת את חליפת המכנסיים הכי חגיגית שלי, והוא חושב "מנקה"?
אולי רובי צדק. אולי אני לא עוברת את המבחן.
"אני לא המנקה," אמרתי.
הוא קימט את מצחו. "אה." ואז חיכה, כאילו שואל, אז מי את בעצם?
"אני הסוכנת הראשית להגנת אישים בצוות האבטחה האישי שלך."
הוא באמת נראה מבולבל. "את המה במה שלי?"
נאנחתי. "אני אחראית על משימת האבטחה שלך."
"אין לי משימת אבטחה."
אוקיי, זה עוד לא קרה לי. "אני די בטוחה שיש לך."
כשאמרתי את זה, הוא הידק את ידו סביב הזרוע שלי ממש מעל המרפק לא חזק עד כדי כך שזה יכאב, אבל חזק מספיק כדי שלא אטעה בעוצמת האחיזה והוביל אותי בחזרה החוצה מבעד לדלת הקדמית. למען האמת, זאת היתה אחיזה שידעתי איך לצאת ממנה, אבל הייתי המומה כל כך מהמתרחש, שפשוט הלכתי בעקבותיו כמו שיה תמימה.
כשהיינו בחוץ, הוא סגר את הדלת מאחורינו ונעל אותה.
ואז הוא חזר לעניינים. "את אומרת לי שאת לא העוזרת?"
"אני נראית כמו עוזרת בית?"
ג'ק סטייפלטון משך בכתפיו, כאילו למה לא?
הייתי צריכה להניח לזה. "כמה עוזרות בית מגיעות לעבודה בחולצת כפתורים ממשי?"
"אולי תכננת להחליף בגדים?"
אוקיי. אני סיימתי עם זה. נאנחתי אנחה חדה. "אני לא העוזרת."
זה היה הרגע שבו הוא הרים אצבע, כאילו חכי שנייה, הסתובב, ירד אל כביש הגישה והוציא את הטלפון הנייד מהכיס.
אחרי כמה צעדים שמעתי אותו אומר, "הי. מישהי הופיעה כאן כרגע והיא טוענת שהיא חלק מצוות אבטחה אישי."
רגע. הוא חשד בי?
לא יכולתי לשמוע את התגובה.
אבל שמעתי את ג'ק סטייפלטון מדבר בקול רם וברור. "כבר החלטנו שלא עושים את זה. פעמיים."
הוא בעט בחצץ שעל כביש הגישה.
"אבל זה היה לפני שנים."
שתיקה.
"זה לא יעבוד. זה יהיה אסון. חייבת להיות דרך אחרת."
שתיקה נוספת.
ג'ק סטייפלטון ומי שהוא דיבר איתו המנהל שלו? הסוכנת שלו? הגורו שלו? חזרו על עצמם שוב ושוב. אני לא יודעת אם הוא לא הבין שאני יכולה לשמוע אותו, או שלא היה אכפת לו... אבל הוא מחה בקול רם על נוכחותי בחייו, ממש בטווח השמיעה שלי.
זה היה קצת מעליב, אם לומר את האמת.
הוא התווכח כל כך הרבה זמן, שבסוף התיישבתי על הספסל הקטן ליד עציץ הפיקוס הכינורי, וחשבתי על זה שאפשר יהיה להשתמש בו כדי לנפץ את החלון שמאחוריו ולכן צריך להזיז אותו, או למכור אותו, או לזרוק אותו. מאחר שלא היה לי שום דבר אחר לעשות, הערכתי בהסתייגות את הנכס מרחק מהרחוב: מספיק; היעדר שער כניסה: לא אופטימלי; נזק פוטנציאלי לגולגולת מאבני הנוי: קטלני יותר מתוך הרגל מאשר כל סיבה אחרת.
האם קרה לי אי פעם שהגעתי לפגישת היכרות עם לקוח שבכלל לא ידע שהוא שכר אותי?
לא. זאת היתה הפעם הראשונה.
היה לא נעים לחשוב שהוא בכלל לא רוצה אותי שם.
רוב האנשים היו אסירי תודה, לפחות במידת מה, על כך שאת עוזרת להם.
עד שהוא סיים להתווכח, חלפה רבע שעה. הוא חזר אלי, נראה כועס הבעת פנים שלמרבה הפלא כבר זיהיתי. ראיתי את הפרצוף הזה ב"משהו תמורת כלום", מיד אחרי העימות שלו עם סוחרי הסמים. ראיתי אותו גם ב"אופטימיסט", אחרי שלא זכה בתחרות הבישול בגלל הונאה. רק עכשיו פגשתי את הגבר הזה, אבל כבר הכרתי את הגומה הקטנה והמצחיקה שהופיעה באופן בלתי נמנע בסנטר שלו כשהוא היה ממש עצבני.
והיא היתה שם.
כשקמתי על רגלי, כבר הייתי די עצבנית בעצמי. יכולנו לסיים עד עכשיו. יכולתי להיות בבית אחרי יום העבודה.
"לא ידעת שהם שוכרים אותנו?" שאלתי, כשהוא התקרב אלי.
"פשוט חשבתי שהחלטנו נגד זה," הוא אמר.
"מתברר שלא," עניתי.
"כלומר," אמר ג'ק, "אני כן החלטתי נגד זה. אבל האולפן החליט בעד."
"חשבתי שרצית לצאת מהחוזה הזה."
"אני רוצה," אמר. "אבל מה שאתה רוצה ומה שאתה מקבל זה לא בהכרח אותו הדבר."
יש צדק בדבריו.
"בכל מקרה, עורכי הדין שלהם רוצים שהם יגנו על הנכסים שלהם."
"זה מה שאתה?"
ג'ק הנהן. "בהחלט. הם לא רוצים צרות. והם כן רוצים שאשאר בחיים."
"אני בטוחה שכולם רוצים את זה," אמרתי.
"לא כולם," אמר. "בגלל זה את כאן, לא?"
אכן.
בעודי מהנהנת, ג'ק סטייפלטון באמת הסתכל עלי, לראשונה מאז הגעתי: עוזרת הבית לוכסן שומרת הראש החדשה שלו. הרגשתי את המבט שלו כמו תחושה פיזית כמו קרני שמש על העור שלי. הסתכלתי עליו כל כך הרבה פעמים. זה היה מוזר להפליא שהוא הסתכל עלי בחזרה.
הוא פלט אנחה ארוכה של תבוסה. "בואי נדבר בפנים."
בפנים, כפי שתעיד גומת הכעס שלו, הוא נשאר עצבני עוד זמן מה.
אם כי קיוויתי שהכעס שלו הופנה יותר כלפי האולפן ופחות כלפי.
ישבנו ליד שולחן האוכל שלו, ואני הרפיתי מתיקיית האקורדיון שהחזקתי קרוב לחזה מאז שהגעתי לשם. הרגשתי חשופה משום מה כשהנחתי אותה.
ג'ק סטייפלטון היה עכשיו שרוע בתבוסה על כיסא אוכל. "פשוט תעשי את מה שאת בדרך כלל עושה," אמר.
לקחתי אוויר. "אוקיי."
מה שאני בדרך כלל עושה. זה היה יותר טוב. חזרנו לסביבה הטבעית שלי.
"אני האנה ברוקס," פתחתי ואמרתי. "הגנתי על עשרות אנשים בכל מצב שניתן להעלות על הדעת."
זאת היתה פסקה מקדימה ששיננתי בעל פה. השתמשתי בה באותו אופן, בכל פעם, כשפגשתי לקוחות חדשים. היה מנחם לדקלם אותה, כמו לשיר שיר אהוב ומוכר.
"הגנה על אישים היא שותפות," המשכתי. "אנחנו כאן כדי לעזור לך, ואתה כאן כדי לעזור לנו. מה שאתה צריך מאיתנו זה מיומנות והנחיה מבעלי מקצוע מנוסים, ומה שאנחנו צריכים ממך זה כנות וציות."
ג'ק סטייפלטון לא הסתכל עלי. הוא בדק את ההודעות שלו.
"אתה שולח הודעה עכשיו?" עצרתי את דברי כדי לשאול.
"אני יכול לעשות את שני הדברים בו זמנית," הוא אמר, בלי להרים את מבטו.
"אממ. לא ממש. אבל בסדר."
לא היה לי מה לעשות חוץ מאשר להמשיך לדבר. ככל שנזכרתי מי אני, צברתי תנופה. דחפתי לעברו על השולחן את החוברת שהבאתי לו. על עמוד השער הודפס העיקרון המנחה שלנו. דקלמתי אותו בקול רם. "מטרת האבטחה האישית היא צמצום הסיכון למעשים פליליים, חטיפה והתנקשות כנגד מאובטח באמצעות יישום נהלים ממוקדים בחיי היומיום הרגילים."
ג'ק סטייפלטון הרים את מבטו. "התנקשות? באמת? יש לי סטוקרית בת חמישים שמגדלת כלבי קורגי לתצוגות."
אבל הוא לא יצליח להסיח את דעתי עכשיו. "מודעות מתמדת היא אבן היסוד של אבטחה אישית טובה," המשכתי. "חוץ מזה, אמצעי האבטחה חייבים תמיד להתאים לאיום. בהתבסס על רמת הידע שלנו נכון לעכשיו, רמת האיום שלך נמוכה יחסית. מבין ארבע הרמות לבנה, צהובה, כתומה ואדומה אנחנו ממקמים אותך כרגע ב'צהובה'. אבל אנחנו מצפים שהחדשות על הביקור שלך ביוסטון יתפשטו בשלב מסוים, וכשזה יקרה, אנחנו נעלה את סיווג רמת האיום שלך ל'כתומה'. האסטרטגיה היא שיהיו לנו כבר תוכניות פעולה מוכנות כדי שנוכל לבצע את המעבר הזה במהירות."
ג'ק סטייפלטון קימט את מצחו. אלה היו הרבה דיבורים מקצועיים ברמה גבוהה יחסית למנקה.
המשכתי. "אבטחה היא תמיד פשרה בין הדרישות של רמת האיום לבין הציפייה הסבירה של הלקוח לחיות חיים רגילים."
"אני ויתרתי על חיים רגילים כבר לפני שנים."
"אנחנו רוצים שתקרא את חוברת ההדרכה הזאת בעיון ותכיר את תחומי האחריות שלך בנוגע לביטחונך האישי. כל מה שאתה יכול לעשות כדי לא להפוך למטרה קלה עוזר לכולנו להגן עליך."
"שוב," אמר ג'ק, "הגברת הזאת בעיקר סורגת סוודרים לחג המולד עם הפרצוף שלי עליהם. הם די מרשימים, למען האמת."
הזדקפתי קצת במושבי. "כל החטיפות וההתנקשויות שהצליחו, הצליחו בגלל גורם מכריע אחד, ואחד בלבד: אלמנט ההפתעה."
"אני ממש לא חושש שמישהו יתנקש בי."
"ולכן הדבר הראשון שאנחנו צריכים מכל אדם שאנחנו מגנים עליו הוא מודעות. רוב האנשים עוברים את החיים בסהרוריות, בקושי מודעים לסכנות בכל מקום. אבל לאנשים מאוימים אין מותרות כאלה. אתה חייב לאמן את עצמך להבחין באנשים ובחפצים שסביבך ולפקפק בהם."
"את קצת כמו ספר לימוד מדבר, את יודעת?"
"עבדתי עבור גלן שולץ במשך שמונה שנים וטיפסתי לתפקידים הגבוהים ביותר בארגון שלו. יש לי תעודת ממונה הגנת פרטיות וכן הכשרה מתקדמת במעקב נגדי, בנהיגת התחמקות, ברפואת חירום, בכלי נשק מתקדמים ובקרב מגע. אבל אם אני אעשה את העבודה שלי כמו שצריך, לעולם לא נזדקק לכל אלה. אתה ואני והצוות, בעבודה משותפת, נצפה מראש את האיומים ונפוגג אותם הרבה לפני שיתרחש משבר כלשהו."
"אני חושב שאהבתי אותך יותר בתור המנקה."
הישרתי אליו מבט. "אתה לא תגיד את זה ברמת איום כתומה."
הוא הסב את מבטו.
לקחתי אוויר. "אני מרגישה משפת הגוף שלך שאתה לא מעוניין במיוחד לקרוא את החוברת, אז אני אסכם לך את ההנחיות החשובות ביותר עבור אח"מים." סימנתי על האצבעות שלי את סעיפי הרשימה, ומניתי אותם מהר מהנדרש, רק כדי להשוויץ:
• אל תיפגש עם אנשים זרים במקומות לא ידועים.
• אל תזמין שולחנות במסעדות על השם שלך.
• אל תיסע בלילה.
• אל תבקר לעתים קרובות באותם מועדונים ומסעדות.
• לך בקבוצות במידת האפשר.
• אל תנהג ברכב ייחודי.
• יש להודיע למשטרה על כל איום חדש.
• יש להקפיד שמכל הדלק יהיה חצי מלא לפחות, בכל עת.
• יש לנעול תמיד את דלתות המכונית.
• אל תעצור ברמזורים, יש להאיץ במקום זאת.
• יש להחליט על מילת קוד מיוחדת כדי לסמן שהכול בסדר.
היה עוד, אבל הוא חייך ממשהו באינסטגרם שלו.
הפסקתי לדבר וחיכיתי לתשומת לבו.
לאחר שתיקה ארוכה, הוא הרים את מבטו. "מה היה האחרון?"
ציטטתי את עצמי: "'יש להחליט על מילת קוד כדי לסמן שהכול בסדר.'"
"מה מילת הקוד?"
החלטתי בו ברגע. "מילת הקוד היא 'פרת משה רבנו'."
ג'ק שמט את כתפיו. "אפשר לקבוע משהו קצת יותר מגניב? אולי 'קוברה'? או 'חיית פרא'?"
"הלקוח לא יכול לבחור את מילת הקוד."
לקוחות בחרו את מילות הקוד כל הזמן.
אבל מגיע לו בגלל שהוא שולח הודעות בזמן שאני מדברת.
ג'ק הזעיף את מצחו. "איך אני אמור לזכור את כל הכללים האלה?" שאל.
"תקרא את המדריך," אמרתי. "הרבה פעמים. עם מרקר."
ייתכן שהטון שלי היה קצת מתחסד.
ג'ק הניח את הטלפון שלו באנחה. "תראי," אמר. "אני לא אלך למועדונים או למסעדות ואני לא אפגש עם זרים במקומות לא ידועים. אני אהיה רק בבית או אלך עם אמא שלי לתורים שלה אצל הרופא." הוא נאנח. "אני גם... איאלץ בלית ברירה... לעשות כמה נסיעות לחווה של ההורים שלי, אבל אם אלוהים יהיה לצדי, אז הביקורים האלה יהיו קצרים ונדירים. וזה הכול. לא באתי לכאן כדי ליהנות, או לעשות צרות, או כדי שמישהו יתנקש בחיי. אני כאן רק כדי להיות בן טוב ולעזור לאמא שלי."
"מעולה," אמרתי. "זה מקל עלינו את העבודה."
הוא התחיל להרים שוב את הטלפון שלו.
ואז הוספתי, "אני רק צריכה לאסוף טביעות אצבע, דגימת כתב יד ומבחנה של דם, ונוכל לסיים להיום." שכחתי את השאלון האישי מאוד. אבל הסתדרתי לא רע, אם לוקחים הכול בחשבון.
"מבחנה של דם?" הוא שאל.
הנהנתי. "עברתי הכשרה בלקיחת דם." ואז השפלתי מבט אל אמות הידיים שלו. "ובכל מקרה, יש לך ורידים כמו זרנוקים לכיבוי אש."
הוא הניח את הזרועות שלו מאחורי גבו. "בשביל מה את צריכה דם?"
"בדיקת דם בסיסית. וכדי לדעת מה סוג הדם שלך."
עכשיו הוא מצמץ בתדהמה. נהניתי לזעזע אותו קצת.
זה היה הרבה יותר טוב מאשר להיות המנקה.
"העוזר שלך מילא בטופס שיש לך סוג דם איי בי שלילי," אמרתי, "ואם נאמת את זה, יש לך מזל, כי זה גם סוג הדם שלי."
"למה זה אומר שיש לי מזל?"
"אנחנו תמיד משתדלים שיהיה לנו בצוות אדם אחד לפחות שיכול לשמש כתורם דם עבור המאובטח שלנו," אמרתי, שלפתי את חוסם העורקים ומתחתי אותו. "אז יכול להיות שפגשת כרגע את בנק הדם האישי שלך."
-פרק 6-
כעבור עשר דקות היה לי כל מה שהייתי צריכה וארזתי את הדברים שלי, מוכנה בחפץ לב לעוף משם.
היה משהו מתיש כל כך בכל היופי הזה שלו.
ברצינות. זה היה ללא הפוגה. זה היה בלתי פוסק. זה היה מפרך.
ואפילו לא הסתכלתי עליו! הוא הסתכל עלי.
לבסוף השתתקתי והסתכלתי בחזרה. "מה?"
"את ממש לא כמו שחשבתי שתהיי," הוא אמר.
הסתכלתי בו בציניות. "הכול חוזר אליך."
"ציפיתי שתהיי גדולה יותר, בתור התחלה," הוא אמר.
"בכלל לא ידעת שאני באה."
"לא ידעתי שאת באה היום. אבל תכננו להעסיק אותך לפני כן. ואז שיניתי את דעתי."
"ואז האולפנים שינו אותה בחזרה."
"משהו כזה."
ג'ק עדיין אמד אותי במבטו, ואני לא יכולה להתחיל לתאר כמה מוזר זה היה להיות הנצפית ולא הצופה.
הוא המשיך, "נראה לי שחשבתי שתהיי יותר טיפוס קשוח."
לא הייתי טיפוס קשוח. הייתי ההפך מטיפוס קשוח. אבל לא התכוונתי להגיד לו את זה. "שום דבר בעבודה הזאת לא דורש ממך להיות טיפוס קשוח."
"מה היא כן דורשת?"
"מיקוד. הכשרה. ערנות." טפחתי על הראש שלי כאילו אני מצביעה על המוח. "לא צריך להיות קשוחים. צריך להיות מוכנים."
"אבל שומרת ראש, את יודעת? אני פשוט מרגיש שאת צריכה להיות יותר גדולה. את, כאילו, קטנטונת."
"אני ממש לא קטנטונת," אמרתי. "זה פשוט שאתה במקרה ענק."
"מה הגובה שלך? מטר שישים ושלוש?"
"אני מטר שישים ושבע, אם לא אכפת לך." הגובה שלי היה מטר שישים וחמש.
"אז מה היית עושה אם איזה בחור ענק היה מנסה להרביץ לי?"
"זה לעולם לא יקרה," אמרתי. "אנחנו נצפה את האיום ונסלק אותך מהמקום לפני שזה יגיע לזה."
"אבל מה אם זה כן יקרה?"
"זה לא יקרה."
"אבל רק באופן היפותטי?"
נאנחתי. "בסדר. באופן היפותטי, אם זה היה קורה למרות שזה לא יקרה הייתי פשוט... משתלטת עליו."
"אבל איך?"
"אני מתאמנת בג'וג'יטסו מגיל שש, ויש לי חגורה שחורה דאן 2."
"אבל מה אם הוא היה ממש גדול?" ג'ק הרים את הזרועות כמו דוב.
פזלתי לעברו. "אני לא חושבת שאתה מבין איך ג'וג'יטסו עובד." הוא פזל אלי בחזרה.
"אתה לא מאמין לי?" שאלתי. "אתה מבין עד כמה זה סקסיסטי?"
"זה לא סקסיסטי..." הוא מחה. "זה פשוט... פיזיקה. איך מישהי בגודל שלך משתלטת על מישהו בגודל שלי?"
"זאת לא פיזיקה," אמרתי. "זאת בורות."
"תראי לי," הוא אמר.
"מה?"
"תעשי לי ג'וג'יטסו."
"לא."
"כן."
נאנחתי. "אתה רוצה שאני אפיל אותך? עכשיו?"
"כאילו, לא באמת. אבל אני כן חושב שהייתי ישן יותר טוב אם הייתי יודע בוודאות שאת מסוגלת."
"אתה אומר שאתה רוצה שאני אכאיב לך? באמת? כי אם אני אעשה את מה שאתה מציע, אני אוציא לך את האוויר מהריאות ואולי גם אפרוק לך את הכתף."
זה היה רעיון גרוע ביותר.
אבל נראה שג'ק כן רצה שאפגע בו, כי הוא תפס לי את היד וגרר אותי החוצה מהדלת האחורית שלו, על פני הפטיו, אל חלקת דשא ליד הבריכה. "רעיון גרוע, רעיון גרוע, רעיון גרוע," אמרתי, כשהוא משך אותי מאחוריו.
"אבל את רואה כמה קל לי להתגבר עלייך?" הוא קרא לאחור.
וזה כנראה היה הרגע שבו הרמתי ידיים. אף פעם לא אהבתי במיוחד שמזלזלים בי. בייחוד לא כשמזלזל בי בחור שחשב שאני המנקה.
הוא רצה שאני אכאיב לו?
בסדר. אני אכאיב לו.
כשהגענו לדשא, הוא הרפה מהיד שלי והתרחק קצת בריצה קלה. ואז הוא עשה סיבוב פרסה בחזרה לכיווני, ופתח בריצה.
טוב, אז כנראה שאנחנו עושים את זה.
אנחה.
בשלב הזה, כבר לא הייתי צריכה לקבל החלטה מודעת. ברגע שבחור בגובה מטר תשעים מתחיל לרוץ ישירות לעברך לא נשאר מה להחליט. את פשוט עושה את מה שאת מאומנת לעשות.
ברגע שהוא הגיע אלי, תפסתי את מפרק כף היד השמאלי שלו בשתי ידיים, משכתי אותו למטה ונגחתי בגוף שלו עם האגן שלי. החוכמה כאן היא להשיג תנועת גלגול. את מושכת את הזרוע ואת הכתפיים שלו כלפי מטה בזמן שאת דוחפת את פלג הגוף התחתון שלו כלפי מעלה ואז מכריחה אותו להתגלגל על עצם הזנב שלך.
זה נשמע יותר מסובך ממה שזה.
לסיכום: את מרכינה את הראש, והוא עף מעליו.
זאת פיזיקה.
בתוך פחות משנייה הוא היה על הגב.
גונח.
"אתה ביקשת את זה, חבר," אמרתי.
כשהשפלתי את המבט אליו, העיניים שלו מצאו את שלי. ואז, לראשונה מאז הגעתי לשם, הוא חייך. חיוך גדול, רווי הערצה. "אוי אלוהים, זה כואב," הוא אמר.
"אמרתי לך," אמרתי.
הוא חיבק את הבטן שלו בזרועו והתנשף. או שרגע יכול להיות שהוא צחק? "את הכי טיפוס קשוח!"
"ממש לא."
"את מהממת," הוא אמר.
"זה מעולם לא היה בסימן שאלה."
ואז הוא השתרע, פרש את זרועותיו לרווחה ובהה בשמים. "תודה לך, האנה ברוקס! תודה לך!"
למה לכל הרוחות הוא מודה לי?
ואז הוא צעק אל העננים. "התקבלת!"
אבל אני סירבתי להצטרף אליו בהתפעלות ממשהו שעשיתי כבר אלף פעמים. זה לא היה מדהים. זה היה פשוט תוצאה של אימונים. "כבר התקבלתי לעבודה," אמרתי.
"אז התקבלת שוב! התקבלת פעמיים! התקבלת לעבודה בתרועת חצוצרות!"
הנדתי בראשי וחזרתי פנימה כדי להביא לו קרח.
כשהוא הגיע למטבח כעבור כמה דקות, עדיין מתנשף ועדיין קורן מהערכה, הוא נראה, איך לומר, כאילו קיבל זה עתה שיעור חיוני לחיים.
הצמדתי שקית קרח לכתף שלו בעזרת כמה מגבות מטבח קשורות זו לזו, וסירבתי להיות נבוכה עכשיו כשהכול רגוע יותר, מהקרבה של הגוף שלו לשלי.
"הכתף שלך הולכת לכאוב מאוד במשך כמה ימים," אמרתי.
"שווה את זה," הוא אמר.
"קח משככי כאבים לפני השינה."
"אוקיי, דוקטור."
"ובפעם הבאה שאני אומרת לך שאני טובה במשהו," אמרתי, "אל תגרום לי להכאיב לך כדי להוכיח את זה."
"קיבלתי."
אספתי את החפצים שלי ואז פניתי לאחור כדי להיפרד, כשאני מאמצת את תיקיית המסמכים לחזי כמו קודם אבל הרגשתי כמו גרסה חדשה לגמרי של הבחורה שנכנסה לכאן.
אין כמו להפיל גבר על הגב כדי לחזק את ההערכה העצמית שלך.
מומלץ.
"אז נראה שאנחנו מתחילים ברצינות מחר," אמרתי וקראתי את לוח הזמנים הזמני שגלן נתן לי. "אתה רוצה לנסוע לבית של ההורים שלך בבוקר, נכון?"
ג'ק הנהן.
"יש לנו צוות שמבצע הערכה של המסלול כרגע," אמרתי. "זה הרבה יותר מזורז מזמן ההכנה הרגיל שלנו, אבל אנחנו פשוט הולכים לקפוץ למים עד שנעשה את זה כמו שצריך."
ג'ק השפיל מבט. הוא לא ענה.
"אנחנו יכולים להביא איתנו מחר צוות מרוחק, והם יכולים לאמוד את נכס החווה בזמן שאנחנו שם להתקין כמה מצלמות, להעריך את השטח." הרגשתי שזאת תוכנית טובה.
אבל אז ג'ק אמר, "האמת היא שזה לא יכול לקרות."
הנדתי בראשי. "מה לא יכול לקרות?"
"אנחנו לא יכולים לקחת צוות אבטחה לבית של ההורים שלי."
"למה לא?" שאלתי.
הוא נשם נשימה עמוקה. "כי אסור שההורים שלי ידעו משהו על זה."
"משהו על מה?"
הוא החווה בידו סביבו, כמו לומר על כל זה. "איומים, סטוקרים, צוות אבטחה אישי."
"איך זה אמור לעבוד?"
הוא הניד בראשו. "אמא שלי חולה, את יודעת? היא חולה. ואם היא תדע על כל זה, היא תדאג. למרות שאין באמת שום סיבה לדאגה. יש לי סטוקרים כבר שנים נהייתי חסין לגמרי לכל זה. אבל אף פעם לא סיפרתי לה על שום דבר מפחיד ואני בטח לא אתחיל בשבוע שבו היא עוברת ניתוח להוצאת גידול סרטני."
"אבל..." אמרתי. ואז לא הייתי בטוחה מה לומר.
"היא דאגנית," אמר ג'ק. "כאילו, היא אלופת העולם בדאגנות. והיא מתמודדת עם תוצאות בדיקות שהן... לא משהו. ומאז שאח שלי מת..." ג'ק בהה בידיים שלו כאילו הוא לא יודע איך לסיים את המשפט הזה. "בשבילי, אני מודה שומר ראש זה דבר טוב. אני מבין את זה. אבל בשביל אמא שלי? לא טוב. קראתי קצת באינטרנט על טיפולים, ולחץ נפשי יכול ממש להשפיע על התוצאות שלהם. אני לא יכול להקשות עליה עוד יותר. הדרך היחידה לעשות את זה היא לוודא שההורים שלי לעולם לא ידעו מי את."
"אבל... איך?"
"באתר שלכם כתוב 'פתרונות מקוריים ויצירתיים לכל תרחיש'." הוא הפנה את הטלפון שלו לעברי כדי להראות לי את האתר בתור הוכחה.
"זה מה שעשית בטלפון שלך כל הזמן הזה?" שאלתי בתדהמה.
ג'ק משך בכתפיו. "זה אחד הדברים שעשיתי בטלפון שלי."
הסתכלתי בו בציניות. "מעצב האתר כתב את זה."
"הבוס שלך איך קוראים לו? פרנק ג'ונסון?"
"אפילו לא קרוב. גלן שולץ."
"הוא אומר שהרבה מהמעקבים יכולים להתבצע מרחוק."
גלן כבר ידע על זה ולא סיפר לי?
ג'ק המשיך. "הוא אומר שאת יכולה להישאר קרובה אלי וקבוצה נוספת יכולה לעקוב מרחוק."
"אבל אם תסחוב איתך סוכנת לכל מקום שאתה הולך אליו, האם זה לא ייתן למשפחה שלך רמז כלשהו?"
"בכלל לא."
הנחתי ידיים על המותניים. "למה לא?"
"קודם כול," אמר ג'ק, "ההורים שלי מתוקים ותמימים באופן בלתי אפשרי. ואחי הגדול בקושי מדבר איתי. דבר שני, את ממש לא נראית כמו שומרת ראש." הוא הטה מעט את הראש וחייך אלי את החיוך הכי ממיס לב שלו. "ואחרון חביב?" אמר, "אנחנו הולכים להגיד להם שאת החברה שלי."
כשחזרתי למשרד, גלן עדיין היה בחדר הישיבות, וחצי מהצוות היה שם יחד איתו. כולם נדרשו לתת כתף כדי להרים את הפרויקט הזה של ג'ק סטייפלטון.
זה לא הזיז לי.
"לא," אמרתי לגלן, כשאני מסתערת ישירות על ראש שולחן הישיבות. "שלילי חזק מלא."
גלן אפילו לא הרים את המבט. "אנחנו מדברים על העניין של 'החברה'?"
"יש עוד משהו לדבר עליו?"
"זה לא קו אדום. עשינו דברים יותר מוזרים מזה בשביל לקוחות."
"אתה עשית דברים יותר מוזרים מזה בשביל לקוחות," אמרתי.
"ראית את הבן אדם. זה באמת יהיה נורא כל כך?"
"אני לא מאמינה שידעת, ולא אמרת לי."
"חשבתי שיהיה עדיף אם תשמעי את זה מהפה היפה והמפורסם שלו."
"טוב, אז זה לא היה עדיף. זה היה גרוע יותר. הייתי לגמרי לא מוכנה. בחיים לא יצאתי ככה מבית של לקוח."
"זאת אשמתך."
"לא, זאת אשמתך. כי לא הזהרת אותי."
הוא שמר על קול רגוע. "לא הזהרתי אותך כי זה ממש לא כזה עניין גדול כמו שאת עושה מזה. רמת האיום עליו מתונה. הוא לא על הרדאר. התקשורת לא יודעת שהוא כאן. הכסף טוב. זאת ההגדרה של עבודה קלה."
"אז לך תהיה אתה החברה שלו!" אמרתי.
הנחיריים של גלן התרחבו.
"או כל אחד אחר כאן."
היד של קלי זינקה למעלה. "אני מתנדבת מטוב לבי."
"מושלם. תשלח את קלי!" אמרתי. "או שתשלח את טיילור."
"את הכי טובה שיש לי," אמר גלן. "וזאת הולכת להיות עבודה מסובכת."
"הרגע אמרת שזאת 'ההגדרה של עבודה קלה'."
"היא שניהם! היא גם קלה וגם מסובכת! ואני צריך אדם טוב ומנוסה. וזאת את."
"אל תחמיא לי," אמרתי.
גלן רכן אלי. "תראי," אמר. "הוא מנוכר למשפחה שלו. הוא בקושי יראה אותם. אז מה אם תצטרכי להסוות קצת את עצמך כשהם בסביבה. כמו שזה נראה, זה לא אמור לקרות לעתים קרובות מדי."
"גלן. המשפחה שלו היא כל הסיבה שהוא כאן."
אבל גלן הניד בראשו. "לפי מה שהבנו, אין לו כמעט שום מערכת יחסים עם אחיו הבכור."
"מה עם ההורים?"
"זה פחות ברור. בכל מקרה, הוא לא מבלה הרבה זמן עם אף אחד מהם."
לא ידעתי מה עוד להגיד כדי למחות. "אני מרגישה שהכול פה לא תקין."
גלן לא הוריד ממני את המבט. "עבדת במסווה בעבר."
"במסווה כלפי העולם החיצון. לא כלפי הלקוח."
"המשפחה היא לא הלקוח. ג'ק סטייפלטון הוא הלקוח."
"אותו הדבר," אמרתי.
"לא תשתעממי יותר, זה בטוח," אמר גלן.
"הלו?" אמרה קלי ונופפה לנוכחים בחדר. "אמרתי שאני אעשה את זה. אני מתנדבת. אתה אפילו לא צריך לשלם לי. אני אשלם לך."
"זה לא אתי," אמרתי והסתובבתי אליה.
אבל קלי הניפה את זרועה לעבר התמונה של ג'ק סטייפלטון שעדיין הוקרנה על הלוח. "למי אכפת?"
זה באמת לא אתי? קצת קשה להעריך את גבולות האתיקה בעסק הזה. כל הנושא של אבטחה פרטית צבר תאוצה בשנים האחרונות חלקית מפני שהעולם היה מסוכן יותר לאנשים עשירים וחלקית מפני שאותם אנשים בדיוק היו פרנואידים יותר. סוכנים הגיעו מכל רקע עם הכשרות מסוגים שונים אנשי צבא לשעבר, שוטרים לשעבר, אפילו כבאים לשעבר, כמו דוגהאוס. רוב הסוכנים היו עצמאיים. לא היו תקנים לשום דבר. זה היה בעצם כמו המערב הפרוע עם אנשים שעושים כל דבר שהם חושבים שהם יכולים לעשות מבלי לשלם על זה את המחיר. המשמעות היתה יותר חופש, אבל גם יותר סיכונים והרבה יותר תחבולות.
בסופו של דבר, היינו חייבים דין וחשבון אך ורק ללקוחות. היינו צריכים שהם יהיו מרוצים, ולרוב, עשינו כל מה שהם ביקשו. פעם היה לי לקוח שביקש ממני לשלם את החשבון שלו בבר בסך שבעת אלפים דולר. פעם עשיתי צניחה חופשית עם נסיכה בלגית. פעם השגחתי לילה שלם על פנתר של לקוחה.
האם כל הקטע הזה עם ג'ק סטייפלטון היה הרבה יותר מוזר מזה?
עשית כל מה שהלקוח רוצה, זה מה שאני אומרת. על כל פנים, אם רצית לקבל תשלום.
סביר להניח שכולם בחדר הישיבות הזה ראו את המצב כמו שהוא, חוץ ממני. אם ג'ק סטייפלטון רצה מישהי שתעמיד פנים שהיא חברה שלו, הוא יקבל מישהי שתעמיד פנים שהיא חברה שלו. ואם רציתי לעבוד עבור ג'ק סטייפלטון, אז זה מה שהייתי צריכה להיות.
"מה שחשוב הוא," המשיך גלן, "שזאת הזדמנות נהדרת עבורך."
"וזה כסף בשבילך."
"זה כסף בשביל כולנו."
עדיין הנדתי בראשי. "אנחנו לא יכולים לעשות עבודה כמו שצריך בפרמטרים האלה."
"זה יהיה יותר קשה, כן," הודה גלן. "אבל אל תשכחי: רמת האיום עליו כמעט לבנה."
הסתכלתי עליו בציניות. "היא צהובה."
קלי התערבה. "אבל צהוב בהיר מאוד. כמעט כמו סורבה לימון."
גלן הצביע על קלי. "תפסיקי לתת לרמות איום שמות של גוונים חמודים."
גלן לא התייחס ברצינות לדברי. לכן אמרתי, "אני חושבת שיש לך סימני דולר בעיניים."
זה היה מבחן. לראות איך הוא יגיב.
אמרתי לכם שאני יכולה לקרוא פרצופים, נכון? לפי התכווצות הלסת שלו, יכולתי לקרוא שגלן נעלב. ואז התחלתי לסגת.
הוא באמת חשב שנוכל להתמודד עם זה.
"את חושבת שאני פשוט הולך לזרוק את כולנו לתוך האש?" שאל גלן. "המוניטין של כולם תלוי בזה ובייחוד שלי. אני אומר שזה בר ביצוע. אני אומר שיש אסטרטגיות כדי לגרום לזה לעבוד."
נאנחתי. "כמו מה בדיוק?"
"צוות גיבוי מרחוק, למשל. טכנולוגיית מעקבים חדשנית, שממקמת אותך בתור העיניים והאוזניים בפנים עם צוותי גיבוי מלאים עשרים וארבע שעות בחוץ."
יכולתי איכשהו להבין את הטיעון שלו.
ואז גלן הגדיל את סכום ההימור.
"העניין הוא," אמר, "שאם את רוצה סיכוי כלשהו לקבל את התפקיד בלונדון, את תשתפי פעולה."
"אז אני עושה את זה בין שזה מוצא חן בעיני ובין שלא."
"כן, אפשר לומר. אבל יהיה יותר נחמד אם זה ימצא חן בעינייך."
הבטתי סביב החדר. כולם הסתכלו עלי. באמת, למה הקמתי כזאת מהומה לגבי זה?
"מה דעתך על זה," אמר גלן, כששנינו מודעים לכך שכל הכוח אצלו בידיים. "תעשי את זה בלי להתלונן, ואני אשלח אותך לאן שתרצי למשימה הבאה שלך. את יכולה לבחור. המשימה בקוריאה שוב על הפרק. רוצה אותה? היא שלך."
חיכיתי לעוד משימה בקוריאה מאז ביטולה של האחרונה. "כן, אני רוצה את קוריאה," אמרתי.
"סגור," אמר גלן. "שישה שבועות בסיאול. עם אין סוף קערות של אטריות שעועית שחורה."
השתעשעתי קצת ברעיון.
"אז זה כן?" שאל גלן. "אנחנו בסדר? גמרנו להתבכיין ולבזבז את הזמן?"
בדיוק עמדתי לומר כן, ובדיוק עמדנו לסגור עסקה... כששמעתי את הקול של רובי מאחורי.
"אתה רציני?" אמר רובי. "זה בחיים לא יעבוד."
כולם הסתובבו להביט בו. לרובי אף פעם לא היה עיתוי טוב.
רובי הסתכל סביב על הקבוצה כאילו כל החדר יצא מדעתו. "אתם צוחקים? זאת חייבת להיות בדיחה."
האם הוא דאג לביטחוני האישי? האם הוא מחה על הדרך שבה גלן כופף לי את היד? האם הוא אולי קינא?
בחנתי את שכבות הזעם על הפנים שלו.
ואז רובי הבהיר הכול. הוא הושיט את ידיו לעברי במחווה של הביטו וראו! ואמר, "פשוט תסתכלו עליה! אין מצב שמישהו אי פעם יאמין שהיא, האדם הזה שכאן, גברה על קנדי מונרו האגדית ונהייתה החברה של ג'ק סטייפלטון."
אז קודם כול אני צריכה לטפל בזה. נוכל לסגור את העניין של ג'ק סטייפלטון אחר כך.
טסתי את עשרת הצעדים עד למקום שבו עמד רובי, תפסתי אותו בקשר העניבה שלו חזק כל כך עד שכל השיפוטיות הנפוחה נמחקה מהפרצוף האידיוטי שלו, וגררתי אותו בצוואר החוצה לאזור הקבלה.
קיוויתי לצעוק עליו לבד.
אבל ברור שכולם באו בעקבותינו.
כעסתי מכדי שזה יזיז לי.
"מה הבעיה שלך, בנאדם?" שאלתי והרפיתי ממנו כשהוא התחיל להשתעל ולהתיז רוק. "בפעם האחרונה שראיתי אותך, זרקת אותי. היתה דממת אלחוט מצדך במשך חודש שלם, ועכשיו אתה מופיע כאן ומתנהג כאילו אתה זה שנעשה לו עוול? ככה אתה מתחרה בי על לונדון? בעזרת עלבונות וכינויים כמו בריון בבית ספר יסודי? מה קורה " וכאן לחצתי את האצבע המורה אל המצח שלו "במוח בגודל צימוק הספוג טסטוסטרון שלך, שאתה לא יכול להפסיק להטיח בי עלבונות? מול כולם! מה! הבעיה! שלך?!"
כל קהל הצופים שלנו, חבוי למחצה מאחורי עציצי הפיקוס, המתין לתשובתו של רובי.
אבל לפני שרובי הספיק לומר משהו, המעלית צלצלה, והדלתות נפתחו.
ומתוכן יצא ג'ק סטייפלטון.
באמת שאי אפשר להפריז בתיאור הדרמה של ההשתנקות הקולקטיבית שנשמעה למראה המשמיד בכבודו ובעצמו נכנס למשרד שלנו. מכל המקומות בעולם.
אני כמובן כבר פגשתי את המשמיד. גלגלתי את האצבעות שלו על כרית דיו. הכרחתי אותו להעתיק את המילים של השיר "ריספקט" של אריתה פרנקלין כדי לקבל דוגמה של כתב היד שלו. תקעתי בו מחט. ויש מצב שפרקתי לו את הכתף.
אז לא הייתי המומה לראות אותו כמו כל השאר.
אבל אפילו אני הייתי המומה.
אותה טישרט, אותם ג'ינס אבל עכשיו הוא חבש גם כובע בייסבול ונעל נעלי ספורט. הוא נראה רגיל מספיק כדי שאף אדם רגיל לא ייראה טוב לידו. הבטתי סביבי בעמיתי לעבודה, שעמדו ובהו בו: אמאדי, התלמיד המצטיין ונואם נאום הפרידה בבית הספר התיכון שלו ועכשיו אבא טוב לב לשלושה; קלי, הסורגת הכפייתית שסרגה צעיפים לכל אחד מהעובדים במשרד; דוגהאוס, הכבאי לשעבר שקיבל את הכינוי שלו מפני שנהג לאמץ כלבלבים חסרי בית.
כשג'ק סטייפלטון היה במשרד שלנו, כולנו נראינו אמיתיים יותר. ולידינו הוא נראה... לא אמיתי.
חיכינו שהוא יעשה משהו.
אז הוא קלט את המראה של האצבע שלי על המצח של רובי ואמר, "את מציקה לבחור המסכן הזה שעובד איתך?"
שמטתי את היד. "מה אתה עושה פה?"
הוא כיוון את מבטו היישר לעברי, העיניים האגדיות האפורות כחולות שלו נדלקו והוא אמר, "האנה ברוקס. אני ממש צריך אותך."
קלי שעמדה מאחור ליד מכונת הצילום פלטה גרגור עונג למעני.
ג'ק התקרב אלי בכמה צעדים. "אני צריך להתנצל שלא נתתי לך את התמונה המלאה קודם. ואני צריך להגיד לך שאני מבין את ההיסוסים שלך. ו " כאן, הוא כרע ברך על השטיח התעשייתי "אני צריך לבקש ממך להיות חברה שלי."
כל אדם בחדר עמד דומם כמו גוש קרח.
"קום," אמרתי וניסיתי לתפוס את ג'ק בכתפיים ו מה לעשות בדיוק? להקים איכשהו את כל התשעים קילו או יותר של השרירים המוצקים שלו? "אתה לא חייב לעשות את זה."
אבל לא ניתן היה להזיז אותו מעמדתו. כאילו דה.
"אני ממש צריך את העזרה שלך," הוא המשיך. "אני חייב להיות כאן בשביל אמא שלי, ואני לא יכול להופיע כאן ולהביא איתי סכנה, או סיכון, או את יודעת התנקשויות. ואני לא יכול להקשות עליה את הרגע הזה יותר ממה שהוא צריך להיות. בבקשה, בבקשה קחי את המשימה. ובבקשה תעזרי לי להגן עליה בכך שתסתירי את מי שאת באמת."
"מה אתה עושה?" היה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו.
הוא משך את הידיים שלי לתוך שלו. "אני מתחנן," ענה ג'ק. "אני מתחנן בפנייך."
הבעת הפנים שלו היתה רצינית כל כך, עצובה כל כך, עזה כל כך... שלשנייה חשבתי שהוא עומד לפרוץ בבכי.
ונשארתי בלי מילים. שוב. בפעם השנייה באותו יום. כי אף אחד לא בוכה כמו ג'ק סטייפלטון.
אתם זוכרים איך הוא בכה ב"משמידים"? רוב האנשים זוכרים את הרגע שבו הוא מפוצץ את המכרה. וכמובן, הסצנה שבה הוא מנתח את עצמו ללא הרדמה. והמשפט הקליט, "לעולם אל תגיד שלום." אבל מה שבעצם הפך את הסרט הזה לסרט מעולה היה המראה של הגיבור בסרט פעולה, שחווה את אחד מרגעיו האפלים ביותר, כשהוא חושב שאיבד את כל מי שהוא אוהב ושאכזב אותם באופן בלתי הפיך, בוכה דמעות של צער. אף פעם לא רואים דבר כזה, אף פעם. זה מה שהפך את הסרט הזה לקלאסיקה. זה מה שעשה אותו טוב יותר מכל מאות הסרטים האחרים שהיו בדיוק כמוהו הרגע הגולמי והאנושי הזה של פגיעות אצל הבחור האחרון שהיית מצפה ממנו לרגע כזה. זה עורר בכולנו רצון להיות אנשים טובים יותר. זה עורר בכולנו קצת יותר אהבה כלפיו וכלפי האנושות.
בכל מקרה. הסצנה הזאת באזור הקבלה היתה משהו כזה פחות או יותר.
אבל עם עציצי פיקוס.
הוא לא בכה בסופו של דבר. אבל עצם האפשרות שזה יקרה הספיקה.
ג'ק סטייפלטון ג'ק סטייפלטון האחד והיחיד כרע על ברכיו.
והתחנן.
והנה האמת. זה היה צריך להיות רגע ההתגלות שבו הבנתי שג'ק סטייפלטון ראוי לכל התהילה שקיבל ויותר. כל מה שהוא עשה באותו רגע הטיל עלי, ועל כל האחרים, כישוף.
הבן אדם היה שחקן טוב.
הוא הרכין קדימה את גופו הכורע ברך והרים את מבטו אלי כשהוא סופק כפיים. "אני מתחנן בפנייך לעזור לאמי החולה," אמר.
כאילו, בחייכם.
אני לא עשויה מאבן.
"בסדר," אמרתי בנונשלנטיות מזויפת שהיתה לדעתי ראויה לאוסקר. "תפסיק להתחנן. אני אהיה החברה שלך."
ואז שלחתי הצצה חטופה אל ההבעה רפוית הלסת בפניו השפלות, המכוערות והנתעבות של החבר לשעבר הנוראי שלי.
ולמען האמת, הרגשתי שזה היה ניצחון של הטובים.
ושל האנושות.
ובעיקר, סוף סוף, שלי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
