-6-
לילי
לילי ירדה מהמדרכה מחוץ לפּאלֶה דה בוז אר, וניק הושיט מיד יד כשראה שלולית שלא הבחינה בה. הוא מנע ממנה לדרוך בה ולהרוס את נעלי העקב היפות שלה, שהיו מעור משובח. היציאה החודשית שלהם לקונצרט היתה מסורת שהחלה עוד לפני שג'ורג'י נולד, והיא ציפתה תמיד לשעות המעטות שבהן ניק לא היה טרוד בעבודתו והם יכלו ליהנות זה מחברתו של זה. אבל מאז הכיבוש, הכול היה שונה. התוכניות של התזמורת היו דלות יותר, ומחיאות הכפיים של הקהל נדמו עמומות.
הערב היתה דעתה של לילי מוסחת, והיא הרגישה חסרת מנוחה, מחשבותיה נדדו למטלות שהמתינו לה למחרת. במהלך הקונצרט חשבה לא פעם על ג'ורג'י. האמבטיה וההשכבה היו מהטקסים היומיים האהובים עליה, ואף שיכלה להטיל את המשימה על קאמי, האומנת, היא אהבה להפשיל שרוולים ולשחק עם בנה במי הסבון החמימים. גם עכשיו היה בה חלק שרצה להיות בבית ולהשכיב אותו לישון. לעתים קרובות התגעגעה לימים שבהם היו רק היא וג'ורג'י, תחילה כשעוד היה בבטנה ואחרי שנולד, כשהיה תינוק וניק עבד שעות ארוכות. הקשר ביניהם גרם לה להרגיש שלמה. ג'ורג'י היה ילד רגיש. הוא לא אהב אורות חזקים או רעש, ובדים מסוימים הפריעו לו. היא חתכה בשבילו את האוכל לחתיכות קטנות וויתרה על המרקמים שגרמו לו להשתנק.
ג'ורג'י גדל כדרכם של בנים, התקרב לאביו והתרחק ממנה. הוא הלך בעקבות ניק, שכן היה לו צורך בדמות גברית לחיקוי, והוא רצה להיות כמוהו. לראשונה בחייו היה לו צורך שהיא לא יכלה למלא. זה טבעי, אמרה לעצמה. אבל זה עדיין צרב.
לילי הביטה סָביב בכיכר ובזוגות שישבו בבתי הקפה. במבט ראשון היה אפשר לחשוב שהכול כרגיל. אבל במבט בוחן יותר היה ברור שהכול שונה. נאצים רמי דרג תפסו רבים מהשולחנות הטובים. המלצרים, שפעם היו חביבים, מיהרו בראש מורכן להגיש להם כל מה שביקשו. היא תהתה מתי ייאסר עליה ועל ניק, כיהודים בלגים, ליהנות מקונצרטים ומבתי הקפה.
"מתחשק לך קפה?" שאלה.
"אני צריך לקבל מטופלים מוקדם בבוקר."
"כן, כמובן." פעם היו עוצרים לקפה מתובל במשהו חזק יותר ומדברים וצוחקים עד שהמלצרים היו מתחילים להרים את הכיסאות ולטאטא את הרצפה סביבם בהפגנתיות. אבל עכשיו הם היו אנשים אחרים, וניק היה טרוד בעבודתו במרפאה שבאחורי הבית. כשפוטר מהאוניברסיטה, לילי תהתה אם איבד את תשוקתו לרפואה. אבל ההפך היה נכון, הוא היה מחויב מתמיד לעזור לאנשים, ובמיוחד ליהודים, שהאפשרויות שעמדו בפניהם לקבלת טיפול רפואי הלכו והצטמצמו, והוא הניח להם לשלם לו כפי יכולתם, גם אם היה מדובר בסכום זעום. לילי התגעגעה לעתים קרובות לעבודה כאחות. היה משהו מספק כל כך בעזרה לאנשים להחלים. אבל נשים במעמדה פשוט לא עבדו, ואף שנשבעה שתחזור לעבודה אחרי שג'ורג'י נולד, זה מעולם לא קרה. היא עזרה לניק במרפאה מדי פעם, אבל זה לא היה אותו הדבר כמו עבודה משלה.
"טיפלתי היום בטייס בריטי," גילה לה בלחש כשהתרחקו מההמון. "בסתר, כמובן." היא הביטה מעבר לכתפה, תוהה אם בטוח לדבר על דברים כאלה ברחוב. אבל הם עמדו בקטע שומם של השדרה, שבו איש לא היה יכול לשמוע אותם.
"באמת?" המחשבה על טייס זר כאן, ועוד טייס פצוע שניק מטפל בו, היתה פולשנית ומשונה. "לא היה לי מושג."
"כן. לא היית בבית. הוא נפצע בצניחה, ומישהו מצא אותו והביא אותו אלי. לא יכולתי לסרב."
"מובן שלא." אבל היא היתה רוצה שיסרב. על רופאים יהודים נאסר לטפל בלא יהודים, ובוודאי היה אסור להם לטפל בטייסים זרים, שסווגו כאויבי המדינה הגרמנית. היא אהבה והעריצה את טבעו האכפתי, אך תהתה לא פעם אם חוסר יכולתו לסרב לטפל בכל אדם שהוא ימיט עליהם צרות גדולות יותר. כעת היה נדמה שההוכחה לכך ניצבת לנגד עיניה. היא נאבקה בדחף לנזוף בו. "טיפלתי בו, והם לקחו אותו," הוסיף. הוא לא אמר מי זה "הם". "פרגוס דאנלופ, זה שמו של הטייס, היה אסיר תודה. כשהוא הבין שאני יהודי, הוא שאל אם אנחנו רוצים לעזוב."
"לעזוב?" המילה הרגישה זרה על לשונה. מלבד האנה שרצתה לעזוב, לילי הכירה אנשים, ובהם כמה משכניהם בבריסל, שנמלטו עם פרוץ המלחמה לדרום צרפת, לאנגליה או אפילו לאמריקה, אם היו להם הכסף והקשרים. אבל היא היתה בלגית, והרעיון שתתחיל חיים חדשים במקום אחר, כפי שניסתה האנה לעשות, היה בלתי נתפס. "לאן נלך?"
"לאנגליה, בתור התחלה. הוא הציע לנו ניירות שיאפשרו לנו להישאר שם, לפחות באופן זמני. אני מניח שנצטרך להגיש בקשה לאישור שהייה קבוע או לאשרות למקום אחר."
אשרות. אישורים. ראשה של לילי הסתחרר מהמחשבה על דברים כאלה, שרק רגעים ספורים קודם לכן כלל לא עלו בדעתה. "אבל למה? למה שנעזוב?"
"הוא סבור שאירופה כולה לא תהיה מקום בטוח ליהודים בקרוב." צמרמורת עברה בגופה. לילי חשבה על דתה לעתים רחוקות בלבד. היהדות היתה חלק מזהותה, כמובן, כמו שיער כהה או קומה נמוכה או העובדה שאינה אוהבת ביצים. היא הכינה ארוחת חג מיוחדת פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח. אבל המורשת היהודית שלה לא הגדירה אותה. היא היתה בראש ובראשונה בלגית, כמו כל מי שסביבה.
"אנחנו בלגים," ענתה בחדות. "נראה את הכיבוש כאן מסתיים."
"זה מה שאמרתי לו. שאני מעריך את ההצעה, אבל אנחנו נשארים." בקולו נשזרה נימה פסקנית, והיא ידעה שאין טעם לדבר על כך עוד.
כשהתקרבו לאיקסל, השכונה שגרו בה, חלפו על פני אחוזה אלגנטית, שפעם היתה מפוארת וכעת שימשה קנטינה שבה הוגשו ארוחות בוקר וצהריים לילדים עניים. לילי התכוונה להתנדב שם, אבל מעולם לא מצאה את הזמן לכך. השעה היתה מאוחרת מכדי שהקנטינה תהיה פתוחה לילדים, אבל בקומת הקרקע נראו אורות מבעד לחרך בווילונות, והחלון היה פתוח מעט. בפנים התקיימה התכנסות כלשהי, צעירים, אמנים או בוהמיינים, שיערה, כי קלטה שמץ של אוונגרדיות בבגדיהם. סוציאליסטים, ללא ספק, שעדיין דבקו ברעיונות הלא מעשיים שהיא עצמה זנחה לפני שנים רבות.
ואז הבחינה בדמות מוכרת מבעד לחלון. האנה, קלטה בבהלה. היא ראתה את בת דודתה יושבת בין שני גברים שפניהם היו מופנות הצדה. השלושה שוחחו ברצינות, הבעותיהם חמורות. לילי יכלה לראות, לפי האופן שבו הטתה האנה את ראשה לעבר אחד הגברים, שהיא מחבבת אותו.
לילי לא היתה אמורה להיות מופתעת כל כך. אחרי הכול, האנה יצאה לפעמים בערבים, ומעולם לא עלה בדעתה לשאול לאן. בעודה מתבוננת בה, חשה מעין עקצוץ של בגידה. היא הדפה את התחושה. האנה היתה אישה בוגרת וזכותה לצאת מהבית, כמובן. היא לא חייבת ללילי שום הסבר. ובכל זאת, פתאום היה לה נדמה שלהאנה יש חיים סודיים שלמים שהיא לא יודעת עליהם דבר.
הגבר שהאנה דיברה איתו זז מעט, ופניו נגלו לעיניה. לילי השתנקה. מטיאו. זה לא יכול להיות. גוש התהווה בגרונה. היא לא ראתה אותו זה תשע שנים, מאז אותו לילה אחרון באנטוורפן, לפני שאמה מתה. היא ידעה שהוא עדיין נמצא אי שם, אבל הדחיקה אותו ממחשבותיה, כמו קטע בסיפור שלא נכתב בדפים. מרגע שעזב את עולמה, הוא פשוט חדל להתקיים מבחינתה.
אלא שאם היתה מרשה לעצמה להודות בכך, היתה נאלצת להכיר בעובדה שהיא עדיין חושבת עליו ברגעים האפלים והבודדים. היא דמיינה אותו במקומות רחוקים, אולי אמריקה, או נלחם בדרום האוקיינוס השקט, חי על פי העקרונות שבהם עדיין האמין, ואילו היא עצמה נטשה כשהתחתנה עם ניק והתמסרה לחייהם הבטוחים והנוחים. גם בעוד אלף שנה לא היתה מדמיינת אותו כאן, במרחק רחובות ספורים ממנה, בשכונה שלה. היא תהתה כמה זמן הוא נמצא כאן וכיצד קרה שמעולם לא נתקלו זה בזה.
כשראה את הבעת פניה, נגע ניק בזרועה בתנועה מגוננת. "הכול בסדר?"
לילי לא ידעה מה לענות. "כ... כן," הצליחה למלמל. היא היתה קרועה כשבהתה במטיאו, שתתה אותו במבטה. הוא התבגר מעט, שערו האפיר ברקות, קמט או שניים הופיעו סביב פיו, במקום שקודם היה רק רמז להם. כל אלה רק הוסיפו לו חן. היה בה חלק שרצה לרוץ, לפתוח לרווחה את הדלת ולהתעטף בזרועותיו, או לפחות ליידע אותו שהיא כאן.
זה היה העניין לגבי הקשר שלה ושל מטיאו. הוא מעולם לא הסתיים במהומה ובחרטה של פרידה, אלא נקטע בפתאומיות, כמו משפט שלא הושלם, וכל חוסר הוודאות והרגשות נותרו תלויים באוויר. היא מעולם לא הרשתה לעצמה לחשוב איך היו נראים חייה אילו הלכה איתו. זאת היתה דלת מסוכנת, שברגע שתיפתח, לא יהיה קל לסגור אותה שוב. לכן היא אחסנה את המחשבות כמו מזכרות ילדות, מתוך כוונה לעולם לא לפתוח את הקופסה. עד עכשיו. עכשיו השאלות מה היה קורה אילו הסתחררו ועלו כענן עשן, כה סמיך עד שהיה עלול לגזול ממנה את כל החמצן ולבלוע אותה בשלמותה. האובדן של מה שהיה פעם בינה לבין מטיאו היה כבד מנשוא.
"את בטוחה שאת בסדר?" לחץ ניק ונראה מודאג. "את נראית כאילו ראית רוח רפאים."
וזה בדיוק מה שקרה. "א... אני בסדר," גמגמה לילי, אף שזה כמובן היה רחוק מהאמת.
"טוב שבת דודתך יוצאת ופוגשת אנשים," אמר, כשהבחין בהאנה וחשב שהיא הסיבה למצוקתה של אשתו.
"כן. כן, אתה צודק."
לילי התאפקה. היא לא תיכנס לשם, כמובן. כי לפגוש את מטיאו שוב, ליידע אותו שהיא כאן, יהפוך על פיו את עולמה, שגם כך, הודות לגרמנים ולהאנה, נראה תלוי על בלימה. תוהו ובוהו ושיבושים נוספים היו הדבר האחרון שהיתה צריכה. היא נשמה עמוק, הפנתה את גבה לחלון והניחה לניק להוביל אותה הביתה.
למחרת בבוקר חיכתה לילי עד שהאנה ירדה לארוחת הבוקר לפני שאמרה משהו. היא רחרחה והבחינה בריח הסיגריות שדבק בשערה של בת דודתה מהערב הקודם, אף שהתקלחה והחליפה בגדים. "עישנת?"
האנה זזה באי נוחות. "רק סיגריה אחת."
"זה פשוט כל כך לא בריא ולא נשי. ודוגמה רעה לג'ורג'י. ואם אנחנו כבר מדברות..." עימותים היו אחד הדברים השנואים עליה, והיא נמנעה מהם ככל האפשר. היא אהבה את האנה ושמחה שהיא כאן. הדבר האחרון שרצתה היה לריב איתה, אבל פעולותיה עלולות לסכן את משפחתה. היא היתה חייבת לומר משהו. "ראיתי אותך בקנטינה אתמול בלילה."
על פניה של האנה ניכרה הפתעה, לפני שחזרה להבעתה הרגילה. "שתיתי משהו עם חברים. קאמי השגיחה על ג'ורג'י. לא חשבתי שיהיה לך אכפת." נימת קולה רמזה שזה לא עניינה של לילי.
"אבל האנשים האלה... הם לא סתם אמנים, נכון? הם סוציאליסטים."
"אז מה?" האנה שילבה זרועות. "אסור לנו להתרועע עם אנשים בגלל דעותיהם הפוליטיות?"
לילי היססה. פעם היתה אומרת שוודאי שמותר. אף שהיתה תמיד רגישה לדעתם של אחרים, היא התרועעה עם מעגל רחב של אנשים. אבל כאן לא היה מדובר רק במעמדה החברתי. בגלל הכיבוש, לפוליטיקה ולהשתייכות לקבוצות מסוימות היתה משמעות אחרת לגמרי. "חשבת מה הקשרים שלך עלולים לעשות למשפחה שלנו, על הסכנה שהם עלולים להמיט עלינו?"
"זה קצת דרמטי, לא?" שאלה האנה.
"לא. אנחנו במלחמה, ואני חושבת שזה עניין של חיים ומוות."
"את מבקשת ממני לא לפגוש אותם יותר?"
"אני מבקשת שתשקלי היטב את מעשייך ותיזהרי, למען המשפחה שלנו. ואני דואגת גם לך. את כבר בסכנה בגלל העבודה שעשית בגרמניה, ואת לא צריכה להסתבך גם כאן." שתיהן שתקו במשך כמה שניות. "והגבר הזה שישב לידך," לילי לא הצליחה להתאפק, "גם הוא חבר?"
לחייה החיוורות של האנה הסמיקו. "כן. קוראים לו מטיאו." לילי חשבה שזיהתה נימה של חיבה בקולה. "למה את שואלת?"
"הוא מזכיר לי מישהו שהכרתי באנטוורפן."
"את רוצה שאפגיש ביניכם?"
"לא!" תגובתה של לילי היתה חדה מכפי שהתכוונה. "זאת אומרת, זה היה כל כך מזמן. ואולי זה בכלל לא אותו אדם. וגם אם כן, אני בספק אם הוא יזכור אותי. אבל נראה שאת מחבבת אותו." בלילה הקודם היא היתה מופתעת כל כך לראות את מטיאו ולא עיכלה לגמרי את חיבתה של בת דודתה כלפיו. עכשיו זה היה ברור מעל לכל ספק.
"אני מניחה," התוודתה האנה. "אבל קברתי את החלק הזה בי כשאיזק מת. אין לי שום כוונה להיכנס לקשר עם אף אחד. וטוב שכך, כי מטיאו בכלל לא שם לב אלי."
"יש לו מישהי אחרת?"
"לא שידוע לי." האם הוא עדיין חושב עליה? תהתה לילי. זה נראה כמעט בלתי אפשרי אחרי כל השנים האלה. האנה המשיכה. "בכל מקרה, אני עוזבת, אז מה הטעם?"
"נכון. אבל עכשיו את מסתבכת עם הקבוצה הזאת. זה מסוכן מדי."
"אבל הם עושים עבודה כל כך חשובה, מחלצים טייסים שהופלו מהשטחים הכבושים. מישלין, שמובילה את הקבוצה, היא מדהימה." מישלין היא אחותו של מטיאו, נזכרה לילי. היא היתה בקושי נערה כשהכירה אותו והיא מעולם לא פגשה אותה, אבל מטיאו תמיד דיבר עליה בחיבה ובהערצה. "היא צעירה מאיתנו והיא כל כך חזקה ואמיצה. היא הבטיחה לנסות לעזור לי לעזוב, אם אעזור להם."
לילי לא השתכנעה. "אני לא אוהבת את זה. את לא צריכה להסתבך בעניין הזה."
"אבל זה העניין, לילי. אנחנו במלחמה. כולנו מעורבים, אם נרצה ואם לא." גבה של האנה הזדקף, ולילי זיהתה בה את העקשנות שזכרה מילדותן. כל חייה התנגדה בת דודתה לכל מי שאמר לה מה לעשות, והיא בוודאי לא תתחיל להקשיב עכשיו. היא תמשיך לראות את מטיאו ואת האחרים.
"בבקשה," אמרה לילי לבסוף, "רק תיזהרי." היא רצתה לומר להאנה שמטיאו בוודאי ימיט עליה צרות, כפי שהמיט עליה עצמה לפני שנים רבות. אבל היא לא יכלה, לא בלי לספר לה הכול.
-7-
האנה
האנה בחנה את הקנבס שלפניה במבט ביקורתי. היא ניסתה לסיים את הציור של מטיאו בפארק, שהחלה כמה שבועות קודם לכן, והתמקדה עכשיו בפרטים הקטנים, כמו קו המתאר של לסתו והאופן העדין שבו צווארו השתפל אל כתפו סמוך לצווארון. כעבור רגע הרימה את מבטה מהציור. היא השתוקקה לסיגריה, שעכשיו עישנה לפעמים בערבים בקנטינה. אבל גם אילו היתה לה סיגריה, לא היתה מעזה לעשן בביתה של לילי.
היא הביטה החוצה מחלון חדר השינה, שהשקיף אל חצר זעירה ובה מזרקה קטנה. קו הרקיע של בריסל נראה בקושי מעל גגות הרעפים האפורים. גשם אביבי ירד מוקדם יותר והותיר את אבני המרצפת רטובות, ובאוויר עמדה לחות, שכמו חדרה בעקשנות מבעד לסדקים. הבית היה שקט להפליא, שכן לילי יצאה לסידורים וג'ורג'י למד עם האומנת. אף ששעת הצהריים חלפה זה מכבר, היה נדמה שהיום נמתח עד אינסוף, והיא כבר ייחלה לפגוש שוב את מטיאו ומישלין.
מאז שהסכימה לעבוד עם קו הספיר בתמורה לסיוע בעזיבתה, האנה ביקרה בקנטינה מדי ערב. המפגשים נראו בתחילה חברתיים: אנשים הביאו בקבוקי יין חצי מלאים וכל מזון שהצליחו למצוא וחלקו את הכיבוד זה עם זה. הנשים שהגיעו למפגשים היו מתוחכמות ולבשו חצאיות קפלים קצרות וז'קטים גדולים עם חגורות, כחיקוי לסגנון הזאזו שהגיע מפריז והיה חלק מתרבות הנגד. לעתים קרובות היה אחד הגברים מנגן בגיטרה, ומדי פעם קרא מישהו שירה בקול.
אך עם הזמן גילתה האנה שמתחת לאווירה הידידותית, לפגישות בקנטינה יש מטרה. כמה אנשים התקבצו בקבוצות קטנות ועבדו על מאמרים ל"לה ליברה בלז'יק" ולעיתוני מחתרת אנטי גרמניים אחרים שצצו בזמן הכיבוש, או התייעצו לגבי תוכניות אחרות שלא היתה שותפה להן. מישלין הסתובבה בחדר כאריה, מייעצת בעניין אחד ונותנת הנחיות בעניין אחר. התשוקה והנחישות של הנוכחים עוררו בהאנה זיכרונות מימיה עם איזק בגרמניה, כאשר מטרות כאלה היו חשובות גם לה.
"אני יכולה לעזור?" שאלה יותר מפעם אחת. בלילה הקודם שאלה זאת קבוצת נשים שהתכוננו לחלוקת עלונים.
אך מישלין סילקה אותה. "את נחוצה לנו לדברים אחרים." היא לא פירטה מה הם הדברים האלה ועדיין לא ביקשה ממנה עזרה כלל. האנה רצתה למלא את חלקה בעסקה כדי שמישלין תסייע לה לצאת מהמדינה. עם כל יום שחלף גדלה הסכנה שהגרמנים יגלו את עברה ויענישו אותה.
האנה סקרה במבטה את חדר השינה הנעים שלה. אף שהשתוקקה לעזוב את בלגיה, ידעה שתתגעגע לשהות כאן עם לילי ומשפחתה. היא חיבבה את ג'ורג'י, והיא ובת דודתה התקרבו זו לזו והשיבו לעצמן משהו מן הקרבה שחלקו בעבר.
לילה אחד כמה שבועות לפני כן, כשהתכוננה לשינה, נשמעה נקישה בדלת ולילי הופיעה, בידה קערה של פירות יבשים ואגוזים. "אפשר להיכנס?" האנה ציפתה שתאמר מה רצונה, אבל בת דודתה פשוט התיישבה על קצה המיטה, בפינה הקרובה לתנור, ודחפה את כפות רגליה מתחת לכתונת הלילה כדי להתחמם. לילי בודדה, הבינה האנה. למרות בעלה ובנה, נותר בחייה חלל ריק.
"כבר כמעט אפריל," העירה לילי, "ועדיין כל כך קר."
"כן. פסח יגיע בעוד כמה שבועות. אני יכולה לעזור עם הסדר, אם תרצי." החג היהודי תמיד סימל את תחילת האביב בעולמה של האנה. היא ציינה אותו בארוחה גדולה ובכל הטקסים, בתחילה עם משפחתה ומאוחר יותר עם איזק בברלין.
לילי נראתה מבולבלת. "אנחנו רק אוכלים ארוחה גדולה. כמובן, אם זה חשוב לך, נעשה יותר מזה. אבל אני חושבת שאולי, עם כל מה שקורה, עדיף שלא." לילי תמיד דבקה באורח חייה החילוני, במיוחד מאז הכיבוש.
"זה לא הכרחי," אמרה האנה במהירות. לילי כבר עשתה כל כך הרבה למענה, והיא לא רצתה להכביד עליה. "חשבתי לקחת את ג'ורג'י מחר לגן החיות, אם מזג האוויר יהיה טוב," שינתה את הנושא.
הן ישבו ושוחחו עד השעות הקטנות של הלילה, ומאז באה לילי לחדרה לשיחות ליליות כאלה עוד פעמים אחדות.
נקישה בדלת הבית קטעה את הרהוריה. היא הניחה שזה משלוח ושקלה להתעלם, אך אז הציצה מבעד לחלון והבחינה בקצה כובע הלבד הכחול של מטיאו. היא חשה צביטה של התרגשות. אף שלא רצתה להודות בכך, הדבר שאהבה יותר מכול במפגשים בקנטינה היה הבילוי עמו. היא נהנתה מחוש ההומור שלו ומחיוכו השובבי, שהבזיק במהירות, ללא אזהרה, למשמע בדיחה או הערה עוקצנית. אבל לא רק שנינותו וקסמו משכו אותה אליו. מתחת לפני השטח היא חשה באפלה, בכאב שהסתיר, שהזכיר לה את כאבה שלה.
האנה הדחיקה את רגשותיה. היא לא התכוונה לפתח רגשות לגבר אחר אחרי איזק, בטח לא כאן ועכשיו. לעזור למישלין ולצאת מאירופה זאת היתה התוכנית. לא היה לה מקום להסתבכויות מיותרות.
אבל מטיאו היה כאן, מחוץ לדלת. הוא מעולם לא בא לביתה קודם לכן. היא כלל לא היתה בטוחה כיצד ידע היכן היא גרה. הוא נקש שוב, והיא מיהרה לרדת במדרגות ולפתוח לו לפני שהרעש יפריע לשיעור של ג'ורג'י.
"שלום," אמרה.
"שלום. אני מצטער שהגעתי בלי להודיע. אני מקווה שלא הפרעתי."
"זה בסדר. ציירתי."
"כן, אני רואה." ידו של מטיאו נשלחה אל לחייה, והיא קפאה, מופתעת מהמחווה הבלתי צפויה והאינטימית. "יש לך צבע..." אמר ומחה מפניה צבע כחול, שכעת הכתים גם את אצבעותיו. האנה הסמיקה כשהבינה שלא פירשה נכון את המחווה. פתאום היתה מודעת לחלוק העבודה המוכתם בצבע ולשערה, שהיה אסוף ברישול. היא חיכתה שיאמר למה בא.
"יש מקום שנוכל לדבר בו?" שאל.
מעבר לכתפו היא ראתה שהרחוב הומה. עוברי אורח עסקו בענייניהם, נשים היו בדרכן לחנויות, הדוור חילק את הדואר. לא יהיה בטוח לשוחח כאן בחוץ. היא פנתה לכיוון חדר העבודה, אבל אז נזכרה שג'ורג'י לומד שם. "בוא," אמרה והובילה אותו במעלה המדרגות. רק כשהגיעו למעלה חשבה כמה לא הולם להביא אותו לחדר השינה שלה. הוא עמד במבוכה בחלל הצפוף בזמן שהיא פינתה כיסא. היא חשה אי נוחות מכך שהגבר הזה, שלא הכירה היטב, נמצא במרחב האישי שלה. לא ערימת הבגדים או השמיכה המקומטת על המיטה הם שגרמו לה להסס, אלא הציור החצי גמור שעל הכן. הדיוקן שלו. היא זזה ועמדה מולו בלחיים בוערות.
אבל היא איחרה את המועד. מטיאו רכן קדימה והתקרב אליה עוד יותר כשהציץ מעבר לכתפה. "זה אני?" אמר ונשמע מופתע באופן מענג.
"כ... כן," גמגמה האנה. "התחלתי אותו אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותך בפארק. לפני שנפגשנו באופן רשמי," הוסיפה, כאילו הדבר שיפר איכשהו את המצב. "רציתי לצייר את התמונה שראיתי ליד בריכת הברווזים, ובמקרה היית שם."
מטיאו בחן את הקנבס שמאחוריה, והיא הרגישה חשופה, כאילו נתפסה עירומה. "זה מצוין," העיר, ואז עשה צעד אחד לאחור והסתכל בעיניה. "כמובן, את יכולה להשתמש בכישרון שלך למטרה טובה באמת."
"סליחה?" היא לא התאמצה להסתיר את הזעם בקולה.
הוא הצביע על עיתון המחתרת שהשאירה ברשלנות על שידת הלילה לאחר שקראה בו הבוקר. בתחתית העמוד הודפסה קריקטורה של חייל גרמני כגורילה. האיור נרשם בקווים גסים, והאנה ידעה שהיתה עושה עבודה טובה יותר. "יכולת לצייר קריקטורות למחתרת." היא נענעה בראשה. אמנם לפעמים שכבה ערה בלילה ודמיינה ציורים סאטיריים, אך לא יכלה לשאת את המחשבה שתצייר שוב לעיתון.
"בכל מקרה, אני בטוחה שלא באת לכאן כדי לראות את העבודות שלי." היא הסירה את חלוק הציור ושילבה את זרועותיה בציפייה.
"מישלין שלחה אותי."
"באמת?"
"היא ביקשה שתמסרי את אלה." הוא הושיט לה חבילה דקה של ניירות. "יש מדפיס בצפון העיר שתומך בנו. אנחנו צריכים שתיקחי אליו את תלושי המזון האלה."
"שליחות?" שאלה האנה בחוסר אמון. "אני לא נערת שליחויות." היא ידעה שעליה להרגיש הקלה על שמישלין לא מבקשת ממנה לעשות משהו מסוכן יותר. "מישלין אמרה שהיא צריכה את עזרתי בחילוץ טייסים ליד הגבול הגרמני."
"זאת עבודה חשובה. צריך להעביר את תלושי המזון למדפיס כדי שהוא יוכל להוסיף את החותמות הנכונות, זה יאפשר לנו להשיג מזון עבור הקו. הרבה משימות קטנות מרכיבות את מה שאנחנו עושים," הוסיף והנמיך את קולו. "צריך למצוא מקומות מסתור, להשיג בגדים ותעודות, כסף ואספקה. כל אחת מהמשימות האלה חיונית להצלחה של הקו. כל אחד מאיתנו עוזר בדרכים שלא חשב שיעזור בהן. חייבים לפעול במיומנות ובזהירות רבה כדי לא להיתפס. אם מישלין ביקשה ממך, היא חושבת שאת האדם הנכון למשימה. את רוצה לעזור או לא?"
"כן, כמובן. בוא נלך." היא פנתה אל הדלת, להוטה להיחלץ מהאווירה האינטימית שבחדר השינה.
אך מטיאו השתהה מאחור לפני שיצא מחדרה. הוא התבונן שוב בכן הציור. "הציור שלך," אמר, והיא נדרכה, למקרה שיעז לומר שוב שזה בזבוז. "אני תוהה אם הוא יכול להועיל איכשהו."
היא הטתה את ראשה. "להועיל?"
"להעברת מסרים. אולי תוכלי לצייר אותם בתוך הציור ואז לצייר מעליהם."
"זה לא יעבוד. זה לוקח לי יותר מדי זמן, ומי שיקבל את הציור עלול להרוס את המסר כשיגרד את הצבע. מה דעתך על זה במקום?" היא הפכה את הקנבס והפרידה אותו מעט ממסגרת העץ ששודך אליה. "אפשר להחביא הודעה שם," אמרה והעבירה את ידה על המשטח השטוח.
הוא נשך את שפתו באופן שהדגיש את קימור עצמות הלחיים שלו. "זה יכול להתאים. אבל לא ייראה מוזר להסתובב בעיר עם ציור?"
"יש סיבות לעשות דבר כזה. אני יכולה לקחת אותו לחנות כדי לקנות עוד צבעים, או לשיעור אמנות, או לפארק כדי להתבונן שוב בסצנה שאני מציירת."
"יצירתי," אמר בהערכה. "שננסה את זה עם תלושי המזון?"
האנה השתהתה. היא לא דמיינה שתנסה זאת כבר עכשיו, אבל זה היה עדיף מאשר לשאת את תלושי המזון בתיקה או בכיסה, שם יתגלו בקלות רבה. יחד, הם פיזרו את התלושים סביב המסגרת, ואצבעותיהם נגעו אלה באלה בזמן העבודה. "לא טוב," אמרה, כשניסו להחזיר את הקנבס למקומו. היו בו בליטות חשודות.
"נשתמש בזה בפעם אחרת," אמר מטיאו. האנה התכוונה לומר לו שלא תהיה פעם אחרת, שהיא תבצע את השליחות עבור מישלין ואז תעזוב את בלגיה. אבל מישלין לא אמרה לה כמה עזרה היא מצפה לקבל לפני שתמלא את החלק שלה בעסקה ותסייע לה לצאת.
מטיאו ירד במדרגות, ואז, במקום לפנות לדלת, ניגש למטבח ופתח את המקרר. "מה אתה עושה?" שאלה האנה, מופתעת מהמעשה הפולשני. היא דמיינה את תגובתה של לילי כשתחזור הביתה ותמצא גבר זר מחטט לה במטבח.
"הנה, תשתמשי בזה." מטיאו הוציא חבילת חמאה והושיט לה.
האנה היתה מבולבלת. "אתה רוצה שאשים את תלושי המזון בחמאה?"
מטיאו צחק בקול, וקמטים קטנים הופיעו בזוויות עיניו. "לא, אבל כדאי שתיקחי איתך את החמאה למקרה שיעצרו אותך ויערכו עלייך חיפוש." היא החווירה, והוא המשיך. "תוכלי להודות שקנית חמאה בשוק השחור. זאת עבירה קלה הרבה יותר ממה שאת עושה באמת. זה יסיח את דעתם של השוטרים מהמטרה האמיתית שלך." זה היה מתוחכם, נאלצה האנה להודות, אף שנראה שמדובר בבזבוז של מזון. החמאה כבר החלה להתרכך בידה, והיא היתה בטוחה שיש אליבי פשוט יותר, או לפחות פחות מלכלך, אבל לא מחתה. היא הכניסה את החמאה לתיקה ותחבה את התלושים בצורה מסודרת לצדה.
"למה מישלין לא באה בעצמה לבקש ממני לבצע את השליחות?" שאלה כשיצאו מהמטבח.
"אני התנדבתי," ענה מטיאו במתינות. האם הוא רצה לראות אותה? "בכל מקרה, היא היתה צריכה לנסוע בענייני עסקים." האנה רצתה לשאול לאן ולמה, אבל ידעה שגם אם מישלין שיתפה את אחיה במידע הזה, הוא לא ירחיב.
הם הגיעו לדלת הבית ויצאו לרחוב. "קחי את החשמלית לסקארבק ותמשיכי משם ברחוב רובנס בערך ארבע מאות מטרים, עד לבית הדפוס," אמר. "תמסרי את תלושי המזון רק למר קוּנסט. תגידי לו שספיר שלחה אותך. זה שם הקוד של מישלין, והוא מכיר אותו." האנה הנהנה והשתהתה במבוכה, למקרה שיש הוראות נוספות. הוא נשק לה על הלחי לשלום. לשם ההצגה, אמרה לעצמה. חשוב לשמור על מראית עין למקרה שמישהו צופה. רמז מהבושם שלו נותר באוויר כשהתרחק.
האנה הלכה בכיוון הנגדי, לעבר תחנת החשמלית. למרות אופייה השגרתי לכאורה של השליחות, עצבנותה גברה. היא הרגישה שכל מי שחלפה על פניו יכול לראות את הסוד שנשאה. שידעה. היא נזכרה מימיה במחתרת בגרמניה ובמה שנדרש כדי לבצע עבודה כזאת: קור רוח תחת לחץ, חשיבה מהירה תוך כדי תנועה. היא קיוותה שהיכולות האלה עדיין קיימות בה.
כעבור ארבעים וחמש דקות הגיעה לבית הדפוס. שם הבעלים היה חקוק על חלון הזכוכית באותיות זהב דהויות. על קירות החנות הצרה היו תלויות דוגמאות ממוסגרות של כרטיסים ותוכניות מתוצרת בית הדפוס. ריח כימיקלים חריף של דפוס צרב באפה.
האנה ניגשה לדלפק וחיכתה עד שהלקוח הקודם עזב. "מר קונסט?" אמרה לגבר שמאחורי הדלפק. היה לו שפם עבה והוא הרכיב מונוקל על עינו הימנית. "ספיר שלחה אותי." עיניו של האיש התרחבו. היא הושיטה יד לתיקה ושלפה את חבילת תלושי המזון העטופה. הוא לקח אותה בידיים רועדות ותחב אותה מתחת לדלפק.
לאחר מכן מיהרה לצאת מהחנות. השליחות היתה כמעט קלה מדי, והיא תהתה אם יש משהו נוסף שמישלין מצפה ממנה לעשות.
כשהגיעה לפינת הרחוב, הביטה לאחור וראתה שוטר נכנס לבית הדפוס. היא הסתתרה בפתח של דלת, מחוץ לטווח הראייה. היא יצאה בדיוק בזמן, אבל ייתכן שהשוטר ראה אותה מוסרת את תלושי המזון. היא תהתה אם מר קונסט בסכנה ואם עליה לחזור ולעזור לו. אך נראה כי האיש משוחח בנחת עם השוטר, והבעת פניו לא הסגירה כל סימן למצוקה.
מר קונסט הציץ מחלון החנות, כדי לוודא שאיש אינו צופה, ואז הושיט יד מתחת לדלפק ושלף את חבילת תלושי המזון. הוא בוגד, הבינה האנה. הוא עומד למסור את החבילה לשוטר.
בהחלטה של רגע, היא זינקה ממחבואה ומיהרה בחזרה לחנות. "סלח לי," אמרה למר קונסט ונעמדה לפני השוטר. "נדמה לי שהשארתי כאן משהו." החבילה היתה מונחת על הדלפק ביניהם. אם תנסה לקחת אותה, השוטר עלול להבין את טיב שליחותה ולעצור אותה. אבל אם לא תעשה דבר, הוא ייקח את התלושים והם יאבדו לתמיד. היא היתה חייבת לעשות משהו.
"הו, הנה זה!" קראה, מעמידה פני מופתעת. היא הושיטה יד לחבילה והיתה בטוחה שמר קונסט או השוטר ינסו לעצור אותה. לבה הלם. אך נראה שהשוטר לא ידע מה יש בחבילה או שמר קונסט עמד למסור לו אותה. האיש, שכנראה לא רצה לחשוף את בגידתו, לא אמר דבר. "תודה רבה." היא חטפה את החבילה, יצאה בזריזות מבית הדפוס ומיהרה במורד הרחוב, ובלבה תפילה שהשוטר לא יעקוב אחריה.
האנה לא העזה לחכות לחשמלית והחלה ללכת ברגל לכיוון מרכז העיר. אבל הדרך היתה ארוכה מכפי שדמיינה, והיא תעתה ברחובות המתפתלים של שכונה שלא הכירה. היא נעדרה זמן רב מהצפוי, ולילי בוודאי כבר בבית, מחפשת אותה ותוהה היכן היא. רגליה כאבו.
כמעט שעתיים לאחר מכן התפרצה לתוך הקנטינה. אף שהיתה להוטה להגיע הביתה, היה עליה לספר למטיאו על מר קונסט ועל תלושי המזון. כשנכנסה למשרד האחורי, הופתעה לראות את מישלין ליד השולחן, סוקרת ניירות. "חשבתי שנסעת בענייני עסקים," אמרה, מתנשפת.
מישלין התעלמה מההערה. "למה לא מסרת את תלושי המזון?"
"מסרתי, אבל אז שוטר נכנס לבית הדפוס. מר קונסט עמד למסור לו אותם, אז חזרתי ולקחתי אותם."
"חזרת ולקחת אותם כשהשוטר עמד שם?" שאלה מישלין, ונימה ברורה של הערכה נשמעה בקולה.
"כן."
"זה היה מעשה אמיץ. טיפשי, אבל אמיץ."
"לא יכולתי לתת לתלושי המזון ליפול לידיים הלא נכונות."
"יכולת, למעשה. הם מזויפים."
"מזויפים?" קולה של האנה עלה בחוסר אמון. "למה?"
"בחנו את מר קונסט, ואת הראית שאי אפשר לסמוך עליו."
"למה לא אמרתם לי? היו עלולים לעצור אותי או לעשות לי משהו גרוע מזה." משהבינה, הפתעתה התחלפה בכעס. "בחנתם גם אותי."
"הייתי צריכה לראות אם את עומדת במשימה. לא יכולתי לסמוך עלייך בלי לדעת."
"אז כל העניין היה הצגה?"
"כן." מישלין לא טרחה להכחיש.
"והשוטר?"
"הוא היה אמיתי."
"סיכנת את חיי לחינם." כעסה של האנה גבר.
"זה לא היה לחינם. הייתי צריכה לדעת. ועברת את המבחן. בואי נלך." מישלין קמה משולחנה ומשכה גלימה כחולה רחבה מהוו שעל הדלת.
"נלך לאן?"
"לשליחות שלי. את יכולה לבוא איתי." היא צעדה במסדרון ויצאה לרחוב, כשהאנה משתרכת מאחוריה.
בחוץ האנה היססה. בכעסה רצתה להודיע למישלין שהיא פורשת. אבל היא לא יכלה, ולא רק מפני שהיתה זקוקה לעזרתה של מישלין כדי לעזוב את אירופה. באופן מוזר, היא היתה עכשיו נחושה יותר מתמיד להוכיח את ערכה ואת אמינותה.
"אז את באה או לא?" שאלה מישלין.
לפני שהאנה הספיקה להגיב, מישלין החלה ללכת במורד הרחוב.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
