לקריאת החלקים הקודמים: בייבי בלוז - חלק ראשון בייבי בלוז - חלק שני בייבי בלוז - חלק שלישי בייבי בלוז - חלק רביעי בייבי בלוז - חלק חמישי בייבי בלוז - חלק שישי בייבי בלוז - חלק שביעי בייבי בלוז - חלק שמיני בייבי בלוז - חלק תשיעי בייבי בלוז - חלק עשירי בייבי בלוז - חלק 11 בייבי בלוז - חלק 12 בייבי בלוז - חלק 13



אחרי ההלוויה אני מסתגרת עם שלג בבית של סבא. אני עושה גוגל על כל מיני שמות שלא מעלים שום דבר ואז בכל זאת יש. פרופ' רוברט ה' סטיבנסון מאוניברסיטת ניו מקסיקו, מלמד היסטוריה של המזרח התיכון, עבור לעמוד המחלקה, עבור לעמוד הסגל, פתח תמונות והנה הוא. בוב הנוצרי. עם השפם והכול. יש כתובת מייל ואני כותבת אותו קצר ופשוט כי אני חוששת שזהו מאגר מיילים מחלקתי, ואולי לא פרטי, ואולי יש לו עוזר או עוזרת שקוראים ואני לא אכתוב לו שם כל מיני דברים שיכולים להביך אותו. אני כותבת באנגלית מנומסת מאוד שאשמח מאוד להתייעץ איתו בבעיה כלשהי שהתגלתה בתחקיר שאני עורכת על שנת 1973. ואני חותמת, רובין מיטלמן.
בתוך עשרים וארבע שעות מגיעה תשובה חתומה אישית. כתובה שם רק מילה אחת, תתקשרי, ואז יש מספר טלפון. אני מחשבת את הפרש השעות, משכיבה את שלג לישון, מכינה לעצמי כוס תה ומחכה לשעה עגולה. עשר בערב בדיוק.
הוא עונה מיד. הוא נרגש. גם אני, קצת. הוא מחמיא לגוגל כשאני מסבירה לו שככה מצאתי אותו ושזה היה ממש קל. הוא חזר לארצות הברית קצת אחרי שאמא נסעה להודו. הוא בא לסבא וסבתא להגיד שלום. ישב בסלון וסבתא הגישה לו כוס תה עם עוגיות ואני מיהרתי לטפס ולשבת על ברכיו. אני זוכרת איך הוא שתה את התה בזהירות כדי שאני לא אחטוף כווייה. ואז הוא סיפר שקיבל משרה קטנה באוניברסיטה בארצות הברית. ושהוא בא להגיד שלום. ושבקיץ הבא הוא יבוא שוב לבקר. הוא הסתכל כל הזמן למסדרון. היה נדמה שהוא מחכה שבכל רגע אמא תצא משם אבל זה לא היה יכול לקרות, הוא לא ידע שהיא כבר לא שם. ואז בסוף הוא אמר בנימוס המושלם שלו, "אני באתי להגיד שלום למיכל."
וסבתא אמרה, "אה, מאוחר מדי. היא נסעה להודו לפני שבועיים."
"לכמה זמן?" שאל בוב הנוצרי.
"נו, אתה יודע איך היא," אמרה סבתא.
"יש לכם טלפון? כתובת?" הוא שאל.
"כשאני אדע גם אתה תדע," סבתא אמרה.
עכשיו הוא מדבר מהר, בהתלהבות. הוא שמח לשמוע ממני, הוא אומר. הוא עובר לעברית ונשמע כמו עולה חדש מארצות הברית. זה מצחיק עד כמה שבוב הנוצרי הוא יהודי. הוא מעודכן חלקית. הוא היה בקשר עם מיכל בשנים האחרונות, הוא אומר. היא באה לבקר אותו בניו מקסיקו לפני עשרים שנה. היא אהבה את המקום אבל בכל זאת עזבה אחרי שנתיים, הוא אומר, ונסעה בחזרה להודו. אני מחשבת את הזמנים. היא חזרה להודו כשאני נסעתי אליה, אחרי הצבא. ואחר כך הוא מספר שהם נפגשו באירופה. בצרפת. לפני החתונה שלי. ואחרי החתונה הם נסעו לפורטוגל וביקרו את אריאלה, שעברה לגור שם. ומאז הם דיברו בערך פעם בחודש, כשאמא היתה עושה הפסקה בריטריט. בהתחלה, כשהיא לא ענתה יותר לטלפונים שלו, הוא חשב שהיא פשוט כמו שהיא, אבל הוא בכל זאת התקשר לסבא וסבא סיפר לו על מותה. הוא גם ידע שיש לי תינוקת. לא נשאר לי הרבה מה להוסיף, אז רק עדכנתי אותו שסבא מת.
הוא השתתק לרגע, ואחר כך הביע את צערו. באנגלית. ואחרי עוד רגע הוא אמר, "אבל לא רק בגלל זה התקשרת, אני משער."
לא. לא רק בגלל זה. ידעתי שאין סיכוי אבל הייתי חייבת.
"בוב, אתה יודע מי אבא שלי?"
"יקירתי," הוא אמר מיד. "אני לא יודע. אהבתי אותך וגידלתי אותך ודאגתי לך ככל שיכולתי, ואם הדברים היו קורים אחרת הייתי ממשיך לעשות את זה עד היום."
כן, אם הדברים היו קורים אחרת.
שנייה לפני שאנחנו מחליפים את הקולות למנגינה של פרידה הוא אומר, "תעשי גוגל על סיימון גולד."

כבר היה עדיף לחפש את רוברט צימרמן, אף על פי שהוא בוודאות מת. לפחות היה אפשר לסנן מיד את כל הבוב דילן ולהישאר עם השאר (וזה לא היה הרבה. מסתבר שרוברט צימרמן זה לא שם שעולים איתו לגוגל סתם ככה). לסיימון גולד כמעט לא היו תוצאות, ואלה שהיו הראו אנשים צעירים מדי או זקנים מדי או לא קשורים מדי. בדף התוצאות השני, שהוא הדף למיואשים, התגלה סיימון גולד גסט האוס וגלריה בעין הוד. גם הוא נראה לא מתאים אבל פתחתי בכל זאת. היה שם תיאור קצר ותמציתי וכמה תצלומים של שני חדרי אירוח צנועים, והמחיר היה זול כל כך, שלוש מאות שקל ללילה לא כולל ארוחת בוקר, אבל היתה הפניה לבית קפה קטן שיש בו ארוחות טובות וזולות, ככה היה כתוב, והיו גם תצלומים של בית הקפה, שנראה כמו המקומות האלה בסיני, עם שלטים מצוירים כמו מנדלות ותפריט שכתוב בגירים צבעוניים וכלבים של אף אחד במיוחד ששוכבים בחצר. הגסט האוס הזול הזה עם השם התרמילאי שכנראה נבחר כתחליף ל"צימר" הבלתי נסבל נמצא בכפר האמנים ממש קרוב לחיפה, אולי עשרים דקות נסיעה. כמעט סגרתי את האתר אבל רגע לפני שלחצתי על האיקס עברתי שוב על החלק של האתר שנקרא "גלריית התצלומים". הם לא היו רבים. ראו שני חדרים ומין לובי קטן. עציץ, ציור שמן על הקיר. הגדלתי את התצלום של הלובי והלב שלי התפרע מבהלה כמו הלב של הצפרדע לפני הניתוח שברחתי ממנו בשיעור ביולוגיה. ציור השמן היה בצבעי כחול ושחור, גוונים על גוונים של כחול ושחור. זה היה דיוקן של אישה, לא צעירה, לא שמחה, עיניה עצומות וראשה כולו מופנה אל כתפה האחת, ידה מרימה את שׂערהּ בתנועה מרושלת, שמצליחה לתפוס רק חלק ממנו, אל מעל קודקודה, בעוד החלק השני צונח מטה אל כתפה ומעבר לה. היד השנייה מקרבת סיגריה אל פיה שכמעט אינו נראה, אבל אני לא צריכה לראות את העיניים או את הפה ואפילו לא את השיער הארוך. לי מספיקה התנועה, האוויר שזז בזמן שהיא מרימה את היד ומקרבת את הסיגריה אל פיה. תנועה עדינה אבל בטוחה ומדויקת, האצבעות הארוכות עושות את דרכן מעלה והיד שמרימה את השיער לא מודעת לחוסר ההצלחה של פעולת האיסוף. מכל האמהות שבעולם אמא שלי תלויה בלובי של הגסט האוס בעין הוד, ואני מצלמת את המסך פעם אחת ועוד פעם ועוד פעם כי אני לא בטוחה שהתמונה הזאת עדיין תהיה כאן בחיפוש הבא.

למחרת לקחתי את המכונית של סבא כי היא יותר גדולה. מילאתי את המזוודה בלי הבחנה עד שהיא כמעט התפוצצה ועד שנזכרתי שאני נוסעת למקום קרוב מאוד ולא לאיזה ג'ונגל. כל מה שאשכח לקחת ניתן לאִחזור ולשחזור בתוך עשרים דקות נסיעה. המילים אִחזור ושחזור מזכירות לי לקחת את האלבומים מסן פרנסיסקו. אולי האיש יצטרך רענון של הזיכרון, אולי הוא ינסה לשכוח.
לסבא יש ג'י פי אס ואני מוכוונת בקלות אל היעד, נכנסת בשביל שעולה אל הכפר ומגיעה עד למחסום, שמיד מזכיר לי את כפר יהושע, אבל פה לא צריך לבקש מאף אחד שיפתח לך את השער אלא יש רק שלט שמבקש בנימוס להשאיר את המכונית במגרש החניה. השעה שלוש אחר הצהריים ומגרש החניה ריק. אני מחנה ומוציאה את העגלה המתקפלת של שלג. את המזוודה אני מחליטה להשאיר במכונית אבל אז אני מתחרטת. אני מתחזה למחפשת חדר בגסט האוס. צריך מזוודה. אני חוזרת ומוציאה אותה מתא המטען וכעת אני מגלגלת עגלה קטנה מלפנים ומזוודה גדולה מאחור. בתוך דקות אני מגיעה לבית הקפה שראיתי באתר ושאין לטעות בו, אותם שלטים עם המנדלות, אותו לוח עם התפריט שכתוב בגירים צבעוניים, אותם כלבים ישנים על הרצפה אבל כעת הם מגובים בשני חתולים שמנים. למרות הנינוחות שהוא משדר בית הקפה עצמו סגור. אני מתיישבת על ספה ישנה, שהיא אחד ממושבי בית הקפה, וחושבת מה לעשות. יש לגסט האוס טלפון ואני יכולה להתקשר אבל נמנעת. בצד יש פח אשפה שחור מפלסטיק. אני ניגשת ופותחת אותו כדי לראות אם יש בו שאריות של אוכל. אם המקום מתפקד. עבודת הבילוש שלי מצחיקה אותי. הפח אמנם ריק אבל יש בו ריח של זבל טרי. "אכלו פה ארוחת בוקר היום, דטקטיב," אני אומרת לשלג, שצוחקת אלי בפה שיש בו שתי שיניים עליונות ושתיים תחתונות. היא תכף תהיה רעבה. אני נותנת לה את בקבוק המים שנפל לה על הרצפה. היא מרימה אותו אל פיה באצבעותיה הארוכות. התנועה המשפחתית דילגה מעלי והגיעה היישר אליה. היד נעה בתנועת הרמה ארוכה, עצלה אך מדויקת.
אני מתבוננת בבתים שמסביב. שערים, עציצים פורחים, מרצפות ישנות. אחד מהם מוכרח להיות הבית, אבל איזה. זה עם קיר האבן שנראה כמו חומה? או זה עם הקיר המצויר? בסוף אני חושבת שאולי זה הבית שהשער שלו נעול, וכתוב עליו "שטח פרטי", וכמעט כולו מוסתר מאחורי שיחי בוגנוויליה פורחים בסגול. אני מחליטה לבדוק אם השער נעול, שטח פרטי או לא, וקמה ממקומי, ובדיוק אז מגיעה אישה גבוהה, לבושה בחולצה לבנה ובחצאית ג'ינס ארוכה. צעיף צבעוני כרוך על ראשה כמו טורבן דו שימושי ואוסף את שׂערהּ אך גם מסמן שהיא דתייה. היא לא צעירה, אולי בת שישים ואולי יותר. היא מתקרבת בצעדים בטוחים, פותחת את דלת בית הקפה בתנועת הזזה קלה, ואז מתברר שהדלת היתה פתוחה כל העת. היא חוזרת אלינו, שיושבות על הספה, ופונה קודם כול לשלג ומלטפת לה את הראש ואז אומרת לי, "שלום."
"שלום," אני עונה. "פתוח? אפשר לאכול?"
"אם היית באה עד שתים עשרה היית יכולה לאכול את כל מה שיש," היא אומרת ולוקחת תפריט מתחת לדלפק שהוא החלון החיצוני של בית הקפה. "עכשיו חלק מהדברים נגמרו." ולפני שאני מספיקה לקרוא ולדעת מה הן האפשרויות שלי היא מתחרטת ומחזירה את התפריט למקומו שמתחת לדלפק. "יש דגים טריים," היא אומרת. ואז מתבוננת בשלג. "אבל אני אכין לכן קיש," היא קובעת. אני מסכימה. יש לה מבטא אמריקאי שגוהץ כבר שנים רבות בישראל, אבל הוא עדיין שם.
היא הולכת וחוזרת עם קנקן מים וכוס. אני מוציאה בינתיים סינר וצנצנת גרבר בשביל שלג, כי אני לא בטוחה שהיא תסכים לאכול את הקיש הראשון בחייה דווקא פה, אבל היא הודפת את ראשה לצדדים. אני מוציאה ביסקוויט שוקולד ולזה היא מוכנה. הזמן עובר לאט כל כך, עד שכשהאישה הגבוהה חוזרת אני מרגישה שאני כבר גרה בכפר איזה חודש ושזה לא הביקור הראשון שלי בבית הקפה. נמחקים ממני הנסיעה והבוקר והאריזה הטרופה בבית של סבא. נמחקת ממני גם תחושת הבית שלי בתל אביב שעד כה היתה נוכחת בי, מוטמעת. הבית נהפך לעמימות רחוקה, כמו זיכרונות מביקור בארץ זרה. היית שם פעם. היה מלון או אולי היתה דירה שכורה ששהית בה שבוע או שבועיים. תחילה המקום היה זר אבל לאחר לילה אחד של שינה נהפך למוכר. בלילה השני קמת וידעת מיידית איפה מדליקים את האור במטבח ואיך מגיעים בחושך לשירותים. אבל אם יחזירו אותך לשם כעבור שנה, כבר לא תדעי איך לקום באמצע הלילה ולמצוא את הדרך למקרר בלי להדליק את האור. נמחק הביטחון של ההיכרות. מתישהו כשלא הבחנתי, הבית שהיה שלי נמס וזלג ממני החוצה.
האישה מניחה לפני כלי חרס עגול עם הקיש בתוכו ואז הולכת וחוזרת עם סכו"ם ומפית ואומרת לי, "תיזהרי, הכלי חם." ומוסיפה, "בתיאבון." ואז היא מביאה על דעת עצמה בקבוק יין אדום ושתי כוסות, מוזגת לשתינו כוס יין ומתיישבת על הספה שמולי, כי זהו שולחן הספות של החצר, מסדרת את השביס הצבעוני העצום שעל ראשה שמתגלה כמו צעיף שצופן בתוכו אולי אלף סיבובים של בד ואומרת, "אני אליס. ובשביל מי שרוצה לקרוא לי בשם שלי בעברית, זה עליזה."
אני שמחה שהיא התיישבה, כי ככה לא אצטרך לכפות עליה שיחה, אבל אני גם מרגישה מוזר עם הקרבה הזאת, והיין. אני חותכת בזהירות את הקיש וטועמת חתיכה ואומרת לה מיד שזהו הקיש הכי טעים שאכלתי בחיי כולל בצרפת.
אליס קורנת משמחה ואומרת, "אני יודעת. אני מכינה את האוכל הצרפתי הכי טוב בישראל."
אני ממשיכה לאכול וחושבת איך להציג את השאלות שלי אבל אני מתאמצת לחינם. "אני פה כבר מ 76'," אומרת אליס. "הגעתי לפה מניו יורק." המבטא האמריקאי בולט יותר כעת.
"אז בניו יורק למדת להכין אוכל צרפתי?" אני שואלת.
"לא," אומרת אליס. "בניס."
"אה," אני אומרת.
"כן, בניס," היא אומרת. "בעלי ואני קנינו פולקסוואגן טרנספורטר והעלינו אותו על אונייה בניו יורק והפלגנו לגרמניה." היא רואה על הפנים שלי את מה שאני חושבת. "כן, כמו של ההיפים. היו לנו כבר ילדים. התוכנית היתה לטייל באירופה לפני שנמשיך לישראל. היינו מהקבוצה של הרב קרליבך. רצינו לבוא לפה ולחיות בצפת. אבל קודם רצינו לטייל עוד קצת בעולם. וזה באמת היה נהדר עד שנגמר לנו הכסף. היינו בדרך לאיטליה. חשבנו לקחת משם אונייה ולהגיע לישראל עם הטרנספורטר אבל בקושי הצלחנו להגיע עד ניס. מכרנו את הטרנספורטר בגרושים. לא נשאר כסף לכרטיסים לישראל. נתקענו בניס חודשים ואני הלכתי לעבוד במסעדה. אני יודעת להכין את כל האוכל הצרפתי הכי מסובך והכול כשר למהדרין."
"ואיך הגעת לפה?"
"דרכינו נפרדו," היא אומרת בפשטות ולא ברור אם היא מתכוונת לבעלה או לרב קרליבך.
"ראיתי בגוגל שיש פה גסט האוס."
"יש שניים. את מי את מחפשת?"
"את סיימון גולד."
"מלא אצלו," היא אומרת. "זה רק שני חדרים וזה חול המועד עכשיו."
"אוקיי," אני אומרת. "אבל את יכולה להסביר לי איך לנסוע לשם?"
"לנסוע?" היא אומרת בתמיהה. "אני אקרא לו לכאן." היא שולפת מכיסה טלפון אבל אני עוצרת אותה.
"אני מעדיפה ללכת לשם."
"אז תלכי פה ימינה חמישה צעדים ותיכנסי מדלת העץ שבקיר," היא עונה.

אני מושיבה את שלג בעגלה. היא עדיין מוצצת ביסקוויט ונראית מרוצה מאוד מהטיול. אני לא סופרת צעדים אלא פשוט הולכת ימינה ומיד מתגלה חומת אבן גבוהה ומעוקמת ובתוכה דלת עץ קטנה, שחוחה מתחת לשיח פורח בכתום ובלבן. אני הודפת את הדלת בכתפי ורואה שמאחוריה יש גרם מדרגות שיורדות. בקצה של כל מדרגה הצטברו עלים יבשים ופרחים שנראה כי אף אחד לא טרח לטאטא כל הקיץ. אני מכניסה את המזוודה ומשעינה אותה על המדרגות ואז אני מוציאה את שלג ומחזיקה אותה על המותן ואת העגלה אני מקפלת ומניחה ליד המזוודה ואז אני מדלגת אל המדרגות שיורדות לחצר גדולה של בית דו קומתי. הבית מוקף בגינה פורחת ויש בה עצי פרי וגם קקטוסים על מסלעה. יש גרם מדרגות חיצוני שמוביל לקומה השנייה, אולי הבית נועד במקור לשתי משפחות. השלט שתלוי מעל דלת הכניסה לקומה הראשונה קטן ופונקציונלי. "גסט האוס", זה כל מה שכתוב.
שתי מדרגות מובילות לקומת הכניסה, הדלת פתוחה, יש דלפק עץ במבואה ואמא שלי תלויה על הקיר מאחוריו. החדר כולו אפלולי מעט בגלל עץ החרוב שמצל על חלונות הקומה הראשונה אבל הציור מואר במנורה משלו, שמכוונת היטב כמו בגלריה וממוקמת מתחת לתמונה בצד ימין. חוץ ממני העומדת ומשלג שעל מותני ומאמא שלי שעל הקיר אין כאן איש, אבל לפי הניסיון בבית הקפה אני מאמינה שבעוד רגע מישהו יצוץ. לאנשים במקומות נטושים יש חוש שמודיע להם מתי הם לא לבד. אני זוכרת את חיה שפירא תולה כביסה בגינה. נעצרת ומרימה את הראש כמו צבייה חשדנית שמרחרחת באוויר עוד לפני שהמכונית של סבא וסבתא היתה מסיימת את הפנייה לכביש העולה למושבה ואומרת לי, "מישהו בא."
יש שני כיסאות קש בחדר הכניסה ואני מתיישבת על אחד מהם וממתינה. והוא מגיע. הוא נכנס מדלת צדדית שלא הבחנתי בה עד עתה, כי תלוי עליה לוח שעם שמוצמדות אליו פתקאות בכל הצבעים. כשהוא פותח את הדלת הפתקאות משמיעות רחש של תעופה אבל שורדות את התנועה.
"שלום," הוא אומר. הם מקפידים פה ככל הנראה לא להגיד היי וביי. גם לא אוקיי. הכול בעברית. הוא הולך ונעמד מאחורי דלפק עץ קטן, ממלא את תפקידו הרשמי.
"שלום," אני עונה.
"אפשר לעזור?"
הוא גבר גבוה, שׂערו אפור וקצר מאוד, מקליש. יש לו שפם וזקן בני כמה ימים שנראים כמו זיפים קוצניים בשני צבעים והוא לובש חולצת ג'ינס ומכנסי ג'ינס. הוא יחף ונראה כמו מישהו שהתעורר משינה. הוא מסתכל ישר אלי ואני רואה בעיניו שעוד לפני שהוא מספיק להעביר את המידע על אודותי דרך מסננת ההכרה שלו הוא כבר מרגיש שלא באתי לפה בענייני לילה וארוחת בוקר.
"חדר. אני מחפשת חדר."
"אני מצטער, אנחנו מלאים עד מחר בבוקר." המבטא האמריקאי שלו בולט מאוד אבל העברית שלו טובה.
"אז אני." אני לא יודעת מה להגיד ונעצרת. הוא יוצא מאחורי הדלפק. הוא מתקרב אלינו. אני רוצה לעצור אותו כי עם כל צעד שהוא עושה לעברנו אני מרגישה שאני מוכרחה להגיד עוד משהו. את האמת, אולי. את האמת שמתגבשת בתוך הגוף שלי ומאבנת אותי. האמת מאיימת, מפחידה. הוא עומד מאוד קרוב אלי עכשיו. אני יכולה להריח אותו. יש לו ריח של כביסה נקייה. אני חושבת שאם הייתי הבת שלו הוא היה צריך לזהות אותי כבר עכשיו. גם לגורים יש ריח.
"אין לך בכלל מקום?" אני שואלת.
הוא שותק. הוא מסתכל עלי. הוא מסתכל על שלג.
"אני מצטער," הוא אומר. "זה מקום קטן. אני יכול להתקשר לחברים שלי בזיכרון."
"לא צריך להתקשר, תודה," אני אומרת. "אני אחזור ביום אחר."
אני פונה ללכת.
"חכי," הוא אומר. "חכי רגע. לאן תלכי עכשיו עם התינוקת? אני יכול להסיע אותך."
"יש לי מכונית."
אני כבר כמעט בדלת. הוא הולך אחרי.
"מי את?"
"אתה לא מכיר אותי."
גוש האבן שבתוכי מושך אותי למטה וממש בפתח הדלת אני נעצרת ומסתובבת אליו. "אבל אתה מכיר אותה," אני מצביעה על הציור. "והיא אמא שלי."
הפנים שלו נסגרות. הפנים שלו נפתחות. הפנים שלו נהפכות למסך טלוויזיה שמישהו מעביר מולו ערוצים בשַלט שהתפרע. הכול יש שם. כאילו כל הערוצים שבמוח שלו משדרים תוכנית אחרת בו בזמן. ובסוף משתלט ערוץ אחד והוא אומר רק, "רובין."

הקומה השנייה היא דירה גדולה שכולה שלו. זה מובהר בעזרת שלט קטן שכתוב עליו "פרטי", בעברית ובאנגלית. כדי להגיע אליה יצאנו לחצר וטיפסנו במדרגות החיצוניות. את העגלה השארתי למטה. עליתי אחריו, שלג על הידיים שלי, המזוודה שלי בידיים שלו. היא כבדה והוא נושא אותה בהנפה של שתי ידיו מעל ראשו. הדירה יפה ועמוסה ברהיטים, בשטיחים, בציורים ובתצלומים שתלויים על הקירות או נשענים עליהם. יש חלונות לא גדולים, אחדים מוגפים בתריסי עץ ירוקים, אחרים פתוחים ומהם נשקף אור השקיעה שנופל על הים. בהמשך יש מסדרון ובו שלוש דלתות סגורות ואחת פתוחה, והוא ניגש אל החדר שדלתו פתוחה ואני אחריו.
"זה הסטודיו שלי," הוא אומר וצוחק. "ככה היה גם בסן פרנסיסקו, את ואמא שלך ישנתן בסטודיו שלי." לפי גרסה אחת, אני חושבת. ויש גם גרסאות אחרות. אבל אני לא משמיעה את הטיעונים שלי בקול.
הוא מגלגל פנימה את המזוודה שכעת יכולה לנוע בכוחות עצמה ומפנה מהספה כריות וספרים.
"אתה יודע שהיא מתה, נכון?"
"יודע," הוא אומר בקצרה, כאילו כיוון השיחה הזה סגור, כמו השלט שבקצה המסדרון שבסוף המדרגות. פרטי. "יהיה לך נוח כאן? השירותים בדלת הבאה ויש גם מקלחת. את רעבה? והתינוקת?"
"שתינו נהיה כאן בסדר גמור," אני עונה. "תודה."
"תה או קפה?"
ממש סבתא לנה. זה האיש שניסה לחסל את מלחמת וייטנאם?
"תה, תודה." ומיד אני מוסיפה, "עם חלב, בלי סוכר."
"כבר חוזר," הוא אומר ונעלם אל המסדרון ואני שומעת אותו פותח את אחת הדלתות שקודם חלפנו על פניהן. הוא חוזר מהר עם מגש ועליו שני ספלים וצלחת עם תמרים ושקדים, והוא מניח אותו על השולחן שלצד הספה. הוא יושב על כורסה מול הספה ומתבונן בי כשאני מחליפה לשלג חיתול, מנקה לה את הפנים ואת הידיים במגבון ומסדרת לה מקום נוח לישון בו, בין כל הכריות שנזרקו על הרצפה.
"את כל כך דומה לה," הוא אומר.
"למיכל? ממש לא. שלג דומה לה."
הוא מסתכל על שלג, שהעפעפיים שלה מרפרפים מכוח הכבידה של הצניחה לשינה. "כן, היא דומה לך ואת דומה לה." וכשאני מושכת בכתפיים הוא אומר, "אני צייר. אני צלם. אני מזהה תווי פנים. אם הייתי צריך לצייר אותך הייתי מתחיל באותם קווים שבהם התחלתי כשציירתי את אמא שלך."
אני לא רוצה להיסחף עכשיו לשיחות של נוסטלגיה. מי דומה למי. מה זה משנה. במשפחה כולם דומים. כשהיינו נפגשים עם פואד ובקה ועם הילדים שלהם ועם הנכדים שלהם תמיד היתה פורצת שיחה על כמה שאני יפה או על כמה שאחד הנכדים של בקה יפה, ואז כדי לחנוק את כיוון השיחה הזה עוד לפני שיתפתח, סבתא לנה היתה אומרת, "טוב, טוב, כולם יפים."
אני לא יודעת עוד מה להגיד בלי להפחיד אותו. אני שואלת בקול אנמי, "כמה זמן אתה בארץ? העברית שלך ממש טובה."
"עשיתי עלייה בשנת 80'," הוא אומר.
"80'?" אני חוזרת אחריו, מנסה לארגן את ציר הזמן במוח. זאת היתה השנה של התאונה.
"והיית בקשר עם מיכל כל השנים?"
הוא חושב קצת. "לא כל השנים," הוא אומר. "חידשנו את הקשר כשעליתי לישראל."
"אבל בדיוק כשאתה עלית היא נסעה להודו. ואחרי שהיא נסעה אף אחד לא היה איתה בקשר, לפחות עשר שנים, אולי יותר." היא היתה נעלמת, לא ידועה, לא מושגת. אי אפשר היה להשיג אותה בטלפון כי לא היה לה וגם לא לשלוח מכתבים כי לא היתה לה כתובת. לפעמים היא היתה מתקשרת ביום ההולדת שלי. לפעמים היא שלחה מתנה. לפעמים במובן של פעם בשנה או פעם בשנתיים. אז איך הוא היה איתה בקשר. אני מתחילה לחשוב שהוא לא כל כך ממוקד כמו שהוא נשמע.
"היא לא נסעה להודו," הוא אומר ומסתכל עלי, היישר לתוך עיני. אני נתקפת בהלה.
"בטח שהיא נסעה. אני ביקרתי אותה בהודו."
"את ביקרת אותה כשהיית בת עשרים ואחת."
"נכון, אבל היא נסעה כשהייתי בת שבע וחצי."
"היא היתה בארץ," הוא אומר בשקט.
"אתה טועה. זה התבלבל לך בראש. יותר מדי מריחואנה," אני מחייכת אליו.
"אני לא טועה."
"אתה לא ביקרת אותנו אף פעם בראש פינה וגם לא בחיפה. הייתי זוכרת דבר כזה."
"אני לא ביקרתי אצלכם, אני ביקרתי אצלה. פעמיים בשבוע. והיא לא היתה אז בהודו, היא היתה כאן."
"איפה כאן? בכפר הגלויה מהסבנטיז הזה?"
"הוא לא גלויה."
"בסדר, אז כאן היא היתה עשר שנים? כאן?"
"לא, לא כאן. את לא יודעת שום דבר, נכון?"
"אני לא יודעת לְמה אתה מתכוון. אני יודעת רק מה שסיפרו לי."
"אמא שלך היתה בטירה."
"מה זה טירה?" ועוד לפני שאני מקיאה את ההברה האחרונה אני מבינה את כל מה שהוא אומר. "בית משוגעים?"
"מרכז רפואי לבריאות הנפש," הוא אומר, ואם יש ציניות בתיקון שלו את העברית שלי אין לי זמן להתעכב עליה כי אני יודעת בבת אחת שזה נכון, שהכול נכון, שזה בדיוק מה שהיה ושכל מילה נוספת שהוא יגיד רק תנעץ את תמונת האמת אל תוך המוח שלי לעולמים ואני מנסה בכל הכוח להדוף את המסמרים האלה, שלא יישלפו, שלא יינעצו, שהסיפור הזה לא ייאמר בכלל בקול, שהכול יישכח. אני מוכנה לחטוף את שלג הישֵנה אפילו שהיא תיבהל, לחטוף את מפתחות המכונית ולרוץ ולעזאזל המזוודה, שתזדיין המזוודה, אני אקנה לי אחרת, אני אסע מחר לקניון ואקנה לי ולשלג בגדים חדשים וצעצועים וחיתולים, ונשים את הכול במזוודה החדשה ונברח ונרוץ הלאה. אני לא רוצה להיות פה, אני לא רוצה לדעת.
"אני לא רוצה לשמוע," אני אומרת. "אני לא רוצה."
הוא שותק.
"אני מצטערת שבאתי."
"לא את לא," הוא אומר. "לא לדעת זה הכי נורא."
"גם קודם היה נורא. עוד לא הספקתי להשוות בין הנורא של קודם לנורא החדש."
הוא מחייך. "אתן באמת דומות," הוא אומר וכעת הוא צוחק ממש.
"אני רוצה לישון קצת," אני אומרת ומתכרבלת על המיטה. יש צינה בחדר מאז שהשמש שקעה.
"תישני, בטח." הוא קם. "אני אהיה בסביבה."
לפני שהוא יוצא הוא ניגש ופורש מעלי שמיכה דקה. הוא מלטף לי את הראש ואת הפנים. אני קמה בפתאומיות ומושכת אותו אלי והקוצים האפורים שלו שורטים לי את הפנים. אני מנשקת אותו על השפתיים אבל הוא תופס לי את הידיים ומחזיר אותי למקום ואומר, "תישני קצת," ואז הוא קם ויוצא וסוגר בשקט את הדלת. זאת דלת ישנה שבטח כבר שנים אף אחד לא ניסה לסגור אותה, אז שלוש שניות אחרי שהוא סוגר היא משמיעה חריקה קלה ונפתחת מעצמה בחזרה.

אני בראש פינה עם אמא שלי. אני יושבת איתה באמפיתיאטרון ענקי. זאת הקרנה של סרט תחת כיפת השמים. פתאום הכול נפסק ואנשים עולים על הבמה. זרקור מאיר היישר עלינו, שיושבות בקהל. רק עלינו. האנשים שעלו לבמה טוענים שהם באו לאשפז אותה בכפייה. אני קמה ודורשת בקול תקיף לראות צו וניירות והם נסוגים להתייעצות, ואני אומרת בואי, אמא, אין להם הוכחות. היא אומרת לי, אין לי מֶתַח פָּנים. את לא צריכה מתח פנים, אמא, אני אומרת לה. קומי. לאף אחד אין מתח פנים. אני מושכת אותה ביד אבל היא מתפרקת, היא מתפרקת, אין לה מתח פנים, אני מבינה את זה עכשיו. הם תכף יסיימו את ההתייעצות החפוזה ויֵרדו הנה ויאספו אותה כמו נוזל אל תוך שקית.

אני מתעוררת ומסתכלת בטלפון. חצות. אני צמאה ומחפשת את התה שלי, הקר. הוא שם. אני שותה אותו. אני רוצה סיגריה אבל בשביל זה צריך לקום ולצאת למדרגות. אני יוצאת למסדרון, נעצרת ליד אחת הדלתות הסגורות. זה בטח החדר שלו. אני רוצה לשאול אותו מיליון שאלות אבל אני יודעת שכל התשובות כבר נמצאות בראש שלי. אני רק צריכה להעביר קו בעיפרון בין טור השאלות לטור התשובות, כי לא תמיד תשובה א' נמצאת ליד שאלה א'. זה כמו במבחנים הפסיכוטכניים, צריך לעשות התאמות. אבל זה שם. הכול שם. היא רצתה למות. היא איבדה את הרצון לחיות. היא ניסתה להתאבד. זה לא עזר שאני הייתי איתה. עדיין היא איבדה את הרצון לחיות. היא האשימה את עצמה בתאונה. ומשם זה צבר נפח ונהפך לאשמה על מותו של בוב היהודי, הכלב התועה שהיא היתה צריכה להציל אבל נכשלה במילוי תפקידה. ואז הכישלון במילוי תפקידה בשמירה על חייו כבר לא הצדיק את הכישלון במילוי תפקידה כאמא שלי. עמדתי מולה עם הראש המגולח ועם השיער האדום שאבד לעד. היא לא יכלה לברוח. לא נשאר לה לאן לברוח. כל מה שהיא ראתה בעיניה היה את עצמה משוכפלת פי מאה, פי אלף, כאמא גרועה. אמא רעה. מכל הכיוונים אנשים נעצו בה עיניים. כל המבטים שהיא הצליחה לנער מעצמה כל החיים ננעצו בה בבת אחת בכוח נורא, קרעו לה את ההכרה. היא היתה מוכרחה למצוא שוב דרך להוריד את התריסים. היא הפכה בראשה ימים רבים ובדרך הילדותית שלה פרשׂה את המציאות החדשה לתוכנית. ככל שהיא תתרחק יותר מהאנשים שהיא אוהבת ככה יהיה להם יותר סיכוי להישאר בחיים.
הקולות האלה בראשי מתגברים. אני מכסה את הראש בידיים כי אני בטוחה שהצעקות בתוכי חזקות כל כך, שהן יכולות להעיר את שלג ולהוציא את סיימון מהחדר שלו. למה היא פנתה דווקא אליו. אולי כי הוא הציל אותה פעם אחת והיא ידעה שהוא יציל אותה שוב.
אבל למה היא נשארה שם כל כך הרבה שנים. הם בטח היו מוכנים לתת לה ללכת אחרי כמה חודשים. אולי היא רצתה לצאת רק כאשר היא תרגיש שהיא שילמה את החוב, ריצתה את העונש.
אני מנסה לדמיין את ההסדרים. מי קנה את המתנות ליום ההולדת שלי. מי שלח את החבילות. בטח הוא הלך לשוק בעיר העתיקה או בכפרים הדרוזיים. יש שם הכול. לא צריך לנסוע להודו בשביל לשלוח פסלון של בודהה. אולי היא אפילו הלכה איתו. קיבלה חופשה לעשרים וארבע שעות מבית המשוגעים. מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש. הצעקות בראש שלי מריצות אותי לדלת שלו ואני פותחת אותה בלי להקיש.
זהו חדר קטן וחשוך כמעט לגמרי. מעבדת צילום. חדר חושך. אני ממהרת לסגור את הדלת כי אני זוכרת מפעם, אני אפילו לא יודעת מאיזו פעם, שסרטי צילום רגישים לאור. סיימון עומד בקצה השני. מנורה אדמדמה ועמומה מאוד דולקת מעליו ומאירה בקושי מכלי פלסטיק גדולים ומרובעים שמוצבים על שולחן מתכת, והוא עומד ושולה מהמכלים תצלומים גדולים בעזרת מלקחיים. הוא מסתובב ותולה את התצלומים לייבוש על כבל דק ומתוח. הוא רואה אותי. אני ניגשת אליו. הוא מחכה.
"סרטי צילום," אני אומרת. "לא ידעתי שמשתמשים בזה עדיין."
"אני אוהב," הוא אומר. "בעיקר לשחור לבן."
"אף פעם לא הייתי בחדר חושך," אני אומרת. "זה באמת חשוך."
"זה עוד כלום," הוא אומר. "אני יכול לעשות חושך כזה שלא תוכלי לראות את היד שלך, אפילו אם תשימי אותה מול הפנים." והוא מכבה את המנורה. החושך מוחלט ושחור. אני שמה את היד שלי מול הפנים שלי ואני באמת לא רואה אותה. אני מגששת ומוצאת אותו. אני מתקרבת אליו. מלטפת לו את הפנים. אף, לחיים, שפתיים. לא צריך לראות, הכול שם. הוא לא זז. הוא לא אומר מילה. אני נצמדת אליו ומתרוממת על קצות האצבעות. אני לא מורידה את היד מפניו כדי שהוא לא ייעלם. אני מנשקת אותו על הפה. מלקקת אותו. הוא מחזיר לי נשיקה. ארוכה. הנשיקה מאותתת שזה מותר אבל אני אפילו לא מחכה לאיתות. אני מורידה לו את החולצה. אני מורידה גם את שלי. הכול ביד אחת. היד השנייה שומרת עליו במקום, שלא יזוז. הוא זז אבל רק את המעט ההכרחי. אני נצמדת אליו ומתחככת בו. אני מרגישה שהזין שלו מתעורר. הוא תופס אותי פתאום בשתי ידיו. מסובב אותי ומשעין אותי על שולחן המתכת של מכלי התצלומים. השולחן קפוא ואני צועקת לרגע, צעקה קטנה, ואז אני צוחקת. הוא מסיר את המכנסיים שלי ואת התחתונים. אני שולחת יד לאחור ואני מרגישה עור חשוף. הוא הספיק להעיף גם את התחתונים שלו. אני נצמדת אליו לאחור והוא שולח את ידו לפנים ומחליק אותה אל תוכי ואני כבר יודעת שלא אוותר. אני אשאר כאן עד הסוף. אני מתכופפת רק מעט והוא חודר לתוכי במהירות ופתאום הוא שוב צעיר ואני שוב צעירה ואני רוצה את הגבר הזה רק בגלל שהוא פה ורק בגלל שאני פה ורק בגלל שאני יכולה ורק בגלל שאני רוצה להרגיש בחיים, להרגיש שהכול בסדר והכול רגיל והכול מותר ושאנחנו לא מתים. ואני מתנהגת איתו כאילו הוא מוּכָּר לי וזאת לא הפעם הראשונה, שככה אנחנו עושים תמיד ושהכול קורה בדיוק כמו שהוא צריך לקרות, אין שום טעות ואנחנו שייכים ולא יהיה על מה להצטער ולא יהיה על מה לבקש סליחה. הוא שולח את ידיו ומצמיד אותי חזק אליו, נוכח פתאום, הופך אותי ומשכיב אותי על הרצפה הקרה ואני מושכת אותו אלי ואומרת, "בוא, בוא, בוא," ואני צועקת חזק כל כך עד שהוא צוחק ומכסה את הפה שלי בידו, "יש פה אנשים," הוא אומר.
"אבל כתוב פרטי," אני אומרת. והוא מתגלגל על גבו ואני זזה הצדה ממנו. אני שוכבת לצדו ושותקת. אני שקטה.
הוא קם ומדליק מחדש את המנורה העמומה.
"את רוצה תה?" הוא שואל.
"כן."
אני מתיישבת. הוא רוכס את הג'ינס.
"אתה אבא שלי?"
"עכשיו את שואלת?"
אני לא עונה.
"אני לא אבא שלך אבל הייתי יכול להיות."

כעבור שלושה חודשים אנחנו נוסעים לבית הקברות בחיפה. זהו יום השנה למותה של מיכל. "אני הולכת לעשות את המעשה הבודהיסטי הנכון," אני צוחקת אליו.
"יהודי לא באמת יכול להיות בודהיסט," אומר סיימון. "יהודי צריך להפעיל שיפוט בין טוב לרע."
"אתה ואני זה טוב או רע?"
"אנחנו משפחה."
"אתה עוד אוהֵב אותה?"
"אני תמיד אוהֵב אותה."
"גם אחרי שהיא מתה?"
"גם אחרי שהיא מתה אני אוהֵב אותה, רק שהיא פשוט מתה. המוות שלה לא ממש שינה את היחסים בינינו."
"אז אתה בכל זאת קצת בודהיסט."
בית הקברות ריק כשאנחנו מגיעים, כמעט חשיכה. קנינו פרחים ונר נשמה ויש לי מצית. קברה של מיכל הוא כבר לא ערימת עפר עם שלט עץ קטן כמו שראיתי בסרטון של ערן. יש מצבה, שבטח אבא ופואד דאגו להציב. מצבת שיש שחורה ועליה חקוק, "מיכל מיטלמן, 1952 2013", ומתחת כתוב רק, "בת ואם אהובה".
אני מניחה את הפרחים בכד שיש אפור שמודבק למצבה. אני הולכת אל הצד האחורי של המצבה ופותחת את בית הנר הקטן ומעמידה בתוכו את הנר ומדליקה אותו עד שהלהבה מקבלת אומץ ובוערת בכוחות עצמה. אני חוזרת לעמוד מול המצבה, מחפשת למרגלותיה ומוצאת אבן קטנה. אני חוזרת דרך הרווח הצר שבין הקבר של מיכל לקבר של השכן, קשיש שנפטר באותו יום ובאותה שנה אבל נולד מזמן. אני מניחה את האבן במקום שאני מדמיינת ששם היו יכולות להיות העיניים שלה. סיימון מוציא מכיסו את הטלפון ומוצא את הקדיש יתום. אני מחכה בסבלנות. הוא מוסר לי את שלג ומקריא את התפילה. באופן אוטומטי אני אומרת אמן בכל פעם שהוא אומר אמן. אני מתכוונת להניף את שלג על כתפי ולהושיב אותה שם כמו שהיא אוהבת, אבל יש בתוכי רעם עמום שמנסה להתפרק החוצה, רעם חזק וגדול יותר מגופי מבקש לפרוץ החוצה ואני מרגישה שאני לא יכולה, שאני לא יציבה, ואני מוסרת לו את שלג בחזרה. בת ואם אהובה. בת ואם אהובה. בת ואם אהובה. צעקה של בכי עולה מתוכי ומפילה אותי על הקבר ואני מתרפקת עליו, לא רואה מרוב דמעות, לא מרגישה את הידיים של סיימון ושל שלג שמנסות למשוך אותי למעלה, לא שומעת את המילים שהם אומרים, אם נאמרות. אני מתרפקת על האבן ובוכה ולוחשת, "סליחה ומחילה, אמא. סליחה ומחילה."



תודות

אני מודה למי שעזרו לי בעצתם, בחוכמתם ובנדיבות לבם להשלים את הספר הזה:
אילנה ברנשטיין, אייל כליף, אמיר קמינר, גילי מיכאלי שילר, יאיר מיימון, יסמין רובין, ליהי חנוך, ד"ר נוית בראל, נועה שניר, סיגל גפן, סלין אסייג, קובי ברוק, רננה סופר, שילה גומרי.
ותודה נצחית לילדי האהובים, לבתי אור ברוק ולבני אלון ברוק. אתם המנוע החזק ביותר בעולם.

רשימת בעלי הזכויות בציטוטים
1. הציטוטים "הן לא נשכח רגשי רעות" ו"יחדיו שוטטנו בהרים עת רקפות פרחו" מתוך השיר "ימים עברו", מילים: אוריאל עקביא.
2. הציטוט "מישל מא בל" מתוך השיר "מישל", מילים ולחן: ג'ון לנון ופול מקרטני.
3. הציטוט "רובי אין דה דאסט" מתוך השיר "Cowgirl in the sand", מילים ולחן: ניל יאנג.
4. רובין הוד, הדמות מתוך הספרים והסרטים השונים.
5. "לאסי חוזרת הביתה" מאת אריק נייט.
6. השיר "קרה זה רק הפעם": מילים: אברהם ברושי, לחן: בובי פנחסי.
7. הציטוט "בים הרוגע. השמש שוקע. למי מתגעגע. לי ולָךְ, לי ולָךְ, לי ולָךְ" והציטוט "בשביל שנועַד" מתוך השיר "לי ולך", מילים: דידי מנוסי, לחן: יוחנן זראי. כל הזכויות שמורות לאקו"ם.
8. השיר "סטריינג'רס אין דה נייט" מילים: צ'רלס סינגלטון ואדי סניידר, לחן: ברט קמפרט.
9. הציטוט "זאָג נישט קיינמאָל" מתוך "שיר הפרטיזנים" ביידיש, מילים: הירש גליק, לחן: האחים פוקראס.
10. הציטוטים "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני" ו"הגם שם בארץ החמה היפה תרבינה הרעות התלאות" מתוך השיר "אל הציפור" מאת חיים נחמן ביאליק, לחן: משה מילנר.
11. "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס.
12. הציטוט "בין פרחי לימון יקרוץ לי כוכבי אשר אבד" מתוך השיר "ללא כוכב", מילים: דפנה עבר הדני. כל הזכויות שמורות לאקו"ם.
13. "הרוזן ממונטה כריסטו" מאת אלכסנדר דיומא.
14. פופאי, סדרה מצוירת.
15. בוננזה, סדרת טלוויזיה.
16. "הטאו של הפיזיקה" מאת פריטיוף קאפרה.
17. הציטוט "בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל. בעד עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל" מתוך השיר "בגליל בתל חי", מילים: אבא חושי. כל הזכויות שמורות לאקו"ם.
18. המשפט "הרחובות נראים עקומים כשיש לך מצב רוח רע" הוא תרגום חופשי מתוך השיר "פיפל אר סטריינג'" מאת ג'ים מוריסון ורובי קריגר.
19. "ג'יזס כרייסט סופרסטאר", הסרט.
20. "הרפתקאות דנידין הרואה ואינו נראה" מאת שרגא גפני.



מרים קוץ / בייבי בלוז

לרכישת הספר

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תמר אגמון
עורכת הלשון: סיגל גפן
סדר: טפר בע"מ
עיצוב הכריכה: נועה שניר
התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)


ידיעות אחרונות | ספרי חמד


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play