קצת כמו חייו הקצרים מדי והאלימים מדי, אפרו של טופאק שאקור מפוזר בכל מיני מקומות. חלק התמזג עם האוקיינוס השקט, חלק נמצא בגינה של אמו ושל דודתו, ויש גם נציגות באדמת דרום־אפריקה. וחלק - סיפור אמיתי - נשאף לריאות חברי הלהקה שלו, The Outlawz, מעורבב עם קצת מריחואנה, כדי להעביר את הטעם. "עשינו טקס קטן עם אמא שלו", סיפר לפני כמה שנים חבר הלהקה אִי.דִי.אָיי מין, "הלכנו על החוף וזרקנו דברים שהוא אהב. קצת גראס, קצת כנפי עוף, בקבוק סודה. אם מקשיבים לשיר 'ישו השחור', יש שם שורה שאומרת: 'הבקשה האחרונה שלי – תעשנו את האפר שלי'. עד כמה הוא היה רציני לגבי זה? מי יודע, אנחנו לקחנו את זה ברצינות ועישנו".
כתבות נוספות של מנויי +ynet:
יש באמריקה אנשים שעדיין זוכרים היכן היו כששמעו שג'ון לנון נרצח, מחוץ לביתו בניו־יורק ב־1980. עבור דור המייסדים של ההיפ־הופ, ליל ה"איפה היית כש..." שייך ל־7 בספטמבר 1996, אז נורה הראפר טופאק שאקור בלאס־וגאס. רק בן 25, בשיא ההצלחה המסחרית שלו, ועדיין כל החיים היו לפניו, או כך נדמה היה. מאידך, בהתחשב באיך שנראו 25 שנותיו הראשונות על פני האדמה, הדבר הכי מפתיע במותו של טופאק זה שהוא הצליח בכלל להגיע לגיל 25.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
שאקור לא היה כוכב ראפ רגיל. הוא היה מראשי תנועת הגנגסטה ראפ – תת־ז'אנר אגרסיבי במיוחד, שעוסק בעיקר בחיי חברי הכנופיות ברחובות – והוא היה גם יוצר, שחקן, אמן פוליטי מאוד, פצצת כריזמה וכישרון יוצא דופן, שבכל פעם שנדמה היה כי הגיע לאן שחלם, נשאב חזרה לעולם של אלימות אינסופית. כל הדברים האלה יחד הפכו אותו, בחלק הראשון של שנות ה־90, לאחת הדמויות התרבותיות החשובות והשנויות במחלוקת באמריקה.
צ'אק די, מנהיג להקת פאבליק אנמי, אמר פעם כי טופאק היה גרסה שחורה של ג'יימס דין. היו שהשוו אותו למרווין גיי, אבל עבור מי שמצאו בשאקור קול שדיבר אליהם ובשמם, הוא היה הרבה יותר. וכשהוא מת, ב־13 בספטמבר 1996, אחרי שנלחם על חייו שישה ימים, הם התאבלו עליו כפי שהתאבלו על מלקולם אקס. ואז קרה מה שקורה למעט מאוד אמנים, בוודאי כאלו שמגיעים מהשכונות שבהן גדל טופאק: הוא מת כבר 27 שנה, ועדיין נחשב לאחד האייקונים השחורים הגדולים בעולם.
רק שאלה אחת נותרה פתוחה לגמרי עד היום: מי, לעזאזל, רצח את טופאק שאקור?
במשך 27 שנה לא היה אפילו עצור אחד בחשד למעשה. האנשים שכן היו חשודים לרגע, מצאו ברובם את מותם בדרך דומה לזו של שאקור. תיאוריות הקונספירציה פרחו – כולל אחת מהן שטוענת, כמובן, שהוא חי וקיים בקובה, ועוד אחת, שהוא מוחזק על ידי ה־CIA, שמועה שהתפשטה עד כדי כך שהארגון נאלץ לפרסם הכחשה רשמית – ומשטרת לאס־וגאס סופגת עד היום ביקורת מלווה בבדיחות על חוסר יכולתה למצוא מי ירה באחד האנשים המפורסמים באמריקה. ספרים, סרטי דוקו, תחקירים עיתונאיים, כולם ניסו לפתור את התעלומה, אבל השורה התחתונה נותרה אחת: אף חשוד לא נעצר. שוטרים רבים שחקרו את הרצח בתחילת הדרך כבר לא נמצאים בתפקיד, והחקירה כבר מכוּנה "תיק קפוא" (Cold Case, תיק שאין בו התפתחויות), אבל בשבוע שעבר, לגמרי משום מקום, התברר שמשהו גרם לחקירה להתעורר: בלשים של משטרת לאס־וגאס ערכו חיפוש מפתיע בבית בהנדרסון, פרבר של העיר, בו גר אדם בשם דוויין דיוויס, היום בן 60. הם יצאו משם עם מחשבים, טלפון סלולרי, כונן קשיח, שני כדורי אקדח ומריחואנה. המשטרה לא מסרה הרבה פרטים לתקשורת, אבל כן היה חשוב לה להודיע כי צו החיפוש קשור לחקירת רצח טופאק שאקור. כי מה שקורה בווגאס אולי נשאר בווגאס, אבל לא אם מה שקרה שם היה סוף חייו של סופרסטאר ותחילתו של מיתוס.
ב־7 בספטמבר 1996 יצאו טופאק שאקור ושוג נייט, הבעלים המאוד מפוקפק של חברת התקליטים המיתולוגית והידועה לשמצה דת' רואו, בה הקליט שאקור, לצפות בקרב אגרוף של מייק טייסון במלון MGM בלאס־וגאס. לאחר הקרב ראה טופאק בלובי המלון אדם בשם אורלנדו אנדרסון, שהיה חבר בכנופיית סאות‘סייד קריפס. שאקור ונייט, למען הסר ספק, היו מזוהים עם ה"בלאדס", הכנופיה היריבה. טופאק ניגש לאנדרסון, הפיל אותו על הרצפה והחל להכות אותו, כשאליו מצטרפים עוד חברים מפמלייתו. אנדרסון, התברר אחר כך, תקף כמה שבועות קודם עובד של חברת התקליטים דת' רואו, והמכות שחטף מטופאק היו סגירת חשבון אולד־פאשן, לעיני מאות אנשים בלובי של אחד המלונות היוקרתיים בווגאס. סך הכול, ערב שגרתי בעולם הגנגסטה ראפ.
כשנגמרו המכות, נכנסו טופאק ונייט לב־מ־וו 750 השחורה והמפוארת של נייט ונסעו לכיוון מועדון לילה, מלווים בשיירה של עוד עשר מכוניות. בדרך הם עצרו ברמזור אדום, כשלידם נעצרה קאדילק לבנה בצד שבו ישב שאקור, וממנה החלו להתעופף כדורי אקדח. ארבעה כדורים פגעו בטופאק, בחזה, בזרוע ובירך. נייט נשרט מחתיכת זכוכית. אמבולנס הבהיל את טופאק לבית החולים, שם נאבק על חייו במשך שישה ימים לפני שנכנע.
התגובה של עולם ההיפ־הופ הייתה כמובן הלם מוחלט, והלחץ על משטרת לאס־וגאס היה כל כך גדול, שאפילו ה־FBI הגיע לעזור. אורלנדו אנדרסון היה החשוד המיידי הראשון. היו גם מי שחשבו ששוג נייט בעצמו הזמין את ההתנקשות. זה לא כל כך סביר, כי הוא עצמו היה באוטו, אבל לנייט היה מוניטין כזה מפחיד ששום דבר לא באמת היה בלתי סביר לגביו.
התיאוריה שנחקרה הכי עמוק הייתה שטופאק נקלע ליריבות קטלנית בין ראפרים מהחוף המערבי, כמוהו, לראפרים בחוף המזרחי, כולל כריסטופר וואלאס, הידוע יותר כנוטוריוס ב.י.ג. רק שנתיים קודם נורה טופאק חמש פעמים בלובי של אולפן הקלטות במנהטן, והאשים ישירות את ב.י.ג במעשה. התיאוריה לפיה ב.י.ג עמד מאחורי ההתנקשות שכן הצליחה בשאקור קיבלה חיזוק כשחצי שנה אחרי מותו של טופאק, הוא עצמו נרצח מחוץ לטקס פרסי המוזיקה בלוס־אנג'לס. גם הרצח של ב.י.ג לא פוענח מעולם.
תעלומת הרציחות של טופאק וב.י.ג הפכה, כאמור, למיני־תעשייה שלמה של תחקירים, סרטים תיעודיים ותיאוריות קונספירציה, אבל בסופו של דבר נראה כי בשני המקרים המכשול האמיתי בפני השוטרים היה קוד השתיקה עליו שמרו כל המעורבים. רבים מהם, כולל אורלנדו אנדרסון, מצאו את מותם הלא־טבעי לאורך השנים, מה שמרמז כי כנראה כל החשבונות נסגרו והעונשים נאכפו בדרכים המועדפות על הברנז'ה.
שנה אחרי הרצח של טופאק אמר הקצין שהוביל את החקירה, קווין מאנינג, כי "ייתכן שלעולם לא נפענח את המקרה הזה". הוא טען שוב כי איש מהעדים לא מוכן לספר מה קרה, ולכן החקירה הופסקה. זמן קצר אחר כך אמר החבר מלהקתו של טופאק שעישן את עפרו, אי.די.איי מין (לא, זה לא מקרה שזה נשמע כמו הרודן הלובי), כי רשויות החוק יודעות יותר משהן מוכנות לגלות, אבל הן לא רוצות לפתור את התעלומה.
בינתיים, הקונספירציות סביב הרצח גדלו לכאלה ממדים עד שה־FBI פירסם ב־2011 מסמכים מחקירתו. אלה לא עזרו לקרב את הפתרון, אבל כן גילו כי הרשויות חקרו בין היתר את הליגה להגנה יהודית, ארגון הטרור של הרב מאיר כהנא, בחשד כי סחט כספי פרוטקשן משאקור ומראפרים אחרים. "לפי התוכנית, חברים בארגון היו משמיעים איומי מוות טלפוניים אנונימיים על כוכבי ראפ", נכתב במסמכי הסוכנות. "לאחר מכן היו יוצרים קשר עם הקורבן ומציעים הגנה תמורת תשלום. הקורבן ובני משפחתו היו נלקחים ל'מקלט בטוח', בדרך כלל אחוזה פרטית, ומוגנים על ידי שומרים חמושים הקשורים לליגה להגנה יהודית".
ב־2002 פירסם צ'אק פיליפס, סופר מלוס־אנג'לס, דוח בן שני חלקים שכותרתו "מי הרג את טופאק שאקור?". אחרי חקירה שנמשכה שנה, הגיע פיליפס למסקנה כי הירי אכן בוצע בידי כנופיית סאות'סייד קריפס, כנקמה על כך שטופאק תקף את אורלנדו אנדרסון, וכי אנדרסון עצמו היה היורה, אבל המשטרה חקרה אותו רק פעם אחת לפני שנרצח בעצמו.
בדוח שפירסם העביר פיליפס ביקורת חריפה על התנהלות משטרת לאס־וגאס, שלא איבטחה כמו שצריך את קרב האגרוף במלון MGM, למרות שידעה על נוכחותם של חברי כנופיות מכל הסוגים. אחד מחברי הפמליה של שאקור אמר לשוטרים כי הוא יכול לזהות את היורים, אבל עד שהחוקרים חזרו אליו הוא, ניחשתם נכון - נרצח. אגב, טענות שהמשטרה גררה רגליים בתיק הזה, כי מבחינתה מדובר בעוד צעיר שחור שנרצח במלחמת כנופיות, הועלו שוב גם השבוע.
הסיפור של טופאק שאקור היה יכול להיגמר אחרת, אבל הסיכויים מראש לא היו גדולים. הוא נולד במזרח הארלם בשם ליסיין פאריש קרוקס, אבל כבר בגיל שנה שינתה אמו את שמו לטופאק אמארו שאקור, על שם טופאק אמארו (השני), מנהיג מרד הילידים בפרו נגד הכיבוש הספרדי במאה ה־18. שינוי השם היה יותר מסמלי, ומסביר את הרקע המהפכני מאוד אליו נולד טופאק. אמו, אפני שאקור, הייתה מעורבת עמוקות בתנועת הפנתרים השחורים, והסנדק שלו היה ג'רונימו פראט, אחד ממובילי התנועה. אפני שאקור הואשמה בהטמנת פצצה בזמן שהייתה בהיריון ועמדה בפני עונש אפשרי של כמה מאסרי עולם, אבל שימשה כעורכת הדין של עצמה ושוחררה כחודש לפני שטופאק נולד. טופאק לא הכיר את אביו הביולוגי, ואביו החורג היה סוחר סמים מבוקש על ידי ה־FBI.
אפני עברה עם טופאק ועם אחותו בין מקלטים לחסרי בית, ובנה היה ילד בודד שהתקשה למצוא חברים. במקום זאת כתב שירה. בגיל 12 הצטרף לקבוצת תיאטרון בהארלם ונראה היה שהתחיל למצוא את עצמו, אבל שנה אחר כך עברה אמו לבולטימור, וטופאק שוב התנתק. המעבר הזה היה קריטי למסלול חייו של שאקור, שטען כי אמו נאלצה לזוז כל הזמן כיוון שאף אחד לא רצה להעסיק אותה, בגלל עברה בפנתרים השחורים. הוא מעולם לא סלח לאמריקה על כך.
המשפחה התמקמה באחת השכונות הקשות של בולטימור, שם חווה שאקור התעללויות בלתי פוסקות סביב המראה שלו, שמו המוזר ובגדיו הישנים. הוא הצליח בכל זאת להתרכז בלימודים ואפילו התקבל לבית ספר לאמנויות. בפעם הראשונה בחייו אהב ללמוד, ומהר מאוד התברר כמוכשר בכל תחום, ממוזיקה ועד למשחק. כשכבר הרגיש כמעט בבית שוב החליטה אמו לעבור, הפעם לקליפורניה. שם כבר נפרצו סופית כל הסכרים במה שיהפכו לשני מסלולי חייו: הוא עבר לגור עם שכן והתחיל למכור סמים, אבל גם הקים את להקת הראפ הראשונה שלו והחל להקליט.
ב־1991 הוציא שאקור את אלבום הסולו הראשון שלו 2Pacalypse Now, משחק מילים בין שמו ל"אפוקליפסה עכשיו". האלבום, שהיה מאוד פוליטי ובוטה, לא ממש משך תשומת לב, עד שצעיר מטקסס שהרג שוטר אמר כי קיבל השראה מהמילים של טופאק, ולפתע כל אמריקה הכירה את הראפר בן ה־21. סגן נשיא ארה"ב דאז, דן קווייל, אמר כי "לשירים כאלה אין מקום בחברה שלנו", אבל מהר מאוד גילה שכן. האלבום החל להימכר במספרים גדולים וחשף את הנוסחה שתהפוך את טופאק שאקור להצלחה אדירה: שילוב של הארדקור אלים עם צד עדין ורגיש.
בחמש השנים הבאות נסע שאקור במסלול הכפול - אל עבר הסוף הבלתי נמנע. ככל שנסק גבוה יותר כזמר וכשחקן, כך עטפה אותו יותר האלימות. ב־1992 נהרג ילד בן שש באש הצולבת כאשר חבריו של טופאק וכנופיה יריבה ניהלו קרב יריות בקליפורניה; באוקטובר 1993 הוא ירה בשני שוטרים שלטענתו הטרידו נהג שחור, אבל התברר ששני השוטרים היו שיכורים ולא הוגש נגדו כתב אישום; חודשיים לאחר מכן הואשם שאקור באונס של אישה בחדר המלון שלו. הדיונים במשפט בניו־יורק הפכו לקרקס תקשורתי שלם: העיתונות עקבה אז אחר כל צעד של טופאק והוא סיפק את הסחורה, גם אם היא כללה יריקות על צלמים. בסופו של דבר הוא הורשע בשלוש עבירות של התעללות מינית, וישב שמונה חודשים במאסר לפני שבית המשפט הסכים לשחרר אותו בערבות של 1.4 מיליון דולר עד לדיון בערעורו.
הבעיה הייתה שההוצאות המשפטיות שלו הגיעו לכאלה ממדים, שאפילו קצב מכירות התקליטים לא הצליח לכסות אותן, ולא היה לו את הסכום הנדרש לערבות. הוא נאלץ לפנות לשוג נייט, עבריין אלים ששלט בסצנת ההקלטות בעולם ההיפ־הופ של הניינטיז. זה שילם את הערבות בתמורה להתחייבות של טופאק להקליט שלושה אלבומים בחברה שלו, דת' רואו. בשמונת החודשים שבהם ישב בכלא, הפך אלבומו של טופאק Me Against the World לאלבום פלטינה כפול. הוא עדיין האמן היחיד אי פעם שהגיע להישג כזה, כשהוא בבית סוהר.
המיתוס של טופאק, סוג של מלאך־בריון, בנוי הרבה יותר על הצורה שבה השפיע על ההיפ־הופ וכנראה שקצת פחות על המוזיקה עצמה. עולם ההיפ־הופ יתווכח לנצח על השאלה היכן טופאק עומד בהיררכיה מבחינה מוזיקלית, אבל אף אחד לא יכול להתווכח עם כך שהוא עיצב את הז'אנר בצלמו המקועקע ועטור הבנדנה. לא היה לפניו מי שסימל יותר טוב את הגבול הדק בין הרצון להישאר אותנטי לבין הצלחה במיינסטרים, או את המאבק בין החלום להותיר את קשיי הילדות מאחור מבלי להתנתק מהשורשים. טופאק אף פעם לא הצליח למצוא את שביל הזהב, אבל לתקופה מסוימת הוא עצמו היה השביל הזה, ושינה את התרבות בהרבה מאוד דרכים.
למשל, הוא הפך לבדו מה שהיה כינוי נפוץ לפושע - למקור גאווה, כשקרא לצוות שלו T.H.U.G. L.I.F.E, בתרגום חופשי "חיי פושע", אבל גם ראשי תיבות שלThe Hate U Give Little Infants Fucks Everybody ("השנאה שאתה נותן לתינוקות דופקת את כולם" - אמירה לגבי הגזענות באמריקה והשפעתה על החברה כולה). בכך שינה את המילה Thug, שההגדרה המילונית שלה היא "אדם אלים, פושע", למשהו בעל משמעות אחרת: לא סתם בריון, אלא גבר שמנצח מכשולים מערכתיים. עד היום, כל ראפר שבוחר לכלול את המילה Thug בשמו או בשם שיריו, עושה את זה בזכות טופאק. וגם מי שמוציא אלבום ראפ כפול הולך בעקבות האיש שהיה הראשון לעשות זאת, עם All Eyez on Me משנת 1996, כמה חודשים לפני שנרצח. באלבום הזה השתתפה כבר כל צמרת ההיפ־הופ של אותה תקופה, כולל ד"ר דרה, סנופ דוג, מת'וד מאן ועוד. האלבום מכר בשבוע הראשון מעל חצי מיליון עותקים, זכה לביקורות שהגדירו אותו כאחד משיאי מוזיקת הראפ, ונכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים של ה"רולינג סטון".
טופאק היה כל כך מרתק שהוא משך גם את תשומת ליבם של אנשי אקדמיה ומבקרי תרבות, שראו בו את מי שנהוג לכנות "קולו של הדור". הוא חולל מהפכה תרבותית לא רק עבור צעירים שחורים - גם ראפר לבן כמו אמינם מספר כי הוא ניצב על הכתפיים של שאקור. "טופאק מעולם לא היה הראפר הטוב ביותר מבחינת זרימה או מילים", אמר ל"אינדיפנדנט" מארק אנתוני ניל, פרופסור לתרבות פופולרית שחורה באוניברסיטת דיוק. "מה שאיפשר לו להתעלות מעל כל האחרים בחדר זה שהייתה לו הבנה של הופעה. כשטופאק היה על הבמה, במובן הרחב, הוא תמיד ידע לעמוד בהייפ של הקהל. גם אם זה סתם כשיצא מבית החולים בפעם הראשונה שבה נורה".
האגדה צמחה לממדי ענק אחרי הרצח, גם כתוצאה מהגיל הצעיר שבו מת טופאק, אבל גם כי הוא הותיר אחריו הרבה מאוד חומרים מוקלטים. חברות המוזיקה המשיכו להוציא אלבומים שלו, שנמכרו היטב. חמישה מתוך שמונה האלבומים שלו שהגיעו למקום הראשון במצעדי המכירות יצאו אחרי מותו. שירו Hit 'Em Up משנת 1996 היה אחד מעשרת השירים המובילים להם האזינו חיילים אמריקאים בעיראק עשור מאוחר יותר.
27 שנה אחרי היריות שגדעו את חייו, טופאק נותר אחד הראפרים הנערצים בעולם, וגם בישראל יש לו בסיס מעריצים נאמן. רק דבר אחד לא נפתר: השאלה מי רצח אותו.
והנה, לפתע, אחרי שנים ארוכות שהתיק היה קפוא, מתברר שבמשטרת לאס־וגאס עדיין מנסים לפענח אותו. החיפוש בביתו של דוויין דיוויס הצית שוב את השאלה "מי ירה בטופאק", ופתח מחדש את התעלומה. דיוויס הוא דודו של אורלנדו אנדרסון, החבר בכנופיית הקריפס, שכאמור הותקף על ידי שאקור אחרי קרב האגרוף בלילה האחרון בחייו. לאחר הרצח של טופאק שאקור, סומן כאמור אנדרסון כאחד החשודים המרכזיים. אנדרסון עצמו הכחיש, ונרצח בעצמו כשנתיים מאוחר יותר, בקרב יריות בקומפטון. החוקרים חשדו כי הרצח של אנדרסון קשור לרצח של טופאק – אולי נקמה של הקריפס? – אבל החקירה העלתה כי הסיבה שאנדרסון ספג כדור קטלני בחזהו הייתה ויכוח על כספי סמים עם כנופיה אחרת. אגב, נכון לכתיבת שורות אלו, הדוד דיוויס טרם נעצר. הוא עצמו בעל עבר פלילי עשיר בנושא סמים, ובעבר רמז שהיה ברכב שממנו נורו היריות אל עבר טופאק.
האם החומרים החדשים שנאספו בבית דודו של אנדרסון יצליחו לשפוך אור חדש על אחת מהתעלומות הגדולות של תרבות ההיפ־הופ? אפשר להניח שיורשיו מקווים דווקא שלא. טופאק ממשיך להכניס מיליונים ולהוות סמל לראפר בלתי מתפשר, גם כמעט שלושה עשורים לאחר שנרצח, והמסתורין שאופף את מותו האלים הוא חלק בלתי נפרד מחייו.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.07.23
