בזמן שילדים אחרים היו חוזרים מבית הספר במחשבה על זמן המסך שמצפה להם, אולי על ארוחת הצהריים, את עטרה אוריה הטרידו דברים אחרים לגמרי. "גדלתי ביישוב פדואל, מעבר לקו הירוק, והפחד מלגור בשטחים היה מורגש. שני אבות של בנות בכיתה שלי נרצחו. הייתי מוקפת ביישובים פלסטיניים. כל פעם בדרך הביתה, פחדתי. לא אמרתי לאף אחד, אבל בכל פעם שהלכתי הביתה התפללתי שלא יחכה שם מחבל".
הבנת את הסיטואציה בזמנו?
"הייתי מאוד צעירה. חשבתי שזו חוויה קשה, אבל לא הכרתי משהו אחר. הרגשתי שצריך להגיד תודה שאני חיה, ולהמשיך".
הזוועות של 7 באוקטובר עוררו אצלך טראומה מפעם?
"אין ספק ש־7 באוקטובר היה מפחיד, פחד מוות. חדירת מחבלים זה נורא ואיום, פחד קיומי. פסיכולוגית הגיוני שהפחד הזה נמצא בי מאז, אבל אני לא טראומטית על הדבר הזה. זה פשוט מקפיץ באוטומטיות פחדים וחששות".
דעתך הפוליטית השתנתה בעקבות האירועים?
"אני לא מבינה פוליטיקה ואין לי אף דעה בנושא הזה. נשבעת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יומיים אחרי הטבח הנורא, קיבלה אוריה טלפון לא צפוי. על הקו היה שוטר שהיה ניצב בסרט על המשטרה, שהיא כתבה לו את שיר הנושא והוחלף לבסוף בשיר אחר. "השוטר הזה התקשר, שלוש שנים אחרי, וסיפר מה קרה בתחנת שדרות. הוא אמר שהוא מבקש בשם כל השוטרים שלחמו שיר שיהיה שיר הזיכרון שלהם. תוך יום השיר היה מוכן. קיבלתי עליו תגובות לא פשוטות".
איזה?
"הרבה תגובות משוטרים שאיבדו חברים והיו בלחימה. נגיד שוטר אחד ממג"ב, שאמר לי שהוא נלחם בקרבות ודווקא כשהוא חזר, עדיין באדרנלין של מלחמה, היה שקט גדול בבית. מבחינתו הסכנה היא ליפול נפשית. והוא שמע את 'לתמיד' והשורה 'נשאר לי להציל רק את עצמי' פתאום הכתה בו, שזה מה שהוא צריך לעשות עכשיו, לטפל בעצמו. דברים כאלה מוכיחים לי כמה שיר הוא הדבר הכי קסום שאפשר לעשות בעולם הזה. שיר שמגיע בזמן הנכון במקום הנכון לבנאדם יכול להפוך בשנייה את עולמו".
מה את הרגשת אחרי כל מה שקרה?
"בבוקר שבת הייתי בטוחה שהמחבלים באים להוד־השרון ולא יהיה לי איפה להתחבא. כי כל המקלטים שהלכתי אליהם היו נעולים. הייתי בחרדה אמיתית. התקשרתי לאמא שלי, שגרה גם בהוד־השרון, אבל לא היו לה תשובות, הבנו מה קורה רק אחרי כמה ימים. ואז את שומעת על מה שקרה, מספר ההרוגים. ואנחנו עדיין בזה, זה לא מאחורינו, מ־7 באוקטובר אני מרגישה שלא התקדמנו. אני עדיין באותו היום".
ומשם?
"מספר ימים אחרי זה כבר הייתי במקלטים, הופעתי למפונים, למרות שהייתי בחרדה גדולה. פעלתי על אוטומט כי הבנתי שיש מישהו שצריך אותי. השעות האלה שהייתי עם הילדים האלה, שהתחבאו לפני כמה ימים בארון, היו כמו נשימת רווחה כי החסינות והתמימות שלהם, שהם יכולים לעבור חוויית פחד מוות אבל עדיין להתעסק בלשאול אותי למה יש לך צמות כל כך ארוכות?"
גם בלי צמות בולטות העניין של הילדים בעטרה אוריה בת ה־27 גדול מאוד. היא פרצה כשהשיר "ילד מטריה" שפירסמה בטיקטוק התפוצץ. בתוך שעות ספורות הושמע בכל פלטפורמה אפשרית, החליף צלצולי בית ספר והפך לשיר הכי מזוהה עם חרם חברתי. השבוע הוציאה שיר נוסף, "ילדים כאלה", שעוסק גם הוא בילדים. "הילדות שלי בשומרון הייתה עם הרבה טבע. היה לי סוס, רצתי במרחבים ושיחקתי כל היום בחוץ".
קצת שונה ממה שהיה בשיר "ילד מטריה". היו לך חברים?
"הייתה לי חברה אחת רוב הזמן. היא הצילה אותי. משאר החברים הייתי מקבלת פידבקים לא נעימים. אני נזכרת ממש באותן ילדות שהיינו, ואומרת לעצמי, הן לא היו רעות, אבל היו רגעים שהרגשתי ממש־ממש קטנה לידן. שדרכו עליי, לא פיזית, ושעשו לי דברים אלימים. האלימות של בנות היא מאוד שונה משל בנים. אצל בנות זה לא להזמין אותך למסיבות יום הולדת, שכולן רצות הביתה יחד ואת נשארת מאחור. דברים שמשאירים אותך לבד. אצל בנים זה 'בוא נשבור לך את האף ונסיים את האירוע'".
"היו לי שלושה חוקים שם: שאני לא נוגעת בסמים, אלכוהול וזנות. שלושת הדברים שאם לא אעשה אותם אציל את עצמי. וצדקתי. הייתי היחידה שלא עשתה את זה ברחוב. זה המסלול, לשם הולכים, אבל ידעתי שזה לא הסוף שלי"
ואז הגיע אירוע משמעותי אפילו יותר מחרם.
"בגיל 13 וחצי הרווחה באה והוציאה אותי מהבית, למשפחת קלט חירום. זה כמו שזה נשמע, חירום עד שנסדר לך משהו קבוע. הייתי שם כמה חודשים ויצאתי לפנימייה, ומשם למשפחת אומנה. היו הרבה אנשים במהלך התקופה הזו בחיים שלי, משפחות ואנשי צוות. בסוף, בגיל 18 פלוס, הגעתי לגור ברחוב בירושלים, לא בחרתי את זה. התגלגלתי לשם מפנימייה ליד. נשארתי ברחוב כמה חודשים. מצאתי את עצמי בלי כסף, בלי משפחה, בלי כלום. פגשתי מישהי שראתה שאני אבודה. שאלה איפה אני ישנה, אמרתי שאין לי מושג, והיא אמרה שלה יש מושג ולקחה אותי למקום שבו דואגים לשינה ולאוכל לילדים בלי בית".
מה עושים כדי לצאת מהמצב הזה?
"אמרתי, טוב אני אלך לעבוד. אבל לא היה לי כסף לקחת אוטובוס אפילו אז הייתי חייבת למצוא משהו קרוב אליי. הבעיה שכל החנויות ידעו מי ילדי הרחוב ולא העסיקו אותם. ולא התקלחתי ולא היו לי בגדים להחלפה. זה היה בלתי אפשרי".
איך שמרת על עצמך בזמן המגורים ברחוב?
"היו לי שלושה חוקים שם: שאני לא נוגעת בסמים, אלכוהול וזנות. שלושת הדברים שאם לא אעשה אותם אציל את עצמי, וצדקתי. הייתי היחידה שלא עשתה את זה ברחוב. זה המסלול, לשם הולכים, אבל ידעתי שזה לא הסוף שלי. ברור לי מגיל תשע מה אני רוצה להיות בעולם הזה, ולא רצית להיות נרקומנית, זה לא קשור אליי. נקלעתי לכאן".
החשיפה הראשונה שלה הגיעה בתוכנית של אמנון לוי, ,פנים אמיתיות". היא בחרה להצטלם אליה ולספר על חייה ברחוב כי ידעה שזו הדרך היחידה שלה לצאת מהתופת. "ידעתי שאין נמוך מאיפה שאני ולא היה לי מה להפסיד. הייאוש כל כך גדול ולא מעניין עד כמה זה משפיל, ניסיתי להציל את חיי. הייתה לי תחושה חזקה שאם אצטלם מישהו יראה את זה ויציל אותי. זו הייתה המשאלה".
שקרתה בסוף.
"האמא המאמצת שלי ראתה את התוכנית ובאה לקחת אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מצלמה, וזה משפיל, עד היום מעלים את זה בכתבות איתי והייתי מתה שזה יימחק. אבל אני סולחת לעצמי. כל הזמן קוראים לי 'סינדרלה', אומרים, 'איזה יופי, איפה היא הייתה ואיפה היא היום', אבל בשבילי זו השפלה, להיתפס עם המכנסיים למטה. את מכירה את המשפט שאנשים אומרים: מה שעברנו עשה אותנו מי שאנחנו היום? בעיניי זה בולשיט. הם מנחמים את עצמם כי אין להם אפשרות אחרת. וואלה, לא. הרחוב גרם לחיים שלי להיות הרבה יותר קשים. לטראומות שלא עוברות עד היום. בלי האירועים הקשים האלה יכול להיות שהייתי מישהי אחרת, לטובה".
איזה קושי את הכי זוכרת?
"הרחוב הוא נוראי. זו חוויה הכי נמוכה. כל ריח שמזכיר לי את הרחוב מחזיר אותי בשנייה לטראומה. אתה לא יוצא מזה לגמרי, לא משנה כמה זמן עבר. לא כולם צולחים את הרחוב, יש אנשים שמתים".
"אני סופר־יצירתית עם הבמה כדי שאצליח לעלות עליה. למשל, אני אמורה להיות עם משקפיים כדי לראות ברור, אבל אני לא שמה אותם כי כשאת על הבמה זה פחד אלוהים. טישטשתי לעצמי את המציאות, שלא אראה את הניואנסים הקטנים של הקהל"
גדלת בבית דתי. אחרי חוויה כזו, מה את מרגישה כלפי אמונה ואלוהים?
"אני בן אדם מאמין. במה? במי? באיך? זה כל כך גדול. אני לא דתייה, אבל באה מבית דתי. יש דברים שהולכים איתי, אני מתלבשת בצניעות, כי משהו בזה מסתדר לי בנשמה שלי עוד מאז. למרות שאני לא דתייה ולא חיה אורח חיים דתי אני שומרת על צניעות. אני טבעונית אז אני אוכלת כשר. אם לא הייתי טבעונית הייתי שומרת על כשרות. אני מתחברת לזה ברמת האדם. לא דתייה, אבל לא חילונית. אני לא מתפללת".
אחרי שיצאה מהרחוב התמודדה ב"הכוכב הבא", אבל הודחה לאחר שלב האודישנים. כשיצא "ילד מטריה" הוזמנה לשיר עם שלמה ארצי על בימת קיסריה. "פעם ראשונה שהייתי שם בכלל, וזה עצום, אי־אפשר להסביר את זה, ושם כל הביישנות שלי פתאום נעלמה. זה הפוך בדיוק מפחד במה".
איך את מסבירה את זה?
"קורה לי משהו מול מצלמה. אני אוהבת מצלמות. אני מצלמת קליפ עוד שבועיים וכל כך מחכה לזה, כמו משחק, אני רוצה את זה. ואין לי יותר ביישנות. דבר שני, אני יודעת לדבר! חשבתי שאני לא מסוגלת, אבל בראיונות, בכתבות, אני יודעת להסביר את עצמי. גיליתי על עצמי דברים מאז 'ילד מטריה' שלא ידעתי, שאני יודעת מה אני רוצה. אני סופר־יצירתית עם הבמה כדי שאצליח לעלות עליה. למשל, אני אמורה להיות עם משקפיים ביום־יום כדי לראות ברור, אבל אני לא שמה. אם תלכי כמה צעדים לא אראה אותך. ולמה אני עושה את זה? זה עוזר לי. כי כשאת על הבמה זה פחד אלוהים, אבל טישטשתי לעצמי את המציאות, שלא אראה את הניואנסים הקטנים של הקהל. זה מציל אותי. אם היה אפשר לעשות את זה לאוזניים זה בכלל היה וואו".
היא מתגוררת בדירת שותפות־חברות בהוד השרון כבר ארבע שנים. מתפרנסת ממוזיקה, כותבת כמעט כל יום שיר. "כשזוהר, אמא שלי, אימצה אותי, רציתי להיות מתמטיקאית. אני עד היום חושבת שזה יקרה. בדיוק יצאתי מהרחוב, כל היום הייתי סגורה בחדר ומילמלתי נוסחאות. את זוהר זה הדאיג. אמרה, 'אין בעיה, תהיי מתמטיקאית אבל תבחרי משהו כיף'. אמרתי בסדר, והיה חוג תיאטרון ליד הבית. גרתי בבת־ים גבול יפו, ושם הכרתי את השותפות שלי. אני רוב היום בבית, כותבת וחושבת על שירים, יכולה לשלם שכר דירה מהכסף שאני מרוויחה מהמוזיקה. אני בקושי יוצאת, לא הולכת למקומות המוניים. אין לנו טלוויזיה, ידענו שזה ישרוף לנו את הזמן, אבל אנחנו שורפות את הזמן בטלפון ממילא".
את חושבת שיגיע יום ותחשפי את הבחור שכתבת עליו את "ילד מטריה"?
"אני לא יכולה להגיד על הילד הזה כלום, כי כל מה שאגיד יחשוף את סוף הסיפור. זה שיר שמבוסס על סיפור אמיתי, בדגש על מבוסס. השארתי לו סוף פתוח. זה היה בתקופת היסודי. חבר עובר דבר כזה ואת ילדה מאוד קטנה מול חבורת בנים שלא יכולה לעשות משהו. חוסר אונים כל כך גדול, אין מה לעשות רק לנסות לנחם אותו. זה הלך איתי לכל מקום, כל הזמן, החוויות איתו".
טענו שהשיר דומה מאוד ל־Honey and Glass של היוצרת פייטון קרדוסה.
"הסתכלתי על זה ב'גיא פינס' ואמרתי טוב, בסדר. ממש. מה הקשר? אמרתי לעצמי בעיקר, 'אוי, פדיחה בשבילם לפרסם דבר כזה'. הביאו שיר שלא הכרתי ולא היה קשור אליי בכלל. עליתי אחרי זה בחדשות, והיה מראיין שאמר לי, 'זה אחד לאחד'. אמרתי לו, 'אוקיי, זה מה שאתה חושב, ואיך נתקדם מפה?' נשמע לי כל כך רחוק והתבאסתי בשביל עצמי. ידעתי שהבאתי משהו כל כך מקורי, נקי וטהור, ומישהו השליך על זה בוץ. זה החלק המבאס במקצוע. סתם באו עליי".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
