"הרגע שבו נפלה הרכבת מהגשר לנהר טילטל אותי", אמר א.ב. יהושע לחברו יגאל לוסין לאחר שהשניים צפו יחדיו בסרט "הגשר על הנהר קוואי" בקולנוע סמדר הירושלמי. "אני מתכוון לכתוב סיפור העוסק בהתהפכות רכבת". שנה לאחר מכן, בחורף 1959, התפרסם הסיפור "מסע הערב של יתיר", שבמרכזו התהפכות רכבת, בכתב העת "קשת". הסיפור השערורייתי הקסים את פרח הספרות הצעיר, עמוס עוז, שאמר לחברתו נילי: "ככה אני רוצה לכתוב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עוז עקב בהתרגשות, בסקרנות ואולי גם בקנאה, אחר הקריירה הספרותית המתפתחת של מדריכו מהצופים. כשיצא ספרו הראשון של יהושע "מות הזקן", כתב עוז רשימת ביקורת מקיפה ומבריקה על הספר בשם "הפטיש והסדן", ובה סימן את מסלול ההתפתחות הנחוץ ליהושע: "עליו לעגן את כתיבתו במציאות החברתית, ולעסוק לא בגיבור יחיד אלא ביחסים בין אדם אחד לאחר [...] אם יעלה בידי א.ב. יהושע לכבוש בכתיבתו יעדים אלה וכיוצא בהם - מובטחים אנו בו, שעתיד הוא לתפוס מקום מוגדר וחיוני בין היוצרים בני-תקופתו".
יהושע לא זכר את החניך הצנום שהדריך בצופים כמה שנים קודם לכן, אך רשימתו של עוז והסיפורים שפירסם עוררו בו עניין רב ובין השניים התפתח דיאלוג ספרותי שהפך עם השנים לחברות קרובה ואינטימית. הם החלו לשלוח זה לזה את טיוטות יצירותיהם, כדי לקבל משוב והצעות לשיפור.
לאחר שיהושע שלח לעוז פרקים מהרומן השני שלו "גירושים מאוחרים" כתב עוז ליהושע: "אני חושב הרבה על הפרקים שנתת לי לקרוא, בולי, ועוד יותר — על הפרקים שהולכים ונכתבים אצלך (אקווה כך!)... ומפלל שהקול הפנימי שהוביל אותך עד עכשיו בין המוקשים ימשיך להוביל אותך ושלא תוותר על מה שאולי מענה אותך קצת ולא תסתפק במה שמציית לך בקלות (יחסית). שיהיו, איך אומרים, תהומות פה ושם. הלא הם ישנם, וכל סיפור שעוקף אותם, עוקף את עצמו. אני כשאאסוף אומץ — אשלח משהו".
התבטאויותיו של יהושע כלפי יצירת עוז היו לעיתים פחות עדינות מאלו של עוז. הסופר חיים באר מספר: "בהשקה חגיגית של אחד מספריו של עוז, 'לדעת אישה' כמדומני, יהושע עלה לדבר ואמר, 'הספר הזה הוא לא מטוס קרב, הוא לא מטוס תובלה, הוא אולי מטוס פייפר'. הסתכלתי על עמוס, הוא רתח מזעם אבל לא הוציא מילה. כזה היה עוז, תמיד מאופק ואלגנטי, בעוד בולי היה אימפולסיבי".
יהושע התקנא בכתיבתו מלאת היופי והברק של עמוס עוז. "אני בוער מקנאה", אמר בדרכו הישירה, במהלך מפגש עם בני הזוג עוז, מספרת נילי עוז. "יהושע כתב הרבה יותר טוב מעוז", אומר דן מירון, "לא הבנתי מדוע הוא חשב אחרת".
על התחרות הספרותית בין עוז ויהושע ניתן ללמוד ממערכון שכתב יהושע ב-1993 לרגל זכייתם של גרשון שקד ודן מירון בפרס ישראל, ובו הוא מנהל דו-שיח עם גרשון שקד:
"גרשון: אני נוסע אחר הצהריים לניו־יורק לעשות PROMOTION לספר החדש שלי, כשאחזור בעוד שבוע אקח אמבולנס ישר משדה התעופה לחדר מיון כדי לראות אם יש להם תשובה.
יהושע: טוב, אם זה ככה, נרגעתי, הבהלת אותי.
גרשון: נבהלת? משונה. לא ידעתי שאתה כל כך רגיש. חשבתי שאתה נבהל רק כשעמוס עוז הולך לפרסם ספר".
בהמשך אותו מערכון רומז יהושע על רצונו לזכות בפרס ישראל:
"יהושע: מגיע לו, אתה אומר? מעניין, באיזה מובן? תסביר לי, אני לא כל כך מבין בפרסים האלה.
גרשון: אתה לא מבין? משונה, ואני חשבתי שאתה מגיש את עצמך כל שנה לפרס הזה.
יהושע: אם היו נותנים לי לא הייתי מגיש כל שנה".
דעתו של יהושע על פרסים הייתה מורכבת. במכתב שכתב להוריו ממקום שהותו בפריז, בהיותו עדיין סופר מתחיל, הביע את אכזבתו מכך שזכה במקום שני בלבד: "רק אתמול יום שני קיבלנו את הטלגרמה על דבר הפרס... שמחתי כמובן, אם כי כמו שאתם רואים אותי נכון הייתי לקבל גם פרס ראשון". אך כבר באותו מכתב הוא מסתייג: "כמובן, יותר מדי אין להתרגש מהפרס. גם מטומטמים גדולים וידועים קיבלו אותו".
בהספדו לעוז אמר, "סך הכל הוא זכה להרבה הוקרה והיה אחד המעוטרים, למרות שהפרסים לא חשובים".
יהושע נהג גם ללעוג לעצמו על אודות קנאתו בעוז: "לו היה לי שם משפחה קצר וקליט כמו של עוז, ודאי הייתי מצליח יותר בעולם", אמר לבנו גידי. "בתרגום לאנגלית לעמוס יש רק שתי אותיות בשם המשפחה: Oz. אצלי זה שם משפחה מסובך עם שמונה אותיות, שמסתבכים באיות שלהן".
יהושע סיפר כי עוז, מנגד, קינא בו על כך שהמחקר הספרותי עסק ביצירתו יותר מאשר בזו של עוז: יצירתו של יהושע, שהלכה ונעשתה מורכבת יותר ויותר, גירתה את סקרנותם של אנשי האקדמיה. כתיבתו רבת-השכבות, עטוית הסמלים והאלגוריות, המבנים הספרותיים המשתנים של יצירותיו, הגלישה לרומנים היסטוריים, שלא איפיינה כלל וכלל את בני דורו, ההומור הפרוע, הדיאלוג עם התנ"ך ויצירות מופת ספרותיות, נוכחות המוזיקה הקלאסית והאופרה ביצירותיו, היסודות הרפואיים המופיעים ברומנים, התחקירים העמוקים על תקופות ובעלי מקצוע, הנגיעה בקונפליקטים הישראליים הבוערים והאינטגרציה האלגנטית בין כל החומרים הללו, היו קרקע פורייה למאות רבות של חוקרים מתחומים שונים בארץ ובעולם. רופאים פירסמו מחקרים על ספריו, לצד היסטוריונים, אנשי משפט, מוזיקאים וכמובן חוקרי ספרות.
עוז נגע בשמועות הקנאה בין השניים במהלך אירוע לכבוד צאת הספר "מר מאני": "אתחיל בהערה אישית, בולי היה המדריך שלי בצופים בירושלים. זה כבר הרבה שנים אנחנו חברים. מי שמדבר על קנאת סופרים לא מכיר אותנו בעצם. אם לדייק, מי שהמציא את המושג קנאת סופרים היה כל כך חכם שידע דבר כמוס: טובה קנאה טובה כיין טוב. היא הולכת ומשביחה שם בחושך, מוסיפה עידון ומוסיפה עומק. רק קנאה שהחמיצה והתקלקלה עושה כיעור".
מסלול כניסתם של יהושע ועוז לעולם הספרות דומה עד מאוד: כל אחד מהם פרץ לתודעה הספרותית, עם ספר המורכב מסיפורים קצרים ונועזים הקוראים תיגר מובהק על ספרות הדור הקודם. יהושע עם "מות הזקן" ב-1962 ועוז עם "ארצות התן" ב־1965. גם מסלול חייהם החוץ-ספרותי דומה: שניהם גדלו בשכונת כרם אברהם בירושלים, היו חברים באותו שבט בצופים, "מצדה", התגייסו לצבא במסגרת גרעין נח"ל, שירתו בגדוד 50 ולאחר השחרור למדו ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שני הירושלמים הללו בחרו בכוונת מכוון להתרחק ממוקדי הספרות המובילים בישראל: תל-אביב וירושלים. עוז התגורר בקיבוץ חולדה ולאחר מכן בערד ויהושע התגורר בחיפה.
כשעזב עוז את הקיבוץ ועבר לערד הוא חיפש לעצמו רכב ופנה לחברו הסופר החיפאי, שהתמצא ברכבים, בבקשה שיסייע לו ברכישת אחד כזה. יהושע הסתער על המשימה וכשמצא רכב מתאים, הוא נסע איתו לערד במשך שלוש שעות כדי להציעו לעוז. כשהגיע לערד התברר לו כי עוז כבר רכש לו רכב משלו.
יהושע ראה בוויכוח פלטפורמה אינטלקטואלית ראויה. רבות מהצהרותיו הספרותיות והאישיות היו מעין ויכוח עקיף עם מה שמייצג עבורו עמוס עוז. הנה דוגמה לכמה מהן: יהושע הרבה לספר כי לא התכוון להיות סופר מילדותו, כבר בהצהרה זו כמו התעמת עם עמוס עוז אשר בילדותו תלה שלט על דלת חדרו שעליו היה כתוב: עמוס קלוזנר סופר. הצהרתו זו של יהושע אינה מבוססת. כבר בהיותו בן תשע כתב יהושע חיבור שזכה לתהודה רבה בגימנסיה העברית שבה למד, ובגיל 13 כתב שלושה סיפורים, שאותם כינס במחברת שבתחתיתה ציין שם מומצא של הוצאה לאור: 'הוצאת בולי בע"מ', והוסיף את שם העורך: "החיבורים עובדו ע"י דניאל אלירם". בגיל 15 התחיל לכתוב פיליטונים באופן קבוע, ובסוף התיכון כתב סיפורים של ממש.
יהושע אמר כי גם כשהיה כבר יוצר מוערך ומפורסם עדיין לא ראה עצמו כסופר של ממש. כשהתבקש לציין את משלח ידו במיני טפסים שהיה צריך למלא, היה כותב מורה או מרצה. רק לאחר שזכה בפרס ישראל העז להגדיר את עצמו כסופר. הצהרה אחרת של יהושע על אודות כוח הדמיון העשיר שלו, מתווכחת גם כן בעקיפין עם עוז: "אני משווה עצמי לעמוס, שהיה קשור מאוד לסיפור המשפחתי של התאבדות האם, ובו הוא נבר והלך וחזר, עד שהגיע ל'סיפור על אהבה וחושך' — בעוד שלי לא הייתה מחויבות לשום דבר ביוגרפי, לא היה איזה עולם יסודי שכל הזמן חזרתי אליו. היה לי חופש לדמיין כל עולם".
יהושע התעמת עם עוז גם בשאלת חיי הזוגיות. בהספדו לאיקה ציטט יהושע את הפתיחה מ'מולכו', והוסיף: "כאשר הייתי מציג את הרומן הזה בראיונות או בערבים ספרותיים הייתי מקפיד להוסיף שסופר נשוי שכותב ספר כזה, חייב שנישואיו יהיו חזקים ובטוחים כדי להעז ולדמיין את אלמנותו כלפי בת זוגו". אמירתו זו שולחת אולי חיצים לעברו של עוז, אשר נתפס כמי שנשים יפות אהבו להיות במחיצתו, והוא במחיצתן. בין הנשים הללו נמנו גם מהבולטות בכוכבות הקולנוע ההוליוודי: ג'יין פונדה ונטלי פורטמן.
יהושע הסתייג מדמויות הנשים הנוירוטיות של עוז ומחירות תיאורי המין ביצירותיו, וסבר כי עוז מציג דמויות של ערבים, מבלי ממש להכיר אותם, למשל בתיאור התאומים הערבים ב"מיכאל שלי". יהושע התגאה באותנטיות ייצוג הערבים ביצירותיו וזאת בשל היכרותו איתם בזכות אביו, אשר היה חוקר תרבות ערב.
המשבר הגדול במערכת היחסים בין עוז ויהושע נסב סביב שינוי עמדתו הפוליטית של א.ב. יהושע. בערוב ימיו ויתר יהושע על חזון שתי מדינות לשני עמים וגרס כי מוטב מדינה אחת שבה יחיו יחדיו ישראלים ופלסטינים. עוז - שמאז מלחמת ששת הימים הלך עם יהושע יד ביד במאבק נגד הכיבוש, ואשר מנהיגי המרכז והשמאל הרבו להיוועץ בהם וראו בהם מצפן מוסרי - התקשה להבין כיצד דרך פוליטית משותפת של 50 שנים מקבלת תפנית חדה שכזו. הוא הרבה להתעמת עם חברו הטוב על בגידתו האידיאולוגית.
4 צפייה בגלריה
רובי ריבלין בטקס האשכבה של עמוס עוז. ''הם ציפו שארגיע את הוויכוח המתלהט ביניהם''
(צילום: מוטי קמחי)
כשלקה חברם, יהושע קנז, בדמנציה היו יהושע ועוז מבקרים אותו במוסד שבו שהה, וסביב מיטת חוליו המשיכו לנהל ויכוחים עזים על אודות התהום שנפערה ביניהם. משנתו החדשה של יהושע נוכחת היטב ברומן "המנהרה" שכתב בין השנים 2016־2018. גיבור הספר הוא מהנדס דרכים הלוקה בדמנציה. דמותו מבוססת על זו של יהושע קנז החולה, אפילו כתובתו של גיבור הרומן זהה לכתובת מגוריו האמיתית של קנז. כך מצא עצמו קנז, אשר סירב להיות חלק מהדיונים הפוליטיים של חבריו, מעורב בעקיפין ובעל כורחו, בתהום הפוליטית הנפערת בין שני חבריו הטובים.
"הוויכוחים ביניהם היו עזים ומלאי רגש", מספר רובי ריבלין, "עוז לא היה מסוגל לקבל את השינוי בדעתו של חברו הטוב. לא פעם היו מגיעים אליי השניים לבית הנשיא, נרגשים וכועסים, מצפים שארגיע את הוויכוח המתלהט ביניהם".
לא רק בבית הנשיא ריבלין ומעל מיטת חוליו של קנז התווכחו יהושע ועוז, אלא גם מעל זו של עוז שחלה ואושפז בבית חולים. עוז הסתיר את חומרת מחלתו מפני חברו הטוב, ולכן הרשה לעצמו יהושע להוסיף ולהתווכח איתו גם שם. "תזכור שהבטחת להספיד אותי", אמר יהושע לעוז, מקווה כי חברו יתאושש במהרה. ב־26 בדצמבר 2018 הבחין יהושע בתשישותו המתגברת של עוז והבטיח להקפיא את הוויכוחים ביניהם עד אשר יחזור עוז לאיתנו. יומיים לאחר מכן הלך עוז לעולמו. יהושע כעס על עוז, שלא סיפר לו את מצבו האמיתי והצטער שהטריח את עוז בימיו האחרונים בפולמוסים פוליטיים.
אפילו בסוגיית המוות, המשיך יהושע את ויכוחו המתמשך עם עוז. בעוד יהושע טרח לדבר רבות על כך שהגיעה שעתו שלו עצמו לרדת מהבמה ולמות, הוא סיפר על תשוקתו של עוז לחיים נצחיים: "עוז רצה מאוד לחיות ודיבר מאוד על העובדה שהוא מסוגל לחיות עד אין סוף, גם אם זה בכיסא גלגלים, והוא יוכל להסתכל על העולם שריתק אותו. אמרתי לו שאני לא רוצה לחיות ככה, ושאני מוכן למות מחר".
מותו של עוז עורר בו אבל כבד והיה אחת הסיבות לרצונו של יהושע, בשנותיו האחרונות, למות ולהיפרד מהעולם הזה. עם זאת, יהושע לעג לתקשורת הישראלית שמדי שנה בחודש אוקטובר, בהתפרסם שמות המועמדים לפרס נובל, הייתה מציגה את שמו של עמוס עוז שוב ושוב כמועמד לפרס החשוב בעולם, למרות שהיה מועמד של ממש לפרס נובל, בשנה אחת בלבד. זמן מה לאחר פטירת עוז, אמר יהושע בציניות: "השנה כבר לא יכריזו על מועמדותו לפרס נובל".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
