שוק אנושי / מה שאנחנו עוברים בשבועות האחרונים זה קרשנדו של זעזוע עמוק, ומבחני געגועים, תדהמה, חוסר אונים להבין איך הגיעו אנשים מקהילתנו עד הלום, משמע חיו בתוך מנהרות למעלה משנה ושליש, ושרדו. רק שהם יצאו משם, אלוהים ישמור, איך לתאר את פניהם של אוהד ואור, ואת פניו של אלי שרעבי שהביט בכל המתרחש בעיניים קרועות ויצא מהמנהרה רזה ושדוף ובעיקר עצוב כשכולו איוב וסבל. מבחינתנו זה היה בלתי ניתן לתיאור אנושי. כי בעוד אנחנו כבר חיים את חיינו, לפתע באמצע הכנת האוכל בשבת, כשהשלושה החלו לצאת ממכוניות חמאס (מאיפה יש להם עוד מכוניות כאלה, למניאקים האלה?), כמה שרציתי לדלג על הטקס המגעיל והאכזרי של הנוח'בות המחופשים לחיילים, שניסו הפעם יותר מתמיד להשפיל את אנושיותם של השורדים עם מין שלט כזה על גופם, לא יכולתי. איך היה לכם? נשאלו כשהרובים היו מכוונים אליהם. ומה יגידו ברגע נורא כזה? ואכן, כשראינו כמה הם כה רזים ושדופים עצרנו את מעשי היומיום בשבת ואישית פרצתי בבכי. כנראה שיחזרתי בדמיוני לרגע את מראה אמי המוזלמנית כשיצאה מהמחנה. ואני מאמין שגם אתם בכיתם. כי איך לא? אחרת לא בני אנוש אנחנו. כי זה היה שוק אנושי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
לפחות אז הם התאוששו / "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז", כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, ואני נזכרתי בשיר הזה ("שחקי שחקי" שמו). עם עוד שורה חשובה, "כי עוד נפשי דרור שואפת", או בשפת בני האדם, כל עוד הנפש שלנו מבקשת לצאת לחופשי.
גדלתי על תולדות המוזלמניות מהשואה מגיל שהבנתי את עצמי. "המוזלמן הוא העד השלם", כתב הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי שהיה שם. כלומר, זה שלא צריך לומר דבר. תביטו בו ותבינו מה עבר עליו.
ועכשיו שוב? שנת 2025. ומה עם כל אלה שעדיין שם? מי יעז לא לעשות עוד פעימה? שאלתי ערב קודם את ״הגבוה״ שהצטרף לחבר'ה שלנו לארוחת הערב. בהנחה שהוא יודע משהו שאנחנו לא. הרי תמיד יש כאלה גבוהים שיודעים דברים כשאנחנו, האהבלים, עומדים מנגד ולא קולטים כלום.
אז למרות שאמא שלי לא התרגלה למה שקרה לה בשואה ובמחנות היא איכשהו בסוף התאוששה. וזו הנקודה האופטימית. חנן בן ארי לא שר לה שירים בדרכה בשלג לבית הוריה ברומניה. חיילת תומכת לא חיכתה לה כשיצאה ממחנה ההשמדה. ולקח זמן עד ששוחררה מעגינותה עקב בעלה המת. אבל איפשהו בסוף היא פגשה את אבי, והחלה להתאושש. את כל זה כבר כתבתי פה בשבוע שעבר, אבל מה לעשות, זה עולה ומציף אותי. זו "רוחו, רוח עז" של האדם ששאול טשרניחובסקי מאמין בו בשיר "שחקי, שחקי על החלומות".
"כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז", כתב שם, והכוונה שאף אחד מאלה שחזרו לא מכר את נשמתו לשטן החמאסי.
ובשורה "שחקי כי גם ברעות אאמין" הוא מתכוון לכל אלה שבשם הרעות הישראלית באו השבוע לחגוג יום הולדת לאלון אהל, הפסנתרן השבוי, ועדיין חשים ולוחמים לחירותם.
פריזורה ושוק הכרמל / אמא שלי התאוששה וברבות הימים אפילו הייתה הולכת לעשות פריזורה צנועה אצל הספר, למדה ללכת עם אבא להצגה בתיאטרון, ואפילו באה כמה פעמים לשמוע את בנה שר בקיסריה ובהיכל התרבות ואת בתה, אחותי הסופרת, מרצה לאנשים במוזיאון הארץ על ספריה.
וגם אם השנים עברו עליה בטונות של כדורי הרגעה היא ניצחה את הכל. היה לה מנהג קטן לצאת ולחזור אל עצמה, וזה שמר עליה. היא מעולם אגב לא חשבה שהמדינה רק שלה. היא מעולם לא התנשאה על איש ולא תבעה דבר. היא אמנם עיצבנה אותי כי הייתי תלמיד דיסלקטי והיא לא הבינה את זה. אבל הנחמה הייתה שעסקה בזוטות. כמו למשל שהתעצבנה על המוכר מההסופר שמכר לה יוגורט שפג זמנו. או אהבה לספור אנשים שנדחסו באוטובוס בדרכה הביתה מקניות בשוק הכרמל. אישה נהדרת הייתה. ורק כשהייתה מבוגרת מאוד-מאוד-מאוד, חטפה דלקת קשה שגרמה לה להזיות, והיא חשבה שאני דונלד טראמפ, אבל יצאה מזה כשהבינה שאני ממש לא. לפי השיער.
התמונות עצרו מלכת / אנחנו זזים. מתנהגים. מתחפרים. דוחפים את עגלות חיינו מאז 7.10. אבל אמאל'ה, מה קרה לנו באמת, גם אחרי כל טקסי הווידוי של שר הביטחון הראשון יואב ידידי, לא הבנתי. כי אולי גם הוא לא.
אז בשבת היה טפטופון לרגע ובשניות אחר כך יצאה גם השמש. וכשקרוביהם חיבקו את השבים הכחושים שמתי לב שהתמונות שצילמו אותם כאילו עצרו מלכת על הבכי קורע הלב. כשאבא אור לוי פגש את בנו אלמוג, אבל כבר לא את אשתו שנרצחה. ואלי שרעבי, עם כל הבשורות שמי יבשר לו אותן, תהה בחשש כבד למעלה משנה אחיו המסור שרון. תגידו, אגב, כמה שרונים מסורים ומנחמים כאלה יש בעולם בכלל?
עוד חתונות / אבל אפרופו נחמה. הפטרוזיליה שלנו החלה לצמוח. גם הבצל לא התייאש. וזה נתן לי גל אופטימיות. איש משונה ודהוי שעבר בטלוויזיה עם משקפיים שמוטים אמר משהו לא חשוב. אבל כאלה יש פה המון בטלוויזיה בזמן האחרון. כלומר מיליון דעות משונות, כשברור שרק הדעה המשונה של דונלד טראמפ קובעת כי הוא המציא קונספט חדש בעזה. נראה אותו מגשים אותו.
וחוץ מזה, אם לא שמתם לב המסך התמלא בפרסומות לפסטיבלי מוזיקה. זִמרת הטלוויזיה בתוך עידן השבויים והמלחמה (כולל אני).
ובערב כמעט יומיום קיבלנו שוב את החתונה של חתנמי וכלתנמי, ושגרת ההתאמה של הפסיכולוגים שלוקחים עצמם ברצינות כמו מחזה זיווגים שייקספירי. "זיווג כזה לא היה לנו מעולם", המריאו הפסיכולוגים באושר כי שני המועמדים דיברו בערגה על נעבעך, הסבתות שלהם.
"אאמינה גם בעתיד", כתב טשרני (כך כינינו את טשרניחובסקי בבית הספר), אז אולי יש עתיד בחתונות. אבל לו רק אפשר היה לתרגל אותו מראש, את העתיד הזה.
לא אגיד, לא יודעת / אי שם בהאנגר 11 נערכה לפני שבועיים הופעה מפוצצת באלפיים איש של "הנסיך הירוק". זה אחד שאבא שלו היה ממנהיגי חמאס הרצחניים וחזר בתשובה אלינו. אי שם נערך הדרבי הסקרני בין הפועל ת"א למכבי (דניאלה גלבוע הייתה אורחת), ומכבי ניצחה, וחיוך קטן הופיע בזוויתו של עודד קטש. אנחנו חיים בהמתנה. זה ברור. כי מה הלאה? מה מחר? מה קורה בוושינגטון ובקבינטוס שבהם נקבעים הגורלות? ומי לא בא? ומי חזר? כי אם תשאלו את המשוררת ויסלבה שימבורסקה, אענה בשפתה: "לא אגיד, לא יודעת".
לא, אין קץ לרוח האדם בימים אלה. ואני, כמו שאול טשרניחובסקי (פינת ביאליק), מאמין בה. וכשדממה פגשה דממה ובכי קורע לב פגש בכי קורע לב ניסיתי להתעודד מהעובדה שאפילו אחרי שואת הנאצים אנשים שיקמו את חייהם, עלו במשקל ומצאו מחדש את הצד האנושי בתוכם. למשל אמא שלי מימי, שאני מתגעגע אליה כבר שבע שנים, כמו שאלמוג הקטן התגעגע שנה וארבעה חודשים לאביו אור שלמזלו הטוב חזר מהתופת.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
