שחר-מזל / "הוא היה במלחמת קיום ואני במלחמת תקווה", כך הגדירה אביטל דקל-חן, אשתו המקסימה של שגיא החטוף שחזר, את מה שעבר עליהם ועל כל האחרים.
היום ה-500 למלחמה היה יום של עומס רגשי. חברה צמה 500 דקות. דניאל וייס ("הכוכב הבא") ששני הוריו ז"ל נרצחו ב-7.10 בבארי, הוציא לרדיו ביצוע של "שדות של אירוסים" עם התוספת שכתב בדם ליבו:
"רץ על מדרכה ולא רוצה להאמין / גדר פרוצה וסכנה סביב / ואחים, מה עם ההורים???"
אני, שכתבתי את "שדות של אירוסים", חשתי מחנק. קשה מנשוא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"קראתי לה מזל כמו שהחלטנו", אמרה אביטל לשגיא שלה והוא חייך מאושר. ואז הטילה את הפצצה שהוסיפה לבתם גם את השם שחר. המצלמה עקבה אחריהם מקרוב-קרוב. ואנחנו הצצנו בהתרגשות לחייהם. 'סתכלו במאושרים האלה, לו לפחות יכולנו להניח להם לנפשם ברגע האמת הזה, חשבתי. אבל לא. לא בעידן הזה.
ועדיין, ביום ה-500, לא נראתה מזמן בארץ סולידריות כזאת בין אנשים שספגו כל כך הרבה כאב.
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אוהד בן עמנו / כמה ימים קודם היה זה אוהד בן עמי (בן עמנו) רזה, כחוש, אותנטי מאוד, מקסים, מסופר למשעי, עם משקפיים גראנד, שהעניק לנו במונולוג קורע לב ללא דמעה אחת אפשרות להציץ אל תוך נפש החטוף. הוא לא תיאר הרבה ממה שעבר הוא רק אמר: היינו שישה במנהרה של שישה מטר וכששוחררתי ליבי נקרע שהם נותרו שם. ועוד דבר אחד הוסיף: הם סובלים שם. צאו להציל אותם.
הטקס / בואו שנייה נציץ יחד אל תוך טקסי חיינו שאנחנו נחשפים אליהם מדי שבת על הבוקר. מול מראה בימת חמאס המגעילה, השטוחה, העלובה, עם הפוזה האחרונה שנשארה להם, אנחנו מציצים בחצי עין באירוע הביזארי. מבוישים וקרועי לב אנחנו מביטים בדאגה בחטופינו (אהובינו) יורדים מהמכוניות הלבנות של הרוצחים, חוצים את הבמה, אומרים משהו במיקרופון שלעולם לא נדע מה, עושים דרכם (שאין לנו מושג מהי) במכוניות הצלב האדום (שלא ברור איך קוראים לנהג שלהן) עד למפגש עם המכוניות הישראליות.
מה קורה בדרך? האם החטופים מדברים עם אנשי הצלב? האם הם שואלים שאלות כדי לפתח אוריינטציה מינימלית בחזרה הביתה? האם הם יודעים איפה הם בכלל? האם לפתע אין גבולות בין עזה לבינינו? האם "המפות שיקרו", כפי כתבה ויסלבה המשוררת.
ואז בסיס רעים. החטופים נראים לפתע כשהם מדברים עם איזו קצינה, אולי פסיכולוגית, והדיבור הזה מעניק לכולנו נשימת הקלה. הם חיים. כחושים אבל חיים.
ואז המסוק, ודברי התודה לעם הנכתבים בטוש שחור (כמו שיש לנו במשרד). "רק שהנחיתה תעבור בשלום", אני מתפלל, כי חס וחלילה חסר לנו שיקרה משהו עד שהגענו עד הלום. ואחר כך הריצה אל עבר המשפחה. ומאחור נראה האב מחכה בשקט לחיבוק של בנו, ובאמצע השבת יש תחושה שראינו אותם אוחזים במתנת החיים שחזרו אליהם לפתע.
ארנון זמורה ז"ל / ההורים של ארנון זמורה ז"ל היו בין 5,000 האיש בהופעתנו האחרונה בהיכל רוממה בחיפה בשבוע שעבר. הייתי נרגש וגאה שבאו לכבד אותנו, ואנחנו כיבדנו אותם ושרנו את "מלך העולם" לזכר בנם לוחם הימ"מ שחירף נפשו בשחרור ארבעה חטופים. הצצתי בהם מהבמה לאורך כל ההופעה. עיניהם נצצו מדמעות כששרתי. אגב, בדרך כלל הורים שכולים שמגיעים להופעה לא מצליחים להתאושש ולקחת בה חלק אחרי הרגע הזה שבו תמונת בנם מופיעה על המסכים וקהל עצום עומד ומוחא להם כפיים בהוקרה. אחר כך נזכרתי בנועה ארגמני שהייתה בין הארבעה ששוחררו בידי ארנון. יש גורל ויש גורל, חשבתי. ומראה ההורים המקסימים המשיך ללוות אותי גם בדרך הביתה ולתוך השינה.
החלום / אפרופו שינה. לפני ההופעה שיתפנו בין חברי הלהקה שלי חלומות שאנחנו חולמים. ואז, כטוב ליבי בקפה, סיפרתי לרז שמואלי מהלהקה שחלמתי על אחד החטופים (שלא אזכיר את שמו) עומד על צוק בים ומציע לי ללכת לסוף הצוק ולשחות. ובעודי הולך, הופיע בחלומי חתול רעב, שהיה ברור לי שאני חייב להאכיל אותו. אלא שהאוכל היה רחוק משם, על מושב מכונית, ואז כשהתחלתי ללכת בחלום לעבר המכונית (שנראתה כמו מכונית הצלב האדום) כדי להביא לחתול את האוכל הנדרש, התעוררתי.
כולם הקשיבו. סינגולדה הימהם משהו, אבל איש לא ידע להסביר את פשר החלום המוזר.
ואז הגיע הבוקר שבו סימסה לי רז: "חתול בחלום משמעו שאנחנו משלים את עצמנו בנוגע לדבר מה משמעותי בחיינו, כי אנחנו נמצאים באמצעו של תהליך גמיש של שינוי".
וואלה! קראתי את זה כמה פעמים בתור דיסלקט כדי להבין. ואני מודה שלא הייתי מביא את החלום ופשרו אלמלא נראה לי מתאים לכולנו, לארצנו ולחיינו. ואם, כמאמר הפירוש, אנחנו כבר באמצע תהליך גמיש של שינוי, הלוואי שנדע לזהות אותו. כי לא תמיד אתה מזהה מה הולך איתך. ועוד משהו היה שם בחלום. חטוף אחד, זוכרים? החטוף שעדיין לא חזר.
אבא וילדיו / הילדים באו לארוחה גדולה בשבת תוך כדי שיבת החטופים. אחר כך הצטלמנו יחד וכשהצצנו בתמונה שמעתי את אחד הבנים אומר: "תראו איזו שיבה יצאה לי בשיער ב-5,000 הימים האלה של המלחמה והחטופים".
"500", תיקנתי.
"לא", אמר. "5,000". עכשיו אתה מבין כמה גדולה ורחבה היא חגורת הסבל שמקיפה את חיינו, אמרתי בחצי ציטטה מלאונרד כהן.
נשיא ומלך ממצמץ / המלך הירדניש והנשיא ישבו בחדר הסגלגל והמלך מיצמץ בחוזקה שעה שהנשיא עשה את עצמו לא רואה את זה. הרי הוא כינה את המלך יפה תואר, הרי הוא נבחר לשליט העולם, הרי הוא לא מיצמץ לרגע כשקרא את החלטותיו. למשל איך ירכוש את עזה, יהפכה ללאס-וגאס אחרי שיהפוך אותה לג'הנום ויעיף ממנה את תושביה לדיראון עולם. כך אמר ואנחנו הינהנו בראשינו בהסכמה.
כמה ימים אחר כך קיבלנו עוד הצצה מוזרה מעולמו של הנשיא. עמד שם אילון מאסק (מר מיליארדים על גבי מיליארדים) עם ילדו על כתפיו, שנראה מהתל בנשיא שעשה "פרצפצופה" (שזה פרצופים של הלא-מרוצים).
"מי שרצה לשמוח בעולם עמד בפני משימה בלתי אפשרית", כתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה, חביבת הטור וחביבתי. וחבר אמר: הכל כמעט עוצר ברגעים כאלה, אפילו הוולטים הכחולים שעוברים במהירות ובלי חשבון בין המכוניות עצרו את ווספותיהם.
האם פסקו החלומות? / בתוכנית הטלוויזיה של שרקי ואברי סיפר שרקי שגם הוא חולם לאחרונה. וכדי לא לשכוח את חלומותיו, הוא קם ומקליט אותם (אני רושם בפתקאות). אלא שכשניסה השבוע להקליט חלום הסתבר שהפלאפון שלו היה עמוס אינפורמציה והיה צריך לדלל אותו, ואז הבין כמה שטויות הקליט ב-500 הימים.
השבוע המשיך ליום ה-501 והמשך הספירה (הטור נכתב ביום שלישי), אבל הסולידריות שלנו לחטופים ומשפחותיהם רק גדלה. צריך היה להמשיך לכבד את מה שקורה פה. את העצב הקורע בחזרת המתים ואת הרצון להמשכיות להחזרת כולם.
"יודעת?" אמרתי לרז שמואלי שנמצאת בחודש השמיני להריונה, "מאז ההופעה ברוממה בחיפה פסקו לי לפתע החלומות".
"וואלה", אמרה. ואני הוספתי: האם זה בגלל הימים המטלטלים שאנחנו עוברים? האם האיומים על מלחמה חוזרת? ואולי בכלל החלום על החתול ופירושו המיוחד עצרו לי את פרץ החלומות? ואז נזכרתי שבשיר "גבר הולך לאיבוד" כתבתי: "וחתול בעשב, בורח זנב". אז אולי הוא באמת ברח מרוב עצבות וטלטלות.
